הקוקטיילים 2: ראסטי ניילד

id="Rusty-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> 1

"הו, אלוהים."

טראח

"הו, אלוהים."

טראח, טראח

"קרוליין, אל תגידי דברים כאלה כשאני רחוק כל כך."

סיימון צחקק בקול נמוך, שעדיין ריגש אותי כמו בעבר.

"סיימון טיפשון, אני רק מגיבה לחבטות מהצד השני של הקיר."

"מי נמצא מעבר לקיר?"

"הבחור עם הפטיש. אתה צריך לראות את זה. הוא ענקי."

"אני נאלץ לבקש ממך לא לדבר על פטישים של בחורים אחרים."

"אז תחזור הביתה ותדהים אותי עם שלך." צחקתי וסגרתי את דלת המשרד שלי כדי לצמצם את הרעש. בקרוב מאוד המשרד הזה כבר לא יהיה שלי. אני מתקדמת בסולם הדרגות — או לפחות בהמשך המסדרון. זה מה שגרם לדפיקות האלה: השיפוצים במקום החדש שלי. משרד גדול יותר, משרד פינתי, תודה רבה על מחיאות הכפיים, ממש ליד המשרד של ג'יליאן, הבוסית שלי והבעלים. נוף משופר למפרץ, וכמעט כפול בגודלו מהמשרד הנוכחי שלי, עם פינת עבודה צמודה למתמחה עתידי.

יום אחד אולי יהיה לי מתמחה. איך יכול להיות שאלה החיים שלי?

"אני חוזר מחר. את חושבת שתוכלי להמשיך לחשוב על הפטיש שלי עד אז?" שאל. הצצתי בלוח השנה שהיה מונח על השולחן שלי. תאריך חזרתו של סיימון היה מוקף בעיגול.

"אעשה כמיטב יכולתי, בייב, אבל אתה מוכרח לראות איזו חגורת כלי עבודה עבה יש לו. לא מבטיחה שום דבר." סיימון גנח, ואני צחקתי עוד יותר. אני אוהבת לענות אותו מהקצה השני של העולם. "ואל תשכח להביא לי מתנה."

"האם אי־פעם שכחתי?"

"לא, אתה מאוד מתחשב, נכון?"

"גם את, אל תשכחי את המתנה שלי," אמר בקול שהפך בהדרגה ללחישה.

"כתונת הלילה הוורודה מוכנה לפעולה; אני אהיה בתוכה כשתגיע הביתה."

"ואז אני אהיה בתוכה, עליה, מתחתיה, אני — אופס, מוכרח לרוץ, המונית הגיעה."

"נמשיך לדבר על הכותונת פנים אל פנים. אוהבת אותך," אמרתי.

"גם אני אוהב אותך, בייב," אמר וניתק.

בהיתי לרגע בטלפון ודמיינתי אותו שם, בצד השני של העולם, בטוקיו. מתחילת השנה הוא כבר צבר יותר נקודות נוסע מתמיד מכפי שרוב בני האדם צוברים בכל חייהם, וכבר היו לו אינסוף נסיעות מתוכננות להמשך.

כשג'יליאן דפקה על הדלת, נכנסה בסערה והתיישבה על פינת השולחן שלי, עדיין חייכתי אל הטלפון.

"רוצה לשתף אותי במחשבות שלך, ג'יליאן?" שאלתי ותלשתי עלה כותרת חום מאגרטל של ורדים אדמדמים שניצב ליד המקום שבו הניחה את ישבנה העטוף קשמיר.

"אני רואה שאת בהחלט חושבת על משהו. זה היה סיימון בטלפון?" שאלה כשחייכתי חיוך רחב. "רק הוא יכול לגרום לך לזרוח ככה."

"אני שואלת שוב — את רוצה לשתף אותי במחשבות שלך, ג'יליאן?" חזרתי על דבריי ודקרתי אותה בעדינות עם העיפרון שלי.

"חשבתי על משהו שיגרום לפנים שלך לזרוח עוד יותר — למרות שכרגע יש להן צבע מעניין של מרק עגבניות," הקניטה.

"גם הארוס שלך חושב שאת מעצבנת, כמו שחושבים כל מי שעובדים בשבילך?"

"הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. את מוכנה לשמוע את החדשות המסעירות, או שאת רוצה להמשיך לרדת עליי?"

"דַבּרי," אמרתי ופלטתי אנחה.

אני אוהבת את הבוסית שלי, אבל יש לה נטייה לדרמטיות. כמו בשנה שעברה כשניסתה לשדך ביני לסיימון, ולא הפסיקה להעמיד פנים תמימות. אבל הלב שלה נמצא במקום הנכון. הוא גם שייך במאה אחוזים לבנג'מין, איש עסקים שמתמחה בקרנות הון סיכון. הם כבר שנים ביחד, ובעוד כמה שבועות סוף־סוף יהפכו את הקשר לרשמי בחתונה שכל סן פרנסיסקו מדברת עליה. בנג'מין היה יהלום אמיתי, שגרם לחברותיי הטובות ולי להתרגש ולגמגם בכל פעם שהופיע בסביבה. ג'יליאן ידעה שכולנו מאוהבות בגבר שלה ממש־לא־בסתר, והשתמשה בזה כדי להקניט אותנו בכל הזדמנות. בקרוב מאוד היא תתחתן עם גבר החלומות שלנו ותצא לירח דבש חלומי ברחבי אירופה.

"אז את זוכרת את העבודה שעשינו באביב שעבר בשביל מקס קמדן? הבית הוויקטוריאני על גדת הנהר, שעיצבנו לפני שהבת שלו התחתנה?"

"כן, הוא נתן לה אותו כמתנת חתונה. מי עושה דבר כזה?"

"מקס קמדן. זה מי. בכל אופן, הוא הבעלים של מלון 'קלרמונט' הישן בסוסליטו, והוא מחפש חברת עיצוב חדשה, שתשפץ את המקום ותיתן לו טוויסט מודרני."

"מצוין! כבר הכנת הצעה?" שאלתי ודמיינתי את המקום. ה"קלרמונט" נמצא ברחוב הראשי של סוסליטו בערך מאז תחילת המאה הקודמת, והוא אחד המבנים היחידים ששרדו את רעידת האדמה הגדולה.

"לא, משום שאת תכיני את ההצעה. את תהיי המעצבת המובילה של הפרויקט, אם תזכי בו," הבהירה. "את חושבת שאני מסוגלת לקחת על עצמי דבר כזה? ממש לפני החתונה שלי? אני לא מוותרת על ירח דבש לטובת עבודה — כבר ויתרתי על יותר מדי חופשות במשך השנים."

"אני? לא, לא, לא, אני לא מוכנה לזה, את לא מוכנה לזה. מה את חושבת לעצמך?" גמגמתי והלב שלי זינק לגרון. זה פרויקט עצום בטירוף!

"בחייך, את מסוגלת." היא בעטה בי בעדינות. "את מרגישה את זה? זאת הרגל שלי, בועטת אותך אל מחוץ לקן."

"הממ, כן, אני כבר די הרבה זמן מחוץ לקן, אבל זה שונה," מחיתי ולעסתי את העיפרון.

היא תלשה אותו מפי. "את באמת חושבת שהייתי נותנת לך את זה אם לא היית מוכנה? ותודי — זה לא מסקרן אותך?"

היא צדקה. תמיד רציתי פרויקט גדול כזה. אבל להיות המעצבת המובילה בעיצוב מחדש של מלון שלם?

"אני יודעת שזאת בקשה גדולה — גם ככה תצטרכי לנהל את העניינים כשאני אהיה בירח דבש. את באמת חושבת שזה גדול עלייך?"

"וואו — אני פשוט — וואו," עניתי ושאפתי שאיפה עמוקה. כשבהתחלה היא שאלה אותי אם אוכל לנהל את העניינים בזמן שהיא בירח דבש, חשבתי שמדובר בדברים כמו להפעיל את האזעקה במשרד בלילה, או לדאוג שאשלי לא תשכח להזמין שמנת לקפה. הרשימה הלכה וגדלה בהתמדה וערמת הפרויקטים תפחה, אבל הייתי בטוחה שאוכל להתמודד. ועכשיו זה?

הנחתי לרעיון לשקוע לרגע. האם אני יכולה לעשות את זה? ג'יליאן כנראה חושבת שכן.

"הממ..."

דמיינתי את המלון: תאורה נהדרת, מקום נהדר, אבל זקוק לשיפוץ יסודי. התחלתי לחשוב על צבעים אפשריים, ואז ג'יליאן חבטה קלות בראשי בעיפרון שלה.

"קרוליין. הלו," היא אמרה ונופפה בידה מול פניי.

חייכתי אליה. "אני פה, בואי נלך על זה," אמרתי. הראש שלי כבר היה מוצף רעיונות.

היא חייכה בחזרה והושיטה אגרוף לחבטה ידידותית. "אני אעדכן את הצוות שאת תציגי את ההצעה."

"יותר סביר שאקיא מרוב התרגשות," אמרתי, רק חצי בצחוק.

"תקפידי שהכול יתאים לווילונות ויהיה בסדר. בואי נחגוג את זה בבחירת שיר מתאים לחתונה שלי." היא שלפה את האייפוד שלה מהכיס והחלה לגלול את רשימת השירים.

"זה כלול בדרישות התפקיד שלי?"

"לעשות מה שאני מבקשת? כן, תבדקי בחוזה שלך. איזה שיר כדאי להשמיע בעודי צועדת לעבר המזבח..."

מרגע שחבשה את כובע החתונה שלה, לא היה אפשר לעצור אותה, לכן, למרות שהמחשבות הסתחררו בראשי, הרפיתי. זה פרויקט עצום, מותק, אבל אני יכולה לעשות את זה.

נכון?

את אחר הצהריים ביליתי בניסיונות לבנות התחלה של מצגת הפרויקט למקס קמדן. שלפתי תמונות ארכיון של המלון וסביבותיו, והרעיונות החלו לצוץ מעצמם. עדיין לא בשלים, אבל היו שם רמזים לגישה די מעניינת שתצדיק את ההימור על מעצבת צעירה. ידעתי שהמוניטין של ג'יליאן ייתן תוקף כלשהו לרעיונות שלי; אם את מספיק טובה כדי לעבוד אצלה, מגיעה לך הזדמנות. אלא שבסופו של דבר, הרעיון שייבחר חייב להיות הטוב מכולם — ואני רציתי להציג רעיונות כבירים.

המשכתי להרהר בפרויקט כשנעצתי את המפתח בדלת הכניסה לביתי ושמעתי חבטה ואחריה קולות קליק, קליק, קליק מטופפים לקראתי.

קלייב.

ברגע שנכנסתי הביתה, חתול הפלא שלי, החתולון השמימי שלי, קידם את פניי. הקרסוליים שלי כוסו מיד במעטפת של פרווה אפורה מגרגרת ובהתחככויות עקשניות.

"היי, מתוק, ילדון שלי, היית ילד טוב היום?" שאלתי והתכופפתי כדי ללטף את הפרווה המשיית שלו.

הוא קימר את גבו לקראת ידי והרגיע אותי שכן, הוא אכן היה ילד מתוק וגם ילד טוב. הוא יילל וייבב והוביל אותי אל המטבח, כשהוא נוזף בי על כך שנטשתי אותו לבדו למשך אלף שנים.

שוחחנו בזמן שהכנתי לו ארוחת ערב, התפקיד שבמיוחד בשבילו נבראתי, כמובן, והשיחה שלנו כללה את כל הנושאים הקבועים. אילו ציפורים הוא ראה היום בחלון, אם צצו תלתלי אבק מתחת למיטה, ואם אני עתידה למצוא צעצועים קבורים בתוך נעלי הבית שלי. הוא התחמק מלענות ישירות לשאלה האחרונה.

ברגע שהאוכל שלו היה מונח בקערה, הוא התעלם ממני לחלוטין, ואני הלכתי לחדר השינה כדי ללבוש משהו נוח. בעת שפשטתי את סוודר הגולף שלי, ניגשתי אל הארון עם דלת המראה כדי לקחת משם מכנסי יוגה. בעודי שולפת את זרועותיי מתוך השרוולים, הלב זינק לי אל הגרון, כשראיתי בבואה של מישהו יושב על המיטה שלי. בלי לחשוב הסתובבתי במהירות באגרופים קפוצים והתכוונתי לשחרר צווחה.

המוח שלי עיכל את העובדה שזה סיימון רק אחרי ששיגרתי את האגרופים קדימה.

"רגע, רגע, רגע! מה קורה פה, קרוליין!" הוא צעק וחפן את הלסת המוּכּה שלו.

"מה קורה פה, קרוליין? מה קורה פה, סיימון! מה אתה עושה פה, לעזאזל?" צעקתי בחזרה. טוב לדעת שאם אי־פעם באמת יתקפו אותי, לא אקפא במקום.

"חזרתי יותר מוקדם כדי להפתיע אותך," הצליח לומר בעודו מחכך את הלסת ומנסה לחייך.

ניסיתי להירגע, אבל הלב שלי עדיין פעם בקצב מהיר. שמתי לב שבפינת החדר עומדת מזוודה. זאת שלא הבחנתי בה כשנכנסתי לחדר. השפלתי את עיניי ושמתי לב שהסוודר עדיין תלוי לי על הצוואר כמו צעיף.

"יכולתי להרוג אותך!" צעקתי שוב, התנפלתי עליו והדפתי אותו על המיטה. "הרגת אותי מפחד, אידיוט אחד!"

"תכננתי להתקשר כדי להודיע לך שאני פה, אבל אז הייתי מחמיץ את כל השיחה שלך עם קלייב. לא רציתי להפריע." הוא חייך מתחתיי וכרך את ידיו סביב מותניי, כשהוא תוחב את האצבעות אל מתחת לחגורה.

הסמקתי. "בוגד!" קראתי לעבר המסדרון. "יכולת לומר לי שיש פה מישהו — אתה חתול שמירה איום ונורא!"

בתגובה נשמע מיאו אדיש לגמרי.

"אני לא סתם מישהו. אני חושב שאני נחשב קצת יותר מזה," אמר אל תוך צווארי, שכוסה בנשיקות זעירות. "את מתכוונת לומר שלום לחבר שלך, שטס מהקצה השני של העולם רק כדי להראות לך את הפטיש שלו, או שאת מתכוונת לחבוט בי שוב?"

"עוד לא החלטתי; אני עדיין די מבוהלת. הלב שלי לא מפסיק לדפוק, אתה מרגיש?" שאלתי והצמדתי את ידו לצד שמאל של החזה שלי.

רק כדי שיוכל להרגיש את הלב שלי. ברור. זאת הסיבה היחידה. האמת היא שהלב שמח מאוד שסיימון חזר הביתה מוקדם יותר; הוא מאוד אוהב מפגשים רומנטיים. גם אזורים אחרים בגופי היו מרוצים מאוד.

"ואני חשבתי שהוא דופק במהירות בגללי," אמר בגיחוך קל בעודו טומן את אפו בעצם הבריח שלי ו"ממשש את לבי."

"בחלום הלילה, וולבנגר," אמרתי באדישות מעושה. למען האמת, הלב שלי עבר עכשיו למצב סיימון, והוא באמת דפק במהירות בגללו. אם כבר מדברים על דפיקות.

"חזרת הביתה מוקדם יותר רק כדי לראות את שפחתך הנאמנה?" התנשפתי אל תוך אוזנו והגנבתי נשיקה רטובה ממש מתחת לה. ידיו לפתו את מותניי כשהוא נע על המיטה.

"אכן."

"אתה חושב שתוכל לעזור לי עם הסוודר הזה?"

"בהחלט."

"ואחרי זה תרצה להראות לי את הפטיש שלך?" שאלתי את הטי־שרט שלו, בעודי מתרפקת עליה ומניחה את רגליי משני צדי גופו. בתשובה הוא הניף אותי מעלה והניח לי להרגיש את הפטיש המדובר. צחקקתי. "הממ, אתה עומד לתקוע בי מסמר?"

הוא פשט ממני את הסוודר, פתח את החזייה שלי, והשדיים שלי פרצו החוצה, מה שגרם לעיניו לזרוח ולהתמקד בתשומת לב. "מספיק עם השאלות," ציווה והתיישב מתחתיי, בעודו מצמיד אותי אליו.

העמדתי פנים שאני רוכסת את פי לאות שתיקה, והוא הפך אותי על גבי. אלוהים, כמה שאני אוהבת את האיש הזה.

שפתיו ריקדו לאורך עצם הבריח שלי, ומדי פעם הוא נשך אותי, אותן נשיכות קלות שידע שמלהיטות אותי ברגע. אין ספק; גם אני התגעגעתי אליו. הקשַתִּי את גבי והצמדתי את שדיי אל החזה שלו, בעודי מתפתלת כך שכמה שיותר חלקים מגופינו ייגעו אלה באלה. העור שלי נזקק לעור שלו. אחרי שנה הוא עדיין מסוגל לגרום לי לרדת על ברכיי בתוך שניות, בנגיעה אחת, בנשיקה אחת, במבט אחד.

הדפתי את עצמי לעברו והתהפכנו שוב, בעודי מושכת בחזית הג'ינס שלו. "להוריד, עכשיו," הוריתי.

כשהחגורה שלו נעלמה והכפתורים נפתחו — פתחתי את מכנסיו רק כדי לגלות שהגבר שלי — שוב — הולך בלי.

הוא כנראה נברא רק כדי לגרום לי לצאת מדעתי מרוב התרגשות.

הגנבתי פנימה יד אחת, אחזתי בו בכוח והרגשתי כמה הוא חם; מוכן לקחת אותי למסע מסביב לעולם.

"פאק, כמה התגעגעתי אלייך," התנשם. גופו היה רזה ומתוח. החלקתי במורד המיטה, כשאני מנשקת לעצמי נתיב על עורו ברעבתנות. ידיו נשלחו אל פניי, אצבעותיו רפרפו על עצמות הלחיים שלי והסיטו את שערי לאחור. כדי שיוכל לראות.

הכנסתי אותו לפי, את כולו. ידיו נאחזו בשערי ולא אפשרו לי לזוז, בדיוק במקום שבו הוא רצה אותי. "מממ, קרוליין," גנח והדף את עצמו מעט קדימה. מעט — בתחת שלי. לא ככה ההצגה הזאת עומדת להתנהל.

נסוגותי לאחור וחזרתי ובלעתי אותו לתוכי בכוח. ליטפתי אותו בידיי והקפדתי להחליף ידיים, כך שלא יהיה לו מושג מאיפה תגיע הנגיעה הבאה. השתמשתי בלשון ובפה כדי לגרות ולפתות אותו, מה שגרם למילים מתוקות ביותר להיפלט מהפה החלומי הזה שלו. הפה שידעתי שעתיד לבצע פעולת תגמול מלוכלכת ומתוקה ביותר על פני כל גופי.

ככה אהבתי אותו. אהבתי את העובדה שאני מסוגלת להטריף אותו. אבל ממש לפני שעבר את נקודת האל־חזור, הוא משך אותי במעלה גופו והוריד לי את התחתונים עוד לפני שהספקתי לומר, "הי, אלה התחתונים שלי."

הוא הרים את החצאית שלי ופישק ברגליו את ברכיי. הוא השפיל אליי את עיני הספיר היוקדות שלו והעביר את אצבעותיו על גופי, דרך גופי, כשהוא גורם לי לגנוח ולהיאנח ולרעוד ולרטוט. "את כל כך יפה ככה," התנשף בעודי נאנקת.

"אני צריכה אותך, סיימון — אני צריכה אותך, בבקשה!" הרגשתי שאני מוכנה לתלוש את שערות ראשי ולהשליך אותן לעברו, אם זה מה שיידרש כדי לזרז אותו להיכנס לתוכי.

ברגע שהחליק פנימה, כל המחשבות האחרות נעלמו בבת אחת. עבה, קשה ונהדר בעשר דרכים שונות — זה כל מה שחשבתי בשנייה שסיימון חדר לתוכי. "אלוהים, זה מדהים," נאנחתי. הוא מילא אותי, ואני נמלאתי תחושה נהדרת.

וכשהפך אותנו שוב, כך שהייתי מעליו, והוא הולם בתוכי בעוצמה רבה — זה היה מושלם.

עד לשלב שבו שכבנו שנינו באיברים פשוטים ומיוזעים, והוא שאל אותי אם הפטיש שלו מצא חן בעיניי.

זה היה מעל ומעבר למושלם.