הרוח במגירה

 פרק 1 פרק שמתחיל בבשורות רעות

כן. מה לעשות? לא נעים להתחיל ספר עם חדשות רעות, אבל ככה הסיפור הזה מתחיל.

לפני שאמשיך ואגלה לכם מהן הבשורות הרעות, אני חייבת לספר לכם מעט על גיל ומשפחתו.

גיל בן השתים־עשרה גר עם הוריו בדירת גן נחמדה ברמת גן. חנן, אבא של גיל, היה צייר, ועדן, אמא של גיל, היתה פעם דוגמנית ועכשיו היא עובדת כיועצת וקניינית בחברת קוסמטיקה.

עדן וחנן אהבו מאוד את גיל וגם זה את זה. הם היו מאושרים למרות השוני ביניהם. אבא של גיל היה טיפוס רגוע ואמא שלו קצת לחוצה. היא אמרה שזה בגלל הדרישות הקשות של העבודה שלה. היא היתה מתעוררת מוקדם, שותה את הקפה בעמידה, מתרוצצת בבית תוך כדי שיחות טלפון כדי לארגן את התיק שלה, רצה אל גיל ונותנת לו נשיקה במהירות, לפעמים מרוב מהירות היתה מפספסת את הלחי שלו ומנשקת אותו בקצה האוזן או על הסנטר, ומיד רצה אל המכונית שלה. אתם בטח מכירים את הטיפוסים הלחוצים האלה. אמא של גיל עבדה שעות ארוכות ולפעמים גם נסעה לחוץ לארץ לצורכי עבודה.

אבל אבא של גיל היה בבית. הוא ישב בסטודיו שלו, שהיה בסך הכול החדר הקטן שצמוד לחדרו של גיל, והוא טיפל בגיל, בבית ובגינה. לעתים קרובות גיל היה יושב לידו בסטודיו שלו ורואה כיצד הוא מפיח חיים בדף לבן וחלק, כיצד קווים יוצרים דמויות ודמויות יוצרות סיפורים.

גיל אהב לראות ציורים ואהב לצייר בעצמו. הוא היה טוב בציור פרצופים וקומיקס ולמד מאביו שצריך להתאמן הרבה כדי להצליח. לפעמים הוא היה יושב במשך שעות, מתבונן בראי ומצייר את עצמו רק כדי להגיע לדיוק מרבי.

אבא של גיל אייר ספרי ילדים, אבל צייר גם למבוגרים. ציוריו הוצגו בתערוכות שונות ובגלריות לאמנות ונמכרו בהחלט לא רע. יומיים בשבוע הוא לימד במכללה לאמנות בירושלים, ואז גיל היה חוזר הביתה לבד, מחמם לעצמו את ארוחת הצהריים ועושה שיעורים, עד שהוריו היו שבים הביתה.

בימי שישי, וכמובן גם בשבת, אמא של גיל לא עבדה. הימים האלה היו המאושרים ביותר. גיל והוריו היו מטיילים על שפת הים, מלקקים גלידה או יוצאים לרכיבה על אופניים בפארק. לפעמים גם הלכו לפתיחת תערוכות של כל מיני ציירים.

יום אביב אחד אמר אבא של גיל: ״הגלריה לאמנות עכשווית מציגה תערוכה של הציורים שלי.״

״איזה חדשות נהדרות!״ אמרה עדן. ״אני אגיע מוקדם לפתיחה.״

״זה יהיה נפלא, עדן,״ אמר חנן.

באותו ערב, גיל והוריו התלבשו באופן חגיגי במיוחד והתייצבו נרגשים בגלריה. אבא של גיל לחץ ידיים לכולם והצטלם לעיתונים ולאתרי האינטרנט. אמא של גיל עמדה לידו ונראתה יפה ומאושרת כשהמבקרים בתערוכה קרבו אליהם והחמיאו על הציורים.

אחד המבקרים ניגש אליהם בצעדים נמרצים. הוא היה גבוה וחסון, בעל שיער שחור, כהה וסמיך ושפם מטופח בעל שני קצוות מחודדים. הוא הלך היישר אל אמא של גיל, חייך אליה, אחז את כף ידה בשתי כפות ידיו ואמר בקול עבה: ״עדן שפיר, בחיי שאת לא השתנית! את עדיין יפה כמו בתיכון.״

״סליחה, אבל מי אתה?״ שאלה עדן במבוכה וניסתה לשווא לחלץ את כף ידה מאחיזתו האימתנית.

״אני סמי. סמי חסון מי״ב־3. את לא זוכרת אותי?״

״מצטערת, לא,״ ענתה עדן.

״הייתי ילד שמן עם משקפיים ושיער מקורזל,״ ענה סמי בחיוך אלכסוני. ״אבל עכשיו, בעזרת מכון כושר, הרבה בשר אדום וקצת ג׳ל לשיער...״

עדן אימצה את זיכרונה. ״אה, כן, סמי חסון!״ היא חייכה, ״יו, באמת השתנית.״

״את זוכרת שהייתי מאוהב בך, נכון?״ המשיך סמי.

״היית מאוהב בי?״ שאלה עדן בהפתעה.

״כן, כן,״ ענה סמי, ״אבל את לא שמת עלי בכלל.״

״מצטערת, לא ידעתי. וחוץ מזה, הייתי צעירה מאוד, אתה יודע,״ ענתה עדן בהתנצלות.

״עכשיו יש לי רשת קצביות. מספר אחת בארץ. ׳עדרים׳. אתם בטח קונים שם לפעמים. יש לי סניפים בכל מקום,״ הוא אמר בגאווה.

״סליחה, לא שמעתי על הרשת הזאת,״ אמרה עדן. ״חנן ואני צמחונים.״

״צמחונים?! אני תמיד אומר שצמחונים הם מסכנים...״ גיחך סמי בלעג. ״מה אתם אוכלים, זירעונים ועשבים? זה אוכל לציפורים ולארנבים.״

חנן הרגיש שהכיוון הזה של השיחה לא נעים לאשתו וניסה לשנות את הנושא: ״אתה נהנה מהתערוכה, סמי?״

״כן, כן,״ אמר סמי קצת בגמגום, ״יפה מאוד. יישר כוח.״

״איזה ציור אהבת במיוחד?״ שאל חנן בסקרנות.

״אה... ה... הציור הגדול שם...״ ענה סמי והצביע באקראי על אחת התמונות.

״זה פוסטר ההזמנה לתערוכה,״ אמר חנן ביובש.

״בעצם... עוד לא הספקתי להסתכל טוב בתמונות,״ ענה סמי.

״אז לך תעשה סיבוב,״ הציע חנן.

״טוב,״ ענה סמי באי־רצון בולט. ״להתראות, עדן,״ הוא חייך את חיוכו האלכסוני, ״להתראות בקרוב, אני מקווה!״

התערוכה היתה הצלחה. כשסוף־סוף עזב אחרון המבקרים והגלריה נסגרה, הציע חנן: ״בואו נלך כולנו לשפת הים. גיל, יש לנו הפתעה בשבילך.״

בחוף הים קנו כולם גלידה וחנן אמר: ״אמא ואני החלטנו לקחת אותך לטיול לכבוד סיום בית ספר יסודי. לפני שתעלה לחטיבת הביניים, נטוס כולנו לפריז ונבקר בדיסנילנד.״

״יו, זו המתנה הכי כיפית שאפשר לקבל לסיום הלימודים!״ אמר גיל בהתלהבות.

״כן,״ חייכה עדן, ״ועוד מעט תגיע לגיל שתגיד שלא כיף לך לנסוע עם ההורים, ותרצה לצאת רק עם חברים. הרי בעוד שנה אתה כבר בר־מצווה.״

״כן, ננצל את השנים שאתה עוד סובל אותנו,״ קרץ חנן.

גיל חיבק את הוריו. ״אני לא חושב שאני מסוגל לא לסבול אתכם.״

״אה, נדבר שוב כשתהיה בן שש־עשרה. כשתחשוב שאנחנו קשישים נודניקים,״ אמר חנן ועדן צחקה.

״בוא נעשה תחרות ריצה, קשישי היקר,״ אמרה לחנן.

היא חלצה את סנדליה ורצה יחפה על החול. חנן רדף אחריה והיא ניסתה להתחמק. גיל ליקק את הגלידה הענקית שקנו לו והסתכל בהוריו המשתובבים על החוף כמו שני ילדים. הירח היה גדול וקרוב והשמים זרועים כוכבים אשר נצצו ברום.

זו היתה תמונה מופלאה, וגיל חשב לעצמו: לעולם לא אשכח את הלילה הזה. פריז! דיסנילנד! איזה כיף! זה הולך להיות הקיץ הכי מדהים בחיי!

אבל...

עכשיו יש לי שאלה אליכם: נכון שזה מרגיז שהימים השמחים בחיים לא נמשכים לנצח? גם אתם שמתם לב לזה? למשל בפורים, עבדתם במשך חודש כדי להכין את התחפושת הכי מקורית ומדהימה, הכנתם משלוח מנות מלא כל טוב, ואתם הולכים לבית הספר בלב מלא שמחה והתרגשות, ואז — הילד הכי מעצבן בכיתה התחפש בדיוק כמוכם, ובמשלוח המנות שקיבלתם היו רק קופסת סרדינים שפג תוקפה ומחק משומש.

או למשל, אם יש לכם טיול שנתי. וכבר תכננתם עם החבר הכי טוב שלכם איזה חטיפים תביאו ואיפה תשבו באוטובוס, ואז בדיוק בבוקר הטיול אתם חוטפים שפעת, נשארים בבית, וכל החברים באים לבקר אתכם עייפים ומרוצים ומספרים לכם איזה כיף היה בטיול וכמה חבל שהפסדתם אותו.

יש יותר מרגיז מזה?

כן. יש. למשל אם היום הכי מאושר בחיים שלכם הופך ל״יום לפני שהחיים שלי נהרסו״.

לצערנו, זה מה שקרה לגיל.

למחרת, כשישב בכיתתו, חשב על הלילה הקודם וספר בראש כמה ימים עוד נותרו לו עד סוף שנת הלימודים, המנהלת נכנסה לכיתה בפנים רציניות ולחשה משהו למורה. המורה לחשה משהו בחזרה למנהלת והסתכלה על גיל במבט עצוב.

״גיל, צא בבקשה רגע למשרד המנהלת,״ אמרה המורה.

״אבל מה עשיתי?״ שאל גיל בתרעומת.

״לא עשית כלום, חמוד,״ אמרה המנהלת בטון רך, ״אני רק רוצה לדבר איתך.״

במשרד המנהלת הופתע גיל לראות את אמו.

היא נראתה שלא כתמיד. עיניה היו נפוחות מבכי והאיפור נמרח על פניה.

״גיל,״ היא אמרה בשקט ושפתיה רעדו, ״זה אבא. היתה לו תאונת דרכים.״ אחרי עוד כמה רגעים היא הרימה את עיניה, הביטה אל תוך עיניו של גיל וגימגמה: ״הוא מת. אבא מת.״