הקן שאינו מתרוקן

פרק ראשון הקן שאינו מתרוקן

לפני שנים אחדות הוזמנתי לשאת הרצאת פתיחה בכנס סופרים שנערך ב"משכנות שאננים" בירושלים, בנושא "הורות אידיאלית".

"הורה אידיאלי הוא הורה מת," אמרתי בפתח דברי. הקהל הגדול שמילא את האודיטוריום נותר פעור פה. אנשים נעו על מושבם בחוסר נוחות ולא ידעו אם לצחוק או לבכות. אמרתי זאת כדי לטלטל אותם, לגרום להם להרהר, שהרי יש המאמינים כי מרגע מסוים בחיים הורים בתפקידם המסורתי נעשים מיותרים.

הברכה הזו של אריכות ימים מציבה בפנינו, הורים וילדים כאחד, אתגר חדש ומורכב שסובל משיח דל וממיעוט מידע ופרסומים. בראיונות עומק שערכתי לקראת כתיבת הספר, שָבו ועלו הבלבול והמצוקה שחשים סבים בשלב זה של חייהם. "חשבנו שבגילנו," הם אומרים, "נהיה חופשיים מאחריות על הילדים שלנו, ולהפתעתנו אנחנו מגלים שהתלות בנו רק הולכת וגדלה מיום ליום והיא מייצרת בנו מחויבות ואחריות עד לסוף החיים."

בישראל, למשל, שמונים ושבעה אחוזים מהסבים מעניקים לילדיהם הבוגרים, שהם כבר הורים בעצמם, עזרה כלכלית. מגמה זו, כפי שנראה בהמשך, מתרחשת לא רק בישראל אלא גם בעולם המערבי כולו. מחקרים אחרים מדגישים שהסיוע והתמיכה של הורים לילדים בוגרים מלווים במגוון רגשות מעורבים לכל הצדדים. לכן חשוב להבין לא רק את סיפורם של ההורים־הסבים, אלא גם את המועקה המתמדת שרובצת על ילדיהם — הורים צעירים שנאבקים על הישרדותם ומוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הם שואפים ומתאמצים להיות עצמאים ומצליחים כפי שהוריהם היו בגילם, ומצד שני, השינויים המבניים בכלכלה, בעולם העבודה ובמדיניות החברתית פוגעים במשימת הכלכלה של משפחתם בכוחות עצמם. גם הם, צעירים בני שלושים וארבעים, מתייעצים עמי ביחידות או יחד עם בני זוגם, ומספרים בכאב עד כמה קשָה להם התלות האינסופית בהורים. לא תמיד הם מדברים על התלות באופן ישיר, אלא על הנזקקות התמידית לעזרת ההורים בטיפול בנכדים, בתמיכה כלכלית, ובמעורבות יומיומית בחיי משפחתם שפעמים גולשת ופוגעת בזוגיות שלהם.

1. זווית המבט של סבים: עד מתי נתמוך בילדים

"כל חיי ליוותה אותי האמונה שיבוא יום, לאחר שהילדים שלי יגדלו ויעזבו את הקן, שהם יתחתנו ויהיו לעצמאים ממש כפי שקרה לי," אמר לי אבישי כשנימה נרגזת מתגנבת לקולו. "מגיל עשרים וחמש סבבו כל החיים שלנו סביב הילדים. בימים קשים של חוסר שינה, דאגה מתמדת ואינסוף ספקות מציקים, נהגתי לחשוב ביני לבין עצמי שהזמן עובד כאן לטובתנו, ויבוא יום, כשהם יהיו בני עשרים, אולי עשרים וחמש — אתה יודע מה, אפילו שלושים — שהדברים יהיו פשוטים יותר. אבל היום אני מגלה שהכול נעשה קשה הרבה יותר, מסובך הרבה יותר...

"כשהייתי צעיר ורווק," המשיך אבישי, "הייתי עסוק בעיקר בעצמי: למצוא את עצמי, לממש את עצמי, לספק את עצמי. רק לאחר שהתחתנתי עם נאוה הבנתי באמת את משמעות המושג אהבה. למדתי לוותר על חלקים של עצמי למען נאוה, למען המאוויים שלה, ולטובת הקשר בינינו. לאחר ששלושת הילדים שלנו נולדו זה כבר נעשה קשה יותר — אבל שם המשחק תמיד היה ברור: קודם הצרכים שלהם, אחריהם באה נאוה, ואני אחרון." אבישי השתתק לרגע. אף שניכר כי היה נסער עוד בטרם נגע בסיבה המלאה בעטיה ביקש לדבר עמי, היתה בהבעתו נינוחות והשלמה שרק אנשים מסוימים שמגיעים לגיל שישים מסגלים לעצמם.

"אתה מבין," הוא רכן לעברי כממתיק סוד, "המעבר הזה לסבאות לא היה פשוט לנאוה ולי. אפילו הכינוי 'סבתא וסבא' גרם לי לחוסר נוחות מסוים. 'אבא' זה משהו אחר. באיורים של ספרי ילדים למשל, אבא זה גבר זקוף עם שרוולים מופשלים, מניף בקלילות ילדים באוויר, יש לו כלי עבודה ביד, מוכן תמיד לתקן משהו, ועל פניו נסוך חיוך מנצח שמשדר תחושת ביטחון. את התמונה של אמא אני בכלל לא צריך לתאר לך — זה הרי ברור, היא פשוט ממלאת את הדף בעוצמה הנשית שלה.

"'סבתא וסבא' זה כבר סיפור אחר.

"'סבא, יש לך רישיון נהיגה?' גער בי לפני שבוע איזה נהג מופרע שניסה לעקוף אותי בפראות. אתה מבין, 'סבא' זו מילה נרדפת לזקן חדל אישים — כמו התמונות בספרי הילדים של סבא וסבתא שיושבים על ספסל בגינת המשחקים, על פניהם חיוך אווילי והם נהנים, אולי בפעם האחרונה בחייהם, מקרני השמש החמימות.

"כולם סביבי, גברים ונשים, מהללים את הסבאות בקלישאות נבובות. הם מתארים אותה כדבר הטוב ביותר שקרה להם בחיים, ולי יש הרגשה שבמעמקי ההתלהבות המופגנת הזו חבוי סוד שעליו לא מדברים הרבה.

"אני למשל מרגיש שרוב הזמן אני מהלך על ביצים. בעבר הייתי צריך להיות רגיש כלפי ילדי ואשתי. כיום, דווקא בתקופה שחשבתי שהנה סוף־סוף אוכל להעלות את עצמי לראש הרשימה, אני צריך להתחשב לא רק בארבעתם, אלא גם בנכדים, גם בבני הזוג של ילדי, ואם אני רוצה באמת הרמוניה סביבי אז גם בהורים שלהם. הרשימה הולכת ונעשית כמובן ארוכה יותר, והמשימה ההורית הולכת ונעשית מעיקה יותר בכל יום."

אבישי ישב מולי זקוף, לבוש בפשטות אך באלגנטיות: חולצה בצבע בז' מגוהצת בקפידה, עם צווארון פתוח ושרוולים מקופלים ברישול מכוון, ומכנסיים שחורים. אהבתי להקשיב לו כיוון שדיבר בדייקנות, בלי סנטימנטים, ועם זאת היה בדבריו עומק אנושי שגרם לי להזדהות עמו בקלות. אבישי התכנס בתוך עצמו.

בשקט שחיבר בינינו חשבתי לעצמי כי הדברים שאמר אבישי נכונים גם עבורי. גם בי הסבוּת עוררה רגשות מעורבים ובלבול. כן, ודאי שאני אוהב את נכדי וחש בר מזל שהקשר שלי עם שלושת ילדי ובני זוגם, וגם עם משפחותיהם, הוא מיוחד במינו. ובכל זאת, פשוט יותר וטבעי יותר עבורי להיות אבא מאשר סבא. אפילו רעיון כתיבת הספר הזה על סבוּת היה לא קל עבורי. עצם המחשבה שפרסום הספר עשוי למתג אותי כנציגם של הסבים ולדוברם של הזקנים — שהזכיר לי במשהו את מפלגת הגמלאים שנציגיה בכנסת העלו חיוך סלחני על פני — הציקה לי. כשפרסמתי ספרים על גיל ההתבגרות או על אבהות התראיינתי בגאווה בכלי התקשורת כמומחה לאבהות החדשה. אבל עצם הרעיון שאסתובב ברחבי הארץ לשם יחסי ציבור לספר ואַרצה על סבוּת, הביך אותי ועורר בי התנגדות — התנגדות שיש בה, כמובן, גם צד קומי.

"גם לי הסבוּת סבוכה מאוד," אמרתי לאבישי בפשטות. "גם אני מוותר לעתים קרובות על חלקים רבים מעצמי למען השבט המשפחתי שרק הולך וגדל, ויש שאני תוהה מה בכלל נשאר ממני. מתי סוף־סוף הראש שלי יתרוקן מכל הדאגות, הרגישויות, והאחריות לכל האנשים האלה שהם המשפחה שלי, לכל אלה שאושרם ובריאותם חשובים לי עשרת מונים יותר משלי."

"גם ממני לא נשאר הרבה," ענה אבישי, תחילה ברצינות ואחר כך בצחוק מתגלגל, סוחף, צחוק של סבא שראה וחווה הכול. גם אני צחקתי, וצחקנו יחד עד שהשתתקנו. אז פניתי אליו ושאלתי: "אבל אולי זוהי בעצם ההגדרה של המילה אמפתיה, שהיא ההיפוך המוחלט של אגואיזם. אולי זוהי המשמעות של לאהוב מישהו אחר?"

"אני מבין בדיוק על מה אתה מדבר," אמר אבישי. "כשהילדים שלי היו קטנים זה היה ברור לי מאוד וגם בא לי בטבעיות. תמיד הרגשתי שהם חלק ממני, בשר מבשרי, ושאין בינינו מחיצות — לא פיזיות ולא רגשיות. לתת להם, להעניק להם, למלא אותם בשמחה, גרם לי לאושר. חיבקתי אותם כאילו אני מחבק את עצמי, בלי שום ספקות, בביטחון מוחלט שאני יודע מה הם מרגישים ומתי הם זקוקים לחיבוק שלי. כמובן שהיו תקופות של ריחוק או כעס, אבל מעולם לא חשתי זרות. כן, זו בדיוק המילה. עכשיו כשהילדים שלי נהפכו להורים בעצמם ויש להם משפחה וחיים משלהם, אני מרגיש שעם כל האהבה בינינו קיימת גם זרות והיא מאוד קשה לי. יש רגעים שבהם אני ממש מרגיש שילדי הם אנשים זרים ואני לא באמת יודע עליהם דבר.

"אתה מבין?" הוא פנה אלי בפנים עצובות. "הם ילדים טובים, אין לי שום תלונות אליהם, אבל מה לעשות שהם שקועים בעולם שלהם, ביחסים עם בני זוגם, ילדיהם, הקריירה והחברים. אתה מבין?" הוא אמר שוב. "פעם הכרתי את כל החברים שלהם. היום לא רק שאני לא מכיר את החברים שלהם, אלא שבראשי מנקרת השאלה המטרידה — האם אני בכלל מכיר אותם?"

"ואתה חושב שהם מכירים אותך?" שאלתי אותו, אולי בפזיזות.

אבישי נראה מופתע. "מעולם לא חשבתי על זה כך," השיב לאחר שתיקה ארוכה, "אם היו מכירים אותי באמת, הם בוודאות היו מתגרשים ממני," הוסיף וצחק בקול.

גם אני צחקתי וחשבתי לעצמי בחיוך, שהיה בו יותר מקורטוב של אמת, שאפילו רעייתי, אשר לה אני נשוי יותר מארבעים שנה, היתה בוודאות מתגרשת ממני לו הכירה אותי לפני ולפנים. ככלות הכול, את מי אנחנו מכירים באמת? רק כשהילדים שלנו צעירים יש לנו אשליה שאנחנו לא רק מכירים אותם אלא שהם בשר מבשרנו, היצירה המושלמת שלנו, או לכל הפחות מגשימי הפנטזיה שלנו. המסכה הזו, שדרכה אנחנו רואים אותם, עוזרת לנו לאהוב אותם, לטפל בהם, ולהעריץ אותם עד כלות. כאשר הם גדלים ונעשים להורים בעצמם נשמטת המסכה ואנו מגלים את האמת האובייקטיבית והמרה. ילדינו הם אנשים ככל האנשים ומבין הממוצעות שלהם, שזו מילה גסה לכך שהם אנושיים, מגיחה גם הזרות. מובן שהם רואים אותנו דרך אותן מסכות ממש ומגלים שבגדי המלך שלנו הם פיקציה וגם אנחנו די עירומים...

"הזרות שעליה אתה מדבר," אמרתי לאבישי לאחר שנגמר הצחוק, "גם גורמת לנו לפעמים להיות ביקורתיים כלפי הילדים שלנו. אנחנו מרגישים מאוכזבים מהם, פגועים שהם לא מקשיבים לנו יותר."

"זה בדיוק העניין," נכנס אבישי לדברי. הוא נראה נסער, ולאחר שתיקה קצרה המילים זרמו מפיו כמו מים מברז שנפתח עד הסוף. "בזמן האחרון אני לא מצליח להירדם," הוא אמר. "אני מוטרד מכך שמשהו לא טוב קורה ביני לבין מיכאל. כשהייתי צעיר," הוא המשיך, "נאוה נהגה להאשים אותי שאני ביקורתי מדי — 'קשה וביקורתי' היא היתה גוערת בי בכעס. אבל במשך השנים התרככתי והבנתי שהביקורת רק לוקחת אותי ואותם, בעיקר את בני מיכאל, למקומות הרסניים. כשהוא היה בצבא ואחר כך בטיול במזרח, ובתקופה שהוא למד משפטים בתל אביב, הקשר בינינו התהדק ונעשינו קרובים מאוד. אבל דווקא עכשיו, כשהוא נשוי ויש לו תינוק מקסים בן שנתיים, אני מוצא את עצמי שוב בתוך מערבולת של מחשבות ביקורתיות, לפעמים שטניות ממש, ואני לא מצליח לצאת מזה."

התבוננתי בפניו חרושות הקמטים שהביעו איפוק כואב וחשבתי לעצמי שהתבונה, שמקורה בניסיון חיים שלמים, מבטאת אנושיות עמוקה בהרבה מזו שהיתה לנו בצעירותנו, כשהיינו בטוחים בעצמנו והאמנו שיש לנו תשובות לכל דבר.

"אני אתן לך דוגמה," הוא המשיך כמי שמצא לפתע את המילים. "יש לי משרד ותיק וגדול של עורכי דין, וכשמיכאל סיים את ההתמחות שלו והחליט לפתוח משרד פרטי משלו הצעתי לו חדר במשרד שלי. עשיתי זאת רק כדי לעזור לו, אף על פי שחשבתי שהוא פזיז; חשבתי שנבון יותר עבורו להמשיך לעבוד במשרד שבו הוא התמחה. יש לי קשרים אישיים עם מי שהיתה המנהלת שלו ובקלות יכולתי לארגן לו להמשיך לעבוד שם, או אפילו לעבוד איתי. אבל הוא התעקש להיות עצמאי. כמובן שהעצמאות הזו שלו היא על חשבוננו, כי ההכנסה הדלה שיש לעורכי דין מתחילים לא מספיקה כדי לסיים את החודש. אשתו עובדת בחינוך מיוחד ומרוויחה מעט, אני לא צריך לספר לך על המשכורות במשרד החינוך. הוא מאוד גאה בלקוחות המעטים שיש לו ומדבר על כך בלי סוף, אבל את החשבונות בסוף החודש אנחנו משלמים. אל תבין אותי לא נכון, אנחנו עוזרים בחפץ לב, לא רק לו, לכולם. וברוך השם, אנחנו מצליחים לעמוד בזה. בלעדינו לא היתה להם אפילו מכונית, שלא לדבר על ביטוח. אבל המצב הזה מדאיג אותנו.

"עד מתי אנחנו אמורים לפרנס את הילדים שלנו? מיכאל כבר בן שלושים וחמש, גבר נשוי, אב לילדים, אבל המעורבות שלנו בחייו — גם בעזרה עם הנכדים וגם בתמיכה כלכלית — גדולה מדי, ולפעמים נראה לי שהיא מזיקה גם לו וגם לנו. אתן לך דוגמה. מדי פעם אנו מקבלים דוחות חניה בסכומים הזויים שהם שכחו לשלם, ולא מבינים איך חיים כך. אנחנו לא רוצים לדעת את הדברים האלה, אבל המכונית שלהם רשומה על שם החברה שלי והאינפורמציה פשוט נזרקת לנו בפנים. תאמין לי, אנחנו באמת לא רוצים להיות מעורבים, אבל אין לנו ברירה כי הם מושכים אותנו פנימה וזה יוצר הרבה מתח בינינו; גם בין נאוה לביני. אנחנו מפרגנים להם ושולחים את העוזרת שלנו לנקות את ביתם פעם בחודש — והיא, קצת כמו מרגלת, מדווחת לנו שמעולם לא ראתה בית כל כך מבולגן. מה אנחנו אמורים לעשות עם מידע כזה? נאוה מתעקשת שאסור לומר דבר, שזה כבר לא תפקידנו לחנך אותם. אני כבר למדתי שהיא כנראה צודקת, אבל המחיר הוא שהפסקתי לישון טוב בלילה.

"ברור לך שזה לא רק הכסף. כל שבוע כמעט אנחנו מקבלים טלפון בהול שחייבים להוציא את הנכד מהגן כי לאמא שלו יש פגישה בלתי צפויה בבית הספר. נאוה ואני מחויבים לעזוב הכול, כאילו אין לנו חיים ועבודה, שלא לדבר על כך שממילא אנחנו מטפלים בנכד שלנו אחת לשבוע. אני דוהר לגן, נכנס בזריזות ומחפש את המעיל של הילד. הגננת אומרת לי שהוא הגיע בלי מעיל, למרות שבחוץ קר. אני מטלפן מיד לנאוה ואומר לה שזה בלתי מתקבל על הדעת ואני חייב לקחת את מיכאל לשיחה. נאוה שוב כועסת עלי וטוענת שאני קשה וביקורתי ושעלי ללמוד לדלג על דברים, אבל אני לא יכול שלא לראות ולהבחין בדברים. אם באחד מהבקרים בשבוע שעבר הגיע למשרד שלנו לקוח ואמר למזכירה שלי שנקבעה לו פגישה עם מיכאל בשעה תשע, והשעה כבר תשע ורבע ואין מיכאל ואין אפילו טלפון ממנו שמסביר מדוע הוא מאחר, אני פשוט משתגע בתוכי. איך הוא יצליח להקים משרד עצמאי אם הוא מזלזל בלקוחות שלו? ומיד אני צולל למחשבות זדוניות שמתערבבות עם זיכרונות של כל הדברים הרעים שהוא עשה מאז שנולד. אולי נאוה צודקת ואני צריך ללמוד שלא לראות כל פרט, אבל תגיד לי אתה, איך אפשר שלא לראות כשהדאגה מכרסמת בתוכי וזורקת אותי למקום שלא האמנתי שעדיין אהיה בו עם שלושת ילדי בגילי המופלג.

"כן, שלושת ילדי," הוא ענה לשאלה שכלל לא נשאלה, והמשיך מיד בזרם המילים כמו שיטפון במדבר. "בתי סיימה ללמוד בבצלאל ובמשך שנתיים לא מצאה את עצמה בשוק העבודה. היא החליטה לעשות הסבה לעבודה סוציאלית, חזרה לגור בבית, וכמובן, הכול בתמיכתנו והכול על חשבוננו. לי דווקא פחות קשה איתה, אבל לנאוה זה מסובך מאוד. היא גרה אצלנו כמו אורחת, עדיין מצפה שישרתו אותה כאילו היא ילדה קטנה. אפילו לא עולה בדעתה שבגיל שלושים היא אמורה לפחות לחלוק איתנו במטלות היומיום של חיים משותפים. זה נשמע לך הגיוני ששוב יש לנו תינוקת בבית ואנו אמורים לטפל בה ולממן אותה?

"הייתי מצפה שלפחות הבן הבכור שלנו, שעושה סרטים בלוס אנג'לס, יהיה עצמאי. אבל למרות הסיפורים המרגשים על ההצלחות שלו, שעליהן אנחנו מקפידים לספר לחברים שלנו, האמת היא שגם בו אנחנו עדיין תומכים. הוא גר בדירת חדר קטנה בהוליווד, מחפש מימון לסרטים שלו, מבטיח כל הזמן שאוטוטו הוא עולה על הגל הנכון, אבל בינתיים אין לו כסף לסיים את החודש. לחברים שלנו אנחנו מספרים על הסרט הדוקומנטרי הקצר שעליו הוא קיבל פרס כי הילדים שלהם, לפחות כך זה נשמע, עושים כולם חיל: אחת סיימה תואר שלישי בהרווארד, שני עומד להתעשר מחברת סטארט־אפ שהקים, שלישי הוא יזם מקרקעין ברומניה. תשמע, כל הסבים והסבתות שסביבנו מתגאים בילדים מוצלחים ובנכדים מדהימים, אז גם אנחנו מצטרפים למקהלה ומספרים על הסרטים של אייל בהוליווד ועל המשרד העצמאי לעריכת דין שמיכאל פתח... אתה מבין על מה אני מדבר?" שאל אבישי ואז השתתק כמו דלת שנטרקה.

הבנתי היטב. ידעתי שאבישי דיבר על מצוקה קיומית שנכונה לדור שלם של סבות וסבים, והבנתי שעבורו הכאב הוא אישי וקונקרטי.

על פי סקר חברתי שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס 2012), הורים בני ארבעים נמנו בשנים עברו עם השכבה הסוציו־אקונומית המבוססת ביותר בחברה. כיום, בעקבות תהליכי השינוי שהתרחשו בעשורים האחרונים במבנה המשק והתעסוקה, מצויה קבוצת גיל זו בסיכון גבוה לשקיעה כלכלית ולהידחקות לעשירון נמוך יותר. פרופסור מנואל טרכטנברג, כלכלן שעמד בראש הוועדה לשינוי חברתי כלכלי בעת "מחאת האוהלים" בשנת 2011, המוכרת בשם "ועדת טרכטנברג", מסכים עם הממצאים של המחקר וכלל לא מופתע מהם. לדבריו, תמונת המצב שעולה מהסקר נכונה גם למשפחתו שלו. מגוון סיבות תורמות לתהליך הזה ובהן עלייה בגיל הנישואים, עלייה ביוקר המחיה, היעדר ביטחון תעסוקתי, פיחות בתנאים הסוציאליים, שחיקה בשכר, התארכות תוחלת החיים, ועוד. הנזקקות של הורים צעירים אינה מתבטאת רק בעזרה כלכלית. בישראל, למשל, שמונים אחוזים מהסבות והסבים עוזרים, בדרך זו או אחרת, בטיפול בנכדים. קרוב לארבעים אחוזים מהם עושים זאת בקביעות, בין פעם אחת לכמה פעמים בשבוע. מהמחקרים ומהראיונות עולה כי זהו נטל כבד עבור הסבים.

בספרד, למשל, פתחו הסבות והסבים בשביתה בשנת 2010 משום שנמאס להם לטפל בנכדיהם. הסבים הספרדים נושאים בנטל טיפולי עצום, ולפי הנתונים מחציתם מטפלים בנכדיהם מדי יום, מתוכם אחד מכל שמונה סבים עושה זאת במשך יותר מתשע שעות ביום. מגמה זו הולכת וגוברת בשנים האחרונות בעולם המערבי.

מובן שגם עבור ההורים הצעירים תחושת התלות בהוריהם אינה נוחה ואף מעיקה, אך ללא סיוע הסבים אין להם סיכוי לפתח קריירה מקצועית וגם לגדל ילדים. בבריטניה, שאוכלוסייתה מונה כשישים וחמישה מיליון איש, כארבעה־עשר מיליון סבות וסבים מטפלים בנכדיהם. הרוב המוחלט של ההורים הצעירים בבריטניה הצהירו שהם זקוקים לעזרת הוריהם בטיפול בילדים. מעניין לדעת ששליש מהם גם נזקק לסיוע כספי.

הבנתי היטב את הסיפור של אבישי שהרי כל הדברים שהוא דיבר עליהם נכונים, בדרך זו או אחרת, גם לנו. רבים מאיתנו מעורבים בחיי היומיום של ילדינו ונכדינו בדרך ששואבת אותנו עמוק מדי לתוך חייהם — ולמעורבות היתר יש מחיר כבד לכל צד מהצדדים. גם למרבית החברים של אלן ושלי יש ילדים שהם בוגרי אוקספורד וגם חשבונות הבנק שלהם, בניו יורק ובברלין, מתפקעים מכסף שהכניסו עסקיהם הפורחים. הנכדים שלהם כולם גאונים, ובכלל חייהם כסבות וכסבים מושלמים.

כאשר ילדינו נעשים לאנשים בוגרים, קשה לנו לעתים לקבל את הכישלונות והחולשות האנושיות שלהם. אנחנו מגלים, פעמים בחריקת שיניים, שהם לא בדיוק התגשמות החלום שטווינו כאשר היו קטנים. אנחנו רואים את הקשיים שלהם בעבודה, מזהים את הגמגומים שלהם בזוגיות, ואפילו בהורות, ואין לנו ברירה אלא לקבל את העובדה שזוהי התמונה העדכנית והמוגמרת של הילדים שלנו ואין עוד בידינו לשנות מאומה. כשהיינו צעירים הרגשנו שאנחנו יכולים להשפיע ולשנות הכול: לחנך, להטיף, לשדל, לדחוף, שבדרך פלא הילדים שלנו יגדלו להיות מה שאנחנו מאמינים שהם יכולים להיות, מה שאנחנו רוצים שיהיו, מה שאנחנו לא... אבל כשאנו סבא וסבתא, אנחנו מבינים שאיננו יכולים לשנות עוד דבר. הגילוי הזה מאיים עלינו וזוהי כנראה גם הסיבה לכך שחברינו מספרים לנו נסים ונפלאות על ילדיהם, נכדיהם וחייהם כסבים — הם רוצים להאמין שהאגדות הדמיוניות הללו ישנו במקצת את המציאות.

במציאות של משפחתי אין אגדות ואין תשובות, אלא רק עבודה קשה והרבה שאלות: מה נכון לעשות? כיצד לעזור בלי להתערב? באיזו מידה לעזור, ואיך להישמר מלחצות את הגבול הדק שבין השפיות שלהם לשפיות שלנו. את השאלות הללו, ורבות אחרות, אני מכוון בעיקר לעצמי. אחדות מהדילמות, אלן רעייתי ואני מנסים לפתור, ואחרות אנו שומרים במגירה וירטואלית במוחנו שעליה כתוב: "בעיות שטרם מצאנו להן פתרון".

יש סוגיות שלא רק מציקות לי, אלא גם גורמות לי לחוש אשם לעתים. למשל, ממש בימים אלה, כשהרגשתי שוב תקוע בכתיבת הספר והיה ברור לי שאני זקוק לשקט בראש, העליתי בפני אלן את הרעיון לנסוע לחמישה חודשים ליוון, לשכור לנו בית קטן וצנוע הרחק מהמולת אנשים, הרחק מהמולת החיים, ואפילו קצת הרחק מהילדים והנכדים. אלן צחקה, ממש צחקה ואמרה לי שאין כל דרך לעזוב עכשיו הכול ולנטוש את הילדים כשהם זקוקים כל כך לעזרתנו. "מה זאת אומרת עכשיו?" שאלתי בקול זועם. "אני כבר בן שבעים, את 'העכשיו' הזה אנחנו אומרים אחד לשני כבר ארבעים שנה..." "אין בעיה," השיבה לי, עדיין צוחקת, "אני לא יכולה להיעלם להם, אבל מצדי זה בסדר גמור אם אתה תיסע לבד." מובן שלא נסעתי. לא כי חששתי ממנה, אלא בעיקר כי ידעתי שהיא צודקת. ויותר מכך, פשוט הרגשתי אשם.

האמת היא שאני מרגיש אשם אפילו כאשר אנחנו נוסעים לעתים לחופשות קצרות בחוץ לארץ. אני מרגיש קצת חוסר נעימות לספר להם שאנחנו שוב נוסעים לסוף שבוע ארוך, פעם לברצלונה, פעם לרומא ופעם לכרתים, כאשר אני יודע שגם הם כל כך רוצים לצאת לטיול קצר. כשהייתי בגילם, ואין לי צל של מושג איך עשינו זאת, נסענו לחופשות לעתים קרובות. אבל למרבית הילדים הבוגרים כיום אין פנאי ואמצעים כלכליים לטיולים ולנופש. הם עובדים מבוקר עד ליל ולמרות זאת לא מצליחים לסיים את החודש. כך הם מוצאים את עצמם, פעם אחר פעם, בטיולים משפחתיים בחסות סבתא וסבא, טיולים שיש בהם כמובן הרבה שמחה, אבל גם מתח, ביקורת ומחירים נסתרים רבים.

אבישי ישב מולי כשעל פניו נסוך מין עצב מרוסן שכזה, כאילו נטשתי אותו לבד בתחתית הבור. ידעתי שכדי להתחבר אליו שוב אני חייב לשתף אותו במשהו אמיתי משלי, להושיט לו יד שתמחיש לו שאני מבין בדיוק על מה הוא מדבר.

"הילדים שלי לא סיימו את אוקספורד," אמרתי בחיוך מעודד, "הם למדו במכללות נתניה ואשקלון." הומור עצמי ואותנטי הוא דרך נפלאה להתחבר לאנשים, ואכן החיוך הרחב שהתפשט על פניו הביע בדיוק את מה שהתכוונתי לומר: אנחנו שנינו בגובה העיניים, מבינים זה את זה.

"תגיד לי, אבישי," המשכתי, "כשאתה היית בגילו של מיכאל, גם הוריך היו כל כך מעורבים בחייך?"

"לי היה מזל," הוא ענה, ובעוד המילים מרוחות על שפתיו, הוא קלט את משמעות פליטת הפה שלו ומיד ניסה לתקן. "אני לא מתכוון למזל, זה בטח לא מזל, אבל שני הורי נפטרו כשהייתי בן שלושים ושבע. אבי נפטר ראשון מהתקף לב ואמי, שהיתה הנפש התאומה שלו, לא התאוששה מהדיכאון והבדידות והצטרפה אליו שנתיים מאוחר יותר. בהתחלה היה לי קשה מאוד, ממש הרגשתי יתום, אבל נאוה היתה לצדי והיו לנו כבר שני ילדים קטנים, והחיים הרי צריכים להימשך.

"קשה לי לומר זאת," הוא אמר אחרי שתיקה קצרה, "אבל אני זוכר בבירור שבשלב מסוים, אולי שנה או שנתיים אחרי מותם, חשתי תחושת הקלה. מעולם לא אמרתי את המילים הנוראיות הללו בקול רם, רק חשבתי אותן בלבי והרגשתי שמשהו אצלי לקוי. אולי אני בכלל פסיכופט, חשבתי לעצמי, אם כך אני מרגיש כלפי הורי. אתה מבין, הם היו הורים למופת, הם אהבו אותנו ואהבו זה את זה בכל נפשם. בכלל היתה לי ילדות מאושרת. ובכל זאת, משהו במוות שלהם שחרר אותי. עם הזמן הצלחתי להבין שאין לבלבל בין האהבה שלי כלפיהם לבין העובדה שיש רגע בחיים שחייבים להמשיך הלאה, בלי ההורים, בלי העיניים האלו שגם אם הן מרעיפות אהבה ודאגה, ולפעמים גם ביקורת — הן תמיד מסתכלות עליך מלמעלה. כן מלמעלה, כי ההורה במהותו הוא דמות עליונה. כזו שצריך לתת לה, גם אם לא במילים, דין וחשבון על מעשיך. יש לנו צורך פנימי לרצות אותם ולהיות ילדים טובים ומוצלחים כדי שהם יוכלו להיות גאים בנו. כך קרה שבגיל שלושים ושבע כבר הייתי עצמאי לחלוטין ובדרך הזויה הייתי אסיר תודה להם על כך שהיו הורים מושלמים — הם אהבו אותי ודאגו לי כל חיי, אך גם ידעו מתי ללכת."

"הורה אידיאלי הוא הורה מת," חשבתי לעצמי, ואז עלתה בראשי המחשבה שזו יכולה להיות כותרת נפלאה להרצאה. הדברים שאבישי אמר אכן קשים לעיכול, אבל יש בהם גרעין של אמת קיומית שבוודאי נכונה לא רק עבורו.

גם הורי מתו בגיל צעיר יחסית וגם אני, על אף האהבה העמוקה ששררה בינינו, חשתי בשלב מסוים תחושת שחרור, כאילו משא כבד של מועקה בלתי מוסברת נגול מכתפי. בחלוף הזמן הבנתי שהתחושה שהרגשתי אינה סותרת את האהבה והשמחה שחוויתי בחיי המשפחה שלי עם הורי ואחותי. גם כיום אני עדיין חושב על הורי לעתים תכופות, הם חסרים לי בדרכים רבות. בעיקר הייתי רוצה שידעו עד כמה הצלחתי בחיי: יש לי בת זוג נפלאה, ילדים ונכדים אהובים וקריירה מרשימה — ואולי זה בדיוק העניין, שגם בגעגועים שלי עדיין קיימת המשאלה שהם ידעו שאני "ילד טוב" ויחושו מאושרים באושרי. במשאלה הזו טמון גם מחיר כבד והוא הצורך לרַצות אותם, או במקרים הפוכים, הצורך הכרוני להמרות את פיהם. היתה זו הקלה עבורי להתחיל לחיות את חיי בלי הדמויות האהובות הללו, שבדרך זו או אחרת עדיין שלטו בחיי.

אך אליה וקוץ בה. אם הדינמיקה הזו מתקיימת ביני לבין הורי, היא כנראה מתקיימת גם בין ילדי לביני. אומר זאת באופן בוטה: גם לילדי יש כמיהה לא מדוברת, ובדרך כלל גם לא הכרתית, שרעייתי ואני ניפרד מהם לעד. אני יודע שכאשר ילדי יקראו את המילים הללו הם ימחו בכעס ובתי תזיל אפילו דמעה או שתיים. אבל כשסערת הנפש תחלוף יתחילו הבדיחות. הבדיחות סביב המוות שלנו כבר חוגגות בחלל חיינו זה כמה שנים. "אני מקבל את הבית של אמא ואבא," צוחק בני הבכור, "כי אני היחיד שאמשיך לטפל בגינה בדיוק כמו שאבא אוהב." זה הרגע שבו מתחיל ריב מבודח, עם צחוק עד כאב, בעיקר מצד בתי שדמעות הבכי והצחוק מתערבבות אצלה בקלות. בני הצעיר, אריאל, מזדרז להודיע ששעון הרולקס שלי, שקיבלתי לפני ארבעים שנה מהוריה של אלן במתנה לנישואינו, עובר אליו. "כי אני היחיד במשפחה שדברים סנטימנטליים מדברים אליו," הוא מצחקק ועונד את השעון בשובבות על מפרק ידו. אני צוחק איתם, אוהב עד כלות את רגעי הקסם הללו שבהם כולנו יחד מדברים מעומק נפשנו, בלי עכבות, בקלילות ובכיף ענק — עם זאת אני יודע שיש משהו בהומור הזה שקשור לכך שהגיעה השעה שאלן ואני ניעלם לנו בשדות הציד הנצחיים...

"גם אני הרגשתי הקלה מסוימת אחרי שהורי נפטרו," אמרתי לאבישי. "זאת לא היתה הקלה שקשורה לשמחה אלא לתחושה שהנה אני סוף־סוף עצמאי וחופשי."

"זה בדיוק העניין," אמר אבישי. "כשפתחתי את משרד עורכי הדין שלי הייתי בדיוק בגילו של מיכאל — אבל אני הייתי עצמאי לחלוטין, בלי אבא ואמא, בלי איש שיעזור לי. נאוה ואני הקמנו הכול במו ידינו..."

"זה מעניין," אמרתי במבט מיתמם, אך בתוכי יודע בדיוק להיכן אני מוביל. "גם אתה פתחת משרד פרטי מיד בסיום הלימודים?" שאלתי. "נראה לי שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ..."

אבישי הביט בי ארוכות בעיניים שבשוליהן קמטים ושקיות עור רפה שרק הוסיפו להן רוך אנושי וטוב לב. "וואו," אמר, "על זה ממש לא חשבתי..."

"ובכל זאת," המשכתי, "יש הבדל אחד חשוב, כיוון שהוריך לא היו אז בחיים, לא תמכו בך כלכלית וכמובן גם לא ידעו אם אתה מאחר לפגישה עם לקוח חדש במשרד. במילים אחרות," רכנתי לעברו, "בינינו לבין הילדים שלנו מתקיים ריקוד מתפתל של ביצה ותרנגולת. מצד אחד הם באמת זקוקים לנו כיום, אך מצד שני, אנחנו נכנסים לתפקיד של 'מצילים' בקלות רבה."

"תראה," הוא נכנס לדברי, "זו המציאות של היום. אין לי כל ספק שהילדים שלי הם בני דור שלם של צעירים שסיימו צבא ואוניברסיטה, עובדים כמו חמורים לפרנסתם ועדיין מבולבלים ולא יודעים אם בחרו בקריירה הנכונה. בין לבין, הם מתמודדים בקושי רב עם כל הלחצים האינסופיים של תינוקות ומשפחה חדשה וממש לא מצליחים להחזיק את הראש מעל המים. וכך, כשהם טובעים, הם זועקים אלינו ההורים 'הצילו', כי אין להם את האמצעים לקנות דירה ודמי השכירות ממש בשמים ומכונית חדשה זה חלום רחוק וחופשת סקי משפחתית אפילו לא צצה במחשבתם כאפשרות. ועדיין, שני בני הזוג חייבים לעבוד מבוקר ועד ערב והילדים נזרקים לפעוטונים ולגני ילדים שלא רק עולים הרבה כסף, אלא גם מעוותים את כל חיי המשפחה שלהם. וגם כאן, כמובן, הם זקוקים לעזרה שלנו.

"וכיוון שאני, לשמחתי או לדאבוני — ואחרי השיחה איתך אני כבר לא באמת יודע — עדיין חי, אני מרגיש חובה, בעצם לא רק חובה אלא אפילו צורך עז, להציל אותם. בדיוק כאן אני מבין עכשיו שלסיפור ההפכפך הזה יש גם צד נוסף: ייתכן שדווקא משום שאני מסרב למות בקרוב, שלא כמו הורי והוריך זיכרונם לברכה, אני גם מפתה אותם בדרך סמויה להיות יותר ויותר תלויים בי? אני, מתברר, נופל מהר מדי לפח הזה ותמיד־תמיד נחלץ לעזרתם, כאילו שזה ממלא גם איזה צורך פתטי שלי. אולי בכלל נאוה ואני רוצים להרגיש קיימים, שאנחנו עדיין על הסוס, להרגיש הורים שהילדים שלהם עדיין סופרים אותם ומקשיבים למה שיש להם לומר. ייתכן שהאמת של השורה התחתונה היא שהנזקקות שלהם בכלל מצילה אותנו מהמפגש עם הפחד הנורא מהזִקנה."

רוב רובם של הסבות והסבים שעמם אני משוחח הם אנשים כמוני, כמו אבישי וכמוכם. אלה אנשים שחיים בעולם שבו ליחסים בין הדורות — בין הסבים לבין ילדיהם הבוגרים ונכדיהם — יש אופי אחר מזה שהכירו בילדותם, והם נדרשים לנווט בדרך לא סלולה ו"לחשב מסלול מחדש" בכל צומת בלתי מוכר. יש הטוענים שאנו חווים כיום חזרה לתקופה הרומנטית שבה הגרעין המשפחתי התלת־דורי היה מרכז החיים, והמעורבות הבין־דורית הזו היא הדרך הטבעית, הטובה והנכונה ביותר לכל הדורות. אלא שפני הדברים במציאות אינם כה פשוטים.

"פעם היו אמא ואבא עם סמכות," אמר לי לאחרונה גבר בשנות השישים לחייו שהתייעץ עמי, "וסבתא וסבא, אם הם היו בחיים, ישבו חסרי שיניים ברקע. כיום, יש הורים בלי שיניים, שלעתים הם גם מטושטשים ברקע, וסבתא וסבא הם אלה שעדיין מתאמצים למשוך בחוטים."

מצבי משפחה מעוותים אלה עודדו תיאורטיקנים רבים להפליג בתיאור דור הילדים הבוגרים הנוכחי כעצלנים, מבולבלים, ובעיקר מפונקים. הם מאשימים את האינטרנט, המדיה החברתית וחוסר המוכנות והכשירות של צעירים כיום ליטול אחריות על חייהם באופן "דומה לנו כשהיינו בגילם". אולם הנוסטלגיה הזו של "הימים הטובים של פעם" היא שקר גדול שאנחנו, הסבים, מספרים לעצמנו. הסיבה העיקרית לטלטלה שחווים ילדינו הבוגרים מקורה בשינויים הקיצוניים בכלכלה ובשוק העבודה שנוצרו דווקא במשמרת שלנו, בעת שאנו היינו בתפקיד "ההורה האחראי". מרבית ההורים הצעירים, נשים וגברים כאחד, לכודים בעבדות מודרנית ובכל זאת אין הם משתכרים די כדי לסיים את החודש, ומובן שגם אין להם די זמן כדי לטפל בילדיהם הרכים בכוחות עצמם. כדי לעבוד בעבודה ששכר הולם בצדה, לפתח קריירה ולהתקדם בסולם הדרגות, נדרשים צעירים בכל העולם המערבי להעתיק את מגוריהם לערים המרכזיות. אלא שבערים הם נאלצים לשלם מחירי דיור מופקעים, מסי עירייה גבוהים, תשלומים מעיקים למטפלות, לגני ילדים, לבתי ספר ולחוגי פנאי לילדים. המוכשרים ובני המזל שמצאו תעסוקה הולמת נאלצים להתקשר בחוזים אישיים, ללא קביעות וביטחון תעסוקתי, מה שמונע מהם ליטול התחייבויות כספיות ארוכות טווח למטרת רכישת דירה או אפילו לרכישת מכונית חדשה, ומובן שההזדמנות לצבור חיסכון כספי כלשהו לא נמצאת באופק. דפוס החיים בשוק העבודה כיום נעדר הגנות וביטחון. הם חיים מחודש לחודש, או מפרויקט לפרויקט, במתח מתמיד, פעמים רבות נוהגים להחליף מקום עבודה עם סיום הפרויקט או במקרה הטוב אחת לשנה–שנתיים בממוצע. נדיר לפגוש צעיר שעובד כפי שעבדו הורינו במשך כל חייהם במקום עבודה אחד, או אפילו במשך עשור. בעוד אנחנו, הסבים, חוטאים בחטא הנוסטלגיה, הם מתרוצצים, מוצפים ומותשים מעול היומיום, ובעיקר מתוסכלים כי איש אינו מבין את מצוקתם, איש אינו מציע פתרונות מעשיים מלבד ההורים, וחמור מכך — מוסדות המדינה מתנערים מאחריותם. הקושי שלנו, הסבים, שנובע מהתמיכה הכלכלית ומהעזרה שאנחנו מושיטים בטיפול בנכדים, הוא ברור למדי. ככלות הכול, אנחנו אלה שמחויבים לעשות את המאמץ, לפתוח את ידנו הקפוצה ואת לבנו ולהמשיך להיות שם עבורם, גם אם סברנו שבשלב הנוכחי נהיה כבר משוחררים מהאחריות הזו.

ואולם מה שאנחנו לא תמיד מבינים הוא שגם ההורים הצעירים, ילדינו, שהם מושא העזרה שלנו, חווים מועקה ובלבול. מחקר חדש, שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת בר אילן, מראה שצעירים בני שלושים אשר נתמכים כלכלית ורגשית על ידי הוריהם חווים מצוקה נפשית ושביעות הרצון שלהם מהחיים נפגעת כתוצאה מתלות בהורים.

השאלה המתבקשת, כמובן, היא כיצד לתמוך וכמה לתת כך שהברכה והרצון הטוב לא יהפכו לקללה. כאשר מדובר בהורים צעירים שזקוקים לתמיכה משום שאין ביכולתם לסיים את החודש, השאלה איננה כמה לתת אלא בעיקר כיצד לתת. כיצד לעזור בלי לגרום להם לחוש אשמים, חדלי אישים או תלותיים. איננו רוצים להשתמש בתמיכה כקרדום לחפור בו — לנצל אותה כדי לשמר את תחושת השליטה, להתערב מעבר לנדרש בחייהם ולשמרם כבני ערובה שלנו.

סוגיית מתן תמיכה כספית כרוכה גם בשאלה על גובה התמיכה — כמה לתת. יש משפחות שיֵש בידן להעניק לילדיהם סכומי כסף שחורגים מן המינימום הנדרש כדי להתקיים בכבוד. במקרים אלה עולה השאלה כמה לתת כך שאיכות חייהם תשתפר בלי לפגוע בתחושת העצמאות שלהם ובמוטיבציה להצליח בכוחות עצמם. על נושא התמיכה הכספית ומגוון זוויותיו נרחיב שיח בפרק "הון-שלטון".

2. זווית המבט של הורים צעירים: עד מתי נשלם את מחיר תמיכת ההורים

"אתם אפילו לא מתחילים להבין עד כמה זה משפיל עבורי לבקש מכם כסף בכל חודש," אמר יובל להוריו בקול רם. "אני כבר בן שלושים ושבע ולא מבין איך זה יכול להיות שאני לא מצליח להסתדר לבד. גם נורית וגם אני עובדים כמו מטורפים, מנסים לתת הכול לילדים שלנו, להתקדם בקריירה, אבל בתוכי אני מרגיש תקוע, כאילו מישהו, ולא ברור לי מי, תוקע לנו מקל בגלגלים. כולם מדברים על עזרה לזוגות צעירים, דיור מוזל, הנחות בגנים, אבל כלום לא קורה. גם אתם נואמים לי נאומי עידוד שממש לא מעודדים אותי. כל מה שאני שומע מכם הוא שאתם הייתם עצמאים בגילי ואפילו תמכתם בסבא שממש היה בן בית אצלנו."

נירה, לבושה באלגנטיות מוגזמת מעט, כפי שרואים לעתים אצל נשים מבוגרות שהיו יפות במיוחד בנעוריהן, נענעה את ראשה בהסכמה נחרצת. "כן, כן," היא אמרה, "בדיוק כשהייתי בגילך אמא שלי נפטרה ותמכנו מאוד בסבא... הוא אפילו הצטרף לכל הטיולים המשפחתיים שלנו והוא כל כך אהב אותך."

"נכון, נכון," אמר יובל לאמו בחיוך מסויג. ואחר כך, כמו מוסיף הערת שוליים זעירה, הוא לחש, "אבל אתם מבינים איך כל זה גורם לי להרגיש?"

רמי, שישב קרוב, אולי קרוב מדי, לנירה אשתו, מיהר לענות. "ודאי שאנחנו מבינים," הוא אמר, "אבל גם אתה עוזר לנו בדרכים רבות. הקשר הקרוב איתך ועם נורית וכמובן עם הילדים, זה האושר שלנו היום."

בחדר השתררה שתיקה. שתיקה בלתי מובנת להורים המבוגרים. הם לא קלטו את עוצמת הכאב של הערת השוליים, ואם קלטו, היא פשוט החליקה במורד התודעה שלהם, כי כנראה היתה מאיימת מדי.

"אני מרגיש," התערבתי, "שאתם לא מבינים עד הסוף את התסכול והכעס של יובל. הוא יודע שאתם הורים טובים, שאתם אוהבים אותו ועושים הכול כדי לעזור לו. אבל זה לא פשוט להיות בן שלושים ושבע ועדיין תלוי בהורים שלך."

"זה לא רק להיות תלוי בכם," התפרץ יובל, "אלא ההרגשה הדפוקה שאתם הצלחתם בחיים ואני מין נעבאך כזה, שמחכה בכיליון עיניים שתזמינו אותי לארוחת ערב במסעדה או לאיזה טיול משפחתי בחו"ל. אבל זה לא עניין של טיולים ומסעדות, או קייטנות לילדים בקיץ, אלא ההשפלה הנוראית שאני ממש זקוק לכסף מכם בסוף כל חודש כדי להתקיים. המכונית שלי והדלק הם דרך החברה של אבא. את הביטוח והטלפון אתם משלמים, ואני אסיר תודה, באמת אסיר תודה, אבל מה שאתם לא יודעים הוא שחלק גדול מהזמן אני עסוק בלדאוג שנורית ואני לא נבזבז יותר מדי דלק כי הרי החשבונות מגיעים אליכם ואז תעירו לי, בעדינות כמובן: יובלי, חשבון הדלק החודש היה גבוה במיוחד. אני מבין לגמרי שהנזקקות שלי מערבת אתכם באופן אוטומטי בחיי היומיום שלנו, אבל במעורבות הזו יש ביקורת תמידית שמקטינה אותי. גם לריב איתכם אני לא יכול כי הרי אתם באמת הורים טובים ועושים הכול למעננו. אז נורית ואני חורקים שיניים וממשיכים להשתדל להיות הורים טובים, ילדים טובים ועובדים טובים, ושומרים הכול בפנים. אנחנו לא מדברים על הדברים האלה עם איש, בטח לא עם חברים כי זה די משפיל, ואפילו לא בינינו. אבל כן, בתוכי אני כועס! אני מרגיש שאתם מאוכזבים ממני וזה מה־זה מבאס."

יובל עצר לרגע ואז התכוון להמשיך, אך קולו נעלם לו. נדמה היה שהוא הופתע מעצמו, מהדמעות שהיו לכודות בגרונו, והוא נותר שותק. גם רמי ונירה שתקו, אך שתיקתם היתה קשה כמו קיר. הם בעיקר נעלבו עד לעומק נשמתם כי לא הבינו כיצד ייתכן שהם נותנים את כל שיש להם, גם אהבה, גם זמן ומאמץ וגם כסף, והוא, כפוי טובה שכמותו, רק מתלונן וכועס.

התבוננתי בשלושתם וחשתי עצוב מאוד. עצוב מאוד ובמצב מוכר מאוד. חיפשתי בקדחתנות אחר מילים. לאו דווקא מילים חכמות שנועדו לאחד משלושתם, אלא לפחות מילה מנחמת שתפיג את ענן המועקה שעטף את החדר.

"יובל," פניתי אליו, "גם לי יש ילדים בגילך, וכשאני שומע אותך ברור לי שגם הם מרגישים כמוך. עד לרגע זה לא הבנתי באופן חד כל כך עד כמה קשה ומשפילה התחושה בצד המקבל — בטח כשאתה בן שלושים ושבע וכבר הורה בעצמך. ברור לי שהילדים שלי אוהבים אותי, אפילו אוהבים אותי מאוד, בדיוק כפי שאתה אוהב את הוריך. אבל גם הם מעולם לא דיברו איתי באופן גלוי כל כך על הכעס והכאב. זה שהסכמת לבקשת הוריך להצטרף אלינו לכמה פגישות ולדבר על הכול, רק מראה לי עד כמה אתה רגיש ועד כמה אתם אוהבים זה את זה."

לדמעות, אפילו לדמעה קטנטנה אחת, יש כוח רב יותר מאשר לאלף מילים. ואכן כשדמעה אחת כזו התגלגלה במורד לחיו חרושת הקמטים של רמי, כשהוא מעוות את פניו בניסיון נואש להסתיר אותה, החל הקיר להיסדק. "אני מצטער, כל כך מצטער," לחש יובל ברכות לאביו. רמי היה נרגש מכדי לדבר. כל הרעיון הזה של ללכת לפסיכולוג ולפתוח דברים היה חדש עבורו, ובתחילה הוא גם פקפק בנחיצות העניין. כאשר חש שרגשותיו עלו על גדותיהם הוא נותר מוצף וחסר מילים.

נירה, בדומה לבני זוג רבים שחיים רוב שנותיהם יחד, ידעה מה מתחולל בנפשו ומה רצה להגיד ולא הצליח, ומיד נחלצה לעזרתו.

"אין לך על מה להתנצל," אמרה לבנה בקול מחבק. "בשביל זה אנחנו פה, בשביל לדבר על הכול. בדיוק בשביל זה ביקשנו שתבוא לכאן."

"התרגשתי מאוד כשהזמנתם אותי לטיפול שלכם," הגיב יובל, ששאב כוח מדברי אמו, "וחשבתי הרבה איך לומר לכם את הדברים. ממש לא התכוונתי לתקוף אתכם. העליבות הזו שאני מרגיש אינה מולכם, אלא בעיקר מול עצמי. אני מסתכל סביבי ואני רואה אנשים פחות או יותר בני גילי בטלוויזיה ובפייסבוק, כולם יפים ויפות, מוכרים סטארט־אפים במיליונים, פותחים עסקים מוצלחים, כולם מהממים והכול הולך להם בקלות. איפה הם ואיפה אני? מה שמבלבל אותי הוא שעמוק בתוכי אני הרי אדם עם ביטחון, ואני יודע שאני מוכשר ושאני בשיא יכולתי ובעצם הייתי אמור כבר מזמן לפרוץ את תקרת הזכוכית, כפי שנהוג לומר, ולעוף הכי גבוה שאפשר. אבל איכשהו במציאות של היום אני מדשדש — כאילו אני באמת מין גבר דפוק כזה.

"לפעמים אני תוהה ביני לביני, מה הילדים ונורית חושבים עלי. כשאני הייתי ילד הערצתי אתכם. אהבתי אתכם כהורים והערצתי אתכם כאנשים. אבל לא ברור לי אם הילדים שלי גם רואים אותי כך. לפעמים אני מרגיש שהם מעריצים אתכם יותר מאשר אותנו. הם הרי רואים הכול ויודעים שהמכונית שלנו היא מתנה מכם, שבכל יום שישי אנחנו באים אליכם וביום שבת להורים של נורית, ואצלכם מתרחשות כל המסורות המשפחתיות של ערב שבת, חגים וחופשות. כשאני הייתי ילד כל הדברים האלה היו אצלנו בבית. לנו היתה מסורת משפחתית כל שבוע, בעצם כל יום. כל ערב אכלנו ארוחת ערב יחד סביב שולחן ערוך וניהלנו שיחות משפחתיות — ואתם, אמא ואבא, ישבתם בראש השולחן והיה ברור לנו שאתם יחד 'ראש המשפחה'. לנורית ולי אין זמן לארוחות משפחתיות. אנחנו מתרוצצים בתורנות בין הבית לעבודה ובסופי שבוע לסבתא וסבא של כל צד, ובעצם לנו כמשפחה גרעינית אין כמעט מסורת משפחתית משלנו. אני ממש לא מרגיש כמו ראש המשפחה, ואפילו לא 'הגבר של המשפחה שלי', אלא יותר כמו גברבר כזה, גור מבוגר שרוצה להיות אריה אבל מזמן הפסיק להילחם על זה. מעין תחושת תבוסתנות או יותר נכון, ייאוש — כי רק כשתמותו, ואני מצטער שאני אומר את זה, אולי אקבל סוף־סוף את שרביט המלוכה..."

* * *

יובל והוריו הלכו לדרכם, אבל המילים שלו המשיכו לרחף בחלל החדר זמן רב אחרי לכתם. גם עכשיו, כשאני כותב את תקציר דבריו המצומצמים, עדיין משהו מטלטל אותי מבפנים. היתה זו גם הכנות העצורה והנוגעת ללב שלו, וגם ההקשבה המוחלטת של הוריו שריגשה אותי מאוד. אבל מה שטלטל אותי יותר מכול היתה העובדה שכל מה שנאמר בחדרי נכון, בדרך זו או אחרת, גם לחיים שלי. גם הילדים שלי מבלים חלק גדול מזמנם הפנוי בביתנו ורבים מהטקסים המשפחתיים אינם מתרחשים בגרעין המשפחתי המצומצם שלהם.

מחשבה מפחידה עולה בראשי: האם ילדי באים אלינו בכל ליל שישי כי הם חשים חובה בדומה ליובל? האם הם חשים לכודים בצורך לגמול לנו בחברתם כי אנחנו מסייעים עם הנכדים ותומכים כלכלית, או שהם עושים זאת מבחירה? במילים אחרות ובוטות יותר, לו הבחירה המלאה בידם, האם יעדיפו לבלות זמן עם חברים או בערב זוגי רומנטי, במקום לבוא בכל ליל שישי אלינו, ובשבת לסבתא ולסבא האחרים? הייתכן שגם ילדי, בדומה ליובל, כועסים על כך בתוכם וחוששים לדבר איתי? הייתכן שהנה שוב "הסנדלר הולך יחף"?

באחד מערבי שישי, לאחר שסיימנו לסעוד וללגום יין טוב, ובעת שהנכדים פרשו סוף־סוף לשחק בחדר הסמוך, החלטתי לספר להם על יובל והוריו ולחלוק עמם את מחשבותי. אריאל, הצעיר שבחבורה וחד התפיסה, קלע מיד ללב העניין ואמר שעצם העובדה שאנחנו, אלן ואני, תמיד מביטים בראי ולא מהססים לשאול את עצמנו שאלות קשות ולהעלות בפניהם את הדברים בכנות, עושה את כל ההבדל.

אני מודה שדבריו של אריאל היו משכנעים מאוד, ובכל זאת המשכתי לחקור. נדב, בני הבכור, עובד סוציאלי קליני לא רק במקצועו אלא גם באופיו, מיד הסביר באמפתיות. "כל מה שאתה אומר, אבא, הוא נכון. יש הבדל גדול בין ההתנהלות ההורית שלנו וסגנונה, לבין זו שלכם כשאנו היינו ילדים. לפעמים קשה לנו לשלם מחיר יקר על המרכזיות שלכם בחיים שלנו, אבל אלה החיים האמיתיים כיום. הקִרבה אליכם, למרות כל המחירים, גם מעניקה לכולנו אושר גדול, וביטחון שגורם לנו להרגיש מחוברים למשהו גדול מאיתנו — למשפחה, לשבט, לשורשים. את כל הדברים הללו גם מרגישים הילדים הקטנים שלנו ויש לכך ערך ומשמעות לא פחותים משרביט המלוכה, כפי שקראת לזה."

ג'ולי, בתי החכמה והמדויקת, סיכמה במשפט בלתי נשכח: "שאלת השאלות, אבא, היא איך להרגיש מחוברים אבל בלי אזיקים..."

אינני תמים ואני משתדל מאוד שלא לשקר לעצמי. ברור לי שהתשובות המנחמות שקיבלתי משלושת ילדי נגועות בהתחשבות מצדם וברגישות לא מועטה כלפינו. גם הם וגם אנחנו משלמים מגוון מחירים על הקִרבה בינינו. בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם, הייתי טרוד במחשבות שונות ורבות שחלפו בראשי. בחוץ, מבעד לתריסים המוגפים, הציץ חושך של ליל סתיו והאוויר היה ספוג נעימות קרירה. הקשבתי לנשימותיה הקצובות של אלן, וכמו תמיד קצת נרגעתי וחייכתי לעצמי.

פגישותי עם אבישי, ומאוחר יותר עם נירה, רמי ובנם יובל התערבבו בראשי עם תוכן השיחה שהיתה לנו הערב עם ילדינו. חשתי צורך לעשות קצת סדר בדברים. העולם משתנה, זה ברור, חשבתי לעצמי, הוא הרי תמיד משתנה וזה טוב, וזה רע... אבל זהו העולם, נקודה. אני בז לרודפי הנוסטלגיה, אלה שבנבואות הזעם שלהם שזורה פעמים רבות האמונה שצריך לשנות את העולם והם מצהירים שביכולתם לעשות כן. לפני זמן רב כבר הבנתי שאי־אפשר לשנות את העולם. גם אם מסלול התקדמותו נראה לנו ברגע זה קטסטרופלי, אין לנו דרך אחרת אלא ללמוד לאהוב את התמורות בצניעות, ואפילו בכניעות, אף אם אין הן בהירות ומובנות לנו דיין.

במציאות של ימינו, הורים רבים מחוברים לילדיהם הבוגרים באופנים שונים מאשר בעבר, ולכן ההשוואה לעבר איננה מועילה. השאלה היא כיצד להתמודד עם האתגרים הניצבים בפנינו כעת בדרך הנכונה ביותר עבורם ועבורנו. ברור לי שהתמיכה שאנחנו מעניקים לילדים שלנו, יותר מאשר היא מסייעת להם, היא מקנה משמעות לחיינו ומשמרת אותנו מועילים ומלאי חיות. מעורבות בחייהם ובחיי נכדינו, על כל המורכבות והקשיים הכרוכים בכך, מעניקה לחיינו את ממד העתיד. סבות וסבים שחייהם אינם שזורים באופן מעשי וקונקרטי בחיי היומיום ובאתגרים של ילדיהם ונכדיהם, חשים בדרך כלל שהגיעו לנקודה בזמן שבה העתיד כבר לא צופן הפתעות ואופטימיות, וכל שנותר להם הוא לספר את הסיפור שלהם. הם מספרים שוב ושוב, לעתים שוכחים שכבר סיפרו אך ממשיכים לממש את הצורך לספר. לפעמים הם מאבדים את קהל מאזיניהם, אך אין זה מפריע להם כלל, שהרי את הסיפור הם מספרים בעיקר לעצמם. כי כשאין עתיד וכל מה שיש הוא העבר, אז גם ההווה הוא ריק, חור שחור, והסיפור האישי הוא המהות העיקרית של חייהם.

אינני מתעלם, כמובן, מניסיון העבר האדיר שסבתא וסבא יכולים להנחיל לדור הבא ומחשיבותו. לספר סיפור אישי רב משמעויות לילדינו הבוגרים ולנכדינו יש ערך רב, וזוהי זכות הן להורים, הן לילדים והן לנכדים. אני למשל מצטער מאוד על שלא שאלתי את הורי שאלות טריוויאליות על חייהם ושורשיהם, וכיום, לאחר שהלכו לעולמם, כבר אין לי כתובת לקבלת תשובות לשאלות. שמעתי זאת לא אחת מאנשים מבוגרים. צעירים בני שלושים וארבעים ממעטים להתעניין בסיפורי משפחה היסטוריים, אבל בגיל שישים הם חשים מעין חלל וממש מצטערים על שלא חקרו ודלו מידע. ובכל זאת, הנקודה החשובה היא יכולת הבחירה — הבחירה לספר סיפור כי זה הרגע הנכון ולא כי הסיפור הוא כל מה שנותר מחייך. אבישי, רמי ונירה לא סיפרו לי סיפורים אישיים ומשפחתיים היסטוריים. גם אלן ואני ממעטים בסיפורים נוסטלגיים על חיינו בעבר, פשוט כי אין לנו זמן. אנחנו מתרוצצים יחד עם ילדינו ונכדינו, מקטרים, כועסים, חוטאים בביקורת לעתים, אבל לא מספרים סיפורים.

מובן שגם בדור ההורים הצעירים מתחוללות תמורות בתפיסת העולם ובתשוקות החיים, בתדירות גבוהה אף מזו שהתרחשה בתקופת צעירותנו. כשאנחנו הסבים היינו צעירים, משאת נפשנו היתה לטפס בסולם ההצלחה, בעיקר הכלכלית־חברתית. "תעבוד קשה ותצליח בגדול" היה המוטו של החלום האמריקאי שעל ברכיו גדל הדור שלנו. השאיפה האולטימטיבית היתה להצליח יותר מהורינו, לקנות בית קטן ולהתגאות בפרנסה מרשימה שמאפשרת לנו לרכוש מעמד חברתי ולנַכס ואת הדברים היפים שהחיים מזמנים לנו.

כיום, בניגוד לרושם הרווח, מרבית ההורים הצעירים אינם חולמים חלומות על נכסים חומריים. רק שישה־עשר אחוזים מהצעירים שהשתתפו במחקר שפורסם בשנת 2018 על ידי פרופ' סמואל אברהמס מאוניברסיטת שיקגו שבארצות הברית, טוענים שהדבר המרכזי בהגשמת החלום האמריקאי הוא להתעשר. רובם המוחלט, כשמונים וחמישה אחוזים, מדווחים שעבורם החלום האמריקאי גלום ב"בחירה חופשית באיך לחיות". שמונים ושלושה אחוזים מהמשתתפים הדגישו ש"חיי משפחה טובים" הוא תנאי חשוב למימושו. חמישים ותשעה אחוזים רואים בבעלות על בית מרכיב מרכזי בהגשמת החלום, ארבעים ותשעה אחוזים טענו שעבורם זוהי קריירה מוצלחת, וארבעים וחמישה אחוזים טענו שהמדד המרכזי הוא להרוויח יותר מהוריהם. מובן שיש גם מי שחולמים על "אקזיט" בתוך שלוש שנים של עבודה ולהיהפך למיליונרים. אך גם הם, על פי המחקרים, חותרים, בשורה התחתונה, לחיות על פי בחירה חופשית וללא תלות בתנאי שוק התעסוקה, במעסיקים ובמרדף אחר פרנסה. גם הם שואפים לעשות "מה שבראש שלהם" ולהכתיב לעצמם את החיים כרצונם.

במילים אחרות, פער הדורות בינינו לבין ילדינו הבוגרים איננו רק תוצאה של שינויים אובייקטיביים בכלכלה המערבית, אלא מושפע גם ממהפך רגשי ואידיאולוגי של דור ההורים הצעירים.

מי היה מאמין לפני חמישים שנה שגברים יהיו מוכנים לוותר על הצלחה כלכלית ואגו מנופח משררה, לטובת גידול הילדים שכם אל שכם עם נשותיהם. בתם הרופאה של חברים שלנו, למשל, נטלה פסק זמן מבית החולים שבו עבדה, ונסעה עם בן זוגה, מנהל בית ספר, למסע משפחתי עם ארבעת ילדיהם במזרח הרחוק. סבא וסבתא נדהמו. "איך זה יכול להיות," הם אמרו, "שילדינו עוזבים הכול למשך שלוש שנים ומחבלים, ממש מחבלים, בעתידם המקצועי לטובת הרפתקה ילדותית וחסרת אחריות. ומה עם הנכדים שלנו," תמהו בחרדה, "שמונעים מהם ללמוד בבית ספר מסודר ולהיות בצופים?" אבל הדבר שהציק להם יותר מכול הוא שהם מימנו, גם אם באופן "עקיף", את הטירוף שאחז בילדיהם. "בסופו של דבר," טען חברי, "המקור היחיד למימון השטות הזו הוא ההכנסה החודשית שהם מקבלים מהשכרת דירתם החדשה. ותנחש מי קנה להם את הדירה הזו?" הוסיף ושאל בסרקזם מר.

הדוגמה הקטנה הזו היא לב העניין. הורים צעירים שואפים כיום לחיות את חייהם בדרך ובסגנון שהם בוחרים, גם אם הדבר נעשה על חשבון ההורים ואפילו אם זה למורת רוחם.

הסיפור של איילה ונתי, זוג סבים שהתייעצו עמי, מציג זווית נוספת על הנושא. כבר בשיחת הטלפון הראשונה הם נשמעו תשושים וחסרי אונים. בתם הצעירה, מפיקת תוכניות בטלוויזיה, החליטה מסיבות אידיאולוגיות, כך לפחות אמרה להם, ללדת ילד ולגדלו כהורה יחידני. היא הרתה מתרומת זרע ולאורך כל ההיריון היתה גאה מאוד בעצמה והרגישה שרק כך תוכל לממש את עצמה גם כאישה חופשייה וגם כאשת קריירה מצליחה. ההורים לא הבינו, בלשון המעטה, את ההחלטה של בתם, אבל היו חכמים מספיק שלא להיאבק בה. בדאגה רבה הם הצטרפו להתרגשות שלה, תמכו בה בכל ההכנות ללידה וכמובן, הגם שבתם היתה מפיקה מוכשרת ומצליחה, עזרו לה מבחינה כלכלית.

"עד הלידה," הם אמרו כמעט במקהלה, "הכול היה די בסדר. אבל כבר בבית החולים," הוסיפה איילה, "יומיים בלבד לאחר שגיא החמוד נולד, ליהי גילתה שלגדל תינוק זה לא כמו להפיק תוכנית טלוויזיה."

נתי חייך בפנים מותשות והוסיף, "אז היא ביקשה ש..." איילה נכנסה לדבריו ותיקנה אותו בקול מתוח, "ליהי לא ביקשה. ליהי הודיעה שלפחות בתקופה הקרובה היא תעבור לגור בדירה שלנו, כי היא ממש זקוקה לעזרתנו והיא לא יכולה לבד."

הם ישבו מולי צפופים ומבוהלים, עיניהם טרוטות מחוסר שינה, מקווים לזכות בעצה כיצד להתמודד עם האושר הגדול של הולדת הנכד המדהים. "באמת אושר גדול," הדגיש נתי.

"אושר שמושר," קפצה איילה בקול שכבר נשמע כועס. "אני ממש לא יכולה יותר. אני ממוטטת כי חלפו כבר ארבעה חודשים ואני עדיין חולקת עם ליהי את ההשכמות להאכלת התינוק וגם מטפלת בו בשעות הבוקר כי היא תשושה מההנקה בכל שעתיים וחצי בלילה. וכשאני רומזת לה שזה בסדר לתת לו קצת לבכות כדי שיתחיל להתרגל לקום רק פעם–פעמיים בלילה, היא כועסת עלי ואומרת לי לא להתערב. חלף בקושי רגע מההתפרצות האחרונה שלה וכבר יש לה את החוצפה להודיע לי שבקרוב היא מתכוונת לשוב לעבודה לכמה שעות ביום."

"המצב לא פשוט לנו," התערב נתי בשיחה. "אבל אנחנו עושים הכול בשמחה גדולה." הוא שלח מבט חטוף באשתו שנעה בעצבנות על מושבה. "נכון, קשה לנו," הוא הנהן לעברה, "וגם קיים הרבה מתח בינינו בזמן האחרון. את מתלוננת," עכשיו הוא דיבר ישירות אליה, "שהכול נופל על כתפייך, וזה נכון, אבל את חייבת להודות שגם אני עוזר. את יודעת מה, אני עוזר הרבה יותר ממה שאפילו חלמתי לעשות כשהילדים שלנו היו קטנים."

"אתה באמת מנסה לעזור," אמרה איילה בקול מפויס, ובחיוך עקום המשיכה, "ואתה בעיקר מספר זאת לכולם ומתאר לכל מי שרק מוכן להקשיב על הרגעים שאתה מבלה עם הנכד שלך. לכל העולם אתה מספר על האידיליה החדשה בחיים שלך, אבל רק בפנַי אתה מתלונן שאין לך פנאי לעבוד, שאתה זקוק לזמן לעצמך, ושאין לך כבר את הכוחות והסבלנות של פעם. אתה גם שוכח שבדרך כלל אני ממש צריכה לריב איתך, כי רוב היום אתה משאיר אותי לבד עם גיא. וגם כשאתה מבטיח לבוא ולעזור, אתה מגיע לא פעם באיחור וזה ממש משגע אותי."

איילה ונתי ישבו מחרישים על הספה, מביטים בי בעיניים שאינן מבינות כיצד זה קרה שהאחריות על ההחלטה הנועזת של בתם, שעדיין נראתה להם קצת תמוהה, נהפכה לנטל כבד שמוטל על כתפיהם המצומקות. איילה ונתי גדלו בתקופה שבה משפחה גרעינית — אמא, אבא, שלושה ילדים וכלב — היתה המודל האידיאלי לחיים מאושרים. בדומה להורים רבים שנולדו באמצע המאה העשרים, הם התקשו להבין את ההחלטה של בתם, ליהי, להביא לעולם ילד ולהיות הורה יחידני.

אין ספק שאנו חיים בתקופה שבה מתרחשים שינויים מהותיים בתפיסת מושג המשפחה, ועדים לתהליכים לא מעטים של פירוק מסורות בנות אלפי שנים. תפיסות עולם, נורמות וערכים אחרים, אפילו הפוכים, החליפו את אלה שרווחו בתקופת ילדותנו. כיום, הורים צעירים בוחרים בדרך חיים שונה לחלוטין מזו שאנחנו הסבות והסבים מבינים או מצליחים לעכל. בעולמנו, שיעור הגירושים במדינות המערב הוא חמישים אחוזים בקירוב, שיעור המשפחות המורכבות בפרק ב' עלה, והורה וילד הם תא משפחתי מקובל. נשים, ופעמים אף גברים, מחליטים לגדל ילד ביחידות, וכבר התרגלנו שזוגות חד־מיניים — שתי אמהות או שני אבות — מביאים יחד ילדים לעולם. גם אורח החיים המשפחתי פתוח וגמיש יותר. אם בילדותנו מרבית המשפחות קבעו את ביתן ביישוב מסוים או במדינה מסוימת וחיו במרחב גיאוגרפי אחד לאורך כל חייהם, הרי שכיום לא מעט משפחות צעירות נודדות אחת לכמה שנים בין מרחבי מחיה על פני הגלובוס בעקבות קריירה, או עניין ורצון להחליף ולהתנסות במגוון חוויות ותרבויות. ילדינו הם אנשי העולם הגדול והפתוח שהפנימו את הסיסמה "חיים רק פעם אחת" ואינם מהססים לנוע ממקום למקום, לעתים במקצבים תזזיתיים, יחד עם ילדיהם. יש שעוברים לערים גדולות ומודרניות, ויש שעוברים לחושה קטנה בכפר הודי מבודד, או לקומונה בערבה.

המשותף לכל הסיפורים הללו הוא העובדה שלעתים קרובות, להחלטה האידיאולוגית של הורים צעירים יש השפעה מכרעת על חייהם של הסבים. בתוך תוכם מקננות בסבים שאלות רבות הקשורות לסגנון החיים של ילדיהם, ובכל זאת הם רואים עצמם מחויבים לתמוך בהם גם מבחינה כלכלית וגם בטיפול בנכדים. האתגר שלנו כסבים הוא להבין שהעולם מצוי בתנועה מתמדת ומתרחשות בו תמורות שלא תמיד נהירות לנו, אך בכל שינוי יש טוב ויש רע. אמנם ילדינו הבוגרים עצמאים פחות בהשוואה אלינו כאשר היינו בגילם, ומה שמניע אותם הוא דבר אחר ממה שהניע אותנו, ובכל זאת ברור לי שסדר העדיפויות שלהם נכון יותר משלנו. יש להם רגישויות ועומקים שלנו לא היו מעולם.

ילדיו של חברי שבו מהודו לאחר שלוש שנים מרתקות, וכפי שקורה בדרך כלל בחיים, הם חזרו מהר מאוד לשגרה, מצאו עבודה מספקת והמשיכו בחייהם, והודות לנועזותם זכו בחוויה משפחתית מדהימה שלא ישכחו לעולם.

המשכתי לשכב בדממה באפלה כשבעיני רוחי מתרוצצים לסירוגין מטופלים ובני משפחה, ולפתע נלכדו במוחי מילותיה של בתי ג'ולי: "להרגיש מחוברים אבל בלי אזיקים." זהו כמובן לב העניין, העיקרון המנחה והחשוב ביחסים שאותו הסברתי שוב ושוב לאבישי, לנירה ורמי, ולכל ההורים־הסבים שמתייעצים עמי. עלינו לזכור תמיד שהתפקיד האמיתי והמשמעותי שלנו, ההורים־סבים, הוא אך ורק להעצים אותם. לצד הסיוע המעשי עם הנכדים והתמיכה החומרית, תפקידנו מצטמצם לדבר אחד מהותי — לחזק ולא לחנך, לתמוך ולא לנסות להכתיב או לתקן, להתחבר ובהחלט לא לשלוט. עלינו להעביר אליהם את שרביט המלוכה גם אם קשה לנו להיפרד ממנו, אף על פי שמקור הכוח, הכלכלי בעיקר, עדיין בידינו.

* * *

מובן שהמשפט המאיים "הורה אידיאלי הוא הורה מת", הוא מטפורי בלבד. הורים אינם צריכים לפרוש מן העולם כדי שילדיהם הבוגרים ישתחררו ויתעצמו. המלך לא חייב למות כדי שיקום מלך חדש תחתיו. די בכך שיהיה חכם ובעל עוצמות נפש כדי לפנות את כיסאו ולהמליך, באהבה ובגאווה גדולה, את ילדו.

תנו להם לשלוט בנו, אני מסביר לסבות ולסבים. התמסרו לשליטה שלהם, גם בדברים הקטנים, כמו למשל כשמעמיסים מזוודות במכונית. תנו להם לסדר אותן בתא המטען. אל תעירו, אל תתקנו, אל תציעו הצעות ייעול, רק הודו על ששפר מזלכם כל עוד הילדים והנכדים שמחים לצאת עמכם לטיול. תנו להם לנהוג במכונית, גם אם אתם מאמינים שאתם נהגים מנוסים מהם, וגם אם אתם משקרים לעצמכם שאתם נהגים טובים מהם. הנהיגה והעמסת המזוודות הן רק מטפורות, כמובן, אבל הכוונה שלי היא רחבה ועמוקה יותר. תנו להם לנהוג בחייכם, לא רק במכונית, תנו להם לנהוג ולהנהיג ולנהל, כי זה הזמן שלהם — לא שלנו. העברת השליטה לידיהם אינה מסמנת חולשה וירידה בתפקוד. ההפך מכך. היא מסמנת חוזקה וסמכותיות של הסבים, ובה בעת הערכה ואמון כלפי הילדים. פעולה זו אף מעניקה להם מודל להתנהלות בעתיד עם ילדיהם הבוגרים. העברת השליטה בעת צלילות ובבריאות טובה מחזקת את הילדים לעומת מי שנאלצים ליטול סמכות כתוצאה מהתדרדרות המצב התפקודי של הוריהם. העזרה שאנחנו מעניקים, אני מסביר למטופלי, טובה ומועילה לא רק לנו ולילדינו, אלא גם לנכדינו. כשאני מלווה את נכדַי ונכדותי לגינת המשחקים או לחוג הטניס, אינני מופתע לגלות שמרבית המלווים הם סבות וסבים. לא פעם אני חושב לעצמי כמה בני מזל אנחנו לעומת אנשים מסוימים. באמריקה למשל פגשתי בגינות המשחקים בעיקר "נאניס", דוברות ספרדית ופיליפינית, שמתרוצצות אחרי הפעוטות בעיניים קרות מעט ולא בעיניים מעריצות של סבא וסבתא.

ברצף בליל המחשבות שהתרוצצו בראשי עלתה במפתיע, ואולי לא במפתיע, תמונתו של לירון ממרר בבכי. לירון הוא חבר קרוב של בני, וכשאביו נפטר באתי לנחם אותו בימי השבעה. הייתי קצת מופתע כאשר הוא התמוטט לתוך זרועותי בגוף רועד, ממש כשפסעתי פנימה אל החדר, והדמעות זרמו מיד על חולצתי. הן כנראה היו דחוסות שם לא מעט זמן. מעבר לכתפי הוא לחש שהוא כבר מתגעגע לאבא שלו שהיה אדם נפלא. הוא ניגב את פניו בשרוול חולצתי ובקול חנוק אמר שהכי קשה לו היא העובדה שמעולם לא אמר לאביו באופן ישיר וברור עד כמה הוא אוהב אותו ומעריך את תמיכתו והיותו תמיד שם בשבילו. נזכרתי בלירון משום שהדמעות שלו ריגשו אותי ונחקקו בזיכרוני כתמונה עצובה שהבהירה לי עד כמה גם אנחנו, ההורים־הסבים, זקוקים להעצמה.

האם שלושת הילדים שלנו, חשבתי לעצמי, מודעים לכך שאלן ואני כמהים לחיזוקים קטנים, למילה טובה מדי פעם? אנחנו יודעים שהם אוהבים אותנו ואסירי תודה על העזרה שלנו, ובכל זאת, בשלב הזה של החיים, כשיש להם כבר משפחות וחיים משל עצמם, אנחנו חשים קצת מאוימים. לא נעים לומר, אבל לעתים אנו תוהים מה הם מספרים עלינו לבני הזוג או לחברים קרובים. במילים אחרות, מה הם באמת חושבים עלינו.

כשילדי היו קטנים מעולם לא עלתה בראשי השאלה איך הם רואים אותי כאבא ומה הם מרגישים כלפי. אפילו לא בגיל ההתבגרות כאשר משפטים כמו "אני שונאת אותך," היו מוטחים מדי פעם כלפי. לעתים חשתי עלבון צורב, פעמים רבות הרגשתי כעס, אבל לא הוטרדתי מהשאלות המאיימות באמת: האם הם אוהבים ומעריכים אותנו? האם הם רואים בנו הורים טובים ומסורים? האם ירצו להיות הורים כמונו לילדיהם? זה היה פשוט וקל בימי ילדותם כי ההתקשרות הטוטלית בין הורה לילד צעיר היא חוק קיומי שטבוע בגנים שלנו, וההשתקפות שלה בעיניים התמימות של ילדינו היא ספונטנית ואינה מותנית באיכות האנושית שלנו, ההורים.

אך כיום הם כבר בוגרים וניצבת בינינו מעין מחיצה דקה ובלתי נראית של זרות כי הם העבירו את נאמנותם, בדרך הטבע, לאהבות אחרות — אל האישה, אל האיש ואל הילדים. הם העתיקו והחליפו את הנאמנות כלפי המשפחה הגרעינית שלהם אל דמויות אחרות בחייהם, אבל בעיניהם הנאמנוּת שלנו כלפיהם היא לעד. בעיניהם, כל אחד מאיתנו הוא דמות הורית שאינה בשר ודם ואין לה צרכים אנושיים משלה, מלבד העצמת ילדיהם. אנחנו, כך הם מרגישים פעמים רבות, כלל לא זקוקים להעצמה שלהם.

בחוץ נעשה קר. התכרבלתי בתוך השמיכה כשאני מצטנף קרוב קרוב לגופה החמים והישנוני של אלן, מקווה להירגע קצת וסוף־סוף להירדם. חייכתי לעצמי בחושך, בעת שעלתה בראשי המחשבה עד כמה מופתעים יהיו ילדי כאשר יקראו יום אחד את השורות האלה ויבינו שגם אנחנו, אמא ואבא, זקוקים למילה טובה לפעמים, ומעדיפים שכל התודות וההערכה יובעו לא רק בדמעות הצער בשבעה כאשר באמת כבר מאוחר מדי, אף על פי שדווקא אז, במותנו, נהיה סוף־סוף להורים אידיאלים...