הקמת בית כנסת במקום הנמוך בעולם

מבוא “מה נדבר ומה נצטדק״ (בראשית מ״ד, ט״ז). נתאר בספר זה את המהלכים והשלבים שפקדו והובילו את צמיחתו של בית הכנסת במקום הנמוך בעולם, בקיבוץ קלי״ה. נתאר את הפעולות העיקריות שהובילו להקמתו ואת החוויות הרבות שליוו את הפעלתו. התבוננות מורה שסייעתא דשמייא (עזר משמיים) מלווה בכל רגע ורגע את בית הכנסת, כפי שניתן להיווכח מהסיפורים הרבים. בתי כנסת קיימים בארץ מאז תקופת ההתיישבות היהודית הקדומה. עם הגלות הארוכה התמעטו בתי הכנסת בארץ, אך לאחר גירוש היהודים מספרד בשנת 1492, ויותר מכך עם תחילת העלייה החדשה מאז שנת 1860, ובפרט לאחר הקמת המדינה, הוקמו בתי כנסת רבים בכל רחבי הארץ. הציונות עשתה פלאים, העלתה אוכלוסיות רבות של יהודים לארץ, והיום אנו מתקרבים למצב שבו רוב יהודי העולם גרים בארץ. בנוסף, בעשורים האחרונים אנו עדים לעלייה בשיעור שומרי המצוות, כפי שהדבר ניכר בכל ערי הארץ. מקורות ההתחזקות הם ריבוי טבעי, חזרה בתשובה והעלייה הדתית מחו״ל. התנועה הקיבוצית תרמה רבות להקמת המדינה, להגנה על גבולותיה ולפיתוחה הכלכלי. בעת קום המדינה היו כ־43,000 נפש ב־145 קיבוצים, כשבעה אחוזים מאוכלוסיית הארץ שמנתה כ־650,000 יהודים. היום יש כ־170,000 נפש בקיבוצים, מתוך אוכלוסייה בת כשבעה מיליון יהודים. אם כך, שיעור התושבים בקיבוצים ביחס לאוכלוסייה כולה ירד ל־2%, אך התרומה הכלכלית של 265 הקיבוצים הקיימים מוסיפה להיות גדולה בהרבה ממספר הנפשות שבהם. בשלושת העשורים האחרונים חלו שינויים דרמטיים בקיבוצים, כאשר המניע המרכזי היה המשבר הכלכלי שפקד קיבוצים רבים בתחילת ואמצע שנות ה־80 של המאה העשרים. מעבר לכך, התפתחויות ושינויים גדולים בחברה הישראלית גם הם סיפקו דלק לשינויים בחברה הקיבוצית. אם לפני עשור או שניים עמדו רבים להספיד את התנועה הקיבוצית, ברור כיום שקיבוצים רבים המציאו את עצמם מחדש והם משגשגים מבחינה כלכלית ואף צומחים דמוגרפית. יחד עם זאת, חשוב לציין כי בקיבוצים רבים מאוד ניכר חסר מרכזי: האידאולוגיה הציונית־סוציאליסטית דעכה והוחלפה בפרגמטיזם. ואומנם רבים בוכים על כך. שינוי אידאולוגי זה ניכר בחברה הישראלית כולה. אחרים כבר הצביעו על כך שהציונות כתנועה אידאולוגית־פוליטית הייתה מוצלחת מעבר לכל ציפייה ומימשה את יעדיה: הקמת מדינה עצמאית, דמוקרטית ומשגשגת המהווה מקלט ליהודֵי העולם, אך “לא על הלחם לבדו יחיה האדם״, אלא “על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם״ (דברים ח׳, ג׳). הגסיסה האידאולוגית החילונית פינתה מקום לתחיית היהדות בליבם של רבים, כפי שהתנבא הראי״ה קוק לפני כמאה שנה, כך בערים וכך בקיבוצים. ניתן לחלק את 265 הקיבוצים על פי האידאולוגיה הפוליטית המקורית שלהם: לתנועת הקיבוצים המאוחדת (בעבר האיחוד והמאוחד) המזוהה עם מפלגת העבודה ולתנועת השומר הצעיר המזוהה עם מר״ץ. ההבדלים האידאולוגיים בין התנועות התמעטו עם השנים כתוצאה מהתפתחויות מרחיקות לכת בחברה הישראלית, התפתחויות שנתנו את אותותיהן גם בקיבוצים. התנועות התאחדו, למעשה, לתנועה קיבוצית אחת. הקיבוצים הפכו לפחות אידאולוגיים וליותר פרגמטיים, והם דומים היום יותר ליישובים קטנים או אף לפרוורים השוכנים לא הרחק ממרכזים עירוניים. למרות כל זאת נותרו אפיונים ייחודיים לקיבוצים, אפיונים המבדילים בינם לבין כפרים קטנים ברחבי תבל. ראשית, בקיבוץ קיים מבנה חברתי וניהולי מאורגן מאוד, עם ועדות שמנהלות היבטים רבים של החיים, כולל ענייני חברה וכלכלה, חינוך ובריאות, בעוד שעניינים כלל ציבוריים נקבעים על ידי אספת החברים. שנית, אומנם חלק ניכר מהקיבוצים הפריטו את שכר החברים (דהיינו, שהחבר מקבל את שכרו שהרוויח לאחר ניכוי מס הכנסה, מס יישוב והפרשה לקרן ערבות הדדית), אך אדמות הקיבוץ ואמצעי הייצור כגון ענפי חקלאות, תיירות ו/או מפעלים נשארו ברכוש המשותף. בקיבוצים רבים החברים קיבלו מניות ברכוש המשותף, בהתאם לוותק שלהם בקיבוץ. ושלישית, רמת ההשכלה בקיבוץ גבוהה בדומה לזו של החברה העירונית בארץ. לסיכום, הקיבוץ של פעם בעל האידאולוגיה הסוציאליסטית — שתרם כה רבות לבניית הארץ, לייצוב והגנה על גבולותיה, ולפיתוח כלכלתהּ החקלאית, התיירותית והתעשייתית — עובר תמורה לצבר של קהילות קטנות אך מאורגנות היטב, שבהן האידאולוגיה המקורית נשחקה, והפרגמטיזם והגשמיות שולטים. ניתן לחלק את הקיבוצים על פי תקופת היווסדותם, לוותיקים שנוסדו מאז הקמת הקיבוצים הראשונים ב־1909 (דגניה) ועד למלחמת העצמאות בשנת 1948, לאלה שנוסדו מאז ועד מלחמת ששת הימים, ולצעירים שנוסדו מאז 1967. קיבוץ קלי״ה נמנה עם קבוצת הקיבוצים הצעירים. תחילתו כרוב הקיבוצים כהיאחזות נח״ל, בתוך מחנה נטוש של הצבא הירדני בגדה הצפונית־מערבית של ים המלח, וזאת בשנת 1968. בשנת 1974 התאזרח הקיבוץ ועבר לנקודת הקבע, חמישה קילומטרים דרומית־מערבית, למרגלות רכס ההרים הגובל עם השבר הסורי אפריקני. ברכס זה מצוי רצף של מערות ששימשו את התושבים היהודים שהתגוררו באזור במשך כ־220 השנים האחרונות של תקופת בית המקדש השני, משנת 153 לפני הספירה ועד שנת 70. המרכז הרוחני של קהילה זו נמצא כחצי קילומטר מקיבוץ קלי״ה של היום וכידוע נחרב על ידי הרומאים באותה שנה שבה נחרב בית המקדש. קהילה זו תוארה על ידי יוסף בן מתתיהו בספרו “מלחמות היהודים״ והוא כינה את תושביה בשם “איסיים״. זאת, על אף שהם קראו לעצמם “בני האור״ או “בני היחד״, על פי המגילות הגנוזות שנתגלו במערות אלו החל מ־1947, לאחר שהוסתרו בכדים במשך קרוב ל־1,900 שנה. החום והאקלים היבש אפשרו הישרדות של חלק מהמגילות, שכוללות פרקים רבים מהתנ״ך אך גם כתבים עם רעיונותיהם הייחודים של בני הכת בתחום דת, הלכה ומדינה. כידוע, ארץ ישראל בתקופה האחרונה שלפני החורבן אופיינה בתסיסה דתית ופוליטית מרובה, אך לאחר החורבן נותר בה רק זרם אחד, הפרושים. האיסיים ודעותיהם הלכו לעולמם, אך מרכיבים מסוימים בחייהם רומזים לחיי רוח מיוחדים כולל העובדה שהקהילה הייתה מורכבת בעיקר מגברים. חובת מסירת הרכוש הפרטי לכלל ותקופת המועמדות בת השנתיים לפני הקבלה לחברות מלאה בקהילה, מזכירים את הקיבוץ המודרני — אם כי רוב הקיבוצים כיום הם חילוניים בעוד שקהילת האיסיים הקפידה במיוחד על קיום התורה ומצוותיה. קיבוץ קלי״ה (נוטריקון: קם לתחיית ים המלח/המוות) בעת כתיבת ספר זה מתקרב לחגיגת יובל שנים ומונה כ־80 חברים ועוד כ־80 מבני דור ההמשך התקבלו לחברות. בוצעו שינויים ארגוניים בשלב די מוקדם, כגון הפרדת הקהילה מהמשק, הסדרת תוכניות פנסיה לחברים ואימוץ שיטות ניהול מודרניות. כשני שלישים מחברי הקיבוץ עובדים במקום בענפי החקלאות, התיירות והשירותים, והשאר עובדים ביישובי האזור או בירושלים. המועצה האזורית, המכונה מן הסתם מגילות, כוללת בשטחיה את המושב ורד יריחו, הקיבוצים בית הערבה, אלמוג ומצפה שלם ואת היישובים הדתיים קדם הערבה ואובנת, וכולם נוסדו אחרי קלי״ה. המבקר בקלי״ה יתרשם מהנוף המרהיב, מהעצים הגבוהים ומהצמחייה העשירה, מול רכס ההרים החשוף מצד אחד וים המלח מצד שני. מתקבלת תמונה של חברה מבוססת ומאורגנת היטב. השדות הנרחבים עם גידולי שדה, מטעי תמרים גדולים ועוד, מהווים עדות לכך שאכן הצליחו להפריח את השממה ושאזור צפון ים המלח קם לתחייה. מחבר הספר ומשפחתו גרים בקלי״ה מאז שנת 1983. הסיפור האישי ותהליך החזרה בתשובה שלנו מתוארים בפרק המכונה ינון. בשבט תשס״ו, ינואר 2006, הותחלו תפילות בשבתות ובחגים בקלי״ה ומאז התפילות מתקיימות ברציפות בכל השבתות והחגים. בתקופה הקדומה פעלו בתי כנסת שונים לאורך ים המלח, החל מאתר האיסיים בצפון, בעין גדי במרכז, ובמצדה ובשפך זוהר בדרום. מקימי בית הכנסת בקלי״ה היו ערים מאוד לעובדה שלא התנהלה תפילה מסודרת בצפון ים המלח (ולמעשה לאורך שתי גדותיו של ים המלח) מאז חורבן אתר האיסיים ומצדה על ידי הרומאים. כל שבת וכל חג בשנה הראשונה להקמת בית הכנסת צוינו עם מעין ברכת “שהחיינו וקיימנו לזמן הזה״. אנחנו רואים לנגד עינינו את הפן הרוחני של קם לתחייה ים המלח/המוות. הקיבוץ חילוני ביסודו — כמו כל הקיבוצים, מלבד כעשרים קיבוצים דתיים. אף על פי כן חלק ניכר של אוכלוסיית קלי״ה בא מרקע מסורתי. מאכלי טרף לא הוכנסו לחדר האוכל של הקיבוץ, ביום כיפור מתנהלת תפילה זה שלושים שנה (בהנחיית מניין מתפללים ממצפה יריחו, יישוב דתי סמוך בדרך לירושלים), ואף זה כשלושים שנה נעשה קידוש בחדר האוכל לפני סעודת ליל שבת. בספר זה מתוארים חבלי הלידה של בית כנסת בקלי״ה ותולדותיו בשש־עשרה השנים הראשונות לקיומו. מאז תחילתו, כאמור, מתקיימות בו כל התפילות בכל השבתות והחגים. מאז הוקמו בתי כנסת גם בבית הערבה, אלמוג, אובנת וקדם הערבה. הקמת בית כנסת בקהילה חילונית לא עוברת כדבר מובן מאליו, גם כאשר מדובר ביישוב כמו קלי״ה, שחלק ניכר מתושביו באים מרקע מסורתי. בית כנסת אינו יעד בפני עצמו עבור היהודי, אלא אמצעי להתפתחותו הרוחנית. לכן, תולדות בית הכנסת מסמלות במידה רבה מאוד את ההתפתחות הדתית והרוחנית של תושבי המקום, שמעורבים בדרגות שונות בתחייה הדתית והרוחנית במעגלים פנימיים או חיצוניים יותר. הספר צמוד לרצף פרשיות השבוע, אם כי הוא מתחיל בפרשת בשלח בספר שמות ומסתיים בפרשת בא, מסיבה שתוסבר בהמשך. בכל הפרשות מוצג ראשית סיפור של האנשים והמצבים ש״עשו״ את בית הכנסת לאורך השנים, ולאחר מכן ביאורים על אותה פרשה. ביאורים אלו נכתבו כאן והופצו בתיבות הדואר של תושבי הקיבוץ. נעשה ניסיון להצמיד את הסיפורים האישיים לביאורים התורניים על פי קשר פנימי, ולעיתים זה צלח. למען שמירת הפרטיות, זהות רוב הדמויות הוסוותה, השמות הוחלפו, ולעיתים כמה סיפורים מוזגו או שונו בתכלית. יחד עם זאת, הסיפורים כולם מסבירים היטב את הווי המקום והתפתחותו. רק שמותיהם של הרבנים שמוזכרים והמעשים הקשורים אליהם נותרו כפי שהם.