הקרב על אמריקה

פרק 1 הדרך אל האופל

"אצילות מקצועֵנו מעוגנת תמיד בשני תפקידים: סירוב לשקר בנוגע לידוע לנו, ועמידה נגד דיכוי".

אלבר קאמי על משמעותו של מקצוע הסופר.

השמיים היו כחולים בהירים, לא נראה אפילו ענן אחד על התכלת העמוק, כאשר השמש החלה לרדת לכיוון נהר ההאדסון והקרניים האחרונות, צהובות כתומות לקראת שקיעה, החלו להתנפץ על בניין הזכוכית של מרכז יעבץ בניו יורק, והאירו ברכּות את ההמונים שעמדו בתור, כדי לקחת חלק באירוע ההיסטורי.

המתכנסים היו לבושים בבגדי חג, שהיו יכולים להתאים למסיבה, אבל גם לטקס אשכבה.

ברגעים הללו, בנובמבר 2016, יום הבחירות לנשיא ה־45, לקראת ספירת הקולות, הם היו משוכנעים, לפחות רובם, כי באו להביט בהילארי קלינטון מנפצת את התקרה והופכת להיות הנשיאה הראשונה של ארצות הברית. בשעות ההן הם לא היו יכולים לדעת כי בחלוף הזמן, הדבר היחיד שיתנפץ בלילה הזה הם החלומות: גם של הילארי קלינטון ותומכיה, גם של אמריקה.

ביום ההוא הייתי חסרת מנוח. עבורנו, העיתונאים, יום ההצבעה הוא יום מת מבחינה חדשותית: הסיפורים העיקריים שתופסים את מהדורות החדשות הם דיווחים משעממים על תורים בקלפיות או התפרעות קלה פה ושם. אלפי עיתונאים, מכל קצווי תבל, פשטו על ניו יורק לקראת הערב הזה: במרכז יעבץ היתה אמורה להתקיים החגיגה של הילארי קלינטון והמפלגה הדמוקרטית. המארגנים בחרו במיוחד את מרכז יעבץ שתקרותיו זכוכית. הם כל כך היו בטוחים שהם באו לנפץ, וחיפשו את הסמליות.

מרחק חצי שעה נסיעה משם, במלון הילטון, היה אמור לשאת דונלד טראמפ את נאום התבוסה. כך על פי כל הסקרים, התחזיות והחישובים הסטטיסטיים.

כמו עמיתַי העיתונאים, שוטטתי במעגלים של חוסר מעש ברחובות העיר. באוזני הדהדה שיחת טלפון, לגמרי לא צפויה, שקיבלתי לילה לפני כן, בסביבות השעה עשר. הייתי בחדרי במלון בו התאכסנתי, ארגנתי את הניירת לקראת יום ההצבעה, את אישורי הכניסה למטות הבחירות, את הפנקסים הריקים אותם תכננתי למלא בראיונות, רעיונות ומחשבות. לשם שינוי, חשבתי לעצמי, אלך לישון מוקדם כדי לאגור כוחות לקראת היום שיפציע למחרת, היום הגדול לו כולם חיכו בעצבים מרוטים.

ואז הופיע על צג הטלפון שלי שמו של דיוויד פרידמן. בלי מילות נימוסין, כמקובל, בלי דיבור במעגלים עד שמגיעים לעיקר בשיחות בין כתב למקור, הוא אמר לי רק שלוש מילים: "מחר אנחנו מנצחים". זה היה שעות ספורות לפני פתיחת הקלפיות.

דיוויד פרידמן, איש נעים הליכות, תומך נלהב בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה וגם תורם לארגוני הימין בישראל, היה פרקליטו של דונלד טראמפ בעיקר לענייני פשיטות רגל. עם השנים הפך לידיד המשפחה. פרידמן סיפר לי פעם, כי הקשר בינו לבין טראמפ התהדק לאחר שאביו מת. פרידמן גר אז בפרבר ניו יורקי וישב שבעה. בחוץ היתה סופת שלגים עזה, ואיש לא הגיע לנחם. לפתע, מתוך הרוחות והשלג, הגיח דונלד טראמפ לביתו השומם של פרידמן, כולו אפוף פתיתי שלג ושׂערו פרוע. הוא אמר, שלא העלה בדעתו לא לבוא לנחם, וקילל את מזג האוויר. פרידמן היה נרגש ואסיר תודה, הלום מעוצמתה של המחווה.

כשטראמפ החליט לרוץ לנשיאות, הוא מינה את פרידמן ליועצו לענייני יהודים וישראל. טראמפ לא ידע אז דבר וחצי דבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, על הכיבוש האכזרי, על ההיסטוריה של ירושלים ועל נהרות הדם והאיבה שזורמים בין העמים. שלא כמו הנשיא ביל קלינטון, שהיה כה מעורב בסכסוך עד כי יכול היה להתעורר באמצע הלילה ולשרטט על מפית נייר את אזורי הריבונות הישראליים והפלסטיניים והקו המפריד ביניהם, לטראמפ לא היה אפילו מושג קלוש על אזורים אלה, והוא התייחס לסכסוך מנקודת מבט של נדל"ניסט שרואה את הפתרון בצורת פרצלציה.

הוא גם לא ידע דבר וחצי דבר על שורשי העם היהודי, גם לא על היהודים, חוץ מאשר במקרים שזה נגע לניהול הונו. אז שמעו אותו אומר, "אני אוהב שבחורים נמוכים עם כיפות שחורות על הראש מנהלים את הכספים שלי". הוא לא הבין מה רוצים ממנו, כשהעירו לו שזו אמירה אנטישמית.

פרידמן היה איש אמונו, וסבב במעגלים המקורבים לו ביותר. הוא ליווה את בתו הבכורה של טראמפ, איוואנקה, בהליכי הגיור, לפני שנישאה לג'ארד קושנר, הוא גם נסע איתה פעם לתל אביב כאשר רצתה לבדוק נכסים על חוף הים, כדי להקים שם מלון הנושא את שמו של טראמפ. הם הפכו למשפחה מורחבת.

יחד עם ג'ייסון גרינבלט, גם הוא עורך דין בחברת טראמפ, הפכו השניים להיות האורים והתומים של טראמפ בכל הנוגע לישראל ויהודים. זמן קצר לאחר שטראמפ הכריז על מועמדותו, כאשר ירד במדרגות הנעות במגדל טראמפ כשלצידו אשתו מלאניה, לבושה בשמלת מעצבים בצבע לבן, ביקשתי לראיין את פרידמן. האיש שלפני כן סירב להעניק ראיונות, נענה, לאחר בקשות חוזרות ונשנות שלי. לקחתי את הרכבת הראשונה לניו יורק וקיימנו שיחה ממושכת בלשכתו ההדורה, בקומה השביעית של בניין משרדים בלב מנהטן.

משהו בשיחה הזאת גרם לי לחשוב שאני יכולה לסמוך עליו: ואכן מאז הרבינו לשוחח בטלפון. הוא נתן לי להרגיש את הדופק במטה טראמפ, והיותו חסר ניסיון פוליטי גרם לו לדבר באופן חופשי יחסית, ולא בסיסמאות של שועל פוליטי מניפולטיבי, דבר שהערכתי מאוד, וגם קוראַי יצאו נשכרים מכך. כאשר לא יכול היה להשיב על שאלה ששאלתי, הוא אמר בפשטות כי זה לא בסמכותו. הערכתי את העובדה שהוא לא שיקר לי.

בבוקר יום ההצבעה, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי להליכה בשדרה השישית, האהובה עלי במנהטן. דבריו של פרידמן, בשיחת הטלפון הקצרה הזאת מהלילה הקודם, חזרו למחשבותי. לרגע הם עוררו בי אימה, אבל גם שביעות רצון קטנה, שכן מה הוא יודע?... הוא הרי טירון פוליטי, ובטח שלחו אותו לעשות באוזני עיתונאים קולות של עגלה מנצחת. ואולי, כמו רבים אחרים, לא יכולתי לחשוב שטראמפ ינצח. זה היה משהו שהיה קשה להסתגל אליו, אפילו כאפשרות בלבד.

כשהתיישבתי לשתות קפה שני, במסעדת "אלפרדו" הממוקמת ברחוב 49 פינת השדרה החמישית, לא רחוק ממרכז רוקפלר, החלטתי לטלפן לכמה ממקורותי במטה של הילארי קלינטון, אנשים עימם שוחחתי על בסיס יומי במהלך הקמפיין, כדי להתעדכן, לקבל מידע, הערכות, וכדי לספוג הלוך רוח. מביקורים קודמים שלי בניו יורק זכרתי כי ב"אלפרדו" אפשר בשעות הצהריים לתפוס שולחן שקט כדי לדבר בטלפון, וגם להזמין סלט עם רוטב עדין לצד האספרסו.

התחלתי לטלפן. מה שקלטתי מהם באותו בוקר היה בעיקר קולות עגומים. אז החלו לצלצל בראשי כל הפעמונים, ונדלקו מולי כמה אורות אדומים: אם אצרף את שברי המשפטים ששמעתי מהם בבוקר ההוא, זאת היתה המוזיקה: נקווה לטוב, זה לא נגמר עד שזה נגמר, עוד לא פותחים את השמפניה, אנחנו ננצח אבל זה לא יהיה נוקאאוט, עשינו הכול, הבוחרים חכמים יותר ממה שנדמה לנו, יהיה לנו לילה טוב. הם נשמעו לי כמי שמתחילים להכין את התירוצים.

והם לא היו הפרידמנים. הם היו השועלים: מיטב המוחות האסטרטגיים, אבירי הסקרים וקבוצות המיקוד, בוגרי קמפיינים לנשיאות. הקולות שבקעו מהפיות שלהם היו קולות של התכוננות לתבוסה. אני יודעת לזהות את הצלילים הללו. סיקרתי חמש מערכות בחירות בישראל, חמש מערכות בחירות בארצות הברית, אחת בצרפת ואחת באיראן. ההולכים לתבוסה כמעט תמיד משמיעים מנגינה של חרדה מפני משהו שהשתבש. בבוקר ההוא הם נשמעו מבועתים, וכל זה היה הפוך למה שפרסמו הסוקרים, שעד הרגע האחרון היו בטוחים בניצחונה של קלינטון.

סיכמתי לעצמי במחברת שמתחילים לצוץ סימנים אחרים. שאולי פרידמן והשועלים של הילארי יודעים משהו שאנחנו עדיין לא איתרנו. ואחר כך ביטלתי את המחשבה, בטענה שנֵייט סילבר יודע טוב מכולם. הוא חזה פעמיים את ניצחונו של אובמה. בפעם הראשונה זה היה אפילו יומרני, סיכוני, שכן הנחת העבודה בקרב דמוקרטים ורפובליקנים היתה שאדם שחור לא יכול להיות נשיא בארצות הברית הגזענית. עדיין לא. שאמריקה לא מוכנה לכך. שאמריקה הלבנה לא תיתן.

וביום הזה, יום הבחירות בנובמבר 2016, נייט סילבר נתן להילארי קלינטון סיכוי של יותר מ־90% לנצח!

אם אי־פעם הרגשתי מערבולת שוצפת בתוך הראש שלי, זה היה בשעות ההן שעשיתי דרכי למרכז יעבץ לקראת ההכרזה על התוצאות. השמש נצצה על קירות הזכוכית של המבנה, אלפים עמדו בתור לכניסה, אבל שקט מוזר שרר סביב, דממה מעיקה שאחריה יכול לבוא רק המפץ. שקט שמחכה לצרחה של בעתה שתשבור אותו, או לצווחה אדירה של שמחה. ציינתי לעצמי, כי בתור הארוך לכניסה לא נראו כלל תומכי ברני סנדרס, הסנאטור מוורמונט, שהפסיד בפריימריז מול הילארי קלינטון. אני לפחות, לא ראיתי אותם. את תומכי סנדרס קל לזהות: רובם צעירים, לבושים ברשלנות מסוגננת, נראים כמו נכדיהם של ילדי הפרחים. ראיתי אותם באינספור אסֵפות של סנדרס במהלך הפריימריז. בתור למרכז יעבץ, בערב ההוא, היו בעיקר גברים בחליפות גזורות היטב, כשמטפחת לבנה מבצבצת באלגנטיות מכיסו העליון של הז'קט, ונשים שנראו כאילו בחרו את השמלה החגיגית ביותר שהיתה להן בארון, והתאימו לה מחרוזת פנינים.

על אף שסנדרס העניק לקלינטון את תמיכתו, על חסידיו זה לא עבד. לא רק שהם לא באו לאולם ערב החגיגה - הם כלל לא טרחו להצביע. כך הסתבר בדיעבד. הם התבוססו לאורך יום ההצבעה ביגונם על כך שסנדרס לא ניצח את קלינטון. למרות גילו המתקדם, הם ראו בו מהפכן, התחברו לאלמנטים הסוציאליסטיים שהציג, ואהבו את הבשורה המשמעותית מבחינתם: אם הוא יהיה נשיא, הלימודים בקולג' יהיו בחינם, לכל אחד. במפלגה הדמוקרטית קראו להם "הילדים הבכיינים של ברני": רובם היו צעירים, שראו בסנאטור מוורמונט מושיע: כשהוא הפסיד, הסיפור הפוליטי כבר פחות עניין אותם.

באולם התקשורת הענק, בתוך המבנה, אלפי עיתונאים שידרו בבליל שפות לכל העולם על ההמתנה לרגע ההיסטורי. הם היו בטוחים שעוד מעט קט יבשרו ליקום כי לראשונה בתולדותיה, בחרה ארצות הברית באישה לנשיאה.

אבל ממסכי הטלוויזיה החלו לבקוע קולות אחרים: תוצאות המדגמים, שהחלו להתערבב בתוצאות אמת, שׂרטטו שני עמודים על המסך: האדום של טראמפ שהלך וצמח לגובה, והכחול של קלינטון שנותר תקוע במקומו. לְבֵנָה אחר לבנה נשרו המדינות שהיו אמורות לספק להילארי קלינטון את חומת ההגנה הכחולה: מישיגן, ויסקונסין, פנסילבניה: הן עברו לכיס של טראמפ.

"אנחנו עדיין יכולים לנצח", אמר לי בקול קטן בטלפון האסטרטג סטיב רבינוביץ, שהיה בעבר יועץ בכיר של ביל קלינטון, ובקמפיין הזה עבד למען הילארי קלינטון. "זה עוד לא אבוד". לסטיב יש קול רועם וצחוק מתגלגל, וכל שיחה עימו מתחילה בבדיחה או בהערה סרקסטית. בלילה הזה, כשהוא צלצל אלי למרכז התקשורת, הוא נשמע כמי שעבר עליו מכבש או שחטף בוקס בראש.

ואז פרצה השאגה: "החוצה!" היא נשמעה מפיהם של מפיקים בעמדות השידור, צלמים שהחלו לקפל חצובות, ותאורנים שכיבו את פנסי הענק: הם צעקו בפה אחד. הם הבינו.

אלפי העיתונאים עזבו את עמדותיהם, תחבו ציוד הכרחי לתיק ונמלטו כדי להגיע במהירות למקום בו נמצא הסיפור: מטה טראמפ, במלון הילטון, בשדרה החמישית, בקצה השני של העיר. בישראל, בליל הבחירות, כאשר ברור כי ראש הממשלה הפסיד, עובר אוהל החמ"ל של השב"כ למטה של המנצח. ראיתי זאת במו עינַי בלילה בו הפסיד נתניהו לאהוד ברק: עוד לפני תוצאות האמת, כאשר רק התחזקה המגמה על סמך מדגמים וחלק מתוצאות האמת, מערך האבטחה המוגברת עבר מהמקום בו שהה נתניהו אל המלון בו שהה אהוד ברק.

בלילה ההוא, ברגע שהעיתונאים פתחו בריצת אמוק, נטשו את מטה הילארי ועברו למטה המנצח, היה ברור כי נפל דבר: לרוב, עיתונאים יודעים מתי לברוח ולהגיע למקום בו מתרחש הסיפור האמיתי. הם עשו זאת ברגע שבו טראמפ היה קרוב מאוד לחצות את רף 270 האלקטורים הנדרש כדי לנצח.

על הרחבה של מרכז יעבץ, אנשים הטיחו ראשם ברצפה מרוב ייאוש. אחרים פרצו בבכי קורע לב. בצד עמד בחור צעיר, שעל צווארו היה תלוי שלט בכתב־יד: "חיבוק חינם". אנשים זרים נפלו על צווארו, עד כדי כך רבה היתה המבוכה והאכזבה אצל תומכיה של המועמדת, שהיו בטוחים שבאו לחגיגה, נפלו לבור עמוק של ייאוש, והתעלפו לתוך חיבוק בזרועותיו של זר.

שיירת העיתונאים, חלקם ברכב, חלקם ברגל, הגיעו למטה הניצחון. רק שעות ספורות לפני כן היה אולם הנשפים ריק מאדם. לא היו בו תומכי טראמפ, לא חברי מפלגתו. פה ושם נראה עיתונאי בודד שנאלץ להסתפק בציפייה מורטת עצבים במטה שנחשב על ידי הכול כמטה המפסיד, רק כי לא הצליח לקבל אישור כניסה למסיבה של הילארי, משום שאישורים אלה חולקו במשׂורה, לעומת הנדיבות בה הזמינו אנשי טראמפ את העיתונאים לבוא אליהם. אבל כאשר טראמפ נשא את נאום הניצחון שלו, הכניסות למטה כבר היו חסומות. לעומת זאת, השדרה היתה פתוחה למעבר כלי רכב, והם הציפו אותו: משאיות קטנות, טנדרים, ג'יפים עם שלטי טראמפ, אופנועים, ועליהם הפרצופים של אמריקה החדשה, חברי הכת שלו, נושאי דגל הטראמפיזם.

איש נדל"ן ממנהטן, שנולד עם כפית זהב בפה, הצליח לתת למעריציו את התחושה כי דווקא הוא הקול שלהם, שהוא הבשורה הנשגבת כי הוא בא "מבחוץ", כי הוא בז לשיטה ולממסד הרקוב, שהוא לא עוד מאותו דבר, שהוא יהפוך כל אחת ואחד מהם לעשירים, כפי שהפך את עצמו, שהוא יהפוך את אמריקה לגדולה ונהדרת מחדש, שעבורם זה כמו לשמוע שיהפוך את אמריקה ללבנה מחדש. שהוא יבעט באחוריים של הממסד בשמם, שהוא בז ל"פוליטיקלי קורקט", שלבריונות יש מקום, ושגם שעתה של הגזענות הגיעה: הוא יבנה חומה, וימנע מהמהגרים, שלדבריו רובם אנסים ופושעים, מלקחת מהם את הג'וב שלהם, או לאנוס ולרצוח את הבת שלהם, או לשדוד את החנות של האמא שלהם.

לאורך הקמפיין האלים מילולית שניהל, הוא דיבר באופן שעורר בהם את התשוקה לחשוף שהם בעצם דומים לו אבל כל חייהם נאלצו להסתיר: הוא בז לחינוך ולהשכלה, לא מכיר בערכי המדע, שונא - כמותם - שחורים, זרים, נכים, נשים, כל מי שלא נראה כמותו או כמו משפחתו הבלונדינית.

הוא הפך את הבורות לאומנות, וכך הקל עליהם להתגאות בבורותם. הוא רץ למשרה מספר אחת בפוליטיקה האמריקאית, נשיא המעצמה ומנהיג העולם החופשי, וניהל את הקמפיין שלו עם אוצר מילים של ילד בן חמש לא במיוחד מפותח, מה שאִפשר לאלה שהלכו אחריו לנופף בעילגותם. הוא היה שור הבר שהתרוצץ בפראות על הבמה ושִחרר אצלם את היצרים הכי פרימיטיביים. הם הלכו אחריו לא בשל הדרך שהציג, או תוכנית, כי אין לו דרך ולא תוכנית. הם נִשבו בקסם האפל של מי שבעיניהם היה הוד טראמפותו, הלכו כעיוורים אחרי הרעש והצלצולים שהביא עימו, וקלטו את הקריצות והרמיזות שלו, שאם רק יניחו את הכתר על ראשו, הוא ידאג ש"הרָעים", כלומר הדמוקרטים, לא ייקחו מהם את הנשק ובמקביל יאפשר להם לצאת מהחורים ולדבר בשבח עליונות הגזע הלבן, כמו שהם אוהבים. הוא יהיה עבורם המשחרר והמושיע.

אותם אלה הנמנים על גרעין תומכיו, "הבֵּייס" הפוליטי, אנשים בדמותם של אלה שדהרו בשדרה החמישית בניו יורק בליל ניצחונו, הגיעו לוושינגטון הבירה לקראת סיום כהונתו, עם אותן הזמבוּרות, עם אותם כלי הנשק והג'יפים והמבט רוחש הרע בעיניים. הם פרצו לבניין הקונגרס בעת שהתקיים בו הדיון שנועד לאשר את ניצחונו של ג'ו ביידן. הם לא באו להפגין. הם באו לנתץ, לשבור, לקחת בשבי חברי קונגרס, הם צעדו לקודש הקודשים של הדמוקרטיה האמריקאית, חלקם עם בקבוק בירה ביד אחת וכלי נשק ביד שנייה. הם איימו לתלות את סגן־הנשיא מייק פֵּנס, שלא הסכים לפסול את תוצאות הבחירות כפי שניסה לכפות עליו טראמפ, שסירב להכיר בהכרעת הבוחרים. הם הסתערו באלפיהם על בניין הקונגרס, חלקם עם חולצות המביעות תמיכה בנאצים, ועליהן כיתוב בנוסח "שישה מיליון זה לא מספיק, נשלים את המלאכה", ו"תחזרו לאושוויץ".

בזרועות חשופות הם חנקו למוות שוטר שניסה לעמוד בדרכם. הם ניתצו את הפסלים וחפצי האמנות במליאת בית הנבחרים. וכל זה קרה שעות ספורות אחרי שטראמפ עצמו יצא לרחבה הסמוכה לבית הלבן. בנאום המרצה לאוהדיו אמר הנשיא, "הם גנבו לכם את המדינה, הם גנבו את הבחירות". ואז ביקש מהם לצעוד לעבר גבעת הקפיטול שם התקיים הדיון, והנחה אותם, "תצעדו פנימה ותהיו קשוחים". והם היו. ואלימים. והיה להם זעם בעיניים. הם הבטיחו שהם מוכנים למות, רק שלא ייקחו להם את הנשיא הנערץ. והיה להם מבט זדוני, ולשון מקללת, בדיוק כמו בלילה ההוא בשדרה החמישית בניו יורק, כאשר טראמפ ניצח ובכך רשם את אחד הפרקים האפלים בתולדותיה של אמריקה, לפחות בעיני מחציתה. יותר ממחציתה.

בליל ניצחונו, בשדרה החמישית, הם הגיעו באלפיהם, אוחזים בנשק, צופרים בקולות של הילולה. היו להם רמקולים והם קראו קריאות קצובות "טראמפ טראמפ טראמפ"; הם הרעימו כשנשפו בזמבורות, הניפו אצבע משולשת לעבר המתקהלים, כאשר נסעו בדהרה מפחידה.

הם נראו לא שייכים לשדרה החמישית, ובאותה עת הם היו האדונים החדשים שלה.

בלילה ההוא העמיק עוד יותר השבר בין שתי האמריקות: זו הכחולה כצבע הדמוקרטים, וזו האדומה כצבע הרפובליקנים. החצי הכחול ראה בטראמפ נשיא לא לגיטימי: לא בשל החשש שהבחירות זויפו, או הוטו, אלא משום שבעיניהם לא ראוי היה שאדם עם סולם ערכים ירוד כמו של טראמפ יהיה הפנים של אמריקה. הם ראו בו סכנה לדמוקרטיה, טענה שהוכחה כנכונה בעת כהונתו, הם רחשו בוז לאיש ששפתו שאובה מהביבים, ובריונותו, בה הוא אוהב להתגאות, מעוררת חלחלה והתכווצות בבטן.

לא יהיה זה מוגזם לומר, שבלילה ההוא אמריקה הליברלית מיררה בבכי. היבבות לא בהכרח נשמעו על הפסדה של קלינטון, כמו מתוך עלבון צורב על הבחירה בטראמפ.

אחרי שהתוצאות היו ברורות, טילפנתי לדיוויד פרידמן ושאלתי: איך היית כל כך בטוח, לילה לפני, שטראמפ ינצח כאשר כל הסקרים והתחזיות לא נתנו לו סיכוי?

התשובה שלו היתה מעניינת: "אומרים על טראמפ שהוא אאוטסיידר, אולם הוא הפוליטיקאי הכי טוב שהכרתי. ישבנו במטה, שבועות לפני הבחירות. כל האסטרטגים לחצו עליו לצאת להופיע במדינות אדומות כדי לחזק את הבסיס. הוא התעקש לצאת דווקא למדינות שהן בדרך כלל כחולות, ושבהן אובמה ניצח בהפרש קטן לפני כן. הוא היה משוכנע שהמדינות הללו יעברו לצד שלו, אם רק ישקיע בהן יותר מאמץ. בעשרת הימים לפני ההצבעה, הוא נסע שש (!) פעמים למישיגן. הוא צדק".

טראמפ ניהל את הקמפיין שלו מהבטן. הוא ידע לתת מופע. ברגע שאיתר נושא עם פוטנציאל להדלקת מדורה של שנאה או פילוג, תמיד היה לו מצבור של דלק לשפוך עליו כדי להעצים את הלהבות. הוא הלך למדינות בהן - כך נראה - הסיכוי שלו היה קרוב לאפס כדי לקושש קולות. הוא בעט בקמפיין המסודר שהכינו לו, ולא סמך על אף אחד.

אצל קלינטון המצב היה הפוך: היה לה קמפיין מסודר, לפי הספר, עם הרבה טבלאות וחיצים, ודפי מסרים, וחוברות למצביע עם דפי כרומו, ולא היה בו מקום לאלתור, או לפרץ של רגש, או לניצוץ שיבעיר את הרחוב הפוליטי שלה. היא היתה בדרכים, והציגה תדמית במקום דמות. היו רגעים בהם נראתה כמו בובה על חוט, מנוהלת מדי, מדקלמת מדי, מרוחקת ללא תקנה, מה שהפך את האין־מופע שלה להצגה, לעתים מעייפת ורוב הזמן מעצבנת את הבוחרים. איש לא זלזל ביכולותיה הביצועיות, או בידענותה, ובניסיונה, אולם רבים הסתייגו מהתנהלותה, שאותתה כי היא כאן כדי לקחת קולות, לתבוע אותם, לא להשקיע כדי לקבל.

הילארי קלינטון היתה בטוחה שהיא תנצח את דונלד טראמפ, בקלילות. אבל לא רק בגלל חטא היוהרה היא הפסידה. לאורך הקמפיין היא התהלכה מאסֵפה לאירוע בגאווה שקטה, שלעתים עוררה בקרב הקהל שלה סקרנות, אבל רוב הזמן התקבלה בחשדנות. על פניה היתה ארשת תמידית של "מגיע לי", מה שעורר בקרב קהלים גדולים תחושה שהיא מתנשאת ומנותקת. התחושה הזו התחברה באופן מדויק לסנטימנטים של רבים במפלגה הדמוקרטית, שראו במחילתה לבעלה, על בגידתו בה עם מתמחה צעירה בשם מוניקה לוינסקי, צעד רובוטי מחושב כדי למנף זאת למרוץ הפוליטי שלה. הם ראו בה כמי שלקחה את הכאב הגדול האישי, ובמניפולציה לא מתוחכמת במיוחד הפכה אותו למנוע שיריץ אותה פוליטית קדימה, וגם יהפוך את ביל קלינטון לא רק לאסיר תודה, אלא למי שרגשי האשם שנטעה בו יהפכו אותו, כמי שחייב לה, להיות הרוח החיה של הקמפיין שלה, והוא הרי אשף בזה.

על הנייר היו להילארי קלינטון נתונים מוחצים כדי להיבחר לנשיאה: גם אם סלחה לבעלה על ניאופיו, היא לא האישה הקטנה הכנועה. היא עורכת דין בהשכלתה, בתחילת נשיאותו של בעלה היא נחשבה לשותפה כמעט מלאה, אך כעבור פחות משנתיים, בספטמבר 1994, היא נעלמה מאור הזרקורים, כאשר נכשלה בהעברת חוק ביטוח הבריאות עליו עמלה. יותר מאוחר היא היתה סנאטורית מצטיינת ממדינת ניו יורק, ולאחר שאובמה נבחר לנשיא, הוא מינה אותה לשרת החוץ [=מזכירת המדינה]. בימים ההם היו תקופות בהן היתה יותר פופולרית מאובמה עצמו.

היא מכירה את העולם ותהפוכותיו, היא בעלת ניסיון וחדורת מוטיבציה. אלא שהיא נשואה לאחד הגברים השרמנטיים בעולם, כזה שבקלילות מפתח שיחה עם פועל ניקיון ונותן לו תחושה כי ברגע זה הוא כל עולמו. כל לחיצת יד שלו עם נהג אוטובוס או חבר קונגרס מותירה בצד הנלחץ את התחושה החמימה כי הוא קיבל לחיצה מיוחדת, ממושכת, מלאת רגש. כשהילארי ניסתה לחקות אותו, היא נראתה מאולצת, מתמרנת בזירה שלא מתאימה למידותיה. היא התאמצה מדי כדי להתחבב, כדי להיות נאהבת, אבל היא לא היתה אשת רעים להתרועע, לא נטפה ממנה כריזמה כובשת, והיא לא יודעת לנשוך בקלילות את שפתה התחתונה כדי להביע צער, או התרגשות מדברים ששמעה מהזולת, כמו שבעלה עשה ומיד שבה את לב שומעו.

בקמפיין קודם שלה, מול ברק אובמה, בפריימריז לקראת בחירות 2008, היא הפסידה במדינה הראשונה לבחוֹר, איווה. כשהיתה בדרך למדינה השנייה, ניו המפשייר, ישבה בסצֵנה מבוימת של ראשי הקמפיין שלה, בבית קפה עם קומץ תומכים, הזילה דמעה, מחתה אותה, ושאלה כשהמצלמות בסביבה, למה אחרי כל מה שעשתה למען אמריקה, לא אוהבים אותה. ככל שהתאמצה יותר, כך קיבעה בקרב שומעיה וצופיה את התחושה שהיא נסיכה של קרח, במובן הרע של הביטוי. גם הדמעות שלה זלגו באופן מקפיא.

ברק אובמה ענה לה בעצמו כעבור כמה שעות ואמר, "את נאהבת מספיק", כמו ביקש לומר, אל תשתמשי בכרטיס הזה. בניגוד להרגלו, הוא אמר משפט זה בטון עצבני, כמו ביקש לסלק את האלמנט היבבני מהמרוץ.

כמעט כולם במפלגה הדמוקרטית הסכימו כי מדובר באישה חכמה, אבל היא לא זכתה למה שכל כך רצתה: להיות נערצת. בבחירות, ודאי בבחירות לנשיאות, קובע הרגש, האמפתיה שהבוחר חש כלפי המועמד, קובעת האווירה, והחשמל באוויר. הילארי קלינטון ניהלה קמפיין כושל, וגם אם לעתים נראתה ונשמעה כפייטרית, היא לא נתפסה כמי שסכין מונחת בין שיניה והיא תסתער כדי לנצח. ה"מגיע לי" היה בעוכריה, גם חוסר היכולת שלה להלהיב את ההמונים, לרגש אותם, לתת להם תחושה שהם שותפים למסע מסעיר. ב־2016, אפילו באסֵפות הכי דרמטיות שלה, כאשר היא נהנתה מלהקת החימום הטובה בעולם - ביל קלינטון, מישל אובמה וברק אובמה - נצפו רבים שעזבו את האירוע כשהגיע תורה לדבר.

היא הילכה על במות המרוץ עם אותה הבעה שהתפרשה בתור: באתי לקבל מכם משהו שאתם חייבים לתת לי. מקובל לבקש מהבוחר את קולו. זה נשמע צורם, וגם דוחה, כאשר הפנייה היא בסגנון "אתה חייב לי".

הילארי קלינטון היתה צריכה לנצח בבחירות לא כי "הגיע לה". היא היתה צריכה לנצח כדי לבלום את עלייתו לשלטון של מי שהפך בנוכחותו, בכסילותו, בבורותו, בגזענותו ובתכונות האופי שלו - נרקיסיזם, האדרה עצמית, ויכולת חשיבה מוגבלת - לסכנה המאיימת על הדמוקרטיה האמריקאית ועל יציבות העולם.

אלא שהיא היתה מועמדת חלשה. אילו היתה נבחרת, ניתן להעריך, על סמך ההיסטוריה שלה וניסיונה בזירה, שהיתה הופכת לנשיאה טובה. אבל במרוץ הזה היא נחשפה כאישה שלא יודעת לנצח, הגִרסה הנשית לשמעון פרס, שכאשר התמנה לראש ממשלה תפקודו היה מרשים רוב הזמן, רק שלנצח הוא לא ידע, בדיוק כמוה בשל שלל סיבות, ובראשן היעדר אמינוּת. הציבור לא האמין להם. אולי כי אצל שניהם היה קשה לראות את הקרקעית של העין, כי תמיד עוררו תחושה שמאחורי כל מילה מסתתרת מניפולציה, או שבכל משפט חבוי מסר סמוי, ובשני המקרים היה קשה לבוחר להתחבר לאניגמה שכל אחד מהם הביא למרחב הציבורי.

שני גברים דומיננטיים, נוטפי כריזמה, ליוו את הילארי קלינטון בקמפיין ההוא. הם היו מחויבים לה ומגויסים למענה, וכל אחד בתורו היה עבורה לעתים נכס רב ערך, שבנסיבות מסוימות הפך לנטל, כמו אבן ריחיים על הצוואר: ביל קלינטון, שהיה רוב הזמן נשיא נערץ: היו כאלה שאהבו אותו, היו כאלה שלא יכלו לסבול את הרעיון שיחזור לבית הלבן, כ"גבר מספר אחת". מבחינתם הוא כבר עשה מספיק בושות שצמחו מתוך ניאופיו ושקריו. השני, ברק אובמה, שעשה היסטוריה כאשר נבחר לנשיא השחור הראשון של ארצות הברית: בקמפיין הראשון שלו לנשיאות, ב־2008, אמריקה היתה כמוכת סנוורים: אסֵפות הבחירות שלו סחפו המונים: הוא עמד על הבמה לא כמי שבא לשכנע אותם להצביע עבורו, אלא כמי שבא לכבוש. והוא כבש. והשאגה בערב ניצחונו הידהדה בכל רחבי המדינה, בקולות של אנחת רווחה, שהתערבבו בצהלות של שיכרון חושים ודמעות של אושר, על שזכתה אמריקה להגיע לרגע הנכסף הזה, והנה כל אחד יכול, והנה מול העיניים המשתאות מתגשם החלום האמריקאי, החלום שהיה לברק אובמה, בן לאב שחור מקניה, ואמא לבנה מוויצ'יטה, קנזס. ברק אובמה בא לפזר על הילארי קלינטון קצת מאבק הכוכבים שדבק בו והיה חסר לה מאוד. הוא רצה להניח על ראשה את הכתר, מפני שהשתוקק כי הבאה אחריו לבית הלבן תמשיך את המורשת שלו.

אלא שיחד עם הברכה, אובמה הביא להילארי גם את הקללה: קבוצות גדולות של מצביעים, בעיקר גברים לבנים חסרי השכלה, מעולם לא השלימו עם אדם שחור היושב בבית הלבן. עבורם, איש שחור יכול לכל היותר להגיש תה למי שיושב בחדר הסגלגל, לא לנהל את המעצמה מספר אחת בעולם ולהיות המפקד העליון של צבאהּ. עבור ציבורים אלו, בחירתו של אובמה היתה בבחינת תאונה, תקלה, ליקוי מאורות, אסון טבע. כשהפציע טראמפ בזירה והודיע שהוא מתמודד לנשיאות, לא היה אִכפת להם מיהו, ובלבד שיהיה היפוכו הגמור של אובמה. הוא קסם להם כי הוא נראה להם כמותם: בז להשכלה ולמדע, שטוף שנאה עזה לזר, כזה שפותח את חרצובות לשונו כדי להעליב את השונה, ויש לו על הראש רעמת שיער צהוב כמו תירס, לא סבך של תלתלים שחורים.

והוא מבטיח להם להחזיר את אמריקה להיות נהדרת מחדש, שעבורם זו היתה הבטחה סמויה להחזיר את אמריקה להיות לבנה, נשלטת על ידי לבנים, מדינה שיש לה בעל בית צח כשלג, לא חשוב מי. מנקודת ראותם המשימה היתה להסיר את חרפת אובמה, הנשיא שחישמל את רוב האומה, במילותיו החכמות והרחומות, ביכולת שלו לרפא פצעים שנגרמו על ידי שנאה ומלחמות בין גזעים. האיש שהוא אינטלקטואל אציל נפש, שידע בקלילות לשחק כדורסל עם תלמידים בבית ספר בו ביקר, או לחבק את עובד הניקיון, מהגר מאל סלבדור. האיש שאותו ניסה טראמפ להציג כמי שלא נולד באמריקה ועל כן נשיאותו פסולה (שקר וכזב), היה עבור בסיס התמיכה הפוליטי של דונלד טראמפ סמרטוט אדום ודגל שחור, וגם אנטי־כרייסט ויציר מעשה כישוף. ותמיכתם בטראמפ היתה גם בעיטה באובמה.

אל הקהל הזה לא ידע מטה הילארי לפנות, או לפחות לבנות מסילות מחדש. ביהירותו, בבוז שרחש המטה לקהלים אלו, בשל התחושה שהניצחון הרי מונח בכיס, ביצר אותם עוד יותר סביב טראמפ, ואז באה המועמדת עצמה, הילארי קלינטון, שנתנה לעצמה לא רק מכה ברגל, אלא כנראה את אחת ממכות המחץ שסימנו את כישלונה: היא כינתה אותם, את מצביעי טראמפ, "deplorables", כלומר "בזויים". היא עשתה זאת בריאיון טלוויזיה, וייתכן שזאת המתנה הגדולה ביותר שנתנה לטראמפ, שעד אז, גם בתוך מפלגתו שלו, הרפובליקנית, הוא נתפס כמוקיון, קוריוז, איש נדל"ן לא מוצלח במיוחד מניו יורק, שהאגו שלו הולך לפניו כמו לפיד ענק של אש, ולדבר הוא יודע רק על עצמו. העדויות אודותיו, על האופן בו ניהל את בנייני המשפחה בניו יורק, הנחיותיו לסלק מהלובי אנשים שחורים כאשר לבנים באים לבדוק דירה למגורים בבניין, שהרי נוכחותם שם מורידה את ערך הנכס, האופן הברוטאלי בו אביו והוא פינו משפחות שחורות קשות יום מדירות בבניינים בבעלותם רק כדי להשביח את הנכסים שלהם, כל אלו רק האדירו את המוניטין של טראמפ בקרב מה שכונה אז בתקשורת "טראמפלנד", מבצרים של אמריקאים לבנים שראו בו את הקול שכל כך אהבו: קול לבן כשלג. הוא נתן להם להרגיש שהם חלק ממשפחת הטראמפיזם.

ואת המתנה הגדולה במרוץ הוא קיבל מהילארי קלינטון: היא, בלי שהתכוונה לכך, הפכה אותו למועמד לגיטימי. דווקא כשהיתה יכולה להנחית עליו את מכת המחץ ולסתום את הגולל על מועמדותו, היא לא ידעה לעשות זאת, או לא תודרכה לעשות זאת, וככל שהתקרב יום הבחירות, כאשר הפערים ביניהם הצטמצמו, המסקנה היתה אחת: אמריקה התרגלה לכך שגם ליצן יכול לרוץ לנשיאות. עבור הציבור המתנדנד, זה שמחליט בסופו של דבר מי יהיה הנשיא, טראמפ נתפס כמי שיכול לתת בבריונות, מכה - מאוחרת - לאובמה שגנב להם את המדינה. עבורם הוא היה האיש שיחזיר את האדרת החמימה הלבנה לאמריקה.

■ ■ ■

בחודשים שלפני הבחירות עברתי להתגורר במטוסים ובשדות תעופה. היה חשוב לי להיות באירועים של המתמודדים, אבל בעיקר לשוחח עם הבוחרים, כדי להבין את הרוח הנושבת, את המצוקות, את הלהט או האדישות. ככל שהתקרב המועד, היה ברור כי ארצות הברית עומדת לבחור בין מי שהצטיירה בקרב ציבורים לא מעטים כנוכלת בעקבות 'פרשת הדוא"לים', לבין מי שכונה אפילו בשכונות הפוליטיות שלו כ"ליצן", בלתי־כשיר למשרה הרמה.

פרשת הדוא"לים נוגעת לתקופת כהונתה של קלינטון כמזכירת המדינה בממשל אובמה. בעת מינויה הותקן בביתה בצ'אפאקווה, פרבר עשיר של ניו יורק, מחשב שהצפין אוטומטית כל דוא"ל שנשלח ממנו, והיא התבקשה לשלוח דוא"לים רק ממחשב זה. אלא שהילארי קלינטון היתה רגילה לשלוח את הדוא"לים שלה מטלפון "בלקברי", המצויד במקלדת, והיא המשיכה להשתמש בו גם אחרי מינויה. כאשר הדבר התגלה, די במקרה, הרפובליקנים תקפו אותה ללא הרף, וטענו כי סיכנה ביודעין, ואפילו בזדון, את ביטחון המדינה. ה־FBI, המשמש בין היתר כשירות ביטחון הפנים של אמריקה (מקביל לשב"כ, אבל עוסק גם בתחומים שהשב"כ אינו עוסק בהם), פתח בחקירה, בה נקבע שקלינטון אמנם עברה על הוראות הביטחון, אך היא לא עשתה זאת בזדון, לא היתה ערה למשמעות של הפרת ההוראות, ולכן הוחלט לסיים את החקירה מבלי להמליץ להעמיד את קלינטון לדין. אלא שבאוקטובר 2016, פחות מחודש לפני מועד הבחירות לנשיאות, הדהים ג'יימס קומי, ראש ה־FBI דאז, את אמריקה כאשר הורה לפתוח מחדש את חקירת הפרשה.

בעגה הפוליטית האמריקאית מוכר הביטוי "הפתעת אוקטובר" - שערורייה שמתפוצצת בשל משהו שהיה נסתר עד כה, ומאיים עתה לשנות את כיוון המרוץ ולגרום נזק היקפי לאחד המועמדים. רק מעטים הבחינו ברגע ההוא כי אותה "הפתעת אוקטובר" סייעה לאדם שהוא בור ועם הארץ, בריון חסר מעצורים, זה שהתפאר כי "חפן נשים באבר האינטימי שלהם", חיקה בזלזול עיתונאי נכה, טען שהתחממות כדור הארץ זו המצאה של הסינים וכינה את המהגרים ממקסיקו "קרימינלים ואנסים" להפוך למועמד לגיטימי אצל קהלים שקודם לכן היססו לגביו. ל"בֵּייס" שתמך בו עוד מקודם, זו היתה זריקת עידוד מאין כמוה: על במותיו של ציבור זה הוא התקבל בזרועות פתוחות, ובשאגות של תומכיו "כילאו אותה!" (עקב פרשת הדוא"לים) על הילארי קלינטון, מבלי שרובם כלל הבינו מה נחקר בפרשה...

אבל לא רק אוהדיו קיבלו אותו בשמחה ובששון: גם רשתות הכבלים, ששידרו במלואן את נאומיו נוטפי השנאה, שזורים במילים שנלקחו מבור הביוב, לעתים ארבעים דקות של נאום, בלי הפרעה, בלי פרסומת, כי הליצן עם שיער התירס היה עבורם מחולל רייטינג: גם מי ששנא אותו צפה בו כדי להבין את התופעה, כדי לראות עד כמה רחוק ילך בהבערת השנאה ופילוגה של אמריקה. והרשתות המשיכו בכך גם כאשר כינה את התקשורת "אויב העם", גם כאשר האשים את השדרים והכתבים כי הם מייצרים אך ורק "פֵייק ניוז".

את נאומיה של קלינטון שידרו הרבה פחות, כי היא לא ידעה לחולל סערות בכוס מים כמו כוכב הריאליטי לשעבר, היא לא הבעירה קטטות, לא נתנה לצופים בוקס צהוב בעיניים, היא לא הביאה טראפיק (תעבורה) לרשתות, וטראפיק זו מילת הקסם של התקשורת הנלחמת כל יום מחדש על קיומה. אם מתישהו, היסטוריון או מומחה לתקשורת המונים יערוך מחקר על תרומת הטלוויזיה לבחירתו של נשיא ששחק את הדמוקרטיה והיווה איום על קיומה, יש להניח כי הממצאים יהיו ברורים: גם התקשורת נתנה יד נדיבה להמלכתו, לא פחות מהרשתות החברתיות.

דונלד טראמפ בנה את הקמפיין שלו נגד קלינטון בשני אפיקי תקיפה: ראשית, הוא זלזל בה וטען כי היא חסרת אנרגיה, הגחיך אותה וטען כי היא עושה בקושי אירוע אחד ביום והולכת לישון בצהריים. שנית, הוא הצמיד לה את הכינוי "נוכלת" והשתמש בו ללא הרף, כאשר הוא רומז לפרשת הדוא"לים. הציבור, ברובו, לא הצליח להתחבר לפרטי הפרשה, אולם קלינטון הגיבה ברפיון להאשמות של טראמפ. דווקא כאשר נדמה כי פרשת הדוא"לים ירדה מסדר היום, החל ספטמבר השחור עבור קלינטון, כאשר סיפקה לטראמפ - בעל כורחה, כמובן - הוכחה מוחצת על מצבה הגופני השברירי: היה זה ביום השנה לפיגועי התאומים, ה־11.9, ובניו יורק נערך, כמדי שנה טקס זיכרון רב משתתפים. בניגוד לעצת רופאיה, קלינטון החליטה להשתתף בטקס. עוד לפני שהסתיים, היא נשענה על ידה של אחת המאבטחות ונחפזה אל המכונית שלה, שחנתה על שפת הרחוב הקרוב: בסרט וידיאו שהופץ בכל הרשתות היא נראתה קורסת לתוך עצמה, גופה רועד, לא מצליחה להיכנס לרכב בכוחות עצמה, והמאבטחים דוחפים אותה למושב האחורי כשעל פניהם ארשת כבדה של דאגה. כעבור כמה שעות היא יצאה לרחוב, אחרי שנחה מעט בדירתה של בתה, צ'לסי, במנהטן. היא נופפה לעוברים והשבים ואמרה שהכול בסדר.

ייתכן שהאירוע היה יכול להסתיים ללא נזקים גדולים לקמפיין של קלינטון, אם כבר באותו יום היתה מספרת את האמת: כמה ימים לפני כן היא אובחנה כחולה בדלקת ריאות. הרופאה האישית שלה ביקשה ממנה לנוח בבית, אולם היא התעקשה והמשיכה בסדר יומה. ואז באה הקריסה לעיני המצלמות, ואלף ספקולציות על מצבה הרפואי שטפו את התקשורת. טראמפ חיכך את ידיו בהנאה, הוא הרי בנה קמפיין שלם על כך שהיא חלשה, נטולת אנרגיות.

וכך היא נכנסה לישורת האחרונה.

בחודש אוקטובר, שבועות ספורים לפני הבחירות, ברגע האחרון, הצלחתי לקבל אישור כניסה לאסֵפת בחירות של טראמפ בבוקה ראטון, פלורידה, מדינה גדולה שלא נמצאת בכיס של אף אחד, ויש לה יכולת להכריע בבחירות לנשיאות, מה שבדיוק קרה 16 שנים קודם לכן, בהתמודדות בין אַל גור וג'ורג' בוש הבן. היה זה אירוע בחירות שכמותו לא ראיתי וגם לא דמיינתי שאראה: מופע גרנדיוזי, עם תפאורה שנועדה לשדר הוד והדר, שהיו בה ניחוחות של בית מלוכה, ואלמנטים פשיסטיים, וזאת כדי לקדם את אחד האנשים השפלים בארצות הברית למשרת הנשיא.

על שפת אגם מלאכותי בו שטים ברבורים ארוכי צוואר, מוקף בפארק רחב ידיים שבמרכזו הבמה, ולצידה שדרות מוגזמות של דגלים ומפלי פרחים, ובדים בוהקים בצבעי אדום-כחול-לבן, עיטרו את השולחן, כמו חצאיות של רקדניות קאן־קאן, ומכל היופי הוולגארי הזה נטף גם טעמו הרע של מי שעיצב את הפנטהאוז שלו בניו יורק בסגנון ארמון ורסאי, עם תקרות מוזהבות ובדי קטיפה, והורה לאנשי הקמפיין שלו להכין את האירועים שלו גדולים כמו פנטזיה.

השמש החלה לשקוע בקו האופק וקרניה האחרונות השתקפו במימי האגם. בכניסות המאובטחות גם במגנומטרים השתרכו תורים ארוכים, של צעירים בלונדינים בעיקר, רובם עם קעקועים על הזרועות ועם שלטים שמרביתם שיגרו מסר אחד: אם לא תבחרו בטראמפ יילקח מכם הנשק, שאותו אתם קונים כיום באופן חופשי, במדינה היחידה בעולם שבה רכישת נשק פחות מסובכת מאשר קניית מכונית. קמפיין ההפחדה של טראמפ חִלְחֵל היטב.

הנוהרים לאסֵפה התנועעו לצלילי מוזיקת הרוק, שהושמעה בווליום גבוה מהרמקולים שניצבו במעגלים סביב הבמה, מה שהפך, עבורנו העיתונאים, את השיחה עם הנוכחים לכמעט בלתי־אפשרית. כששאלתי כמה צעירים שעמדו לצידי, למה דווקא טראמפ, קיבלתי בליל תשובות ומשפטים מקוטעים, שנורו לעברי כמו מתוך מכונות ירייה: רק הוא. הוא יראה "להם". הוא יכניס "להם". הוא לא דופק חשבון. הוא יבעט "להם" באחוריים. הליברלים הרסו את אמריקה. וושינגטון רקובה. סוציאליסטים הביתה. באנו לקחת את המדינה שלנו מחדש. אובמה לא אמריקאי. הוא נולד באפריקה. הוא שתול. השם שלו חוסיין. שלחו אותו להרוס אותנו מבפנים.

ואז השתיקו את הרמקולים. וכיבו את האורות. השמיים היו צבועים בכחול עמוק, כזה השמור לרגעים הקסומים שבין אור לחושך. רעש הפרופלור בישר את הגעתו של המסוק, וכשהוא היה כבר מעל ראשי הנוכחים יצאה מבטנו אלומה חדה, כמו פרוז'קטור, ונראה כי הטייס מתאמץ למצות את רגעי הריחוף מעל הקהל, והאיש לידי תפס ביד רועדת את הזרוע שלי ואמר לי בגרון מעט חנוק, "תסתכלי למעלה, תסתכלי, כמו אלוהים שיורד לנו מהשמיים".

וכשהגלגלים נגעו בקרקע, ודלת המסוק נפתחה, הוא עמד שם ברוח, עם כובע מצחייה אדום שנועד לשמור על התסרוקת. ולפתע דלקו כל האורות ומהרמקולים בקע קולו המשכר של זמר האופרה הגדול, לוצ'יאנו פאבארוטי, ששר באוקטבות שהרעידו את הלבבות את "עם שחר אני אנצח, אני אנצח, אני אנצח". במשפחת פאבארוטי, אגב, ראו בטראמפ פשיסט מסוכן. הם חשבו שהשימוש שעשה בפאבארוטי לצרכיו הפוליטיים מעיד לא רק על מגלומניה, אלא בעיקר על חוצפה. אלמנתו דרשה מטראמפ להפסיק להשמיע את זמרתו באסֵפות הבחירות שלו: טראמפ ציית כמה פעמים, ואחר כך חזר לסורו.

זמן לא רב לפני האירוע באגם שהוריד את טראמפ משמיים במסוק, בשדה התעופה של סנפורד, פלורידה, נחת מטוס הסילון השחור שלו ועל הדופן שלו שמו, באותיות זהב. אלפים חיכו לעצרת עם טראמפ, כשהדגש היה "נשים למען טראמפ".

"לרגע הזה חיכיתי כל חיי", אמרה לי וונדה, שהגיעה בכיסא גלגלים, נתמכת על ידי שתי בנותיה. שבוע לפני כן היא חגגה יום הולדת 90, והחלום שלה היה לצפות במי שהיא קוראת לו במתיקות "המלך". כשנפתחה דלת המטוס היא הצליחה להתרומם לרגע מכיסא הגלגלים כדי לחזות בפלא, ונופפה בידיה. "הנה סוף־סוף מישהו שיכול לתקן את אמריקה", היא אמרה. כששאלתי אותה אם לא מפריע לה האופן שהוא מדבר על נשים, היא עשתה בידה תנועה מבטלת. "כל הגברים הם כאלה", היא סיכמה.

הדברים שאמר טראמפ בעצרות שלו בפלורידה היו בעצם חסרי חשיבות: היו לו כמה שורות שלחצו על בלוטות הרגש של בוחריו והפעילו אצלם את היצרים האפלים, ולכך בדיוק התכוון, כאשר שאג, "אנחנו נבנה את החומה על הגבול וממשלת מקסיקו תשלם!" הקהל ענה לו בשאגות: "בנה חומה, בנה חומה!" באותו קצב שהוא קרא לעברו, "כלא אותה, כלא אותה!" (את הילארי קלינטון). בהצטיינות מרובה הצליח טראמפ לעורר בקרב אוהדיו את כל הפחדים: אם הוא לא יבנה להם חומה, יבואו המהגרים וייקחו מהם את הג'ובים. אם הוא לא ייבָּחר, יבואו לשלוט בהם הקומוניסטים. אם הוא לא יעמוד בפרץ, ייקחו מהם את הרובים, ואת הזכות לומר "מרי כריסטמס".

בשבועות שלפני הבחירות נראה טראמפ כמי שעומד לגנוב להילארי את הניצחון. הוא שינה במהירות עמדות לפי סוג הקהל שעמד מולו, ואמריקה לא יכלה להוריד ממנו את העיניים: נאומיו שודרו בכל הרשתות מחוף לחוף, כמעט ללא קיצורים. בתוך ההצגה התזזיתית שהציג טראמפ בקמפיין הזה, שלמתבונן מהצד נראה כמו בלגן רעשני לא ממוקד של טירוף, היתה חבויה אסטרטגיה מבריקה: ייתכן שהוא אפילו לא היה מודע לה, אבל הבטן שלו הובילה אותו לעשות מה שאף מתמודד לפניו לא העז: להחליף את המסכות שהוא עוטה על פניו לפי הצורך, לפי הקהל, לפי שבשבת הסקרים. לכל מילה שיצאה מפיו הוא היה מחויב רק ברגע שבו נאמרה. אחרי דקה, שעה או יום, היה לו כבר ביטוי חדש בלקסיקון ורק הוא שלט בו. מנקודת הראות שלו ושל אנשיו, היה היגיון בשיגעון שהוא הציג על הבמה.

טראמפ הוא לא מהפכן, ובשום שלב לא היה כזה, הוא מיליארדר שהתגורר בראש מגדל בפנטהאוז מוזהב. אבל לאורך הקמפיין שלו הוא ידע לעשות קולות של מהפכה: לא דפק חשבון, בז לתקינות הפוליטית. הוא היה זה שבא עם מקל גדול ביד כדי להחריב את העולם הישן, המושחת והמסואב, על אף שבהרבה מובנים הוא חלק ממנו. הוא אמר את מה שהרגישו האלפים שבאו להריע לו, כאשר עשה את הבליץ הגדול בפלורידה, שבועות לפני יום הבוחר. "אנחנו הנקלים והבזויים של הילארי, אבל אנחנו היקירים של טראמפ. בעיניו אנחנו לא שקופים", אמר לי סטיבן, בעל מוסך ליד שדה התעופה סנפורד בפלורידה בעצרת הגדולה, שאליה באו בעיקר נשים להריע למועמד ועמדו עם שלטים בצבע ורוד עליהם נכתב, "הנשים עם טראמפ". לא הזיז להן שלאורך חייו הציבוריים כינה נשים בכינויים שהתמקדו בחזותן הפיסית, "שמנות", "חזירות", "מגעילות", ועל שדרנית טלוויזיה בכירה, מייגן קלי, שראיינה אותו ללא כפפות משי, אמר ברמז שכאילו יצא מבית שימוש ציבורי, כי הדם נוטף לה מהעיניים ומעוד כמה מקומות.

התורים השתרכו לאורך קילומטרים רבים, העצרת כבר החלה והם נותרו בחוץ. הם בזו לסקרים שהראו שהילארי מנצחת. "נרדמנו בשתי מערכות בחירות קודמות", אמרה לי מורין, בעלת עסק קטן לאופנה ליד אורלנדו. "לא הלכנו להצביע, כי חשבנו שאין בשביל מי. ומה קרה? אנשים ראו אדם שחור שיודע לדבר יפה, וחשבו שזה נורא מגניב אם הוא יהיה נשיא. והוא היה פעמיים. והוא הרס את אמריקה. והילארי, בדיוק אותו דבר, רק נוכלת יותר גדולה. הסקרים משקרים. אני לא מכירה אפילו אדם אחד מהחוג הקרוב שלי, שמישהו אי־פעם סקר אותו. אנחנו, העצמאים, נמצאים מתחת לרדאר שלהם. הם יאכלו את הכובע ביום הבחירות".

בדרך החוצה ראיתי ילד קטן, אולי בן שש, לבוש בחליפה כחולה ועניבה אדומה. שׂערו הבלונדיני היה סרוק לאחור בעיצוב של רעמה. הוא עמד שם עם אמא שלו. שאלתי אותו איך קוראים לו. "דונלד", הוא אמר בחיוך חמוד. שאלתי אותו אם זה שמו האמיתי, הוא אמר שלא, שזה הכינוי שאמא שלו נתנה לו כאשר החל הקמפיין והוא דווקא אוהב את זה. לא רק זרעי פורענות זרע טראמפ בקמפיין שלו. הוא גם הקים לו יורשים ומודל חיקוי עבור ילדים קטנים.

גם הילארי קלינטון השקיעה זמן רב בפלורידה, ההופעות שלה היו ממוקדות. היא הציגה משנה סדורה של רעיונות ותוכניות, תכונה שהיתה מתקבלת בברכה מגבר מנהיג, אבל כשמדובר באישה, היה קל להצמיד לה אמירות כמו: היא התלמידה השקדנית של הכיתה. שולטת בחומר. זה היה דבר המצופה ממועמד לנשיאות, אולם הערות אלו על הצטיינותה הושמעו בבוז קל, לא רק בקרב יריביה, אלא גם אצלה בבית הפוליטי. היא מאוד רצתה להלהיב. לרגש. ראו עליה. להיות הנחשקת פוליטית. היא נופפה בידיה, הצביעה באצבע המורה על מישהו בקהל כאילו היא מכירה אותו, וזה כדי לייצר אווירה ביתית יותר. טריק ידוע. היא התעלמה מפרשת האי־מיילים. בצדק. ממילא הציבור כבר לא הצליח לעקוב אחר הפרטים. היא היתה צמודה לטלפרומפטר רוב הזמן. היא ידעה לנתח מצבים פוליטיים רגישים בכל מדינה נידחת מעבר לים. היתה בה שנינות, ותבונה, ולעתים היא הילכה על הבמה כמו מלכה שרק מצפה לכתר. אבל הקמפיין שלה היה עייף. שׂבע. חסר ברק. לא דלקו בו להבות, בטח לא היו רעמים וברקים. ימים ספורים לפני הבחירות ערכה למענה מישל אובמה עצרת בחירות בצפון קרוליינה. מישל עלתה לבמה כמו מלכה אפריקאית מלהיבה: התקרה כמעט עפה לשמיים מרוב תשואות. היא היתה סוחפת, שנונה, יפה, ומפרגנת. היא הציגה את הילארי וכשזו החלה לנאום, הנשים שישבו לצידי באולם, שאלו, והיה בזה משהו אכזרי: "למה היא ולא מישל?"

בימים ההם, אחרי שתי קדנציות של ברק אובמה, אמריקה חיפשה משהו שונה. הכי שונה שאפשר. לא עוד מאותו דבר. טראמפ עלה לבמה בכל אירוע שלו מלא בהבטחות: אני אתקן, אני אסדר, אני בכלל לא צריך את המרוץ הזה, יש לי הכול. אני כאן רק כי אִכפת לי מכם. טראמפ לא הציג תוכנית. הוא לא היה צריך. הוא הבטיח את אישיותו כמרפא לתחלואיה של אמריקה. הוא דונלד הגדול והוא יסדר הכול. רק הוא יכול. הוא דיבר כמי שהבלורית הצהובה על ראשו היא השמש הזורחת.

במטה של הילארי עקבו בשאננות אחר העצרות המתעצמות מיום ליום של היריב. הם לא איתרו כי מדובר בטראמפיזם וכי היריב שלהם כבר ביצר את טראמפלנד. כמעט כל הסוקרים בישרו להם, מדי יום ביומו, כי הניצחון מונח בכיסם. הם היו שבויים בהנחת העבודה הראשונית שלהם, כי מדובר במועמד של מצב רוח, קוריוז. הם היו שבויים בקונספציה שהיחיד מבין המתמודדים בפריימריז של הרפובליקנים שהילארי תתקשה להביס הוא הסנטור מרקו רוביו מפלורידה. כאשר טראמפ נבחר למועמד הרפובליקנים לנשיאות, אמר לי אחד האסטרטגים במטה של הילארי, "זה כסף קטן. אנחנו אוכלים אותו לארוחת בוקר". עד שנאכלו.

■ ■ ■

ב־8 בנובמבר 2016 יצאה אמריקה לבחור נשיא. אחרי חצות התברר כי דונלד טראמפ ניצח. אמנם כשסיימו לספור את הקולות התברר כי הילארי קלינטון קיבלה כמעט שלושה מיליון קולות יותר מטראמפ, אבל לא היתה לכך משמעות, שכן שיטת האלקטורים היא הקובעת ושם קיבל טראמפ רוב משכנע (306 לעומת 232 לקלינטון). בלילה ההוא, יותר ממחצית אמריקה הלכה לישון בתחושה שחושך ירד על פני תהום ורוח רעה מנשבת מעל. הם עדיין לא היו יכולים לתאר לעצמם עד כמה היא תהיה עצומה. הם עדיין לא שיערו שהנשיא הנבחר הוא לא רק סכנה לדמוקרטיה, אלא פרצוף של חרפה למעצמה שהיתה פעם מגדלור לעולם ושלטה בו לעתים ברכות אך רוב הזמן בכוחנות. לא שארצות הברית היתה מושלמת. גם אובמה לא היה מושלם, והיו לו טעויות בולטות, כגון התעלמותו, במשך זמן רב, מהטבח הנורא שביצע נשיא סוריה, בשאר אסד, בבני עמו. כמו אמירתו האומללה, "אנחנו מנהיגים מאחור", כאשר סירב להוביל מתקפה בלוב כדי להגן על אזרחיה מעריצותו של קדאפי. כמו החלטתו הגורפת להפעיל מל"טים על אפגניסטן בכמות שעלתה פי כמה על המל"טים שהפעיל נגדה בוש, ובמשמרת שלו נהרגו יותר חפים מפשע באפגניסטן מאשר בתקופת קודמו. אלו רק כמה דוגמאות לכישלון או טעות. אלא שבחירתו של טראמפ סימנה את תחילתו של עידן מסוכן לעולם, מסוכן לאמריקה, ומסוכן גם למדינת ישראל, אף שהנהגתה, ורוב אזרחיה, עתידים היו לחשוב אחרת.

חודשיים לאחר מכן הושבע דונלד טראמפ לנשיאהּ ה־45 של ארצות הברית, למרגלות גבעת הקפיטול, בדיוק המקום אליו שלח את אוהדיו ומעריציו ארבע שנים לאחר מכן, כשהפסיד בבחירות וסירב להכיר בתוצאותיהן. הם נענו לפקודתו, הסתערו על מבנה הקפיטול, ניפצו חלונות, ניתצו את הפסלים וחפצי האמנות, וסיפקו לעולם תמונות מעוררות חלחלה, של סכנה אמיתית לדמוקרטיה. הם גם הביאו עמוד המשמש הוצאות להורג, ותכננו לתלות עליו - באופן מטאפורי - את סגן הנשיא מייק פֵּנס, שניהל את הישיבה, וסירב לשתף פעולה עם טראמפ שדרש ממנו להכריז כי התוצאה זויפה, ולכן טראמפ נותר הנשיא. דמוקרטיות מתות בשקט. אין כרוז שיוצא לכיכר העיר להודיע שאין יותר דמוקרטיה. זה קורה לאט, בסתר, עד שיום אחד מתברר שאין עוד. מה שניסו לעשות הטראמפיסטים בהשראתו ובעידודו של הנשיא היוצא היה להפוך באלימות את תוצאות הבחירות ולהפוך את המפסיד, טראמפ, למנצח, בניגוד לרצון הבוחרים. דונלד טראמפ ניסה לעשות הפיכה נגד אמריקה. חלק מהגדודים שלו על גבעת הקפיטול היו לבושים בחולצות שעליהן התנוססה הכתובת, "מלחמת אזרחים". לא פחות. וטראמפ, בהתנהגותו, האיץ לחולל אותה.

את האנרכיה שהוא זרע במסע הבחירות שלו ב־2016 קצרה אמריקה בבעתה בלילה ההוא, כאשר ההולכים בדרכו והסרים למרותו השתלטו לכמה שעות על מבצר הדמוקרטיה.

לא היה צורך בדמיון מפותח על מנת להבין שזה יכול לקרות במשמרת שלו. אחרי שהושבע ב־2016 ונכנס למשרדו בבית הלבן, הדבר היחיד שעניין אותו זה האם בטקס ההשבעה שלו היו יותר אנשים מאשר בהשבעת אובמה. הוא טען שכן. העובדות הראו אחרת. ביום ההוא התקשו יועציו לדבר איתו על סדר יום, או על תוכנית למאה הימים הראשונים, או על נושאים המצריכים טיפול מיידי. הוא עסק בדבר אחד בלבד: גודלה של ההשבעה. למי היה יותר. באובססיה, באינפנטיליות, במגלומניה.

קליאן קונוויי, היועצת הבכירה שלו והסוקרת שלו, יצאה אל העיתונאים ואמרה, כי על אף שהשידורים הראו כי בהשבעה של אובמה היו רבבות אנשים יותר מאשר אצל טראמפ, היא הולכת להציג להם "עובדות אלטרנטיביות". מושג אוקסימורוני שנכנס ללקסיקון הטראמפיסטי כמו "פֵייק ניוז". יש עובדות, ויש אלטרנטיבה לעובדות...

על שולחנו של טראמפ היו צילומי תקריב של הקהל, מטקס ההשבעה שלו, ומזה של אובמה. הוא בחן בזכוכית מגדלת כמה קרחות היו פה ושם. כמה אנשים על מטר רבוע. בחדר הסמוך לחדר הסגלגל התמקם האסטרטג הבכיר שלו, סטיב באנון, האיש שהיה אז הכי קרוב לאוזן של הנשיא החדש. באנון, תומך בתנועות הדוגלות בעליונות הגזע הלבן, שסירב לשלוח את בנותיו לבית ספר יהודי, שנחשד באנטישמיות ובבוז לזכויות האדם, לא בזבז זמן על ניתוח טקס השבעה. המשימה האמיתית שלו היתה ליצור עבור הבוס שלו כלים לניהול תוך כדי כאוס, תורה אותה הוא בנה ובה הוא האמין, כפי שהאמין כי השטן ודארת' ויידר זה הכוח, ושהחשיכה טובה למשילות. הוא היה מורה הדרך למחוזות התוהו ובוהו.

ב־20 בינואר 2017, יום השבעתו של דונלד טראמפ לנשיא ה־45, החלה אמריקה את דרכה אל האופל.