הקומדיה האנושית

פעוט זה שֶׁשמו יוּלִיסֶס מֵקוֹלִי עמד יום אחד מֵעל פִּתחה של מחילת סנאי־קרקע בחצר בֵּיתו שֶבִּשְׂדֵרוֹת סַנְטָה קְלָרָה באִיתָקָה, קליפורניה. הסנאי שבמחילה דחק עפר לח ותָחוּחַ כלפֵּי מעלה והציץ החוצה בילד, שהיה ודאי זָר, אבל אולי לא אויב כלל. לפני שהספיק הילד ליהנות מהתרחשות מופלאה זו עד תוּמה, טסה אחת מציפורי איתקה אל תוך נופו של עץ האגוז הזקֵן שבחצר, ואחרי שהתיישבה על ענף פצחה בזֶמר נרגש, כשהיא מְסִבָּה את הִתְפַּעֲמוּתוֹ של הילד מן הקרקע אל העץ. ומה שטוב עוד יותר, באותו רגע נשמעה רכבת משא מתנשפת ונוהמת במרחק. הילד הקשיב וחש את האדמה שתחתיו זָעה ורועדת עם תנועת הרכבת. ואז לפתע פָּרץ בריצה, כשהוא נע - כך נדמה היה לו - מהר יותר מכל חי אחר על פני האדמה.

הוא הגיע אל הצטלבות הדרך והמסילה בדיוק בזמן כדי שיספיק לראות את הרכבת חולפת במלואה, לְמִן הקטר ועד קרון הפועלים שבסוֹפה. הוא נופף בידו לנהג הקטר, אך זה לא נופף אליו בחזרה. הוא נופף ידו לחמישה אחרים שהיו ברכבת, אך איש מהם לא נופף אליו בחזרה. הם יכלו לנופף, אך לא עשו זאת. לבסוף התגלה לעיניו כושי, שעוּן על דופן הקרון. מֵעבר לרחש של שִקשוק הרכבת שמע יוליסס את האיש שר:

הו, אל תבכי, גברת, הו, אל תבכי היום,

בואי ונשיר יחד שיר לבית הישָׁן שבקֶנְטָקִי,

לבית הישן שבקנטקי, הרחק מכאן.

יוליסס נופף ידו גם לעבר הכושי, ואז קרה דבר מופלא ובלתי צפוי. האיש הזה, שחור ושונה מכל האחרים, נופף ידו ליוליסס בתשובה, כשהוא קורא בקול: "אני שָׁב הביתה, ילדִי, שב למקום שאליו אני שייך!"

הילד הקטן והכושי המשיכו לנופף איש לרעהו עד שהרכבת נעלמה מן העין.

ואז הביט יוליסס סביבו. שם, מְלוא כל העין, מוזר וטעון בדידות, השׂתרע העולם של חייו. העולם זרוע העשבים, השיכור, הנפלא, חסַר השחר, אך היפה כל כך.

כשפסע בדרך חזרה בא לקראתו איש זקן, נושא צרור על גבו. יוליסס נופף גם אליו, אך האיש היה זקן ועייף מכדי ליהנות מאותות הידידוּת של ילד קטן. הזקן נתן ביוליסס מבט, כאילו גם הוא וגם הילד היו מתים זה מכבר.

הילד סב על עקביו לאיטו והחל ללכת בכיוון הבית. בְּלֶכְתוֹ עדיין היה קשוב בתוכו לרחש הרכבת החולפת, לשירת הכושי ולַמילים רְווּיוֹת השִׂמחה: "אני שב הביתה, ילדי, שב למקום שאליו אני שייך." הוא עצר להרהר בכל אֵלה והשתהה מעט ליד עץ אִזְדָּרֶכֶת, כשהוא בועט בפירות הצהובים והמצחינים הפזורים תחתיו. אחרי רגע עלה על פניו חיוכם של בנֵי מקולי - החיוך המעודן, הנבון, צופן הסוד, שמשיב ב"כן" על כל הדברים.

כשיוליסס הגיע אל מֵעבר לפינה ולעיניו התגלה בית מקולי, הוא התחיל לקַפֵּץ ולדלג, כשהוא מניף את עקביו למעלה. אגב כך, בגלל עליזות יתֵרה, הוא נכשל ונפל, אך מייד שב והזדקף על רגליו והמשיך.

אִמו היתה בחצר, מפזרת אוכל לתרנגולות. היא התבוננה חֶרש בילד המקפץ ונופל וקם ומקפץ שוב. הוא נֶחְפַּז אליה בשקט ועמד לידה, ואז הלך אל תאֵי התרנגולות כדי לחפש ביצים. הוא מצא אחת. הוא התבונן בה במשך דקה ארוכה, הרים אותה, הביאהּ לאִמו ומסר אותה לידיה בזהירות־בזהירות, ובכך התכוון להביע מה שאיש בעולם לא שִׁיעֵר ומה ששום ילד בעולם לא יזכור לסַפֵּר.