הקסם של רוזמרי

1

במשך עשר שנים נותרו רהיטיו וספריו של אבא ספונים בחדר העבודה שהוא זנח. אני לא זוכרת זמן שבו חשבנו שהוא עשוי לחזור. חפציו היו כמו סימנייה בספר: מציינים מקום בסיפור חיינו, עד שאימא גילתה שהוא עבר ללונדון. היא החליטה לתבוע מחדש את המקום שהיעדרו רדף כל השנים. באותה דרך מיידית ונחרצת שלה היא אמרה, "טוב, זהו זה. החדר שלך, רוזמרי, אם את מעוניינת."

ברור שהייתי מעוניינת. הוא היה גדול כפליים מחדרי הקודם, עם שלושה חלונות גדולים משקיפים על הנהר. אימא עשתה כמה שיחות טלפון, וחבורת גברתנים עלו וירדו במדרגות בכבדות, וסרט הדבקה נתלש בחריקה צורמנית מהגליל שלו כדי לאטום ארגזים. חפציו של אבא נעלמו, והתחלפו ברהיטים מהחדר שלי, שצבעיהם תפסו אור שלא מצא את החדר הזה שנים רבות. החדר הגדול בקומה הראשונה בחזית הבית הפך להיות שלי.

אחרי שהמובילים הציבו את הדברים הכבדים במקומם באו אדם ושֶׁלְבִּי לעזור לשאת את חיי בערמות לאורך המסדרון שבין שני החדרים.

אדם עצר כל הזמן לארגן מחדש את הארגזים שלי. "למה שמת גרביים ועפרונות צבעוניים יחד באותו ארגז?"

"רק ניסיתי לאזן את המשקל, שלא יהיה כבד מדי."

הוא חטף את העפרונות מן הארגז.

שלבי דיברה בערגה על ספר אחד, ועוד אחד. "אני זוכרת שכולנו קראנו את הספר הזה," הצביעה בסנטרה אל הספר המהוה מרוב שימוש בראש הערמה המתנודדת שבין זרועותיה. "את לא זוכרת? זה היה בקיץ, ואדם חשב שהוא יהיה משעמם, ולא רצה לקרוא אותו, אבל בסוף הוא קרא, ולא היה יכול להניח אותו מהידיים. ואז כולנו קראנו אותו שוב. ועוד פעם שלישית, אני חושבת."

"לא חשבתי שהוא יהיה משעמם!" אדם ישב על הרצפה, מקפל מחדש את החולצות שלי.

"דווקא כן!" נזכרתי. "לא רצית לקרוא ספר עם איש מכוער על העטיפה."

שלבי הציבה את הספרים על הרצפה בין המיטה שלי לכוננית ספרים רחבה, הרהיט היחיד של אבא שלי שהשארתי. הערמה התמוטטה אל הקיר, הספרים המוכרים התפרסו בתצוגה מזמינה.

מן הסתם, עשינו דברים נוספים מלבד קריאת הספר ההוא פעם ועוד פעם, אבל כשאני מנסה להיזכר, הספר מככב בחודשים החמים והעצלים של אותו קיץ זכור לטוב, הראשון, שבו שלבי הייתה מבוגרת מספיק להשגיח עלינו, ויכולנו להסתובב בלי מבוגרים צמודים אל הזנב שלנו כל הזמן. אדם ואני היינו אז בני תשע, כך ששלבי הייתה בת שתים־עשרה, צעירה בשנה מכפי שאנחנו היום.

אדם השעין ארגז עם ציוד בית ספר על קצה שולחן הכתיבה. "לא הייתה לי בעיה עם האיש הזקן ההוא. רק רציתי לקרוא דברים שונים ממה ששלבי קראה."

"מישל," תיקנה שלבי, אוספת את שערה הארוך לקשר מבולגן על הראש שלה, מה שגרם לה להיראות מבוגרת יותר. היא עמדה לאחרונה על כך שנקרא לה בשמה המלא. "זה באמת חדר גדול," אמרה, אך תשומת לבה הייתה נתונה לטלפון שלה, ואגודליה פיזזו עליו במהירות לשלוח מסרון.

פתאום הרגשתי מותשת. "עכשיו כשכל הדברים כאן, אנחנו יכולים לסדר אותם מחר," אמרתי. "אם אתם רוצים לבוא שוב."

שלבי התמתחה, גופה מתעקל בקשת אצילית. "אני חושבת שאלך לסרט עם כמה חבר'ה..."

תהיתי אם "כמה חבר'ה" פירושם ג'ון, אבל זה היה נראה מוזר לשאול. כאב חד מילא את החלל שבו הייתה שלבי כשזה היה רק שלושתנו, לפני ששלבי, או מישל, הייתה עסוקה תמיד עם ג'ון או פאם ומריה או אנשים אחרים שאפילו לא הכרתי.

שלבי התקשרה לאחד מידידיה בעוד היא ואדם מתחילים לרדת במדרגות והבעה מוטרדת על פניו, אולם עד שהגיעו לדלת הכניסה הוא כבר ניהל ברשימה את הרעיונות שלו לדרכים לארגן את החפצים שלי. שלבי השתנתה, אך אדם נשאר אותו דבר כמו שהיה כשהיינו קטנים, והוא רצה תמיד לסדר ולמיין קוביות לגו ― לא לבנות משהו, רק לסדר אותן לפי גודל או צבע או משהו אחר. כשהם יצאו אל בין הערביים הקריר של דצמבר ידעתי שהוא מקטלג בינו לבין עצמו את הדברים שלי לתיבות הצבעוניות השונות שבראשו.

* * *

אני נשענת על מסגרת הדלת, מחכה לאדם, לא ממש נותנת לעצמי לקוות שגם שלבי תבוא. מיקמתי כבר את הספרים שלי, ואת רוב הבגדים, אלא שאני לא מסוגלת לגשת למשימה של סידור יתר הדברים בעצמי. משהו בתוכי מנסה לסור הצידה, לפנות מקום, שאוכל להרגיש כאן בבית, אבל החדר אינו שלי. עדיין לא.

עכשיו, אחרי שרוב חפציו של אבא לא כאן, אני מתגעגעת אליהם. האמת היא שאני מכירה אותו בעיקר דרך הדברים שהשאיר מאחוריו. הוא אהב מכתבה גדולה וכבדה, ושמר ספרים רבים מלימודי הספרות האנגלית במכללה, ותלה הדפס גדול של הציור המפורסם של אֶשֶׁר עם המדרגות שעולות סביב במעגל אינסופי. הדברים האלה הגדירו אותו פעם, ונתנו לי משהו להיאחז בו. כעת אני מבינה שאלה הדברים שלא היו חשובים לו מספיק כדי לקחת אותם איתו.

ודאי יש לו מכתבה חדשה וספרים חדשים. אולי אפילו עותק חדש של ההדפס. אולי הוא מקבל עותק חדש בכל פעם שהוא עובר. אינספור עותקים של אינסוף מדרגות.

לא הצטערתי לראות את ההדפס מושלך למשאית החפצים לצדקה, שהייתה מלאה בבובות תינוק עירומות ובספות ישנות. שולחן הכתיבה הסקנדינבי המשובח של אבא נראה עצוב וחשוף במשאית בין הדברים הישנים.

והיו הספרים. עותק שחוק בכריכה קשה של אנתולוגיה לספרות אנגלית עם דפים דקים ושקופים וקובץ מחזות של שייקספיר שניצבו כשני זקיפים משני צידיי מדף ארוך, לתחום את הספרים האחרים. ביניהם הייתה קבוצת רומנים של דיקנס בכריכה שחורה. בכל אחד הייתה סימנייה סנטימטר אל תוך הספר, כאילו קרא מאה עמודים וזנח אותו.

אני לא יכולה להעלות בדעתי מצב שבו הייתי אוהבת ספרים מסוימים ואחר־כך לא אוהבת אותם עוד. במובן מסוים אפשר לומר שאתה מה שאתה קורא, כך שזניחת ספרים זה כמו לזנוח חלק מעצמך. האמת היא, שהעובדה שהוא השאיר את הספרים מאחור הפליאה אותי עוד יותר מכך שהשאיר מאחור את אימא ואותי.

וכך, כשאימא אמרה שהיא תארוז את הספרים למכירת ספרי יד שנייה ליבי התכווץ, והשבתי בלי לחשוב, "לא, אני רוצה אותם," אם כי לא באמת רציתי אותם. רציתי רק שהם יהיו רצויים.

הספרים שלו יושבים כמו פולשים זרים בנוף המוכר של הספרים שלי. הצלתם מאובדן הייתה הדבר הנכון לעשות, אבל הם מנציחים בחדר את היעדרו של אבא.

למטה, דלת הכניסה נפתחת, ואדם קורא, "הלו?"

"היכנסו, שניכם," אימא משיבה. "רוזי למעלה בחדרה."

שניהם?

"תודה, קלאודיה."

שלבי באה!

אני עוצרת בעד עצמי מלדלג למטה לכניסה. במקום זה אני סוקרת את סידור הרהיטים ומקווה שאדם ושלבי יעזרו לי להפוך את החדר לשלי. המיטה שלי מוצבת מתחת לשני חלונות, והשידה מתחת לחלון השלישי. כוננית הספרים הענקית תופסת את המרחב מהמיטה עד הקיר המרוחק, שם היא פוגשת ארון בגדים מובנה בקיר. אולי חדר הוא כמו נעליים חדשות ― הוא יהיה נוח יותר כשאתחיל להשתמש בו.

שלושתנו מצטופפים יחד בפתח, ממלאים את מסגרת הדלת. הם עומדים משני צדדי, זרועותיהם צמודות אליי, כאילו תומכים אותי במקומי שלא אפול.

"לא חשבתי שתבואי, מישל." אני מקפידה לומר מישל במקום שלבי, אך השם מוזר בפי, ולא תואם את הנערה הזאת, שתהיה בשבילי תמיד, תמיד שלבי.

היא כורכת את זרועה סביב כתפיי. "מעבר לחדר חדש זה כמו לסיים בית ספר או להתחתן. זה אירוע גדול, אירוע מכונן."

"זה לא כזה עניין גדול," אני ממלמלת, אולם שמחה שהיא חושבת שמשהו שקשור אליי הוא עניין גדול.

היא נעה אל תוך החדר ומתחילה לעבור על סל הכביסה המלא עד אפס מקום חיות צעצוע ממולאות.

אני מתכווצת בפנים ואומרת במהירות, "התכוונתי לשים את אלה בעליית הגג."

"למה?" אדם נשמע פגוע.

"אלה צעצועים של ילדים קטנים."

"את לא יכולה לשים את שִׁיפִּי בעליית הגג!" שלבי מרימה את שיפי הכבשה שדהתה מוורוד תינוק לאפור בהיר.

ברור שאני לא יכולה. ברור שהיא לא תצפה שאעשה את זה. למה בכלל דאגתי?

שלבי מתחילה לסדר את החיות על השידה למרגלות מיטתי.

אדם קורא, "סידרת את הספרים בלעדיי!"

"אל תדאג, אנחנו יכולים לסדר אותם מחדש." אני חוצה את החדר אל כוננית הספרים. "השארתי חלק מהספרים של אבא, אבל אני לא רוצה אותם מעורבבים עם אלה שלי."

הוא לא שואל למה. הוא רק ניגש במהירות אל הכוננית ומתחיל להסיר ספרים מן המדפים ולהניח אותם בערמות על שולחן הכתיבה שלי. הוא יודע אילו מהם שלי, ואין לו בעיה לזהות את הפולשים.

שלבי כורעת בראש נטוי לצד, קוראת כותרים.

"אני אוהבת את הספרים שלך," היא נאנחת.

"זה בגלל שהם אותם ספרים כמו שלך," מציין אדם.

הוא צודק. רבים כל כך מהספרים שלי הם אלה שהיא המליצה. אם אתה מה שאתה קורא, אז לשלבי היה חלק גדול בהפיכתי למי שאני.

"אלה מסודרים לפי סדר כלשהו?" אדם מזעיף פנים אל המדף.

"ובכן, הם יחד לפי מחבר..."

"כמובן."

"כן, ואלה החשובים ביותר הם הקרובים למיטה שלי בגובה הכרית, אתה יודע, שאוכל לשלוף אותם בקלות."

"במצב חירום ספרותי." אדם מחייך אליי, אך עיניו רציניות. שנינו חווינו זמנים כאלה שרק הספר הנכון יכול לעגן אותך בחזרה.

"הספרים על המדף העליון הם אלה שאנשים נתנו לי ועדיין לא קראתי אבל אני מתכוונת לקרוא, ובאמצע כל השאר. המדף התחתון הם ספרי שירה, מילון, אטלס וכאלה."

הוא מהנהן. "ספרי עזר וספרי עיון."

בשלב מסוים, בעתיד הקרוב, הוא יתנדב להכין תוויות למדפים שלי. ואני אסכים. זה יעשה אותו מאושר, ואני אוהבת את הרעיון שאדם יטביע את חותמו האישי על החדר שלי.

שלבי שולפת מכיסה את הטלפון הנייד שלה. היא רוכנת לפנים, ושערה גולש על פניה, כך שאני לא רואה אותם.

"מה את רוצה לעשות באלה?" אדם מניח יד על ערמת הספרים של אבא.

"אני לא יודעת." אני נושכת את השפה מבפנים. "זה נראה לא בסדר למסור אותם, אבל אני גם לא בדיוק רוצה לשמור עליהם."

אני רוצה את חוות דעתה של שלבי, אבל היא שולחת מסרון.

"עליית הגג?" אדם מציע.

"זה נראה אכזרי."

הוא מקמט את מצחו. "כלפי אביך?"

"כלפי הספרים."

"מצטערת, חבר'ה, אני צריכה ללכת." שלבי כבר על הרגליים וליד הדלת.

"בסדר, תודה שבאת." אני מצליחה לשמור על נימה ניטרלית. שמחה שהיא באה, ובלי בעיה עם זה שהיא הולכת.

"לפחות הספקתי לסדר את החבר'ה האלה." היא מחייכת לעבר החיות הממולאות. היא לא מתנשאת, אלא שהיא הולכת לפגוש בן, נער, ואני כזאת ילדה. איך היא יכולה לרצות להיות ידידה שלי?

"להתראות," והיא הולכת.

יש שתיקה שבמהלכה היעדרותה של שלבי היא הדבר הגדול ביותר בחדר.

"מה בדבר ארון הבגדים?" אדם מחזיר אותי לקרקע המציאות.

ארון הבגדים הלא עמוק ניצב בציפייה דרוכה בחלל הפינתי שהיה פעם ארובה. "בסדר, אני מניחה."

אדם פותח את הדלת העליונה. "הספרים שלו יתאימו כאן, וכך הם יישארו אצלך, אבל תוכלי לסגור את הדלת. ואז, את יודעת, רחוק מהעין, רחוק מהלב, נכון?"

לוקח רק כמה דקות לסדר את הספרים בארון. קובץ המחזות של שייקספיר נשען לשמאל, מחזיק את האחרים במקומם.

אדם סוגר את הדלת. "הנה!"

הוא צונח לכורסה הרכה המעוגלת שלי, כורסת הקערה, סוקר את הזירה שלפניו.

אני משתרעת על המיטה ומביטה מן החלון על הנהר הזורם על פני האי.

"אפשר לראות מכאן את הבית של קוֹנְסְטַנְס בְּרוּק?" אדם שואל.

"כן," אני עונה. "ומין מקום אפלולי שהוא בוודאי חלקת רוזמרי. מכאן אפשר לראות כמה היא חרבה."

בקיץ, אדם, שלבי ואני חותרים אל האי ומטפסים על הקירות השבורים. אנחנו משחקים במחבואים וחופרים בחורבות כמו ארכיאולוגים. שלבי מצאה פעם כפתור, שהוביל למשחק ארוך ומורכב בנושא כפתורי קסם כמו אלה שבספר שהיא המליצה. באור המוזר של אותו ערב קיץ, הקסם נראה אמיתי.

לפעמים אנחנו סתם מתבטלים שם. אדם מתאמן בהטלת פלצור עם החבל של הסירה. שלבי ואני מטפסות על העץ בצורת האות האנגלית V, נשענות בניחותא בגבנו על שני הענפים החזקים ומשוחחות. זהו עץ ערבה עם קליפה אפורה חלקה. אנחנו מרימות רגל גבוהה לנקודה שבה הגזע מתפצל לשניים, ואז אני לוקחת את הצד הימני של ה־V, ושלבי את השמאלי. בקיץ הענפים תלויים סביבנו כמו חבלים ירוקים בהירים שעוטפים אותנו כמו מין כמוסה אפלולית. שם היא סיפרה לי על סירות פְּלָאגְיָה, ואז כולנו קראנו אותו, וזה היה ספר חלומי. פלאגיה והמלך הצעיר היו חייבים לעשות כמיטב יכולתם כשכל המומחים אומרו שאין סיכוי. ואז הם מפליגים אל העולם החדש והתקווה עולה ופורחת מן הדף. אני קוראת שוב את הסוף בכל פעם שאני אפילו קצת עצובה. הוא ניצב כעת, כולו בלוי ומרופט, על המדף סמוך למיטתי.

עכשיו, כששלבי מבלה איתנו פחות ופחות, איך אדע מה לקרוא? אימא מציעה כל מיני ספרים קלאסיים, אבל היא להוטה מכדי שאוהב אותם. שלבי תמיד גילתה ספרים שהיו פשוט מושלמים. האם מישל בכלל אוהבת לקרוא?

אני פונה מן האי חזרה לחדר שלי. הוא ממוקם בחלק הישן של הבית, עם קרשי רצפה רחבים ומשקופים מגולפים בפיתוחים סביב הדלת והחלונות הפינות והקצוות של החדר מעוגלות בעקבות שכבות על גבי שכבות של צבע. שכבות על גבי שכבות של אנשים שקראו לחדר הזה שלהם.

"זה היה חדר של מישהו אחר לפני אבא שלי," אני פולטת.

"הא?" אדם מביט בי, לא מבין.

אני מגששת אחר דרך להסביר. "אני רק מתכוונת שזאת הרגשה מוזרה לקבל את חדרו של אבא. הבית הוא בן מאתיים שנה, כך שזה לא החדר שלו, בעצם, בהיסטוריה הארוכה של הבית. אנשים רבים חיו כאן, כמו, אתה יודע, קונסטנס ברוק."

"בטח, היא חיה כאן שבעים שנים או משהו, נכון? מאז השיטפון שהחריב את הבית על האי עד שאתם נכנסתם. אז זה הרבה יותר הבית שלה מאשר של אביך." הוא נשען לאחור על הכרית הירוקה ומחייך אליי. "מר קייטס אמר שהוא יהפוך אותנו למשוררים עד השליש השלישי של שנת הלימודים. לכן מתאים לגמרי שתקבלי את חדרה של משוררת. החדר עבר מן המשוררת המקומית קונסטנס ברוק למשוררת המקומית רוזמרי בנט."

"קשה לומר שכתיבה יצירתית כמקצוע בחירה הופכת אותי למשוררת," אני מוחה, אך לא מתנגדת לרעיון שאני קשורה למשוררת המקומית של קוּקְפִילד, באופן כלשהו, יותר מאשר לאבא.

"כל משורר מתחיל עם קורס לכתיבה יצירתית," אומר אדם כמו חכם קדמון.

אנחנו מעכלים בדממה את פנינת החוכמה. אני יושבת על המיטה, מנסה להתאהב בחדר. אדם בוחן את החלל, מארגן מחדש את הדברים שלי בראשו.

"מה את חושבת לעשות עם הארון הנמוך?" הוא שואל.

"הוא לא נפתח, שכחת?"

אין לי מושג מה הארון הנמוך מכיל. הדלת הלבנה הקטנה, אולי שישים סנטימטרים גובהה, לא נפתחה מעולם.

שנינו זוכרים אותו יום גשום ― לפני שני קיצים? ― כשבילינו אחר צוהריים ארוך בניסיון לפרוץ את הארון הנעול. אימא גילתה אותנו ואמרה, "אתם יודעים שאתם לא אמורים לשחק כאן."

"אנחנו לא משחקים!" מחתה שלבי בתרעומת.

היינו רציניים מאוד לגבי פתיחת הדלת, אבל אימא עמדה על המשמר עד שיצאנו חפויי ראש מחדר העבודה. אני שונאת את ההרגשה להיתפס בעשיית משהו רע, ולכן כששלבי הציעה שננסה לפתוח את הדלת ביום אחר ― הטיתי אותה לכיוון אחר.

אדם מקים את עצמו מהכיסא הנמוך. "תני לי לנסות..." הוא יורד על ברכיו ומושך בידית המתכת הקטנה, הצבועה פעמים רבות כמו כל דבר אחר בחדר.

"כבר עשינו את זה," אני אומרת. "אתה יודע שזה תקוע."

"היינו אז צעירים יותר. לא ידענו מה אנחנו עושים," הוא ממלמל תוך שהוא בוחן מקרוב את הדלת.

"שלבי ניסתה להשתמש בכרטיס אשראי," הזכרתי לו.

"שלבי ניסתה גם 'שומשום היפתח'," הוא משיב.

"נכון, וגם זה לא פעל."

"טוב, שלבי היא לא גנב או קוסם," הוא אומר. "אולי לא ניסינו את הדברים הנכונים. אנחנו צריכים פשוט לעבוד באופן שיטתי..." הלשון שלו משתרבבת משולי פיו, כמו שקורה לו בתרגילי אלגברה.

"זה־לא־נפתח־מעולם." אני מדברת לאט, כאילו הגייה ברורה הברה אחר הברה תגרום לו להפסיק להתעסק עם הדלת.

"אבל זה מטופש." הוא לא מסתכל עליי. גבו מתמתח כשהוא מושך. "זאת דלת. היא חייבת להיפתח. או לפחות היא נפתחה פעם, בעבר, כך שהיא יכולה... או צריכה להיפתח... גם... עכשיו." הוא מכה בדלת הקטנה עם כל מילה. שום דבר לא קורה.

"אדם!" אני שונאת שהוא נתקע במשהו ולא מרפה. "תניח לזה, זה לא חשוב."

הוא עבר מטפיחות לסיבוב עדין של הידית.

"חייתי בבית הזה כל חיי." אני מרימה את קולי, מנסה להסיח את תשומת ליבו מן הדלת. "הארון היה תמיד נעול או תקוע. אפילו כשאבי חי כאן, הוא אף לא פעם לא פתח אותו."

"אולי הוא לא ממש ניסה." אדם מרים אליי את מבטו.

ברור שהוא לא ממש ניסה. אני נושכת את הלחי שלי מבפנים.

הרצון הנצחי שלא להיות כמו אבא מניע אותי לחצות את החדר. אני בועטת בדלת הקטנה. חזק. אני מצפה במעומעם שאולי היא תיפתח לרווחה בתגובה להתקף הזעם שלי, אך שום דבר לא קורה. אני בועטת בה שוב. ושוב.

אדם זז קצת הצידה, מחכה שאפסיק.

אחרי ארבע בעיטות אני מותשת. אני יורדת על ברכיי ואוחזת בידית. היא נעה שמאלה וימינה, אבל הדלת לא מגיבה.

אדם רוכן לצידי. "נראה כאילו זה נעול במקום אחר. את יודעת למה אני מתכוון? הידית מסתובבת, אבל היא לא פותח את הדלת."

"ובכן, אין ידית אחרת," אני מסננת בעודי מסובבת חזק יותר.

הוא מושיט מעליי את שתי ידיו לאחוז בקצה הדלת, הסדק צר מדי. "יש לכם מוט הרמה?" הוא שואל.

"אני לא יודעת. זה דבר שיש לאנשים?"

"נראה לי שכן, בדרך כלל."

"אביא את תיבת הכלים." אני מקימה את עצמי, וקרש הרצפה הרחב זז מתחת לידי.

גבותיו של אדם מתרוממות. שנינו מחליקים הצידה מעל הקרש. הוא לוחץ עליו בכף ידו, והקרש מתנדנד קלות.

"נראה לך..." הוא מתחיל.

אני כבר מחליקה אצבע לחור שבו היה קשר, בגודל זרת, ומרימה את הקרש. אדם תופס בקצה, ויחד אנחנו מזיזים אותו. החלל תחתיו מלא במין צמר אפור מחוספס שאני מזהה כאותו סוג של חומר בידוד שיש בעליית הגג. בתוך הצמר מונחת חתיכת תצרף ולידה גולה, שתיהן מכוסות אבק.

אדם מרים את חתיכת התצרף ונושף מעליה את האבק. "זה מעץ," הוא מבחין. "יש עליה דוגמה של פרחים, או אולי עלים..."

אני תולשת אותה מידו. מה שהיה מצויר כאן פעם דהה לכתם בלתי מזוהה בצבע ירוק שרך. אני מניחה אותה לצד הפתח המלבני ברצפה ומרימה את הגולה, שמצליחה לנצנץ מבעד לאבק.

"איך נקרא אותו ספר?" אדם שואל. "זה שבו האם המרושעת לוכדת נשמות של ילדים בגולות?"

"קורלין," אני לוחשת, ומפילה את הגולה לידו של אדם.

"אין כאן נשמות," הוא אומר בקלילות. "רק זכוכית מאובקת."

צעצוע נשכח של ילד שחי בבית הזה לפני חמישים או מאה שנים, ואחר־כך גדל והזדקן, וקרוב לוודאי, מת.

אני מסיבה את מבטי מן הגולה הזנוחה לחלל הריק מתחת לרצפה שלי. אם אמלא אותו, זה יסלק את המוזרות. אני עוברת בראשי במהירות על החפצים שלי בחיפוש אחר פריטים שאוכל להחביא בו.

באותו רגע משהו שחור קטן תופס את מבטי. פיסת מתכת בצורת האות J תלויה מבסיס קרש הרצפה.

אני אוחזת בעיקול של ה־J. זאת ידית, אני בטוחה בכך.

אדם רוכן שוב קרוב. "האם זה..."

"חכה," אני מתנשמת.

אני דוחפת את המתכת הקרירה לימין. להרף עין הידית הקטנה מתנגדת, ואז, כאילו תוך אנחת הקלה, היא נכנעת.

דלת הארון נפתחת לרווחה.