הקומה האלף

 אייברי

חודשיים קודם לכן

"נהניתי מאוד הלילה." אמר זַאי וגנר, כשליווה את אייברי פולר עד לדלת הפנטהאוז של הוריה. הם בילו את הערב ב"אקווריום של ניו־יורק", בקומה 830, ורקדו באור הרך של האקווריומים ושל פרצופים מוכרים. אייברי לא התלהבה מהאקווריום. אך כפי שחברתה אריס אמרה תמיד, מסיבה היא מסיבה, לא?

"גם אני." אייברי הטתה את ראשה הזהוב לעבר סורק הרשתית והדלת נפתחה. היא זיכתה את זאי בחיוך. "לילה..."

הוא אחז בידה. "חשבתי שאולי אני יכול להיכנס? כי ההורים שלך נסעו, אז-"

"אני מצטערת." מלמלה אייברי והסתירה את כעסה באמצעות פיהוק מזויף. במשך הערב, המציא כל מיני תירוצים כדי לגעת בה. היא הייתה צריכה לצפות שזה מה שיקרה. "אני מותשת."

"אייברי," זאי שמט את ידה, נסוג צעד אחד לאחור והעביר את אצבעותיו בשערו. "אנחנו כבר יוצאים כמה שבועות. את מחבבת אותי בכלל?"

אייברי פתחה את פיה, אך לא אמרה דבר. לא היה לה מושג מה להגיד לו.

הבעה שונה הבזיקה על פניו של זאי. כעס? מבוכה? "הבנתי. אז נתראה כבר." הוא פנה והחל ללכת לעבר המעלית, ואז נעצר וסקר את דמותה פעם נוספת. "את נראית ממש יפהפייה הלילה," הוסיף. דלתות המעלית נסגרו אחריו בנקישה.

אייברי נאנחה ונכנסה אל המבואה המפוארת של הדירה. לפני שהיא נולדה, כשהמגדל היה עדיין בבנייה, הציעו הוריה סכומי כסף מוגזמים כדי להשיג את הדירה הזאת המתפרשת על כל הקומה העליונה, הדירה היחידה בכל המבנה עם מבואה דו קומתית. הם היו גאים מאוד במבואה המפוארת, אבל אייברי שנאה אותה: החלל העצום שבו הדהדו צעדיה, המראות הבוהקות שנתלו על הקירות, לכל מקום שהביטה ראתה את השתקפות דמותה.

היא העיפה את נעלי העקב שלה וצעדה יחפה לעבר חדרה. מישהו כבר ירים אותם מחר, אחד הבוטים או שרה, אם היא תצליח להגיע בזמן.

מסכן זאי, אייברי דווקא חיבבה אותו. היה לו חוש הומור קולני ותוסס, והוא הצליח להצחיק אותה. אבל כשהתנשקו, היא לא הרגישה כלום.

הבחור היחידי שאייברי באמת רצתה לנשק, היה זה שהיא לא תוכל לנשק לעולם.

היא נכנסה לחדרה ושמעה את הזמזום הרך של מחשב החדר שהתעורר לחיים והחל לסרוק את סימניה החיוניים כדי לכוון ולהתאים את הטמפרטורה. היא לא ביקשה, אך כוס עם מי קרח הופיעה על השידה ליד מיטת האפיריון העתיקה שלה, ככל הנראה מפני שהשמפניה עדיין התערבלה בקיבתה הריקה. אחרי שאטלס עזב את העיר, היא ניתקה את הקול במחשב. הוא כיוון אותו כך שידבר במבטא בריטי והחל לקרוא לו ג'נקינס. לדבר עם ג'נקינס בלעדיו נראה לה מדכא מדי.

דבריו של זאי עדיין הדהדו באוזניה. נראית ממש יפהפייה הלילה. הוא ניסה להחמיא לה כמובן. הוא לא יכול היה לדעת שאייברי שנאה את המילה הזאת. כל חייה שמעה כמה היא יפה - מהמורים, מבנים, מהוריה. המשפט איבד לחלוטין את משמעותו. אטלס, אחיה המאומץ, היה היחיד שידע שמוטב שלא להחמיא לה.

הזוג פולר בזבז שנים והרבה מאוד כסף כדי להביא את אייברי לעולם. היא לא ידעה בוודאות כמה יקר היה התהליך אף שהעריכה את שוויו בסכום דומה לזה ששילמו הוריה על דירתם המפוארת. שני הוריה שהתנשאו לגובה בינוני והיו בעלי מראה שגרתי לחלוטין, הטיסו משווייץ את המומחה הנודע ביותר בעולם כדי לסייע להם לקצור את המיטב מן החומר הגנטי שלהם. היכן שהוא במיליון השילובים של הדי־אן־איי הרגיל שלהם, הצליחו למצוא את השילוב האפשרי היחיד שהוביל ליצירתה של אייברי.

לא פעם תהתה אייברי איך הייתה נראית לו היו הוריה יוצרים אותה בדרך הטבע או אולי מבצעים רק את הסריקות והבדיקות הדרושות לגילוי מחלות כפי שעושים רוב הדיירים שגרים בקומות העליונות של המגדל. האם הייתה יורשת את כתפיה הרזות של אימהּ או את שיניו הגדולות של אביה? לא שהייתה לכך חשיבות כלשהי. פירסון ואליזבת פולר שילמו עבור הבת הזאת, בעלת השיער בצבע דבש, הרגליים הארוכות ועיני התכלת העמוקות, האינטליגנציה של אביה והשנינות של אימהּ. אטלס תמיד התבדח ואמר שעקשנות היא מגרעתה היחידה.

אייברי הייתה מוכנה ורוצה שזה יהיה הדבר היחיד הפגום אצלה...

היא ניערה את שערה, אספה אותו לפקעת רפויה ויצאה בהחלטיות מחדרה. במטבח, פתחה את דלת המזווה והושיטה את ידה אל הידית החבויה בלוח הבקרה המכני. היא גילתה אותה לפני כמה שנים, כששיחקה מחבואים עם אטלס. היא לא הייתה בטוחה שאפילו הוריה היו מודעים לקיומה כי הרי הם לא ממש נכנסו למזווה.

אייברי דחפה את לוח הבקרה פנימה, וסולם השתלשל וירד אל חלל המזווה הצר. היא אחזה בשתי ידיה בשולי שמלת המשי בצבע שנהב, זחלה לתוך החלל הצר והחלה לעלות בסולם כשהיא סופרת אינסטינקטיבית את השלבים באיטלקית. אונו, דואו, טרה. היא שאלה את עצמה אם אטלס היה באיטליה השנה או אם בכלל נסע לאירופה.

היא ייצבה את עצמה על שלב הסולם, שחררה את נעילת דלת הגג הבטיחותית ויצאה אל האפלה מוכת הרוח שבחוץ.

מבעד לשריקה מחרישת האוזניים של הרוח שמעה אייברי את הרעש של מכונות שונות שהיו על הגג, מוסתרות בתיבות עמידות לפגעי מזג אוויר או מתחת ללוחות סולריים. היא חשה ברגליה היחפות את הקור של לוחות המתכת של המשטח שעליו עמדה. תמוכות פלדה בצורת קשתות נמתחו מכל פינה והתחברו מעל לראשה כשהן יוצרות את צריח החרוט המפורסם שעל המגדל.

הערב היה בהיר, ללא עננים ולחות שתרטיב את ריסיה או שתצטבר לטיפות על עורה. הכוכבים זהרו כמו רסיסי זכוכית כנגד המרחב העצום והשחור משחור של שמי הלילה. אם מישהו היה יודע שהיא כאן - הייתה נענשת שלא לצאת מהבית עד יום מותה. היציאה למרפסת מעל לקומה 150 הייתה אסורה בתכלית האיסור. כל המרפסות מעל לקומה זו היו מוגנות מפני הרוחות העזות על ידי לוחות פוליטילן עבות ועמידות.

אייברי תהתה אם מישהו מלבדה העז אי-פעם לצאת לכאן. מעקות בטיחות עשויים ברזל נצבו לאורך צידו האחד של הגג, ככל הנראה כדי להגן על עובדי התחזוקה שהיו צריכים לעלות, אך למיטב ידיעתה, איש לא עלה לכאן.

היא לא סיפרה על כך לאטלס. זה היה אחד משני הסודות שהסתירה ממנו. לו גילה זאת - היה ודאי מוודא שהיא לא תוכל לעולם לחזור לכאן, ואייברי לא יכלה אפילו לחשוב שהיא תיאלץ לוותר על זה. היא אהבה לעלות לכאן, אהבה את המשבים העזים שהכו בפניה והעיפו את שערה, את הדמעות שנקוו בעיניה ואת שריקת הרוח הרמה שהטביעה את מחשבותיה הפרועות ביותר.

היא התקרבה לקצה והתענגה על תחושת הסחרור בבטנה, שעה שמבטה הרחיק וחלף מעל העיר, מעל המונוריילים שהתפתלו באוויר כמו נחשים זוהרים. האופק נראה רחוק ביותר. היא ראתה את האורות של ניו־ג'רזי ממערב ל"פזורה", השטח העירוני הצפוף שבדרום, ואת ברוקלין במזרח. ובמרחק רב יותר, את זוהרו האפרפר מתכתי של האוקיינוס האטלנטי.

מתחת לרגליה היחפות היה המבנה הגדול ביותר בתבל, עולם שלם בפני עצמו. כמה מוזר לחשוב שברגע זה ממש, מיליוני אנשים מתחתיה אוכלים, ישנים, חולמים, נוגעים. אייברי עצמה את עיניה וחשה לפתע שהיא נורא בודדה. כל האנשים האלה היו זרים. כולם. אפילו אלה שהכירה. מה אכפת לה מהם, מעצמה או בכלל., האם משהו חשוב לה?

היא השעינה את מרפקיה על המעקה, וצמרמורת חלפה בגופה. תנועה אחת לא נכונה והיא נופלת. היא תהתה עכשיו, ולא בפעם הראשונה, איך זה יהיה ליפול מגובה של שלושה קילומטרים ויותר. היא דמיינה תחושה של שלווה, של חוסר משקל עד שתגיע למהירות הסופית. היא תמות מהתקף לב הרבה לפני שתגיע לאדמה. היא עצמה את עיניה ורכנה קדימה, לופתת באצבעות רגליה עם הציפורניים הצבועות בלק כסוף את הקצה בדיוק כשמאחורי עפעפיה, נדלקו העדשות וקלטו פינג נכנס.

היא היססה, תחושה של התרגשות מהולה באשמה הכתה בה כשראתה את שמו. היא הצליחה להימנע מכל זה במשך הקיץ, נהנתה מאוד מתוכנית הלימודים בפירנצה, ולאחרונה עם זאי. אבל כעבור דקה, סבה אייברי וירדה במהירות בשלבי הסולם.

"היי," התנשפה כשחזרה למזווה. היא לחשה, אף על פי שלא היה איש בסביבה שיכול היה לשמוע אותה. "לא התקשרת כבר המון זמן. איפה אתה?"

"במקום חדש, את תאהבי אותו." קולו נשמע חם ועשיר, כמו תמיד. "מה קורה, אייבס?"

והינה זה, הסיבה שגרמה לאייברי לטפס לתוך סערת הרוחות כדי להימלט ממחשבותיה, החלק של התכנון שלה שנכשל כישלון חרוץ.

האיש שהתקשר אליה היה אטלס אחיה, והסיבה לחוסר הרצון שלה לנשק מישהו אחר.