הקיץ הזה יהיה שונה

1

עכשיו

תשעה ימים עד החתונה של ברידג'ט

אני מתבוננת באיור שעל השולחן לפניי ומקמטת את מצחי. הוא מפורט יותר מהסקיצות הרגילות שלי. לפעמים, סתם כדי להרשים, אני משרבטת ציור קווים פשוט בזמן שלקוח צופה. אני עובדת עם פרחים כבר יותר מחמש שנים, וכבר לא צריכה לדמיין את הקשתות והחופות. הפעם בכל זאת ציירתי בקפידה כל עלה ועלה כותרת, והצללתי אותם בירוקים וכחולים ולבנים. אבל זה עדיין לא מדויק. קשתות פרחים הן ההתמחות שלי, והקשת הזאת חייבת להיות מרהיבה. עוצרת נשימה. מושלמת. כי זוהי הקשת שתחתיה תעמוד ברידג'ט, כשהיא ומיילס יבטיחו לאהוב ולהוקיר זה את זה לנצח, מול חבריהם ובני משפחותיהם. זה המקום שבו יחלקו את הנשיקה הראשונה שלהם כזוג נשוי. אביה של ברידג'ט יוביל אותה במעבר, אבל אני מרגישה כאילו גם אני נותנת אותה במתנה לבן זוגה. נותנת את החברה הכי טובה שלי, שעוד מעט תהיה אישה נשואה.

"אני חושבת שמשהו חסר. צריך יותר דרמה," אני אומרת לפארה. היא הסגנית שלי במלבלבת, ועובדת כאן כמעט אותו פרק זמן כמוני. היא משוררת עם טביעת עין מושלמת ונשמה יצירתית, שעוררה השראה והתלהבות אצל דודה שלי. פארה אומרת שסידור פרחים תורם לאמנות שלה. היא אוהבת את האיילינר שלה עבה ושחור ואת הבגדים שלה בהירים. היום היא לובשת מכנסי רכיבה בכתום זוהר.

אני מסתובבת בשרפרף שלי לעברה. "מה דעתך?"

היא מהמהמת, ואז מסדרת את הניירות כך שכל הסקיצות שלי של הפרחים של ברידג'ט — סידורי הפרחים, הזרים, פרחי הדש וקישוטים שונים אחרים — מאוגדים יחד. "מרוב שיש לך כאן צמחייה, יש מצב שלא יהיה מקום לאורחים."

הגישה של פארה נעה בין אדישות לבוז. נדרשו חודשים של עבודה משותפת לפני שראיתי את החיוך המלא שלה, הרווח החמוד בין שיניה הקדמיות, וחודשים נוספים עברו עד שהבנתי שהגישה שלה היא בעיקר הצגה. פארה מביאה את כלבת הלברדור השחורה שלה, סילביה, איתה לעבודה, והיא אמא מסורה לכלבה. סילביה ישנה מתחת לשולחן עכשיו ואפה מונח על כף רגלי.

"את חושבת שזה יותר מדי?" אני שואלת.

היא מצמצמת את עיניה החומות־כהות לעברי. "בדרך כלל את לא מתלבטת שעות על העיצוב."

היא צודקת. דודה סטייסי לימדה אותי לטפל כראוי בפרחים, הן בגינה והן באגרטל, והיא שמחה להעביר לי את השיטות שלה. אבל החוש שלי לאיזון, לצבע ולצורה — מולד. וכשאני נכנסת למצב של זרימה, הידיים שלי משתלטות על המוח כמו בקסם. קול הגזירה החד של המספריים שחותכים את הגבעול הוא הצליל האהוב עליי.

"יש לך טביעת עין, מותק," נהגה דודתי לומר. "זה כישרון שאי אפשר ללמד." סטייסי הייתה שחקנית לפני שנהפכה למעצבת פרחים. היא זכתה לתהילה כששיחקה תפקיד חוזר בתור קרובת משפחה איטלקית חטטנית בדרמת הנוער הקנדית מוכן או לא, ושלוש עונות בפסטיבל סטרטפורד לתיאטרון. היא אהבה לצאת בהכרזות ופיזרה אותן בנדיבות.

"אני יודעת," אני אומרת לפארה. "אבל..." אני מפסיקה באמצע המשפט.

"זו ברידג'ט," היא משלימה.

"כן. זו ברידג'ט."

לחברה הכי טובה שלי יש פה של מלח, לב של לביאה, ותשוקה מפחידה לרשימות, מדפסות למדבקות וגיליונות אלקטרוניים. וכיאה לברידג'ט, היא פיקחה על תכנון החתונה בדייקנות כירורגית. ישנו קלסר מקודד בצבעים, ולוח שנה שיתופי בגוגל עבור אינספור הפגישות — גם לחתן שלה, מיילס, וגם לי יש גישה אליו, כמו גם לקבצים שלה עם פרטי הקשר של הספקים והאורחים במסיבת החתונה, לוח זמנים ליום האירוע ובחירות מוזיקליות לטקס.

הפרחים הם הדבר היחיד שלגביו ויתרה על השליטה. היא נתנה לפארה ולי יד חופשית, והקדשנו שעות לתכנון איך לגרום למוזיאון גרדינר להיראות כמו החממה המפוארת ביותר. ורדים ופיוניות, חבצלות ונוריות, קיסוס מטפס ושרך אספרגוס ועלי מגנוליה.

ברידג'ט תאהב כל דבר שאעשה. היא המעודדת הכי גדולה שלי והתומכת הכי נלהבת. המעריצה היחידה שנותרה לי מאז נפטרה דודתי. היא האדם היחיד בחיי שמעניק לי אהבה ותמיכה ללא מחיר וללא תנאים. היא מאמינה בי יותר משאני מאמינה בעצמי. פרחי יום הכלולות שלה הם הזדמנות להודות לה, להחזיר לה על כל מה שעשתה למעני. הם יתעלו על כל מה שיצרתי אי־פעם. הם המתנה שלי אליה. ואני רוצה שהמתנה שלי תגרום לה להזיל דמעות.

אני מטיחה את מצחי בעדינות ובתסכול בשולחן, וזה מפתיע את סילביה. אני מציעה לה גירוד מאחורי האוזן, והיא חוזרת להתיישב.

הפעמון מעל הדלת מצלצל, ואני מזדקפת ומחייכת אל הגבר הצעיר שנכנס. הוא לבוש בקפידה ונראה עצבני. דייט ראשון, כנראה. אולי זה דייט חשוב. הצעת נישואים? יש לי חוש לדברים כאלה, ופארה ואני מנהלות תחרות שקטה לראות מי מנחשת נכון. אולי הוא עומד להציע לבן או בת זוגו לעבור לגור איתו?

"שלום," אני אומרת. "איך אפשר לעזור?"

"אני מעוניין לקנות כמה פרחים."

אני מרגישה שפארה מתאפקת שלא לגלגל עיניים.

"אז הגעת למקום הנכון. זה לאירוע מיוחד? למי אתה קונה?"

"הם לאמא של החבר שלי. אני לא יודע מה היא אוהבת."

"פגישה עם ההורים?" שואלת פארה.

"כן."

היא מביטה בי בזחיחות. הייתי קרובה.

"יש לנו הזמנה לשש במסעדה ברחוב," הוא אומר. "ראיתי את השלט שלכם והבנתי שכדאי להביא לה משהו."

אני מציצה בשעון. השעה חמש וארבעים. מוזר. ברידג'ט הייתה אמורה להיות כאן עכשיו. היא קבעה להיפגש איתי בעוד חמש דקות, אבל היא בדרך כלל מקדימה. המדידה הסופית של שמלת הכלה מתוכננת לערב, בבוטיק מערבית לכאן. אנחנו אמורות ללכת לשם יחד, לאסוף את השמלה, ואז לאכול ארוחת ערב.

"אשמח לעזור לך," אומרת פארה וקמה. היא מדברת עם לקוחות בנימה שמצליחה להישמע מיואשת ומתנשאת בעת ובעונה אחת. לעולם לא אצליח לחקות אותה. אני, לעומת זאת, כולי עליזות ושמחת חיים, והחיוך שלי חושף את כל שיניי.

היא מובילה אותו אל הזרים המוכנים שלנו. נותרו רק שלושה, אבל הוא בר מזל שיש לו ממה לבחור. בדרך כלל לקראת סוף היום לא נשאר לנו כלום.

בזמן שהיא עוזרת לו לבחור, אני חוזרת לסקיצה שלי. אני מצמצמת עין אחת ומדמיינת את ברידג'ט בשמלת שנהב ואת מיילס בחליפה. השמלה שלה אלגנטית ופשוטה. זו אחת הסיבות, לדעתי, שהקשת אמורה להיות מרשימה יותר. אילו השמלה הייתה מפוארת, הייתי דואגת שהפרחים לא יאפילו עליה. השמלה מדהימה, אבל אין בה קישוטים. אפילו לא שובל.

שובל.

אני מרימה את העיפרון ומתחילה סקיצה גסה של קשת שנופלת לרצפה במפל ומתפשטת על הקרקע. נהר של פרחים. שובל פרחוני.

אני לא מבחינה בפארה, שעומדת מעל כתפי, עד שאני שומעת אותה אומרת, "מרהיב."

"מושלם."

"מושלם," היא מאשרת.

השלב הבא הוא לקבוע מה עליי להזמין, אבל יש לי זמן. מכירת הפרחים הפומבית שבה אני עורכת את רוב הקניות השבועיות שלי, מתקיימת ביום שלישי בבוקר, כך שנותרו לי עוד חמישה ימים להחליט. ועכשיו משסיימתי את עיצוב הקשת, אני יכולה להתמקד במחר. אני נושכת את שפתיי.

פארה שואלת כאילו היא קוראת את מחשבותיי, "יש משהו שאת רוצה לעבור עליו לפני הפגישה שלך?"

מחר אני אמורה לאכול ארוחת בוקר עם ליליאן, מנהלת האירועים של סֵנה, אחת מקבוצות האירוח היוקרתיות ביותר בטורונטו. היא קראה עלינו, והציעה שמלבלבת תכין את סידורי הפרחים לכל המסעדות של סנה. יש שמונה מסעדות, אחת מהן בתוך המלון המפואר שבו אנחנו נפגשות. יום שישי שלי ייפתח בחביתה בשלושים דולר ובחוזה שעשוי לשנות את חיי.

"נראה לי שאני מסודרת," אני אומרת לפארה.

אני משוכנעת שאחתום על החוזה הזה מחר, אבל אני לא יכולה להכחיש שזה מעורר אצלי אי־נוחות. אני לא בטוחה אם יש לי ספק כי הזמנות תאגידיות לא מספקות אותי — עשרה אגרטלים אחידים, חסרי יצירתיות או נגיעה אישית; או שמא אני חוששת שלא אצליח להתמודד עם הגידול בהיקף העבודה. כרגע, יש לי את פארה ושתי עובדות במשרה חלקית, אבל אם אתקשר עם סנה, אזדקק לשניים או שלושה עובדים במשרה מלאה. ואף שאני אוהבת לסדר פרחים, אני לא אוהבת לנהל. אני מתקשה לנהל שיחות קשות. אבל אם חוסר ביטחון ופחד הם אלה שמעכבים אותי — זו סיבה נוספת לקפוץ למים. כך, אם אקבל את החוזה, אוכל לתת לפארה את העלאת השכר המשמעותית שמגיעה לה.

"אני מתרגשת," אני אומרת לפארה. "אבל גם עייפה. לא ישנתי טוב בשבועות האחרונים." אני חושבת יותר מדי כשאני אמורה לישון.

"אולי אם תיקחי יום חופש..."

"את יודעת שאני לא יכולה." כבר עכשיו אנחנו עובדות בקצב מטורף.

היא נוהמת. "אז אל תישארי ערה עד מאוחר בלילה. את בלתי נסבלת כשאת לא ישנה מספיק."

פארה ניגשת לדלת הכניסה ומסובבת את הבריח. אני מציצה בשעון ומופתעת לגלות שכבר שש. ברידג'ט מאחרת בעשר דקות. ברידג'ט אף פעם לא מאחרת. היא האדם הכי אמין שאני מכירה.

כבר שבע שנים אנחנו החברות הכי טובות, ולאורך כל התקופה הזאת, היא איחרה בדיוק פעם אחת. באותו טיול ראשון. באותה פעם משמעותית.

"מוזר," אני אומרת ומנסה למנוע מפחד להישזר בקולי. ברידג'ט בסדר. היא חייבת להיות בסדר.

"היא בטח נתקעה בפקקים של שעת העומס," אומרת פארה. אבל אני שומעת את ההיסוס בקולה. "אולי."

ברידג'ט עובדת כסמנכ"לית יחסי ציבור בבית החולים סאניברוק, והיא הייתה אמורה לצאת בדיוק בחמש, כדי שיהיה לה מספיק זמן גם אם יהיו פקקים, כמו בדרך כלל.

אני שולחת לה הודעת טקסט, אבל היא לא עונה.

בשש ועשרה, הפניקה משתלטת עליי. אני פותחת את דלת הכניסה ויוצאת אל הערב הלח של אוגוסט. מבטי סורק את רחוב קווין־מזרח לכל אורכו ומחפש ראש עם תלתלים בצבע זהב־לבן. התאהבתי בשערה של ברידג'ט כשבהיתי בעורפה בישיבת צוות של החברה, עוד לפני שאי־פעם שוחחנו. היא צבעה אותו לפלטינה לקראת החתונה, אבל אני מעדיפה את הגוון הטבעי והרך יותר. הוא מזכיר לי ערימות חציר בשלהי הקיץ.

כמו שאר השכונות בטורונטו, לסליוויל מפגינה את קסמיה בלילות החמים. אני רואה שלוש חשמליות אדומות נוסעות מערבה בשורה, כלב באסט האונד זקן בעגלה, ופעוט מחזיק גלידה נמסה בגביע, פניו וידיו מכוסות בשכבה מבריקה של גלידת מנתה ירוקה. אבל אין זכר לברידג'ט.

כשאני חוזרת פנימה, פארה סופרת את הסידורים למשלוח של מחר. אני לוקחת את המטאטא מהחדר האחורי ומתחילה לטאטא את העלים, עלי הכותרת ושאריות הסרטים.

פארה מצביעה לעברי באצבע ארוכה. הציפורן החדה שלה צבועה בפס צהוב זרחני. "עזבי את זה. אני לא צריכה את העזרה שלך."

"אני יודעת שאת לא צריכה, אבל אני כאן..." ואני זקוקה להסחת דעת.

"שבי. תירגעי למשך חצי דקה שלמה. הלחץ שלך משפיע עליי."

אני מסתכלת שוב בשעון. שש ושמונה־עשרה. ליבי הולם. ברידג'ט לא הייתה מפספסת משהו חשוב כל כך כמו המדידה האחרונה של השמלה. "היינו אמורות להיות בחנות בשש."

אני מתקשרת לבוטיק. אולי התבלבלתי, והייתי אמורה לפגוש את ברידג'ט שם? אבל לא, המוכרת הנעלבת שעונה לטלפון אומרת לי שברידג'ט לא הגיעה. למעשה, היא מאחרת בעשרים דקות, הם סוגרים בשבע, וזו תקופה מאוד עמוסה בשנה, לא ידעת? אני מתנצלת ומבטיחה לה שנגיע בקרוב.

אני מסיימת לטאטא ומושכת שרפרף. אני שולחת לברידג'ט עוד הודעת טקסט, האצבעות שלי מתחילות לרעוד, ואני בודקת באתר החדשות המקומיות אם מופיע משהו על תאונות במסלול שלה.

"לוסי," פארה נוזפת. גם הרכות בנימת קולה לא מרגיעה אותי.

כבר איבדתי את דודה שלי. אני לא יכולה לאבד גם את ברידג'ט.

משהו ממש לא בסדר.

אני קמה שוב ומתחילה להסתובב בחוסר מנוחה. סילביה מרימה את ראשה לרגע, ואז נוטשת את מקומה מתחת לשולחן כדי ללוות אותי.

חמש הדקות הבאות עוברות כמו נצח, ואז הטלפון שלי רוטט בכף ידי. כשאני רואה את שמה של ברידג'ט על המסך, קול מוזר בוקע מגרוני — משהו בין יבבה לאנחת הקלה.

"ברידג'ט, איפה את?" אני שואלת בבהילות. "את בסדר?"

קולה מקוטע ובקושי נשמע על רקע הרוח שצולפת במיקרופון.

"אני לא מצליחה לשמוע אותך. את שומעת אותי?"

"בי?"

יש רעשים בקו. אני שומעת חריקה של דלת הזזה, ואז הרעש נפסק.

"בי?" קולה של חברתי הטובה ביותר נשמע עכשיו בבירור, אבל משהו בו משובש. הוא נשמע סדוק. מכווץ.

"מה קורה? איפה את? היינו אמורות להיות במדידה שלך לפני חצי שעה."

"אני בבית," היא אומרת. "אני בסאמר ווינד."

עובר רגע עד שאני מעכלת את המשמעות של דבריה. "את... מה?" הדופק שלי הופך לפטיש אוויר באוזניי. "המשפחה שלך בסדר? ההורים שלך? האם —" אני נעצרת לפני שאשתמש בשם הלא נכון — "האם וולף בסדר?"

אני שומעת אותה מתייפחת ועוצרת את נשימתי. "כן. הם בסדר. אבל חשבתי שהם יהיו כאן. הם לא סיפרו לי."

"אני לא מבינה, ברידג'. הם לא סיפרו לך מה?"

"הם החליטו לנסוע לטורונטו לחתונה. הם עושים מזה מין חופשה," היא אומרת וקולה נשמע צורמני. "את מכירה אותם."

אני אכן מכירה. ההורים של ברידג'ט ספונטניים, ההפך הגמור מבתם. זה מוציא אותה מדעתה. לכן הנסיעה של ברידג'ט לאי אינה סתם מעשה יוצא דופן, אלא מהלך מטריד מאוד.

"בסדר. אבל ברידג'ט, למה את באי הנסיך אדוארד? החתונה שלך בעוד פחות משבועיים."

המדידה אמורה להתקיים הערב. אני אמורה לבקר אצלה בדירה מחר. מיילס אמור להכין ארוחת ערב מפוארת בזמן שאני אעזור לברידג'ט לסיים את תרשים הישיבה ואת רשימת הצילומים לצלם. אני מארגנת את מסיבת הרווקות בסוף השבוע.

"אני יודעת. אני יודעת. אני יודעת," היא ממלמלת. "אבל הייתי חייבת להתרחק, בי. הייתי חייבת לחזור הביתה." היא מדברת בפרצים קצרים ומהירים, שאני כמעט מפספסת את המילים הבאות. "ואני צריכה אותך כאן איתי."

"את צריכה אותי שם? באי הנסיך אדוארד?"

הגבות של פארה מטפסות עד לקו השיער שלה.

"אני ממש־ממש זקוקה לך. בבקשה תבואי," היא מתחננת. עוד יבבה נשמעת. "יש טיסה שיוצאת מחר ועדיין יש בה מקומות פנויים. אני מסתכלת על האתר עכשיו."

"את רוצה שאטוס לאי הנסיך אדוארד מחר?" אני פוערת פה לעבר פארה. סילביה יושבת לצידה ומטה את ראשה בסקרנות.

"בבקשה, בי. בבקשה תבואי. אני צריכה אותך."

רשימת הסיבות שלי להישאר כאן ארוכה. מחר יש לי את הפגישה עם סנה. ביום שלישי מכירת הפרחים. אני לא יודעת אם העובדות במשרה החלקית יוכלו לעבוד משמרות נוספות. ויש גם את ההכנות לחתונה של ברידג'ט.

אבל ברידג'ט אף פעם לא מבקשת עזרה. היא מעולם לא הייתה צריכה. היא אוהבת אותי עד כוכב נפטון ובחזרה, אבל היא לא זקוקה לי כפי שאני זקוקה לה. עד עכשיו. אסע לקצה העולם אם היא מבקשת את עזרתי. לסרב פשוט לא בא בחשבון.

אני מביטה בפארה. "לכי," היא לוחשת.

"בסדר," אני אומרת לברידג'ט ומהנהנת. אני לא מאמינה שאני עושה את זה.

"את באה לאי הנסיך אדוארד?"

אני בולעת רוק. "כן," אני אומרת לברידג'ט. "אני באה."

למרות שיש סיבה טובה מאוד מדוע לא התכוונתי לדרוך שוב לעולם על אדמת אי הנסיך אדוארד.