הקדושים 2: ג’וד

"תרצי לשתות משהו?" הדיילת במחלקה הראשונה מניחה את ידה על גב המושב שלי. חיוך רחב ועליז מתפשט על שפתיה הוורודות והבוהקות.

"מים, בבקשה," אני עונה בנימוס. אני מצטערת מאוד שאני לא יכולה לומר לה להביא לי בקבוק שלם מהמשקה הכי חזק שיש להם, אבל להגיע לבית של אחותי ביום הראשון לשובי כשאני שיכורה מהתחת הוא לא רעיון מוצלח במיוחד. מבחינתי כן. מבחינת המשפחה שלי, לא ממש. אבל זה כנראה הרעיון הכי טוב שעלה לי בראש בזמן האחרון. לא שאני חוששת לחזור הביתה. ממש לא. אני מחכה לפגוש את המשפחה שלי. התגעגעתי אליהם כל כך. בייחוד לאחותי קורה ולאחיין שלי איתן. אבל ויויאן השיכורה תהפוך לוויויאן עם הפה המלוכלך, ואני יודעת שג'וד יהיה שם. אני מקווה שכן, כדי שאוכל לדבר איתו. אני רק מקווה שהוא לא יהיה שם עם אישה אחרת. אם כן, מים הם האפשרות הכי טובה בשבילי.

החודשים שבהם הייתי רחוקה נמרחו הרבה יותר מהחודשים האחרונים שלי בקולג'. התקווה שיש אור בקצה המנהרה הכריחה אותי להתמודד עם כל מה שיש לי כדי לדחוף, לחפור ולפלס לעצמי את הדרך אל הקרקע. עברתי לילות נטולי שינה וימים שלא נגמרים כדי לומר 'אהה' כשסוף־סוף הצלחתי, כדי לצאת אל העולם הגדול ולהתמודד עם הלא נודע. אני מרגישה כאילו אני מתחילה הכול מחדש. זה מפחיד אותי עד כדי לרצות לשתות ולומר לדיילת שתמשיך לדאוג לי לאספקה שוטפת. האמת היא שהמחשבה מצמררת אותי עד עצמותיי השבורות־לשעבר.

בהתחלה שנאתי לבוא לכאן. שנאתי את המחשבה לא פחות משחשבתי ששנאתי את ג'וד. האיש שכיבה את הניצוץ בחיי.

אבל הייתי מוכרחה לבוא לכאן ולכן באתי. שאלתי את אבא שלי מה הוא חושב על זה שאטוס לאלסקה למרכז השיקום של החבר שלו, כיוון שהמנתחים אמרו לי שאזדקק לניתוח נוסף כדי להכניס סיכות בכתף ולעוד שלושה–ארבעה חודשים של פיזיותרפיה לפחות. כמעט כל שריר בגופי נפגע, העצמות התרסקו והייתי צריכה לברוח. הייתי צריכה להבריא ולא לשקוע במשהו מטופש כל כך כמו מה שקרה ביני ובין ג'וד. השמוק שלא הצלחתי להוציא מהראש. אפילו הים הגדול שהפריד בינינו לא עזר לי.

אחרי שאבא שלי התקשר לחבר שלו, ד"ר סיימון ארמסטרונג, שהסכים לקבל אותי, הוא הזמין לנו מטוס פרטי לבקשתי, מצא לי דירה להשכרה והוא ואימא שלי טסו איתי לשם. הייתי נוסעת לבד אבל הזרוע שלי הייתה במנשא והפצע היה עדיין רגיש, ולכן לא יכולתי לסחוב מזוודות.

מובן שזה לא היה נורא כל כך כמו שחשבתי ברגע שהשתחררתי מהחשש המדכא בנוגע לכתף שלי. ברגע שהצלחתי להרגיש שהכאב שחלחל עד לקצות אצבעותיי מתפוגג עם כל מתיחה של התחבושת האלסטית, עם הרמת המשקולות או עם המתיחות שלוש פעמים בשבוע בשילוב הפיזיותרפיה הקפדנית, שכמעט חיסלו אותי - התחלתי להרגיש שביב תקווה בלב. סוף־סוף התחלתי להחלים מפציעת האקדח שלי. אלוהים, הכאב גרם לי להישאר ערה בלילה עד כדי כך שבימים מסוימים הייתי מותשת פיזית ורגשית. זה היה אמור לעורר בי בחילה אבל איכשהו מצאתי את הכוחות להמשיך הלאה, להחזיק מעמד, לשקם את האמון עד שהתפוגג שוב כשגיליתי שאני צריכה לעבור עוד כמה בדיקות כדי לחזור לעבודה.

אבל הייתי מוכנה לחטוף עוד כדור כדי להעלים את הקדרות בעיניה של אחותי ובמקומה לראות את הלהבה הבוערת. מעולם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת, כל כך שלמה. מגיעים לה חיים גדושים בכל זה והרבה יותר. ורידיק הוא היחיד שיכול לגרום ללהבה להמשיך להאיר. אני כל כך מאושרת בשבילה. בשביל כולם.

קורה ואני דיברנו בסקייפ כמעט כל יום. ובכל פעם שפניה מופיעות על המסך אני מרגישה שהמרחק בינינו משתלם כי אני יודעת שהיא בריאה ושלמה. כשהיא מדברת על רידיק, העיניים שלה נוצצות. אני נשבעת שראיתי הילה מעל לראשה כשדיברה. אמרתי לה את זה שוב ושוב. כינוי החיבה שרידיק בחר לה הולם אותה - המלאך שלו. משום שהיא האחות הכי טובה בעולם היא שינתה נושא וכיוונה את השיחה לשלומי. האם אני זקוקה לה? עוד כמה זמן אני חוזרת הביתה? היא מתגעגעת אליי וכולֵּי.

הייתי זקוקה לה יותר מתמיד. לא בגלל מה שחשבה. הייתי זקוקה לה כי הלב שלי התנפץ לרסיסים. האגו שלי היה חבול, ושנאתי את העובדה שגבר שתפס לי מקום במחשבות - מקום שלא היה ראוי לו - גרם לי להרגיש כך. ולמרות זאת, הרשיתי לו להתנחל שם. לא התכוונתי להשליך עליה את הבעיות שלי. אני חושבת שמשהו אצלה הרגיש שאני מדממת מבפנים. ובכל זאת, היא הרפתה, נתנה לי לברוח, והלב שלי מתרחב מאושר כיוון ששוב אראה אותה.

"תודה," אני אומרת לדיילת כשהיא מניחה את המים יחד עם צלחת פירות על המגש שלפניי.

"בשמחה. תגידי לי אם תרצי עוד משהו." קולה מתקתק ומלא ברגש דרומי חם. ויסקי? וודקה? המשקה הכי חזק שיש לכם. טקילה שתגרום לי לשכוח? הרבה ממנה. ברור שאני לא אומרת את זה. אבל מותר לבחורה לחלום, נכון?

"אגיד." לא, לא באמת. אני רק רוצה שיניחו לי לחשוב בשקט. להתעשת לפני שאנחת ואצטרך להתעמת עם האיש הרע שגרם לי לפקפק באישה שאני. הוא לא רשע, ויויאן, ואת יודעת את זה.

אני נאנחת, מהדקת את חגורת הבטיחות ומחייכת כשאני רואה את האיש המבוגר שכבר מנמנם במושב שלידי בזמן שאנחנו מתכוננים להמראה. אני משעינה את ראשי על מושב העור הקריר, מביטה מהחלון ונפרדת מהעיר שעזרה לי להחזיר לעצמי את חיי.

אפשר היה לחשוב שהמרירות הקרירה כבר תהיה מאחוריי בשלב זה, שהזמן יאחה את כל הפצעים, שהחיים פשוט יתנהלו לפי התוכנית. זה בולשיט. הזמן גורם לך לחשוב. את נעשית בודדה, מדוכאת ונכנסת לאיזה סוג של טירוף. מובן שיצאתי כמה שיכולתי כדי לטייל בסביבה. ביליתי בחברת ידידים ותיקים של המשפחה. לא כל יום עולים על מטוס במפתיע לאלסקה, מכל המקומות בעולם. זו הרי מדינת תיירות.

גרתי שם בששת החודשים האחרונים. באנקורג', ליתר דיוק. האקלים שם שונה לחלוטין. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ לא עולה על 20 מעלות. יש יותר אור יום מאשר בבית ובנובמבר כבר קפוא. הכול מוקף בהרים מלאים בחיות בר ובנופים עוצרי נשימה. המרכז המסחרי של העיר מסודר, משרה תחושה נינוחה ובזכות האוכלוסייה המעורבת שגרה באזור, הוא מקום יפהפה לבקר בו. בשביל אישה שגדלה בקליפורניה - שם אנשים חיים בקצב מהיר וכל הזמן בתנועה, הולכים על המדרכה בביקיני כל השנה במקום להיות עטופים במעילים עד האוזניים, לכסות את הפנים בצעיפים ואת הידיים בכפפות עבות - השינוי היה קיצוני ולא פשוט בהתחלה. ובדיוק כשהתרגלתי לטמפרטורות הנעימות, הופצצנו בשלג שהשאיר קרה על החלונות והמכוניות והגיע עד למותניים. זה היה נורא ואיום. אלוהים, היה שם כל כך הרבה שלג. הוא מהמם, כמובן. פשוט לא בשבילי.

בחודשים הראשונים עשיתי כמיטב יכולתי לדחוק את ג'וד מראשי, לשים אותו בצד בתקווה שייעלם. הייתי חייבת, למעני. אבל זה השתנה כשהכאב בכתפי ובזרועי החל להתפוגג והשאיר אותי עם פחות דברים לעשות ויותר זמן לחשוב, וכך הכאב בחזי הלך וגבר. פניו הופיעו בחלומותיי, מילותיו כבשו את מחשבותיי ועיניו רדפו אותי ועוררו בי געגועים לראות אותו שוב.

חשבתי רק עליו. מה הוא עושה או עם מי. האם הוא שואל עליי? שואל לאן נסעתי, מה אני עושה? זה לא היה אמור להזיז לי, אבל זה כן. הרחקתי לכת ואפילו חיפשתי אותו באינטרנט. ומכיוון שהוא גאון מחשבים, לא מצאתי כמעט שום דבר על חייו כרגע. רק על העבר שלו, עבר שלא הצלחתי להבין. לא הבנתי איך איש שקיבל את אחד העיטורים החשובים ביותר בצבא ארצות הברית יכול להיות חסר רגישות כל כך. הוא קיבל את עיטור הלב הסגול על פציעת ירי ברגלו. הכתבה לא פירטה איך נפצע או מה היה היקף הפציעה. ידעתי שהוא שירת בצבא, יצא להילחם וכך נוצרה החברות בינו ובין רידיק וטייסון. הנחתי שהעבודה שלו קשורה איכשהו במחשבים. תארו לעצמכם כמה הופתעתי כשגיליתי שהוא היה קצין במשטרה צבאית ולחם במדבר, מקריב את חייו למען חירותם של אחיו האמריקנים. אז, הפסקתי לחשוב שאני שונאת את האיש. טוב, לא ממש, אבל שכנעתי את עצמי שחלק ממני כיבד אותו, העריך אותו ואף חשב שהוא אדם טוב יותר, עד שהמוח הנשי המשוגע שלי חזר לאותו לילה. לילה שהשתדלתי לא לזכור.

"אוי אלוהים," צרחתי כשהאגודל שלו ליטף את הדגדגן הנפוח שלי. שיט, רציתי את האיש הזה בתוכי עכשיו. אם האצבעות הארוכות והעבות האלה הצליחו להכניס את הכוס שלי להשתוקקות לוהטת, יכולתי רק לדמיין מה הזין שלו מסוגל לעשות. האיש היה מצויד היטב. עבה, פועם ומשיי למגע בכל פעם שהצמיד את האגן שלו אל התחת שלי בזמן שהאצבע שלו מזיינת לי את הצורה. ג'וד ידע מה לעשות באצבעות האלה. אני חושבת שהוא נהנה מהעונג האינסופי שבלזיין אישה כמו שצריך עם האצבעות הארוכות והחזקות שלו לפני שזיין אותה בצורה מושלמת עם הזין שלו.

רציתי אותו נואשות. אז לקחתי. הפכתי אותנו, לקחתי את אחד הקונדומים שהשליך על השידה שלו וכיסיתי את הזין המרהיב שלו, התיישבתי עליו ועם הדחיפה החזקה הראשונה על המוט האיתן כסלע, הגוף שלי רעד ואני הייתי בעננים. העונג שלי הרקיע שחקים והאגן שלי התנועע. גמרתי מייד. ידיי עטפו את השרירים העבים והחסונים שלו בעודי יורדת עליו חזק ואז מתמהמהת כדי להרגיש כל סנטימטר ממנו לפני שעליתי שוב. זיינתי אותו חזק. הוא זיין אותי חזק עוד יותר.

"מיס, את בסדר?" אני פוקחת את עיניי ומפנה את ראשי אל האיש שלידי.

"כן, אני בסדר. למה?" אני שואלת ומכחכחת בגרוני. אין לי מושג למה הפנים של האיש הזה אדומות כמו השפתון שלי, אבל הוא מביט בי כאילו אני יושבת עירומה לצידו.

"נאנחת?" הוא רוכן אליי ולוחש.

"אה, ס... סליחה. כואב לי בכתף," אני משקרת ומלטפת באצבעותיי את הצלקת שמתחת למעילי והמבוכה מציפה אותי. אני בטוחה שפניי זוהרות יותר מהשילוב של פניו עם השפתון שלי. אוי, אלוהים ישמור. אני מפנה מייד את ראשי ומתפללת, אלוהים, אני מתפללת שלא הייתה לי אורגזמה תוך כדי שינה או שגנחתי משהו שגרם לו לחשוב שאני נוגעת בעצמי מתחת לשמיכה הפרושה עליי. אני משלבת רגליים, התחתונים שלי לחים. אני נבוכה. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך, נמהרת כל כך, לחשוב שאוכל לבוא הביתה ולפגוש אותו? להמשיך כאילו שום דבר לא קרה בינינו. ג'וד וסטברוק לא רק פגע בי במילים שלעולם לא יוכל להשיב, אלא גם הרס אותי ואת הגוף הבוגדני שלי בשביל גבר אחר. אלוהים, טוב, לפחות אם באמת גמרתי - ולפי האופן שבו שקעתי במושב וגופי התרכך, אני בטוחה שגמרתי - לא אדלק מייד כשאראה אותו. שקר מוחלט.

אני צריכה תוכנית פעולה למקרה שהוא ינסה לגעת בי. אני אשקר כמו מטורפת. זה מה שאעשה. אני אשקר עוד ועוד עד שאשתכנע שהלילה הבודד שחלקתי איתו הוא לילה ששכחתי מזמן. לו רק כל השקרים האלה היו האמת.