הרומן שלי עם כריסטי

לפני שנים רבות בארץ אחרת, כמעט הרגתי אישה.

זו תחושה מיוחדת במינה, הדחף לרצוח. ראשון מגיע הזעם, עצום מכל זעם שאי פעם דמיינתם לעצמכם. הוא משתלט על הגוף כליל, כאילו היה כוח אלוהי — אוחז בכוח הרצון, באיברים, בנפש. הוא משרה בכם עוצמה שמעולם לא שיערתם שקיימת בתוככם. ידיכם, שהיו בלתי מזיקות עד כה, מתרוממות לסחוט מתוך אדם אחר את חייו. יש בזה חדווה. בדיעבד המחשבה על כך מפחידה, אבל אם יורשה לי לומר, באותו רגע התחושה מתוקה, כמו המתיקות שחשים כשנעשה צדק.

רצח היה נושא שריתק את אגתה כריסטי. אבל לִבה היה רך. היא מעולם לא רצתה לרצוח אדם. אפילו לא לרגע. אפילו לא אותי.

"קראי לי אגתה," אמרה תמיד בהושיטה יד דקה. אבל מעולם לא עשיתי זאת, לא בימים הרחוקים ההם, לא משנה כמה סופי שבוע ביליתי בבית זה או אחר שלה, לא משנה כמה רגעים פרטיים חלקנו יחד. הקִרבה לא נראתה לי הולמת, אם כי התנהגות הולמת כבר הלכה ואיבדה מחשיבותה באותן שנים של אחרי מלחמת העולם הראשונה. אגתה היתה אישה אלגנטית מהמעמד הגבוה, אך לגמרי נכונה לוותר על גינונים ומוסכמות חברתיות. אני, לעומתה, עמלתי קשות לסגל לעצמי את הגינונים והמוסכמות האלה מכדי לוותר עליהם בקלות.

חיבבתי אותה. באותם ימים סירבתי להתייחס ברצינות לכתיבה שלה. אבל תמיד הודיתי בכך שאני מעריצה אותה כאדם. אני עדיין מעריצה אותה. לאחרונה, כשגיליתי זאת לאחת מאחיותי, היא שאלה אם יש בי חרטה על מעשי, ועל הכאב הגדול שהם גרמו.

"מובן שכן," עניתי בלי היסוס. מי שמכריז "אין לי חרטות" הוא פסיכופת, או שקרן. אני לא פסיכופתית ולא שקרנית, רק מיומנת בשמירת סודות. מהבחינה הזאת, גברת כריסטי הראשונה וגברת כריסטי השנייה דומות מאוד. שתינו יודעות שאת לא יכולה לספר את סיפורך האישי בלי לחשוף את סיפורו של מישהו אחר. במשך כל חייה סירבה אגתה לענות על שאלות על אודות אחד־עשר ימי היעלמותה, ולא רק מתוך הצורך להגן על עצמה.

גם אני הייתי מסרבת לענות, אילו עלה בדעתו של מישהו לשאול אותי.