הרוסייה הקטנה

פרק ראשון

ספטמבר 1903

ידוע לכול שאם רוצים לשמור תא שלם במחלקה הראשונה, צריך לקנות ארבעה כרטיסים מראש. ומאחר שברטה לוֹרקיס חששה מפני המסע הארוך, שהיה עתיד להימשך חודשים על גבי חודשים, על כל היבט מייסר שלו מתחילתו ועד סופו, היא מצאה נחמה מסוימת בעובדה שארבעת כרטיסי המחלקה הראשונה ימתינו לה על שולחן המבואה בבוקר עזיבתה את מוסקבה.

היא ירדה בצד השמאלי של מדרגות השיש הכפולות, תמיד בצדם השמאלי, כשירדה, צעדיה הדהדו מן התקרה הגבוהה, וידה החליקה על פרחי הלוטוס המגולפים שעל פני המעקה. לא היה עוד בית במוסקבה עם מבואה כזאת, מבואה על עמודים מצריים, שבראש כל אחד מהם ספינקס צבעוני מבריק. היא לא ידעה זאת בוודאות, אך התקשתה להאמין שיש עוד בית כזה ברוסיה כולה. היא לא עיצבה ולא בנתה אותו, הוא אפילו לא היה שלה, אבל היא חיה בו. זו היתה הכתובת שמסרה לרַכּבי הכרכרות ולמכרים חדשים; זה היה האולם שקידם את פני אורחיה כשבאו בפעם הראשונה, והיא הסתפקה בכך.

השעה היתה מוקדמת, והבית עדיין הדיף ריחות של בְּליני, חדקן מעושן וסיגרים מן המסיבה של ליל אמש. בפינה ניצבה כוס יין, מאחורי כיסא, וכוס נוספת על אדן החלון; כמה נוצות יען תועות היו פזורות על הרצפה. על שולחן הענבר, מתחת לזר של סחלבים, נחה מעטפה בצבע שמנת ובתוכה ארבעה כרטיסים למחלקה הראשונה, פתק שאיחל לה נסיעה טובה ומאתיים רובלים. הפתק היה מאת רוזה דווידוֹבְנָה, האם הגדולה של שבט מלכּיאל ואמה השנייה של ברטה. ברטה לא ציפתה לשטרות החדשים והפריכים של חמישים רובל.

הרַכּב, בקפטן ירוק-בקבוק, פתח את דלת הכניסה והכריז שהמטען הועמס ושהכרכרה ממתינה. היא הודתה לו וטמנה את המעטפה בתיק הנסיעה. כשיצא, היטיבה את כובעה מול המראה התלויה מעל השולחן. טוב עשתה שהתלבשה כך. הצבע החמיא לה, והחצאית חבקה את גזרתה כמו שעווה. היא בדקה את גבה לוודא שהחגורה ישרה וניערה את אמרת החצאית. היא קבעה לה כלל: לא להשתמש בצווארונים שיש בהם חוט ברזל, אלא עצם לווייתן בלבד, ללבוש רק תחתוניות סאטן, שאמרת התחרה שלהן אינה מרשרשת, ולהשתמש רק במחוכים שחזיתם ישרה. כיוון שכפפות הלמו לה כל כך, היא הקדישה כמעט רבע שעה ללבישתן.

ברטה פגשה את הרכּב בתחתית המדרגות, והוא פתח למענה את דלת הכרכרה. הוא נטל את תיק המסעות שלה והניח אותו על המושב, אחר אחז בזרועה, מתחת למרפק, וסייע לה לטפס לכרכרה. בפנים הרגישה בריח סבון הגילוח הלימוני של מֶנדְל אָפאנַסְרֵביץ' ובריח משחת הנעליים החביבה על משרתו. היו שם גלימות פרווה, שמיכת רגליים מעור שקופלה בקפידה והונחה בצד המושב, ועיתון שהוטל ברשלנות על הרצפה. היא קיפלה את העיתון על פי הסימנים, יישרה את הפינות והניחה אותו בחיקה. הוא יסייע לה להעביר את הזמן ברכבת.

הרכב התיישב במקומו, הקיש בלשונו, הצליף בשוט, והכרכרה זינקה לדרכה. עד מהרה חצו את הבֵּלי גוֹרוֹד, לאורך רחוב ניקוֹלְסְקָאיָה, והמשיכו הלאה, דרך טבעת הגנים אל אַרְבּאט. כאן היו בתי אבן גיר רבי-קומות, מעוטרים בשלטים שחורים זהובי אותיות, שהציגו את שמות החנויות ברוסית ולעתים בצרפתית. פעמונים דנדנו מאינספור כנסיות והכריזו על השעה, כל אחד בדרכו. עגלות סוסים ששעטו על פני הרחוב עצרו כמעט בכל פינה להוריד ולהעלות נוסעים. הם המשיכו הלאה על פני גשר בּוֹרוֹדינסקי, אל רחוב בֵּרֶז'קי, ומשם אל תחנת בּריָאנסקי, היכן שברטה היתה אמורה לעלות על הרכבת הנוסעת מערבה לאוקראינה, או "רוסיה הקטנה", כפי שנקראה.

בדומה לרבים מתושביה של "רוסיה הגדולה", ברטה ראתה בקייב ובמחוזות הסובבים אותה מעין אזור ספר רוסי: מקום קרתני, נחשל, אך בעל אופי רוסי-משהו. היא רחשה כבוד הן להשפעה הפולנית והן להשפעה הגרמנית במקום, אבל היתה שותפה לדעת השלטונות שלתרבות ולשפה האוקראינית יש מעט להציע. זו הוחרמה בבתי הספר ובמוסדות הממשלה ונחשבה לנחלתם של מנודים, כפריים ויושבי קרנות בטלנים. ברטה נולדה ב"רוסיה הקטנה", עובדה פעוטה שמעולם לא טרחה לשתף בה מישהו בעל חשיבות. השגיה המרשימים, לבושה האנין והליכותיה המעודנות העידו עליה שהיא רוסִייה גדולה.

במהלך היומיים שבהם נסעה ממוסקבה לסמולֶנסק ומגוֹרבּאצ'וֹבוֹ לבַּחְמָץ', לצֶ'רניגוֹב ולבסוף לקייב, שהתה ברטה לבדה בחיקו הנעים של תאה. היא העבירה את זמנה בקריאה, בשינה ובצפייה ביערות המחט הכהים של צפון-מזרח הארץ, שפינו את מקומם בהדרגה לאדמות המעובדות, המתוללות, של המערב. היא התענגה על הבדידות ונהנתה מתחושת הניתוק שנלוותה להיותה שרויה בין שני עולמות, זרה לשניהם, חופשייה מהתלות ומהציפיות הכרוכים בהם. ואז, במרחק כמאה ושלושים וֶרסטאות1 מדרום לקייב, במרכז לעיבוד חיטה בשם צֶ'רקאסט, הופיעה פולשת על סף תאה. זו היתה אישה סמוקת פנים, בשמלת מוסלין בהירה, שנראתה סובלת מחום במקטורן בולרו רקום ובחולצה גבוהת צווארון. הכובע שחבשה היה גדול כל כך - כובע עמוס בנוצות, פרחים מלאכותיים ועלווה טרופית - עד שרק בנס הצליחה לעבור בדלת.

"סליחה, זה תא פרטי," אמרה ברטה, מבוהלת קמעה, כשהתברר שהאישה מתכוונת להיכנס עם מזוודתה, שמשייתה וצרורותיה הרבים מספור.

האישה הפסיקה להשיב על עצמה רוח בכרטיס הנסיעה שלה. "באמת?" היא הזיזה את החבילות כדי לבדוק את כרטיסה ובחנה את המספר שעל הדלת. "אבל זה מספר חמש. אני במספר חמש."

"זה לא ייתכן. הזמנתי את כל התא."

"באמת?"

"כמובן."

התברר שכרטיסה של האישה נושא את מספר תאה של ברטה. על פי הכללים היתה הנהלת הרכבת אמורה לתקן את הטעות ולשכן את האישה במקום אחר, אך הרכבת היתה מלאה ולא היה עוד מקום פנוי בשבילה.

"אני מאוד מצטערת על ההפרעה," אמרה כשחזרה פנימה. היא התיישבה מול ברטה והניחה את חפציה על המושבים הסמוכים. "אני לא אטריד אותך. כמה נחמד מצדך להציע לי מקום."

ברטה שלחה אליה חיוך מהיר וקר וניסתה להתעלם מן הרשרוש הגס של תחתוניות הטאפטה. בשלב הזה יכלה בהחלט להקים מהומה, אבל היא היתה צעירה והאישה מבוגרת, בת ארבעים לפחות, אם לא יותר, וברטה למדה מניסיונה שמלצרים, רכּבים וסדרני רכבת תמיד מעדיפים גיל על פני יופי. היא יכלה לנסות את מזלה, אבל סביר להניח שהיתה מפסידה, ואז היה עליה להעביר את שארית המסע עם אישה שמנה וזעופת פנים, במרחק של פחות משני מטרים ממנה. לכן קיבלה את הדין, אמנם באי-רצון, אבל במעין קור רוח.

בשעות הראשונות ישבו שתי הנשים בשתיקה ידידותית, קראו בספריהן והציצו מבעד לחלון בנוף החולף: שדות חיטה מכוסים שלף צהבהב, עמדות להכנת חציר, נשים במטפחות ססגוניות שמעמיסות ערימות עשב גדולות על עגלות, בתי חווה עשויים קורות עץ ומצופים בטיח, גגות סכך משולשים וסוסים שכל אחד מהם רתום לעול קמור גדול המכונה דוּגָה. בכל מקום היה צבע: ערימות שחת בצבע רעמת אריה, אדמה שחורה, קליפות עץ כסופות, ירכיות אסופות בחגורות אדומות, חולצות רקומות בצבע ביצי פסחא, הכול על רקע שמים בכחול עז.

כעבור זמן-מה התנצלה האישה, קמה בקושי מסוים ופנתה אל הדלת. התא היה מרווח, אבל עמידתה לא היתה יציבה, והיא היתה גדולה כל כך עד שמן הסתם חשבה שראוי שתתנצל מראש. כשהסתלקה, ברטה ניצלה את ההזדמנות לבחון את כובעה של האישה, שנשאר על המושב ליד כפפותיה, וספר בכריכת עור שהתאים למסעות. ברטה ידעה שאפשר ללמוד הרבה ממראה הכובע. הכובע הזה נראה כאילו הגיע מהסלון של האחים אַלשְוַונג בפֶּטרוֹבקה, אך במבט מקרוב היה אפשר לראות בקלות שהוא בסך הכול חיקוי עשוי היטב, יקר אבל לא באיכות של מוסקבה. ברטה לא התנגדה לחיקויים. הם לא התאימו לה כמובן, אך היו שימושיים לבני מעמד מסוים. היא לא היתה מתנשאת, להפך, היא היתה מודרנית, מתקדמת וליברלית, מתאימה בעליל למאה החדשה יותר מלקודמת. וחוץ מזה, עכשיו היא ב"רוסיה הקטנה" ועליה לצפות לדברים מעין אלה.

עד שהאישה חזרה, ברטה כבר החזירה את הכובע בדיוק למקום שבו מצאה אותו. היא נשענה על כריות שיער הסוס, תחבה את רגליה מתחת לקפלי חצאיתה והעמידה פנים שהיא קוראת ספר.

"הסבלים עוברים מתא לתא," אמרה האישה בעודה מתיישבת. "זה אף פעם לא סימן טוב כשהם מודיעים משהו באמצע נסיעה." היא היתה טיפוס עצבני, בעלת פנים אמהיות וחזה שופע שנשען בנוחות על סרעפתה כל אימת שהתיישבה. היא החליקה בלי הרף את חצאיתה מעל כרסה השופעת, כאילו היה בכך כדי להעלים אותה.

"לדעתי, אין מה לדאוג. זה בוודאי לא רציני. אנחנו עדיין זזים. אם זה היה קשור לרכבת או למסילה, כבר היינו עוצרים."

כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה מהוססת בדלת, והסבל פתח אותה בלי להמתין לתשובה. "צר לי להודיע," אמר, ושפמו נע במן עווית של מי שלהוט לרַצות, "שלא יהיו דגים בתפריט היום."

"אין דג?" השיבה האישה ומחתה את לחייה ואת שפתה העליונה בממחטה. היום היה חם, והחלון היה תקוע.

"אני מצטער, גברתי. הדגים בצ'רקאסט לא עומדים בדרישות שלנו. אבל הצלחנו להשיג נתח נאה של בקר צלוי."

"בקר צלוי לארוחת צהריים? לא, בהחלט לא. זה בסדר, אני אמצא משהו. בבקשה, אל תדאגו לי."

הסבּל נסוג והאישה השקיפה באומללות אל נהר הדנייפר הזורם באורך רוח לצד המסילה. "את מתארת לעצמך? נהר שלם, ואין אף דג על הרכבת. ואני חשבתי שזה קו טוב."

למרבה המזל, אלכסנדרה דמיטרֵיֵיבְנָה טְרֶטיָאקובה היתה אישה חזקה ובעלת גישה בריאה לחיים. היא התגאתה באוכל המזין שאכלה, בשנתה הערבה ובטיולים שעשתה כשמזג האוויר אפשר זאת, לכן התגברה חיש קל על מצוקותיה.

"אז, מנַין את, יקירתי?" שאלה, ובתוך כך התפיחה את הכרית והשאירה את הצרות מאחוריה.

"מוסקבה."

"אני אוהבת את מוסקבה. הייתי שמחה לגור שם אבל בעלי אומר שהחיטה נמצאת בצ'רקאסט. יש לך משפחה? ילדים?"

"אני חיה אצל קרובי משפחה."

"אה," קולה המאוכזב של אלכסנדרה דמיטרייבנה החליק וירד מטה באוקטבה.

ברטה הניחה את סימניית העור המעובד בתוך ספרה וסגרה אותו. "משפחת מלכיאל, אולי שמעת עליהם?" היא הטילה לחלל את אבן החן הזו כאילו היתה חסרת חשיבות.

"מלכיאל של הסוכר?"

"בדיוק."

"ואת קרובת משפחה, אמרת?"

"דודנית."

"שככה יהיה לי טוב, דודנית." לחייה הבצקיות של אלכסנדרה דמיטרייבנה סמקו מעונג. "איך זה לחיות בתוך כל הפאר הזה?" עיניה ברקו.

"נעים," אמרה ברטה ונופפה במניפת קרטון מעוטרת בסמל הרכבת, מניפה שהקו הדרום-מערבי סיפק לכל נוסעי המחלקה הראשונה.

"הו, אני בטוחה. נעים ביותר. שכה אחיה, אני מתארת לעצמי. תספרי לי על כך? את לא מהאנשים המגוחכים האלה ששומרים על פרטיות, נכון?"

ברטה חייכה בצניעות והתרווחה במושבה. אולי נחפזה לשפוט את האישה. מצפה להן עוד נסיעה ארוכה, והיא כמעט סיימה את הרומן שקראה; ולמען האמת, לא היה בעיניה נושא חביב יותר לשיחה מאשר היא עצמה. לכן לא עבר זמן רב והיא סיפרה לאלכסנדרה דמיטרייבנה הכול על חייה ברחוב לֵאונטיֶיבסקי מספר 12.

היא סיפרה על הסוסים בפארק פֶּטרוֹבקָה, על התא בבולשוי ועל הסלון של ימי שלישי. היא תיארה את החברות שאיתן למדה במכללה לבנות, אַרסֶניֶיב; סיפרה על משפחותיהן החשובות וחזרה על הרכילות המרעישה ששום בחורה רווקה בת עשרים ושלוש לא אמורה לדעת, לא כל שכן לחזור עליה. הבעות היראה, ההתרגשות והקנאה שהופיעו כמובן על פניה אלכסנדרה דמיטרייבנה לא השפיעו על ברטה יותר מדי - היא פשוט סיפרה על חייה כפי שנתבקשה. אמנם, היא השמיטה כמה עובדות בנוגע למעמדה בעולם זה, כדודנית רחוקה של המלכיאלים. ולמען ההגינות, ייתכן שהפריזה בתיאור יחסיה עם אנשי חברה רמי מעלה, אך הפלגות קטנות שכאלה בוודאי נסלחות, בייחוד לאור העובדה שהעניקה לאלכסנדרה דמיטרייבנה טרטיאקובה נושאים לשיחה לכל ימי חייה. "...וכל הנשים באו במחשופים באותו הערב, כדי להציג לראווה את היהלומים שלהן." ברטה עברה לנשף ההכתרה במועדון הציידים, במאי 1896. "לודמילה בוריסובנה ענדה סיכת יהלומים בשערה וגראפינה סֶרגֵיֶיבנה קשרה חוט שלם משובץ יהלומים סביב המותניים. והיית צריכה לראות את הוורדים, מאה אלף. ואז בחצות הביאו דגם ענקי של קתדרלת הקרמלין, עשוי סוכר אדום. הוא היה עצום, ושישה גברים היו צריכם לשאת אותו. היו לו דלתות אמיתיות שנפתחו, וכל מי שהשתתף בהכתרה אמר שהוא מדויק לפרטי פרטים."

אף שתיאור הערב המפורסם ההוא, בפי ברטה, היה גדוש פרטים ססגוניים, היא השמיטה כמה עובדות לא נוחות. למשל, את הטרגדיה שהתרחשה בשעות הבוקר המוקדמות של השמונה-עשר במאי, בשדה חוֹדינקָה, כאשר ששת מאות אלף איש נתקפו פאניקה ורמסו למוות אלפיים איש, משום שחשבו בטעות שהבירה החופשית אוזלת. כשתיארה כיצד צפתה בזיקוקים ממרפסת המועדון, היא שכחה לציין את שורת הכרכרות ששעטו ברחוב ואת הגופות הכחולות-שחורות שנראו בקלות לאור ההבזקים הצבעוניים ממעל, את הסחבות המוכתמות בדם, את האפים המרוסקים, את העיניים המתגלגלות ואת המוני הרגליים היחפות שקפצו על פני אבני הריצוף. היא גם השמיטה את העובדה שבני משפחת מלכיאל היו יהודים, וכי הוזמנו לנשף רק מפני שהיו הבעלים של רוב מזקקות הסוכר ברוסיה ותרמו יותר משלושת מאות ליברות רוסיות של סוכר צבוע אדום.

זמן קצר לאחר מכן פתחה אלכסנדרה דמיטרייבנה את צרורותיה, והן ערכו פיקניק של רקיקים, קוויאר ויין. היא מרחה רקיק בקוויאר והגישה אותו לברטה על צלוחית פורצלן. ברטה קיבלה אותו בגינוני חן, נגסה והנהנה בהערכה.

"וההורים שלך?" שאלה דמיטרייבנה והתכבדה ברקיק נוסף.

עננה ירדה על פניה של ברטה. היא לגמה מן היין והשקיפה מהחלון במשק חולף שבו זקן ואשתו עטפו את ביתם בגבעולי תירס מיובשים כבידוד מפני החורף הקרב. "מתו."

"הו, כמה נורא. כולירה?"

"טיפוס."

"היתה לנו מגיפה לפני כמה קיצים. כולם הרתיחו מים ושתו כוסות על כוסות של מיץ סלק. למרבה המזל כולנו יצאנו בשלום. אז לכן עברת לחיות אצל קרובייך?"

"כן, הם המשפחה שלי עכשיו."

"כמובן, יקירתי. ועוד איזו משפחה."

עיניה של ברטה עקבו אחר להקת יונים שנישאה על גבי ענן, מעל שדה תירס. צלליהן הטילו כתמים מאיימים על התירס שמתחת. היא רוקנה את כוס היין, התרווחה במושבה ועצמה את עיניה. כעבור דקות ספורות איבדה תחושה בשפתיה ואיבריה התרפו. ההרגשה לא היתה בלתי-נעימה, בהתחשב בנסיבות.

בשעת אחר צהריים מאוחרת עצרה הרכבת בתחנה נידחת, וברטה התרוממה ואספה את חפציה. חברתה למסע ישנה ונחרה לתוך כרית שסמל הקו הדרום-מערבי נרקם עליה. ברטה הסתובבה בתאה בחיפזון רב והשתדלה לא להעיר את אלכסנדרה דמיטרייבנה. היא רצתה להימנע מן החיבוקים והנשיקות ההכרחיים, מהחלפת הכרטיסים ומההבטחות הריקות בין זרים במסע משותף. היא רצתה להיעלם בלי להשאיר עקבות, אולי רק משב קלוש של בושם. אבל הרכבת נעצרה בפתאומיות כזאת שאלכסנדרה דמיטרייבנה התעוררה בבהלה.

היא בהתה לרגע, ואז הזדקפה ומחתה שלולית ריר קטנה מסנטרה. היא השקיפה בעד החלון. "איפה אנחנו?"

"מוֹזני."

היא הביטה אל התחנה העגמומית, ואז הבחינה שברטה עוטה את כפפותיה. "את יורדת כאן?"

ברטה הנהנה.

אלכסנדרה דמיטרייבנה העיפה מבט נוסף בתחנה, בילדים היחפים שמכרו מאפים, באיכרים הממתינים לעלות, במוז'יק שהתווכח עם סדרן התחנה על ארגז ברווזים שסירב להפקיד בתא המטען. היא לא אמרה דבר. היה גם זוג יהודים ששוטטו לאורך הרכבת וחיפשו בחלונות מישהו שבאו לפגוש. האישה היתה קטנה, דמוית ציפור, לראשה מטפחת מלוכלכת ולגופה חולצה פשוטה וחצאית כהה. הגבר חבש כובע מצחייה על שערו המאפיר, הפרוע, ולבש מכנסיים שחורים שחגורתם הזדקרה במקום שבו קשר את הטלית. כשהגיעו אל חלונה של ברטה, התרוממו ידי האישה במהירות אל פיה. היא מִרפקה את בעלה והחלה לנופף בפראות.

"את מכירה אותם?" שאלה אלכסנדרה דמיטרייבנה, שארשת פניה הביעה הקלה על ששמשה איתנה מפרידה בינה לבין הז'ידים.

ברטה הרימה את מבטה לרגע, טלטלה את ראשה וחזרה אל כפפותיה.

"אבל תראי, היא קוראת לך."

ברטה העיפה מבט נוסף, והפעם היה בו ניצוץ של זיהוי. היא נופפה בחזרה בהסתייגות. "אה, זאת ריבקֶע. היא משגיחה על העופות שלנו. וזה בעלה. אני מניחה שהם נשלחו לקבל את פני."

"למה היא מנופפת ככה?"

ברטה משכה בכתפיה. "הם כמו ילדים." היא רכנה לנשק את אלכסנדרה דמיטרייבנה בשתי לחייה. "תבטיחי שתבואי לבקר אותי. אני חוזרת למוסקבה בסוף החודש. הנה הכרטיס שלי."

אלכסנדרה דמיטרייבנה תחבה את הכרטיס לכיסה ופשפשה בקדחתנות אחר כרטיסה. "אני אפגוש את המלכיאלים, לדעתך?"

"כמובן. נזמין אותך לשתות תה."

"את באמת חושבת ככה?" שאלה, ובתוך כך שלפה כרטיס מנרתיק כסף רקוע והושיטה אותו לברטה.

"אני מצפה לזה בקוצר רוח."

ברטה תחבה את הכרטיס אל נרתיק העל-כל-צרה-שלא-תבוא, היכן שבלי ספק תאבד אותו. אחר כך אספה את חפציה, ולאחר מילות פרידה אחרונות יצאה מן התא. היא יכלה לרדת ממנו ישירות, אבל בחרה לחצות את הרכבת כולה ולרדת בקצה השני.

ברגע שירדה אל הרציף הכה בה הקיץ של "רוסיה הקטנה" במלוא עוצמתו. היא שכחה את החום, את האופן שבו הכביד על איבריה והדביק את הבגדים לגופה. היא מוכרחה למצוא דרך לקצר את הביקור. היא לא תשרוד שבוע בגהינום הבלתי-נסבל הזה. כשהשקיפה מעבר לתחנת הרכבת אל הדרך המאובקת, חשבה שהחום והזבובים לבדם יחסלו אותה.

כמה סבלים נשענו על התחנה הקטנה בצל, ועוד כמה ישבו על חומת אבן שהקיפה אותה. היו להם זקנים מדובללים, והם עטו מקטרונים תוצרת בית, סינרים מטונפים וחבלים כבדים שקשרו למותניהם. ברטה פתחה את שמשייתה וסימנה לאחד מהם. כולם נעצו בה עיניים בתקווה להרוויח משהו.

"אתה רואה את הזוג היהודי שעומד שם ליד קרון המחלקה הראשונה?" שאלה בעודה תוחבת כמה קוּפֵּיקוֹת לידו של הסבל. "תגיד להם שברטה מחכה להם בקצה השני של הרכבת." הוא הנהן וניגש לעשות כדבריה. היא צפתה בזוג בזמן שהקשיב לאיש והסתובבה לסקור את ההמון. כשהאישה הבחינה בה, היא פתחה בריצה, ואילו בעלה השתרך מאחוריה בצעדים מדודים.

"ברטה!" קראה האישה, נפלה על צווארה של ברטה וחיבקה אותה בחוזקה. "התגעגענו אלייך. אוי, כמה התגעגענו לברטה שלנו." היא נשקה לשתי לחייה, ושוב חיבקה אותה. אחר כך הדפה אותה מעט בזרועה והתפעלה משמלתה ומשערה. "תסתכל עליה, חיים. איזו גברת... איזו יפהפייה. לעולם לא הייתי מזהה אותה."

"את היית מזהה אותה. היית מזהה אותה בכל מקום," אמר בעלה.

"כמובן. היא פשוט התבגרה ויפתה כל כך. תסתכל עליה, כזאת שֵיינקַייט."

כשהגיע תורו של הגבר, הוא אחז בה וחיבק אותה בחוזקה. "התגעגעתי אלייך," אמר בקול צרוד.

גם אני התגעגעתי אליך, חשבה בעיניים בורקות. ריח של מצרכי מכולת, מחמצים ושמן צירים נישא ממנו. מבעד לבד המוסלין הדק של חולצתה חשה בידיו שהיו מחוספסות מעבודה. היא הניחה לו לחבקה עוד זמן-מה ואחר נחלצה ממנו בעדינות.

"יש לי מזוודה," אמרה ותרה אחריה על פני הרציף. "שם, ליד הספסל. אפשר לבקש מהסבל שיביא אותו?"

"סבּל? תשמע אותה, חיים. הגברת ממוסקבה. אל תדברי שטויות, אנחנו נסתדר. בואי, צריך למהר. כולם מגיעים."

"כולם?" ברטה בלעה רוק.

"כן, כמובן, סוניה זילברשטיין, חיה קְראסְנוֹי, פֶעסֶל והבנות, אברום וצירֶעלֶה... כולם רוצים לראות את ברטה לורקיס המפורסמת חוזרת הביתה ממוסקבה."

"עכשיו?"

"למה לא עכשיו?"

"אבל אני נורא עייפה."

"עייפה? אַ נֶעכטיקֶער טוָֹג! מה פתאום את עייפה? ישבת ברכבת. בואי, תאכלי משהו, תישני קצת אולי, ואז הם יבואו. אל תיראי מסכנה כל כך. זאת שמחה." היא חפנה את פניה של ברטה.

הגבר נאבק עם המזוודה הכבדה ולבסוף העמיס אותה על העגלה. משהתיישבו על הספסל, נקש בלשונו, הצליף במושכות, והסוס טיפס אט-אט במעלה הדרך הראשית אל העיירה. עד מהרה עברו על פני תהלוכה של אבני דרך מוכרות שברטה צפתה בהן במזיגה של נוסטלגיה וגועל. היו שבילים עקומים שסטו בזוויות משונות ובתי עץ מטים לנפול שכמדומה נשענו זה על זה. היו גרמי מדרגות שהתנשאו אל מרפסות ברזל רעועות, גג שנדמה כאילו התמוסס לתוך הבית שמתחתיו, חלונות שלא נסגרו ודלתות נטויות על צירן. שום דבר לא ניצב במאונך במוזני; שום זווית לא היתה ישרה; שום פינה לא היתה מדויקת. העיירה כולה נראתה בשמש הקופחת כאילו היתה עשויה משעוות נרות; מעוותת, משנה צורה ובלתי-אמינה.

הם חלפו על פני כמה חזיתות אטומות של חנויות, והקרשים שכיסו אותן נראו כמו רטיות מעל ארובות עיניים ריקות. תופר הטליתות נעלם וכן יצרן הנרות. ברטה זכרה כיצד שיחקה בנוסעים לאמריקה עם בתו של יצרן החביות, וכעת גם חנותו נעלמה; רק כמה חישוקים חלודים נותרו שם, מוסתרים למחצה בעשב הגבוה. במעלה רחוב שוּלְגאס, רחוב בתי הכנסת, ראתה ברטה את הקלאַפֶּער, לרגליו נעל אחת קטנה ואחת גדולה, והוא משתרך מחנות אל בית מגורים ומזמן את הגברים לתפילת מנחה. בפינת רחוב ישבו שלוש מטרוניות צעירות בחזית חנות של בגדים משומשים. הן הצמידו את כיסאותיהן אל הבניין כדי לשבת בצל הסוכך. אחת מהן קמה באי-רצון כשראתה את ברטה מתקרבת. כולן נעצו בה עיניים. ברטה לא יכלה להאשים אותן. הן היו לבושות בחצאיות מטונפות, בחולצות מיוזעות ובמטפחות מלוכלכות, ואילו היא היתה לבושה בחליפת המסע שלה ובכובע קש חדש שהסרט הירוק שלו הלם את שמשייתה באופן מושלם. היא רכנה קדימה להיטיב לראותן כשהכרכרה חלפה על פניהן. האם הלכו יחד לשחות, לקטוף תותים, ללמוד בחדר? כמה מהן נראו מוכרות, אך עברו תשע שנים מאז עזבה, והיא לא ידעה.

היא זיהתה את המֶלָמֵדֶעך, אשת המלמד, ברגע שראתה אותה לשה בצק ליד שולחן ארוך, לפני החדר, מתחת לעץ בוקיצה. ברטה נזכרה באישה הקטנה, הרזה, שאניצי שערה הזדקרו ממטפחתה, ועיניה הכחולות המימיות היו מוקפות אדמומיות מחוסר שינה. היו לה מטלות רבות, והיא תמיד התרוצצה: או שהכינה לחם רפואי למיגור תולעים, או שבישלה שעועים למכירה לתלמידים, או שטיפלה בתרנגולות ובביצים ובכל דבר אחד שהזין את בעלה ואת בתה העיוורת, שאותה אהבה בכל לבה.

"ברטה לורקיס, איזו גברת נעשית," אמרה, מחתה את ידיה בסינרה והתקרבה לעגלה. היא נטלה את ידה של ברטה. ידיה שלה היו כמו עץ שחוק. "למדת משהו במוסקבה?"

"כמה דברים."

"כמו מה?"

"קראתי הרבה ספרים."

"טוב, סביר להניח. מה עוד עשית? את בטח דוברת רוסית?"

היא הנהנה.

"תגידי משהו."

"מה להגיד?"

"לא יודעת. תגידי מה שאת רוצה. תגידי איזה יום יפה."

ברטה אמרה איזה יום יפה ברוסית לשמחתה של המלמדעך שספקה כפיים וצחקה. פניה אורו, ולרגע עלה צבע בלחייה והתיישרה תחרת הקמטים סביב פיה.

כיכר העיירה, על הבאר שבמרכזה - באר מוקפת סלעים כדי להרחיק את הבוץ - היתה מאובקת וריקה. בתי הגיר השחורים מזוקן שהקיפו את הכיכר שיכנו בתוכם את מיטב העסקים היהודיים, אלו שמכרו רק סחורה חדשה. היה הפונדק של צַ'רנוֹפְסקי שעל דלתו היה ציור של דוב, והיה גם מוישה, החייט, שתפר בשיכול רגליים על שולחן החיתוך כדי שיוכל לצפות בעוברים ושבים. המאפייה הפינתית של גרשון עדיין היתה נעולה, ואותה עוגת חתונה מאובקת מגבס ניצבה בין זבובים מתים בחלון הראווה שלו.

חיים עצר את הסוס לפני החנות, קפץ מטה ועזר לנשים לרדת. המכולת של לורקיס שכנה בפינה הצפון-מזרחית של הכיכר. על החלון היה שלט מהודר באותיות שחורות, מוקפות בזהב, ובחזית היתה תצוגה של כלי עבודה חקלאיים וחביות זפת וקרוסין. שתי כרזות מאובקות היו תלויות בחלון: האחת הציגה גבירה אופנתית לוגמת קקאו מתוצרת אַבְּריסקוֹב; השנייה, נסיכה מוסקבאית מהללת סבון ווֹלגָה היגייני.

אישה גדולת ממדים, שעיניה קטנות ולחייה רחבות ומנומרות בכתמי גיל, רכנה מעל מעקה המרפסת שעליו חבטה בשטיח וצעקה לעברם. "זאת הבת שלך, פְרוֹי לורקיס?"

ריבקע נשאה את עיניה וקרנה מאושר.

כשברטה צפתה באמה המתגאה בבתה היפה, המשכילה, שמזוודתה מלאה שמלות מפריז, התחוור לה שהתגעגעה להוריה יותר מכפי שרצתה להודות. זו היתה הפתעה מוחלטת, שכן היא כמעט לא הקדישה להם מחשבה בכל השנים הללו במוסקבה. למען האמת, היא עשתה כמיטב יכולתה להתנתק מהם, ממוזני, מ"רוסיה הקטנה" ומילדותה. היא נזכרה כיצד סיפרה לאלכסנדרה דמיטרייבנה שהוריה מתו, ולרגע נכלמה. זאת לא היתה הפעם הראשונה ששיקרה בנוגע להוריה. והיא ידעה שתהיה אשר תהיה הרגשתה באותו רגע, החיבה שחשה בלהט השיבה לא תימשך זמן רב.

ברטה שמעה את שמה, הסתובבה וראתה את אחותה לאה פורצת מדלת החנות. "את כאן!" קראה ונפלה על צווארה של ברטה.

כל זר שהיה מביט בשתיים האלה היה מבין מיד שהן אחיות. לשתיהן היה שיער כהה ומסולסל, אף שברטה אספה אותו ולאה הניחה לו להשתפל בגלים עבים על גבה. שתיהן היו קטנות קומה ובעלות פנים עגולות, רחבות, וגבות כהות מעל עיני שקד ששינו את צבען מירוק לחום בהתאם ללבושן. ידיהן היו זרועות נמשים, שלאה התעלמה מהם וברטה ניסתה להסוותם בפודרה, ולשתיהן היתה שפה תחתונה מלאה שהסתירה שיניים לבנות קטנות. ברטה הפגינה ריחוק תקיף והתנהלה במעין יעילות מלכותית. לעומת זאת, לאה, שעדיין לא הגיע למלוא בשלותה הגופנית, היתה מעט מגושמת בתנועותיה ותמיד ממהרת וקצרת רוח להגיע ליעדה, בלי שתדע בדיוק כיצד לעשות זאת.

"חיכינו כל כך הרבה זמן שתחזרי הביתה. וכמעט לא כתבת. לא קיבלת את המכתבים שלנו? היינו צמאים לחדשות, צמאים! את חייבת לספר לי הכול. זה היה יפה? את זוכרת את הלילה לפני שעזבת? זוכרת מה דמיינו? ככה זה היה?"

ברטה זכרה את היום שהגיעה למוסקבה. היא העתיקה דגם של שמלה מתוך תווית של קופסת שזיפים מבושלים שנראתה בעיניה שיא האופנה. אחר כך ראתה מה לובשות שאר הגבירות הצעירות והבינה שקופסת השימורים היתה בוודאי ישנה. היא טיפסה בחשש במדרגות הרחבות שמתחת לאכסדרה הדו-קומתית וצלצלה בפעמון. את הדלת פתחה משרתת יפה במדים, לא מבוגרת ממנה בהרבה. היא שאלה את ברטה לרצונה ודיברה אליה בגוף שני, הלא רשמי, השמור בדרך כלל לילדים ולנמוכי דרג. חילופי הדברים הקצרים, הבלתי-מזיקים לכאורה, הבהירו לברטה מיד שהיא אינה שייכת למוסקבה. צינה תקפה אותה והיא קפאה בבעתה. מעט הרוסית שידעה פרחה מזיכרונה, והיא הצליחה רק לגמגם ביידיש. בדחף רגעי הסתובבה וירדה בריצה במדרגות. היא היתה מטפסת בחזרה למונית, אך זו כבר פנתה לאחור והמשיכה הלאה.

"בואי, הכול נשאר בדיוק אותו הדבר." לאה נטלה את ידה של אחותה ומשכה אותה לתוך החנות. "אנחנו נגור יחד בחדר הישן שלנו. את יכולה לישון בצד ימין של המיטה, בדיוק כמו פעם."

"נהדר," אמרה ברטה בלי התלהבות.

היא נכנסה לחנות בעקבות אחותה, חלפה על פני מדפים של מזון יבש, חביות קמח, שעורה ומחמצים וטיפסה במדרגות הצרות שבירכתי החנות אל אזור המגורים. הדירה היתה קודרת אף יותר משזכרה, והחום היה מעיק. החלונות המאובקים מנעו כמעט לגמרי את חדירת האור, ובמקום עמד ריח של עשן עצים, קרוסין וגופים לא רחוצים. הקירות היו עירומים מקישוטים; לא ציור ואפילו לא הדפס, רק תצלומי החתונה של מאמֶע וטאטֶע שנצבעו ביד בשלל גוונים. לאה הובילה אותה לאורך המסדרון הצר שפעם נצבע בירוק, אך כעת עטה גוון לא ברור בגלל הפיח והזוהמה מתנור הבישול וממנורות הקרוסין. חדר השינה שלהן, חדר קטן ובו חלון זעיר שלא הביא שום הקלה מן החום, נמצא בקצהו המרוחק של המסדרון. גודלו הספיק בקושי למיטה, ארון בגדים קטן, וכיסא זקוף-משענת שניצב בפינה. טאטע כבר העלה את מזוודתה, שעמדה במרכז החדר ותפסה את רוב שטח הרצפה.

"תסתכלי," אמרה ברטה ופתחה את המזוודה.

לאה ניגשה והביטה בשמלות שנארזו בקפידה זו על גבי זו, וממחטות נייר חוצצות ביניהן. היא עצרה את נשימתה, שלפה את שמלת הערב המשובצת חרוזים שנחה בראש הערימה, הרימה אותה והביטה בעצמה במראת הארון. "זה מקסים," לחשה, כאילו ראתה דבר-מה פלאי ממש. ברטה לבשה את השמלה למסיבה של מדאם זֵ'רֶבְּצוֹבה. היא נערכה לכבוד אָבוֹרס, סוסו של מסיה קוֹנשי, שזכה ב"גרנד נסיונל". הם הכניסו את האלוף, כיבדו אותו בתפוחים, והוא הטיל גוש מהביל על רצפת אולם הנשפים. משרתים הופיעו מיד ואספו את הגוש לקערת פונץ' עשויה כסף טהור.

אחר כך הוציאה לאה את שמלת המוסלין בגון השנהב שברטה לבשה בעת ביקורה באחוזת פוֹליָאקוֹב באותו הקיץ. היא כמעט הרסה אותה כשקיבלה את המחזור החודשי ונאלצה לרוץ לאמבטיה של הקומה השנייה. היא היתה נבוכה מכדי לבקש סחבה מן המשרתת, והשתמשה בכמה מגבות פשתן מעוטרות בסמל משפחת פוליאקוב שמצאה על מתלה מגבות כסוף.

לאה הרימה אותה ובחנה את בבואתה. פניה היו סמוקות מחום ומהתרגשות, והבעתן כה תמה, כה משולהבת ומשתוממת. ברטה נעמדה מאחוריה ואספה את שערה לאגד בקצה קודקודה. עלה בדעתה של ברטה שלאה כלל אינה מקנאה בה, לא על החיים שניהלה, ולא על כל ההזדמנויות שנהנתה מהן בתקופת התבגרותה. נדמה שכלל לא היה אכפת לה שאחותה גדלה במוסקבה והיא במוזני. היא כלל לא היתה מודעת לאי-הצדק שבדבר. אם המצב היה הפוך, ברטה לא היתה נוהגת בנדיבות שכזו.

"היא שלך," אמרה ונישקה את אוזנה של אחותה.

"לא..." לאה הסתובבה. "את לא רצינית."

"קדימה, תלבשי אותה."

"לא, אני לא יכולה. היא יפה מדי."

"הנה, תני לי לעזור לך."

ברטה סייעה לה להסיר את בגדיה והחזיקה את השמלה כך שאחותה תוכל להשתחל לתוכה. אחר כך כפתרה אותה מאחור בעוד לאה מביטה בבבואתה. "אוי," היא התנשפה. "תראי אותי." היא הסתובבה לכאן ולכאן והתפעלה מן הבד העדין של השמלה העוטף את מותניה ואת ירכיה. אחר כך שמעו קולות רמים במדרגות והרבה כפות רגליים מדשדשות לעבר הסלון. "הם הגיעו," אמרה לאה.

"תגידי להם שאני תכף יוצאת."

היא היססה. "אבל הם באו לראות אותך. מאמע מדברת על זה כבר חודשים."

"יהיה בסדר. אני ארד בקרוב."

כשברטה נשארה לבדה, היא ניגשה אל שידת הלילה, מזגה מעט מים לאגן הרחצה והתיזה מים קרים על פניה. היא תרה אחר מגבת, אך מצאה רק סחבה נקייה והשתמשה בה. אחר כך התייצבה ליד החלון הקטן וניסתה לקלוט מעט רוח. היא רצתה לחזור לחדרה במוסקבה ולשכב במיטת הנוצות. היא רצתה לטבול באמבטיה צוננת ולשבת במרפסת ולצפות בילדים ובאומנותיהם בפארק שמעבר לרחוב. היה לה חם והיא רצתה להתיר את המחוך, אבל אנה לא היתה שם כדי לעזור לה, והיא חשבה שלא תצליח להסתדר בלעדיה.

נשמעה דפיקה קצרה בדלת וטאטֶע תחב את ראשו פנימה. "אמא שלך משתגעת. היא שלחה אותי לקרוא לך."

"אני באה," אמרה בניסיון להסוות את הרוגז בקולה.

"היא רוצה שתבואי עכשיו."

"כן, טאטֶע..." היא תחבה קווצת שיער סוררת לתסרוקתה. "תגיד לה שאני כבר יוצאת."

"בסדר, אבל היא לא תהיה מרוצה." הוא החל לסגור את הדלת.

"טאטֶע..."

הוא הסתובבה.

"אכפת לכם אם אצא קצת מוקדם יותר?" היא חשבה שכדאי לה לפנות תחילה לאביה, שכן אמה תקשה עליה.

"לצאת לאן?"

"מכאן, אם אני אחזור קצת יותר מוקדם?"

"לאן תחזרי?"

"למוסקבה, טאטע."

"למוסקבה... למה לך לחזור למוסקבה?"

"אני חיה שם," אמרה בייאוש.

טאטע הביט בה, ואז נכנס וסגר את הדלת. "אז לא סיפרו לך, מה?"

"מה לא סיפרו לי?"

פיו נקפץ לפס ישר. אחר כך ניגש ונטל את ידיה. "זלדה כבר גדולה. היא נשואה. היא כבר לא צריכה בת לוויה. לכן הם שלחו אותך הביתה."

ברטה חילצה את ידיה מידיו. "זה נשמע כאילו אני עובדת שם. אני לא עובדת שם. אני חלק מהמשפחה. הם לא שולחים אותי לשום מקום."

בסלון נשמעו עוד קולות, אנשים נוספים הגיעו, שקשוק כוסות וצלחות וקול צחוקה הגבוה של אמה. מאמע צחקה לעתים רחוקות, בעיקר כשהיתה מותשת או מתוחה.

"קיבלנו מכתב," אמר טאטע. "הוא כתוב ברוסית. ביקשנו שיתרגמו אותו."

"איזה מכתב?"

"הוא נמצא כאן איפשהו."

בזמן שטאטע יצא לחפש אותו, ברטה צנחה על המיטה. האימה העלתה קבס בגרונה. היא אמרה לעצמה שאין סיבה לדאגה. המכתב כתוב ברוסית. הם בוודאי ביקשו מרוחל כהן, סוחרת הבקר, שתתרגם אותו. רֵבּ כהן החשיב עצמו לדובר רוסית מצוינת, אבל לפי המכתב שקיבלה ממנו פעם, ידעה שאין הדבר כך.

טאטע חזר והושיט לה את המכתב. הוא היה קצר, כתוב על נייר המכתבים של רוזה דווידובנה. היא זיהתה את כתב ידה. ברטה עלעלה בתוכנו... להביע חרטה... אין עוד צורך... אהבה והכרת תודה... כמו בת משפחה. אי-שם מלמטה נשמע קול רעם, האדמה החלה לנוע, לקרוס לתוך עצמה; סלעים התגלגלו במדרונות ההרים; קול מים גועשים... כמו בת משפחה. היא לא בת משפחה. היא כמו בת משפחה. כך מדברים על משרת, או על חיית מחמד נאמנה. אנחנו נזכור אותה לטובה. היא כמו בת משפחה. שאגה החרישה את אוזניה. בטנה התערבלה לגושים קפואים. בקע עמוק נפער, עצים ובתים שלמים צנחו אל תהום הנשייה. ברטה נשכבה על המיטה והניחה את ראשה על זרועה. אביה דיבר, אך היא בקושי הבינה את דבריו.

"זה באמת נורא כל כך להיות בבית? כאן את רצויה. לכאן את שייכת."

היא עצמה את עיניה ולרגע חזרה אל המבואה בבוקר נסיעתה למוסקבה, צעדיה מהדהדים מן התקרות הגבוהות ומן הספינקסים הצבעוניים שצפו בה בקור רוח מכותרות עמודיהם. היא ראתה את שולחן הענבר ואת זר הסחלבים הענקי, את המעטפה הלחה שבתוכה ארבעה כרטיסים וכסף לא צפוי. היא לא ידעה מדוע לא עלה הדבר בדעתה באותה עת. מדוע לא נראה לה מוזר שאיש לא בא ללוותה. איש לא אמר לה שלום, איש לא חיבק אותה ונישק את לחייה וביקש ממנה להבטיח שתחזור הביתה מהר.

מידת אורך רוסית, כ-1,006 ק"מ. כל ההערות הן של המתרגמת.