הקצב וציפור השיר

ג'רמי שומע את הצרחות מבעד לפתחים. שומע, אבל לא מגיב. שגרת הערב שלו חשובה יותר. הפעולות היומיומיות המשמימות שהוא עסוק בהן הופכות אותו למי שהוא. הפעולה הפשוטה של סיבוב הברז העתיק מעל כיור האמבטיה המסודר שלו מקרקעת וממקדת אותו. על פי רוב, הערב שלו נגמר בעמידה מול הראי הזה. הוא הרגע יצא מהמקלחת, ובדרך כלל מיד לאחר מכן הוא מתגלח בקפידה. הוא אוהב להיכנס למיטה בגוף נקי ובראש נקי. הוא מקדיש את הזמן הנדרש כדי לוודא שכל ההכנות האלו קורות מדי ערב, ללא הפרעות.

הערב, צווחה קולנית במיוחד שולפת אותו מהשגרה שלו. הוא לוטש מבט בראי ומרגיש את הזעם מתפשט אל תוך חושיו. זה כמו ריקבון פולשני. הוא לא מצליח לחשוב עם הצרחות הקצביות כמעט, שעולות עכשיו מהמרתף. מאז שהוא זוכר את עצמו, תמיד שנא רעשים חזקים. כילד היה מרגיש את הסביבה סוגרת עליו כמו מלחציים בכל פעם שהיה מוקף ברחש קולות של חלל הומה אדם. עכשיו הרעשים היחידים שהוא כמה אליהם הם קולות הביצה. סימפוניית היצורים החיים בה מרגיעה אותו כמו שמיכה חמה. הפסקול של הטבע הוא תמיד הטוב ביותר.

הוא מנסה לא לשמוע את הצרחות. השגרה מקודשת. הוא נאנח, מסיט למקומה קווצת שיער בלונדיני שצנחה בקלילות על מצחו ומדליק את הרדיו שליד הכיור. הצלילים האחרים היחידים שהוא מוצא בהם נחמה הם צלילי המוזיקה. הוא מתכונן להקלה שתשטוף אותו, אבל אז "Hotline Bling" של דרייק מרעיד את הרמקולים והוא מכבה מיד את הרדיו. לפעמים הוא מרגיש שנולד לדור הלא נכון.

הוא שוטף לאט-לאט את הדם ואת הלכלוך מידיו, ומנסה לא להתייחס לגניחות המיוסרות והעמומות שבוקעות מפתחי ההסקה. הוא מיישיר מבט אל פניו בראי. עם כל שנה שחולפת הוא מרגיש שעצמות הלחיים שלו מטפסות מעט מעלה ונעשות בולטות יותר. כמה משונה ומופלא שהזקנה משפיעה עליו דווקא כך. זאת ברכה בעיניו. הרבה אנשים נורמטיביים מתפעלים מגולגולת מפוסלת היטב. רובם בכלל לא מבינים את המשמעות הפרימיטיבית ומבשרת הרעות של הקיבעון הזה. רוב האנשים לא מרשים לעצמם לראות את הצד הפראי של הנפש שעוצב לפני מיליוני שנים מתוך הצורך האכזרי של אבותיהם הקדמונים לשרוד. אלו הן תכונות שהאבולוציה קבעה שהן שימושיות. אנשים פשוט מטומטמים מכדי להבין שהנטיות האישיות שלהם נובעות מתוך מאגר גֵנים, ששורשיו נטועים באכזריות.

המראֶה שלו לא מרמז בהכרח על סיאוב. הוא נראה בלתי-מזיק בדרך כלל, ולפעמים אפילו תמים. לכן זה מצליח. צמח הלוף הענק ידוע גם בכינוי "פרח הגווייה". הוא גדול, יפהפה ולא נראה מסוכן כלל כלפי חוץ. אבל כאשר הוא פורח, בערך פעם בעשר שנים, הוא מפיץ ניחוח שמזכיר בשר נרקב. אבל הצמח שורד, הוא משגשג. ג'רמי עצמו לא כל כך שונה מפרח הגווייה. אנשים נוהרים אל הצמח המסקרן הזה ולמרות המוזרויות שלו הוא טיפח לעצמו עדת מעריצים.

מחר יום חמישי. ימי חמישי הם בעצם ימי שישי שלו, אבל הוא ממש שונא כשאנשים אומרים דברים כאלה. בכל אופן, מאז שהתחיל את השנה השנייה שלו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת טוליין, הוא נהנה מהאפשרות לקחת חופש מהעבודה בימי שישי. אפילו שיש לו כמה קורסים באותו יום, סוף השבוע שלו מתחיל ביום שישי. בסופי השבוע הוא מספיק לעשות הכי הרבה עבודה. עכשיו הוא מתרגש במיוחד כי יש לו תוכניות לאורחים הנוכחיים שלו בסוף השבוע הקרוב. כמובן, מימוש התוכניות במלואן תלוי ביכולתו להוסיף חברה נוספת לקבוצה.

אמילי תצטרף אליהם. אחרי שבועות של התבוננות מאז התחלת השותפות ביניהם במעבדת הביולוגיה, כעת הוא בטוח שהיא תספק את האתגר שהוא מבקש. אמילי רצה כמה פעמים בשבוע ונראה שהיא לא אוכלת ג'אנק פוד, אז סביר להניח שיש לה סיבולת. היא גרה עם שתי שותפות בפוֹנצ'טוּלה, בבית גדול ישן שהן שוכרות יחד מחוץ לקמפוס. חוץ מהנכונות שלה לחשוף יותר מדי מידע על עצמה בפני השותף החדש שלה במעבדה, היא בעלת כישורים, עצמאית ואינטליגנטית, תכונות שישרתו אותה היטב במשחק שלו. גם לעמיתים שלה יש יתרונות משלהם, אבל הוא מתאר לעצמו שאחרי השהייה הממושכת שלהם בביתו, הם לא יוכלו לעמוד בכל הפעילויות שתכנן עבורם לסוף השבוע.

שני האורחים האחרים שלו עברו כמה בדיקות וגישושים מאז שהגיעו בשבת בערב. הוא הצליח ליצור איתם קשר ב"ביוקנן" בלי הרבה הכנה מראש. בדרך כלל הוא הקדיש זמן להכיר את האורחים הפוטנציאליים שלו, כפי שעשה עם אמילי, אבל שני אלה נפלו ישר למלכודת שלו. היה נדמה שהיקום מתחנן בפניו שיוציא בשבילו את הזבל. והוא כמובן נענה לקריאה.

קייטי ומאט גנריים עד כאב. אין להם שמץ של מחשבה ייחודית, והם היו להוטים ללכת אחרי מישהו שיש לו איזשהו עמוד שדרה, רק מפני שהבטיח להם סמים. קייטי ומאט כבר יודעים שקיבלו החלטה גרועה. הוא שוב שומע את הגניחה המיוסרת נמלטת מתוך פתח ההסקה ומתחיל לאבד את הסבלנות.

הוא נוטש את טקס השינה שלו וממהר במורד המדרגות אל המרתף, שם שוהים אורחיו. הוא מיד שומע כיצד האנחות הגרוניות של קייטי נהפכות ליבבות מפוחדות וגופה הצנום מתכווץ כשהוא מתקרב אליה.

"את צריכה לזכור שאת נמצאת בבית של מישהו," הוא אומר ומיישיר מבט אל עיני הבוץ החומות שלה.

היא חסרת כל ייחוד באופן חסר תקנה. שערות חומות וחסרות חיים דבוקות לצווארה בדם ישן כמו דבק סמיך. יש לה אסתטיקה של פארק קרוואנים, אבל היא מנסה נואשות להסתיר את זה. המראה המעט עכברי של השיניים שלה היה יכול להיות מקסים, אלמלא היתה כזאת סתומה. כשהוא התקרב אליה בבר, היא בדיוק סיפרה למאט אנקדוטה על ימיה כמעודדת בתיכון - סיפור פתטי שנראה מצוץ מהאצבע לאור הכושר הנוכחי שלה. הוא מותח את החבלים שמצמידים אותה לכיסא ובודק ששקית האינפוזיה מטפטפת כמו שצריך לתוך המערכת שלה. אין קפלים בצינורית והשקית עדיין כמעט מלאה.

"מאט מתנהג בצורה מכובדת. תהיי יותר כמו מאט, קייטי." הוא מחייך חיוך רחב ומצביע על גופו השקט וחסר התנועה של מאט, השפוך בכיסא שלצִדה.

שניהם יודעים שהוא איבד את ההכרה, ככל הנראה בגלל ההלם, בזמן הביקור הקודם של ג'רמי כאן למטה. קייטי מתחילה לבכות בקול רם וג'רמי מגלגל עיניים. היא מעמידה את הנימוסים שלו במבחן, והייאוש שלה דוחה אותו יותר ויותר מרגע לרגע. הוא עומד לצדה בדממה בחושך ולוחץ על נגן הרמקול הנייד שבין שני הכיסאות. השיר "A Girl Like You" של אדווין קולינס ממלא את החלל. הוא מחייך לעצמו. סוף-סוף, צליל נעים.

"או, הרבה יותר טוב." הוא מתנועע לקצב השיר ונותן לקייטי הזדמנות להתעשת.

בסוף הפזמון הראשון היא מתחילה ליילל. ללא היסוס הוא תופס את הצבת מאחורי הכיסא שלה ובתנועה מהירה אחת תולש לגמרי את הציפורן הוורודה המבחילה מאגודל יד שמאל. הוא מושך אליו את פניה הצורחות עד שהן נוגעות בפניו.

"עוד ציוץ אחד, ואני מתחיל לעקור שיניים. מובן?" הוא מאיים.

היא מצליחה רק להנהן והוא זורק את הצבת אל פינת החדר. הוא קורץ ועולה למעלה.

הילדוּת שלו לא התברכה ברחמים. הילדוּת שלו לא התברכה בשום דבר. אבא שלו היה אדם קשה אבל הוגן, והוא ציפה למידה מסוימת של כניעות בביתו, גם מצד אשתו וגם מצד בנו. כשג'רמי תפס את אביו ברגע המתאים, הוא למד מיומנויות ושיעורים לחיים בהוראתו הקפדנית. כמכונאי מטוסים בעיר, אבא של ג'רמי שמר כל מיני חלקי ציוד תעופה. למרות שהעבודה של אביו לא דרשה השכלה פורמלית, ג'רמי תמיד היה גאה בכך שהוא עבד עם מטוסים והיה להוט לזכות בהצצה באחת מההמצאות האנושיות החשובות ביותר. אבל ברגעים הלא מתאימים, הוא היה נתקל בהשפלה ובאכזריות.

למרות אופיו ההפכפך של אביו, ג'רמי ציפה כל יום לחזרתו מהעבודה. הם לא עשו הרבה דברים ביחד, אבל זה היה בדיוק מה שהוא רצה. אחרי שבילה את כל היום עם אמא שלו, הוא התענג מהשתיקה הנוחה שהשתררה ביניהם כשראו טלוויזיה יחד לפני השינה. הימים שלו היו מורכבים בעיקר ממנה גדושה של הזנחה, עם כמה רגעים של עודף תשומת לב מאמא שלו, כאילו לא ידעה לווסת את חיבתה. היא תמיד היתה הרבה יותר מדי או הרבה פחות מדי.

ג'רמי תמיד מצא בספרים הפוגה יציבה מהגחמות הבלתי-צפויות של הוריו. בגיל שבע עדיין לא התחיל ללכת לבית הספר. אבל מזניחה ככל שהיתה, פעם בכמה ימים היתה אמו לוקחת אותו לספרייה בשדרות סנט צ'רלס. הם תמיד הלכו באמצע השבוע, כשאבא שלו היה בעבודה. ג'רמי לא הבין באותה תקופה שאמא שלו גוררת את בנה היחיד לספרייה מכיוון שניהלה רומן עם אחד הספרנים, אבל הנסיעות האלו בהחלט לימדו אותו כמה שיעורים באמנות ההטעיה. הוא למד בשלב מוקדם מאוד לעולם לא לספר לאבא שלו שאמא נתנה לו להסתובב לבד בין המדפים כשהלכה לחדר האחורי עם מר קראוויי. אבל חשוב מכך, הוא לימד את עצמו לגנוב. הוא הביא הביתה ספרים בתוך המעיל או התרמיל שלו, כי אף פעם לא סמך על אמא שלו שתשאל אותם. היום ג'רמי די בטוח שהעובדים האחרים בספרייה פשוט העלימו עין מתוך רחמנות, אבל באותם ימים הרגיש שפעם בשבוע הוא מבצע שוד נועז.

מדי פעם מיס נוקס, אחת הספרניות, היתה מנסה לדבר איתו. יום אחד היא העזה לשאול אם הכול בסדר בבית וקולה רעד מרוב דאגה. הוא לא ענה, ורק ביקש ממנה ספר על לובוטומיה. לאחרונה פיתח עניין רב בהליך הרפואי העתיק ובחסיד השיטה, ד"ר וולטר פרימן. בסוף השבוע אבא שלו ראה פרק של "פרונטליין" בשידור חוזר שנקרא "מוחות שבורים". הכתבה סיפקה הצצה אכזרית למערכת בריאות הנפש בדגש על הליך הלובוטומיה שבוצע במטופלים שאובחנו עם מחלות שונות, בייחוד סכיזופרניה, ובמהלכו נותקו המעגל או רשת המעגלים במוח, שהרופאים האמינו כי הם אחראים להתנהגות הלא טיפוסית של המטופלים.

הלובוטומיה הקדם-מצחית של ד"ר פרימן שבתה את לבו באופן מיוחד. הכינוי "לובוטומיית דֶקֶר קרח" היה פרובוקטיבי במיוחד בעיניו. הוא העלה במוחו תמונות של מנתח מוקפד, עם תשוקה חולנית לחקור את הנפש הפצועה. מאוחר יותר, ב-1992, כששמע את המונח נזרק לאוויר בחדשות בחוסר אחריות, כשיטה שהרוצח הסדרתי ג'פרי דאהמר השתמש בה כדי להכניע את קורבנותיו, הוא נגעל. דאהמר היה כל כך טיפש עד שחשב שהוא יכול ליצור לעצמו זומבים אם יזריק חומרי ניקוי וחומצות אל תוך המוחות של קורבנותיו. הוא היה רפה שכל. להגדיר את מעשיו "לובוטומיה" היה כמו להגדיר את מה שטד בנדי עשה "דייטינג". ג'רמי היה יכול לשמוע את ד"ר פרימן מתהפך בקברו.

כילד ג'רמי השתוקק לידע. ומכיוון שסבל ממחסור כרוני בגירויים, הזין את רעבונו בניסויים. העצה שקיבל מאביו בגיל צעיר הדהדה בראשו שוב ושוב לאורך השנים.

"אם אתה רוצה ללמוד על משהו, אתה צריך לפתוח אותו."