הרגעים היפים בחיי

פרק 1

לפני עשר שנים

"רק רציתי לעשות משהו אחר, היידן. אני שונאת את העבודה שלי. לא בשביל זה למדתי. אני לא רוצה להישחק למשך שארית חיי."

"אז מה, החלטת פשוט להתפטר ולהפוך לסופרת?" היידן, כרגיל, הייתה קול ההיגיון. היא הייתה הרציונלית בין שתינו, זאת שחשבה על כל דבר בקפידה ומעולם לא התחייבה לדברים בהם לא תעמוד.

"מה יש לי להפסיד? זה לא שיש לי בעל או משפחה. אם אני מתכוונת לעשות את זה, את לא חושבת שעכשיו זה הזמן המתאים לכך?"

"לא, טמבלית. לעזוב את העבודה שלך בלי לדעת איך תשלמי את החשבונות, זה לא הזמן המתאים. אם את רוצה להיות סופרת, תכתבי בזמנך הפנוי ותתפטרי מהעבודה שלך רק כשתרוויחי ממה שתכתבי."

סירבתי נחרצות להסכים איתה. אלה היו החיים שלי. הלכתי נגד הזרם וחייתי כל יום במלואו.

קרפה דיאם.

"יש לי חסכונות. אני לא מתכוונת לתת לך לשלם לבד את שכר הדירה."

"קאלי, אנחנו גרות בחורבה. אני לא מודאגת לגבי שכר הדירה. אני תוהה מה לעזאזל עובר עלייך."

משכתי בכתפיי, בידיעה שהיא לא תרפה מהנושא בכזאת קלות.

היידן זקרה את גבתה וחיכתה לתגובתי.

"משבר אמצע החיים?"

"את אפילו לא בת שלושים. נסי שוב."

הנפתי את זרועותיי לאוויר במחווה דרמטית. "בדיוק! אני כמעט בת שלושים, עובדת בעבודות שלא מקדמות אותי לשום מקום, ולא עושה שום דבר עם חיי. יש לי תואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת שרה לורנס. זה לא שאין לי את הידע לכך. למה שלא אנסה את מזלי כדי לעשות משהו מופלא?"

היא הניחה את הידיים שלה על המותניים. "אז פשוט קמת הבוקר והחלטת שתהיי סופרת? ולא רק שהתפטרת מהעבודה שלך בלי לתת להם התראה מוקדמת, גם ביקשת מהם שישלחו לך את המשכורת בדואר?" היא זקרה את גבותיה עד שכמעט נגעו בקו שערה.

משכתי בכתפיי במחווה שאומרת 'אממ... כן'.

"את בלתי נסבלת, קאלי. מה את בכלל יודעת על כתיבת רומן או על ההוצאה שלו לאור?"

"אני יכולה ללמוד. כפי שכבר אמרתי, יש לי תואר ב... טאם טה דה דה," זימרתי, "נכון, בכתיבה."

"מה? זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי אותך אומרת, את זה ואת העובדה שהתפטרת מהעבודה שלך בלי שום תוכנית מזוינת."

"את פשוט תצטרכי לסמוך עליי, היידן. ואני מקווה שבעתיד גם תתמכי בחלום שלי."

"לתמוך בחלום שהחלטת להגשים לפני עשר שעות?" היא הניפה את ידיה באוויר בכניעה. "בסדר. אם את רוצה שאתמוך בך, אני איתך." היא חצתה את המסדרון בכעס וטרקה את הדלת, לא לפני שפתחה אותה שוב כדי לצעוק, "אבל אני לא חייבת לאהוב את זה!"

היידן ואני נפגשנו בגן של גברת הפלר. אני הייתי הילדה המטורפת שעשתה כל מה שצץ בראשה, ואילו היידן הייתה מופנמת יותר. ישבנו זו ליד זו ומהרגע שהיא אמרה לי את שמה, החלטתי שהיא תהיה חברתי הטובה ביותר. כך החל הסיפור שלנו.

היינו צמודות בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים ובתיכון. אחרים נכנסו ויצאו מהחיים שלנו, אבל למרות הכול שתינו נשארנו יחדיו. איכשהו, השלמנו זו את זו. לא ידעתי להצביע על הסיבה שבגללה זה עבד בינינו, אבל זה פשוט עבד.

כשסיימנו את הלימודים בתיכון, נרשמנו בטעות לאוניברסיטאות שונות. החזקתי מעמד במשך שנה אחת עד שלבסוף עברתי לאוניברסיטת ג'ורג'יה כדי להיות עם היידן. היא השתנתה מאוד באותה שנה. היא פרחה בזמן שבילינו בנפרד, גם חברתית וגם חיצונית.

לפתע, היידן הפכה להיות הבחורה המקובלת בקמפוס העצום שלנו וכולם הכירו את שמה. נראה שהיא גבהה בשישה או שבעה סנטימטר. שערה הבלונדיני הארוך, זה שתמיד היה יפה, נראה לפתע נוצץ ועשיר יותר מתמיד. והחזה שלה... לעזאזל. בשנת הלימודים השנייה שלנו גופה של היידן נראה לוהט לחלוטין.

לא נהגתי לסובב ראשים של אנשים. בעוד שהמראה שלי היה מתוק, היידן הפכה לבחורה יפהפייה. אומנם גם אני הייתי גבוהה ובעלת גזרה מוקפדת, אך גזרתי את שערי הארוך לקארה קצר שהגיע עד סנטרי. הגעתי לשלב יחסית שְׂלָו בחיי, בו העדפתי ספרים על פני יציאה עם חברים. וכשהגעתי לקמפוס, דברים השתנו בינינו.

משותפות לפשע, הפכתי להיות הצל מתקופת הילדות שלה.

במהלך הקיץ, בין השנה השנייה לשלישית, פרץ אצלי בהפתעה כישרון יצירתי ומשונה, והגישה חסרת הדאגות שלי הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני. שערי צמח מעט ותלתליי הבלונדיניים נצבעו לשחור, קימוריי בלטו. מאותה בחורה שקטה שעקבה אחרי היידן, צברתי חברים משלי. בעוד שהחברים שלי היו מאוד אומנותיים, אלו של היידן היו אתלטיים. וכפי שניתן היה לצפות, העולמות שלנו מעולם לא התמזגו, אך זה לא מנע מאיתנו לבלות יחדיו או פגע בחברות שלנו.

בשנה האחרונה, היידן ואני שכרנו דירה מחוץ לקמפוס ובכך חתמנו את אותה התקופה. בסוף שנת הלימודים הרביעית, לאחר שפרשנו כנפיים והתבגרנו, התחלנו לחיות את חיינו וכך הפכנו להיות הנשים שאנחנו היום. היידן ואני חזרנו להיות בלתי נפרדות, וזה המשיך עד סיום הלימודים.

היידן התקבלה לעבודה נהדרת בתור פרסומאית זוטרה בחברת פרסום גדולה, ואילו אני המשכתי ללמוד וסיימתי את לימודיי. בזכות התשוקה שלי לאומנות המשכתי את הלימודים בלי לדעת במה אעסוק כשאגדל. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני אוהבת ספרות מכל הסוגות והתקופות השונות. המילים שעל הדף תמיד גרמו ללב שלי לכאוב. יש מין קסם ביכולת לסדר מחדש את אותן עשרים ושש אותיות, ובכך ליצור אלפי מילים הנפרשות על גבי מאות עמודים שיענגו ויחממו את ליבם של הקוראים. זה כמו להיות קוסמת, כשכלי הקסם שמשמש אותך הוא השפה האנגלית.

בחלוף שנתיים, הייתי אבודה יותר מתמיד. אהבתי את שגרת הלימודים האקדמיים, או ליתר דיוק, את המגוון שהם טמנו בחובם. האופי התחרותי של חבריי הסטודנטים דחף אותי להיות טובה יותר משהייתי, ולא רציתי לעזוב לעולם. לו הייתה לי האפשרות להתמקצע בתור סטודנטית מקצועית, הייתי עושה זאת. אך למרבה הצער, הפנטזיה הזו לעולם לא תתממש. כשסיימתי את לימודיי, עזבתי את ניו יורק וחזרתי הביתה לדרום קרוליינה.

הייתי בת עשרים וחמש, בעלת תואר שני חסר תועלת וחוסר מוטיבציה להיות מורה. כשעברתי לגור עם היידן לקחתי את העבודה הראשונה שהציעו לי. היא כיסתה את החשבונות, אבל לעזאזל, היא ריסקה לי את הנפש וטבחה ביצירתיות שלי.

היידן החמיצה את השנים בהן פיתחתי את הדמיון שלי. עשרים וארבעה החודשים בשרה לורנס שינו אותי לחלוטין והפכו אותי לאישה שאני היום. או שאולי הם פשוט שחררו לחופשי את האישה בתוכי, זאת שניסתה לברוח מתוך אותן נורמות חברתיות. שם הייתי חופשייה להיות מי שאני, חופשייה לגלות מי אני, ללא שיפוטיות, לצד שלל מוחות מבריקים ואנשים גאונים העתידים להיות קולו הליברלי של הדור שלי. אומנם היידן ואני המשכנו לדבר במשך כל אותו הזמן, אבל כשחזרתי הביתה, הייתי שונה.

השגרה בעבודות היום יומיות לא קסמה לי, ואחרי מספר שנים באותו מקום לא יכולתי עוד.

לא הייתי גלויה לחלוטין עם היידן. לא החלטתי על כך היום בבוקר. חשבתי על כך מהיום שבו התקבלתי לעבודה שלי. בזבזתי שם יותר מדי זמן.

חמש שנים.

חמש שנים ארוכות שלעולם לא ישובו, באותה עבודה שוחקת משמונה עד חמש. ישנם אנשים שעבורם ההחלטה הזאת מרגישה כמו החלטה דרמטית ולא מחושבת, אך במציאות, אלה היו יותר מאלף שמונה מאות עשרים ושישה ימים, יותר מעשרת אלפים שעות עבודה. הדבר המצחיק הוא שהמנהל שלי אמר לי שהוא חיכה ליום בו אעזוב במשך ארבע וחצי שנים, מתוך אותן החמש בהן ריציתי את המקום.

וכן, המילה ריציתי היא הדרך היחידה לתאר את זה.

כיוון שזה הרגיש כמו כלא.

מוחות יצירתיים לא נועדו לשבת בקוביות קטנות בבנייני משרדים. אם תסתכלו על החברות המובילות בעולם כמו אפל, גוגל או מיקרוסופט, לא תראו קירות ניידים גבוהים מכוסים בדים. המקומות האלה מוארים, ויש בהם אפילו כלבים, דבר שאנשים יצירתיים נעזרים בו כדי לפרוח.

וזאת הסיבה לכך שנטשתי את משרדי היום. סוף סוף היה לי את החופש לעבוד מתי והיכן שרציתי, ובכל עבודה בה חשקתי. גם אם איכשל כישלון מפואר, לפחות זה יקרה בתנאים שלי. לא משנה מה יקרה בהמשך חיי, תמיד אוכל להגיד שרדפתי אחרי החלומות שלי. לא באמת התעוררתי היום בבוקר והחלטתי להיות סופרת.

זו מי שהייתי.

זה תמיד היה כך.

היידן פשוט לא הכירה את הצד הזה שלי.

עדיין.