הרופאה המקסימה

1

דר ג'יימס תואר לעתים קרובות כאדם שיש לו הכול, וברוב הימים הוא אכן היה מתקשה שלא להסכים לכך. הוא התברך במראה צעיר ואתלטי שהיה מושא קנאתו של כל אתלט צמרת; נהנה ממכוניות יוקרה ומנשים יקרות והיה בעל בתים ברחבי העולם.

דר הפך למיליארדר בכוחות עצמו לפני גיל שלושים. הוא התחיל משום דבר, והודות למאמץ, לנחישות ולעבודה קשה השיג למעשה כל דבר שהיה יכול לחפוץ בו.

הדבר שחסר לו היה היכולת להתמודד עם שוטים, במיוחד עם שוטים נפוחים שהבינו שהבורסה מטפסת וקורסת כל עוד העושר שלהם לא קשור לכך.

דר השעין את רגליו על שולחן העבודה ונשען אחורנית בכיסאו. "לא אכפת לי אם הוא רוצה שניפטר מהמניות," אמר למנהל הכספים שלו בטלפון, "אני אומר לך לשמור אותן. אם הוא רוצה לפקפק שוב בשיקול הדעת שלי, הוא רשאי להעביר את עסקיו למקום אחר."

הוא ניתק את השיחה והתקדם לעניין אחר שעל הפרק.

"צרות?"

דר הביט לעבר דלת המשרד וראה את אמו עומדת בה. היא טסה מצפון קרוליינה ללונדון ועצרה אצלו לפני שתמשיך לסאות'המפטון לבקר חבר נעורים.

דר חייך והוריד את רגליו מעל השולחן. "למה את ערה בשעה כל כך מוקדמת, אמא? את אמורה לישון."

אמו פסעה אל תוך המשרד והתיישבה על אחת מהספות שבאזור ההסבה. "הייתי צריכה לדבר איתך לפני שאני עוזבת היום."

דר הביט בשעונו. עסקים קדמו להכול, פרט לאמו. "כמובן, מה העניין?"

אילו רצתה שמארק, הנהג שלו, יסיע אותה לסאות'המפטון, הוא כבר היה דואג לסידורים הדרושים.

"קיבלתי אימייל מאבא שלי לפני חודש."

דר לא היה בטוח ששמע אותה כהלכה. "אבא שלך?"

"אני יודעת. גם אני הופתעתי."

דר לא ידע מה הפתיע אותו יותר, העובדה שהיא הצליחה לקבל דואר אלקטרוני, או העובדה שהיא חיכתה חודש לפני שסיפרה לו על זה. "מה הוא רוצה?"

"לראות אותי."

היא שילבה את אצבעותיה שלא במודע ודר הרגיש את בטנו מתהדקת. אבא שלה סילק אותה מביתו לפני שלושים שנה כיוון שלא תמך בנישואיה. אין ספק שמשהו גדול התרחש. דר חשד שזה לא משהו חיובי.

"יופי לו," אמר בלי למצמץ.

"הוא הזמין אותי הביתה לארוחת צהריים."

הוא הזמין אותה אל בית רות'מאייר, אחוזה אנגלית עתיקה שישבה על שטח בן עשרים ושבעה דונם.

דר המהם בבוז. "את לא באמת שוקלת את זה, נכון?" הוא באמת לא חשב שהיא תתעניין. אחרי הדרך שבה פגע בה אביה, לא היתה שום סיבה לכבד אותו בנוכחותה.

אבל הוא הבין שהיא לא רק שקלה את הבקשה, היא גם ממש רצתה ללכת.

"האיש הזה לא עשה דבר בשבילך," הזכיר לה, "עכשיו הוא מזמן אותך אליו?" דר הרגיש כיצד הוא מתמלא בוז בשם אמו. "יש לו מניע נסתר, זה ברור לך, נכון? הוא צריך כסף או שהוא גוסס."

"דר!" אמו נזפה בו. "לא ידעתי שגידלתי בן כזה ציניקן."

"אני לא ציניקן, אני ריאליסט," הוא ריכך את קולו. "אני לא רוצה שתפתחי תקוות שווא. הוא לא שינה את דעתו אחרי כל השנים האלה. אם הוא לא גוסס, זה חייב להיות משחק כוח כלשהו, תזכרי מה שאני אומר לך."

דר ידע שהוא נשמע קר, אבל מישהו היה חייב להגן עליה, הוא עשה את זה במשך שנים וזה כבר היה לטבע שני עבורו.

"דר, הוא אבא שלי." היא דיברה ברכות, "הוא מנסה ליצור איתי קשר." היא הרימה את ידיה ואז שילבה אותן שוב בחיקה. "אני לא ממש יודעת איך להסביר את זה. אבל זה משהו שאני חייבת לעשות."

דר העדיף להתעסק בעובדות מוצקות ולא ברגשות. מבחינתו של דר, סבא שלו, בנסון גריינג'ר, הברון של אחוזת רות'מאייר, הציע מעט מדי ומאוחר מדי.

אמא שלו יכלה להיעזר בו לפני שנים, לא כעת.

"הוא ציין שהוא ניסה ליצור עמי קשר בעבר," אמרה.

"הוא בטח לא התאמץ יותר מדי, זה לא כאילו הסתתרת מפניו."

"לא, אבל אני חושבת שלאביך היה קשר לעניין."

דר צמצם את עיניו. הוא שנא לחשוב על אביו ושנא לדבר עליו. "מה גורם לך לחשוב כך?"

"פעם, כשהיית צעיר ועדיין האמנתי באביך, הוא אמר שהוא יוודא שאבא שלי יבין מה הוא איבד. לא חשבתי על זה הרבה בזמנו, אבל עכשיו אני תוהה מה גרם לו להגיד את זה. אתה יודע שאבא שלי לא ידע על קיומך עד שסיפרתי לו."

"ובכן, הוא יֵדע שאני קיים אם תחליטי לכבד את ההזמנה שלו, אין סיכוי שאאפשר לך ללכת לבד."

"אז אתה חושב שכדאי לי ללכת?"

"ממש לא. אני חושב שכדאי לך למחוק את ההודעה ולהתנהג כאילו לא קיבלת אותה."

אמו נאנחה. "אתה אחד היורשים שלו, דר."

דר חייך בלגלוג. "לא אכפת לי. אין לי שום עניין בלרשת ערימת חצץ מתפוררת."

"בית רות'מאייר יפהפה... אני כל הזמן חושבת שעשיתי טעות. לא הייתי צריכה להרחיק אותך ממנו אחרי שאביך נפטר. הוא הקרוב היחידי שלך מהצד שלי, פרט לדודך ולדודנך, בקט."

דר הקיף את השולחן ואחז בידה של אמו. "אמא, תסתכלי עלי." הוא חיכה שתפגוש במבטו. "עשית את הדבר הנכון. אני לא זקוק לו, אף פעם לא הייתי זקוק לו."

"הוא השתנה אחרי שאמא שלי מתה," היא דיברה ונשמעה כאילו נזכרה בכאב ישן, "הוא אף פעם לא שפע חום, אבל הוא הפך למתבודד. הוא ניתק כמעט כל קשר."

דר זקף גבה. "נשמע כמו תכשיט אמיתי."

אמו חייכה ונראתה מעט משועשעת. היא היתה אישה מושכת ומרשימה בגיל חמישים וארבע. נראה היה שהיא מתחילה לשוב אל החיים אחרי השנים הקשות שפקדו אותה.

זאת היתה אחת הסיבות לסלידתו של דר מהרעיון הזה. אמו לא נזקקה לתזכורות מהעבר הרחוק. הוא נקרא העבר מסיבה טובה.

"הניכור לא היה אשמתו הבלעדית," המשיכה, "אני הייתי עיקשת מאוד באותן שנים... בסופו של דבר הוא צדק לגבי אביך."

"את לא באמת מאשימה את עצמך בזה," דר זעף.

"לא, אני לא, אבל..." היא הביטה בו. "אתה יודע, זה ממש משונה. קצת לפני שהוא שלח לי את ההודעה, התחלתי לחלום על הבית הישן. זה כמעט כמו תחושה מוקדמת, לא נראה לך?"

דר האמין בתחושות מוקדמות כמו שהאמין בפיות ובסנטה קלאוס.

"אני חושב שאת זקוקה לסגירת מעגל. אני אתמוך בך בכל דרך שאוכל. גם אם זה אומר להצטרף אלייך, אם זה מה שאת רוצה."

היא חייכה אליו. "קיוויתי שתגיד את זה, הוא ביקש לפגוש אותך אחרי שסיפרתי לו עליך."

נפלא. דר חשב. בדיוק מה שהוא היה צריך, איחוד משפחתי. "מתי נערכת הארוחה הזאת?" שאל.

"מחר."

"מחר!"

"מצטערת, יקירי, הייתי צריכה לתת לך התראה מראש, אבל לא ידעתי אם אני מעוניינת עד היום."

דר עדיין הצר על החלטתה, אבל הוא כבר התחיל לחשוב על הסידורים הנדרשים. "מי עוד יהיה שם?"

"אני לא יודעת."

"הוא נישא מחדש? יש לך אם חורגת?" הוא נשמע ציני.

"לא, הוא אמר שיש אורח ששוהה עמו."

"אישה?"

אמו משכה בכתפיה. "הוא לא ציין. התקשורת שלנו נותרה די רשמית."

"זה לא משנה," דר אמר, "אני אבקש מנינה לסדר את היומן שלי." הוא נשמע מעט מרוגז. "נעזוב ב – "

אמו נדה בראשה. "הבטחתי לתמי שאפגוש אותה היום בסאות'המפטון. אני לא יכולה לבטל. אולי פשוט תפגוש אותי בבית רות'מאייר בשעה שתיים עשרה מחר?"

"אם זה מה שאת רוצה." הוא חזר לשבת מאחורי שולחנו. "ביקשתי ממארק להסיע אותך. אני אגיד לו להעביר שם את הלילה כדי להקל עלייך."

"תודה לך, דר. לא יכולתי לבקש בן טוב יותר."

הוא הזדקף והיא ניגשה אליו בזרועות פרושות. "את יודעת שאעשה הכול בשבילך."

"כן, אני יודעת. אני מעריכה את זה."

הוא חש בעצב שבקולה. דר תהה אם היא חשבה על אביו. החיים לצידו היו רכבת הרים עד מותו כאשר דר היה בן חמש עשרה.

אביו ניסה להצליח בעסקים ורץ אחרי כל חלום שהיה לו. היה אפשר לתאר אותו כנוכל יותר מאשר כיזם. הדבר היחיד שדר למד ממנו היה כיצד לזהות מזימה כשנתקל באחת כזאת.

אבל אלו היו שיעורים חשובים שסייעו לדר להרוויח את הונו. הוא הרוויח יותר משהעז לדמיין. הוא גדל בעוני מחפיר, בפרבר עני של עיירה אמריקאית קטנה. זו היתה סביבה קשה והוא החל להסתובב עם חברים מפוקפקים. הוא למד במהרה שהוא לא יכול לסמוך עליהם, אלא אם יהיה צייתן ונאמן להם.

דר לא אהב לציית לאף אחד ונותר די בודד. הוא בטח באנשים ספורים.

הוא גילה בגיל שמונה עשרה שלאמו יש קשר דם למשפחת אצולה ותעב אותם על שנטשו אותה והיא נאלצה לעבוד בשלוש עבודות רק כדי לשרוד. הוא לא רצה לפגוש אף אחד מבני משפחתה.

אבל הוא יעשה את זה בשבילה וזה לא יקרה מחר. זה יקרה היום. אחר הצהריים.

אם בנסון גריינג'ר תכנן לפגוע איכשהו באמא שלו, הוא עמד לגלות שזה לא יהיה פשוט כל כך.

הוא לא תכנן לנסוע לקורנוול היום, אבל זאת היתה הזדמנות לקחת את הצעצוע החדש שלו לסיבוב.

דר חייך, זה לא היה החיוך השובב שגרם לנשים להישבות בקסמו ולגברים לקנא, זה היה חיוך של צייד שמצא את הטרף שלו. דר חשב שיהיה די נחמד להתעמת עם סבא שלו לגבי כמה דברים שהציקו לו.

 

תושבי הכפר רות'מאייר נהנו מהקיץ המוצלח ביותר מזה שלושים שנה. ימים חמים ונעימים לצד לילות צלולים ושקטים.

באחוזת רות'מאייר, שגבלה בכפר הקרוב, קרלי אוונס משכה את עצמה אל מחוץ לבריכה. ידיה דאבו.

"מי שאמר שהתעמלות ממריצה היה שקרן לא קטן," מלמלה אל כלב הפקינז של הברון. הכלב נראה כמו סחבה בלויה שנחה בצל תחת הסככה.

קרלי הקפידה לשחות באופן קבוע ולרוץ מאז שהגיעה אל בית רות'מאייר. היא לא הרגישה שום דבר פרט לתשישות ולכאבים.

כמובן לא היתה סיבה אמיתית להתלונן ביום כמו היום. או כל יום. היא היתה הרופאה הזמנית של הברון הקשיש. לא רק שהמיקום היה נפלא, הברון היה עתיד לעבור ניתוח חשוב בעוד שבועיים והיא נאלצה לחיות לצידו כחלק מהתפקיד. לחיות לצידו בתוך האחוזה שלו.

אבל העבודה תסתיים בקרוב והיא תמשיך הלאה. זה היה בסדר גמור מבחינתה של קרלי. למורת רוחם של הוריה, היא בילתה את השנה האחרונה כמעין צוענייה נודדת.

היא עיוותה את פניה כשחלפה המחשבה בראשה, וסחטה את המים משערה האדמוני. היא הניפה אותו אל מעל לכתפה. היא היתה צוענייה כמו שנזירה היתה אמנית קרקס. עד לפני שנה היא חייתה חיים די רגילים. היא עבדה בתור רופאה בבית חולים ידוע בליברפול.

ואז עולמה התהפך.

היא לקחה מגבת וניגבה את עצמה במהירות. היא התמקמה על כיסא בריכה ושלפה את הטלפון שלה, הברון ייעדר לעוד כמה שעות והיא לא התכוונה לבלות אותן במחשבות על העבר.

"אם לא תתמודדי עם דברים," אבא שלה היה אומר תמיד, "הם יהפכו מגבעות להרים."

קרלי לא היתה במצב הרוח הדרוש כדי לטפס על גבעה או על הר. היא תשקול לשוב הביתה אחרי שהכול יתפזר. זה היה קשה בשבילה כמו שזה היה קשה בשביל המשפחה שלה. קרלי אהבה את החום ואת הקרבה שלהם. היא אהבה את אחותה במיוחד.

היא התחילה להרגישה בגוש המוכר נוצר בגרונה כשהתחילה לחשוב שוב על העבר.

היא ניסתה להסיח את דעתה וחזרה אל הטלפון. היתה לה הודעה חדשה מההורים, הם ניסו לגשש ולבדוק מה קורה איתה. היתה לה גם הודעה מאחד מבני המחזור שלה, והודעה מסוכנות העובדים הזמניים שלה, מלאכים נודדים.

היא פתחה את תיבת הדואר של העבודה. היתה להם עבודה בשבילה ברגע שהנוכחית תסתיים. היא היתה אחת משלושת הרופאים היחידים בסוכנות. לא חסרה לה עבודה. היא העדיפה להישאר עסוקה, היה לה פחות זמן להתמודד עם טעויות כואבות מהעבר.

היא לא היתה מוכנה עדיין להתחיל לחשוב על הצעד הבא שלה והעדיפה לקרוא את ההודעה מההורים. השאלה הצפויה היתה שם. מתי הם יראו אותה שוב ואם היא קיבלה החלטות כלשהן לגבי העתיד שלה.

קרלי נאנחה וסגרה את המייל.

לפני שנה נפטרה אחותה היפה, האדיבה והחברותית עקב סוג תוקפני ונדיר של לוקמיה. נוסף לכך, החבר המצליח של קרלי בגד בה במקום לעמוד לצידה.

היא לא באמת פנתה לדניאל באותם רגעים קשים. דניאל היה קרדיולוג מבוקש ועסוק, מערכת היחסים שלהם אף פעם לא היתה תומכת מאוד.

הוא חיזר אחריה מכיוון שהעריך אותה, והיא הסכימה לצאת איתו כיוון שנהנתה מתשומת הלב שלו. ואז ליב חלתה והכול התפרק. דניאל כעס על כמות הזמן שקרלי בילתה עם אחותה וטען שהיא בוגדת בו ומשתמשת באחותה כתירוץ להיעדרותה.

היא לא הצליחה לשכנע אותו בשום אופן באמת וגילתה בסופו של דבר שהוא זה שבוגד. כולם בבית החולים ידעו על כך ואף אחד לא טרח לספר לה. החוויה היתה מזוויעה.

היא הרגישה את השמש צורבת את רגליה כיוון שלבשה זוג מכנסי ג'ינס קצרים. קופסת התכשיטים שנשלחה אליה בלטה מהכיס.

היא עדיין התקשתה להאמין שקיבלה אותה והציצה לתוכה שוב, מחרוזת אבני האודם נחה על מצע של קטיפה כחולה.

"להחמיא לשיער שלך," היה כתוב על הכרטיס. הוא היה חתום בכתב מחובר ומעודן. החתימה שידרה בדיוק את תחושת החשיבות העצמית שאפיינה את נכדו של בנסון, בקט גריינג'ר.

קרלי נדה בראשה כששלפה את המחרוזת. השיער שלה היה כתום יותר משהיה אדום, אז בקט לא בדיוק הרשים אותה בתשומת הלב שלו לפרטים.

קרלי היתה פרקטית מדי בשביל להתהדר בתכשיטי יוקרה, והסכום שהוא בזבז לא השפיע עליה במיוחד. קרלי עדיין ענדה את עגילי היהלום שקנו לה הוריה לפני עשור. ליב תמיד שנאה אותם.

אבל היא כן נתנה לו נקודות על הניסיון. זה בהחלט היה הניסיון הכי מושקע של גבר לזכות בתשומת ליבה. היא כבר נתקלה בכמה הצעות במהלך השנים. חלק היו מהמטופלים שלה, או מקרובים של מטופלים, אחרים היו מרופאים, אבל הנכד הנפוח של גריינג'ר באמת לא היה קרוב להצליח.

גם אם היא לא היתה באמצע ההחלמה ממערכת יחסים עם רופא בעל תסביך אלוהים, לא היה שום סיכוי שהיא תצא עם מישהו כמו בקט. היה משהו חלקלק באופי שלו, הוא היה מלא בתחושה לא מוצדקת של זכאות, ואחרי שסירבה להזמנה לארוחת ערב, נראה היה שהוא עומד לרקוע ברגל בזעם.

בנסון גריינג'ר רצה להסתיר את דבר מחלתו ושכנע את בקט שקרלי היא בתו של חבר ותיק. זה עדיין לא מנע ממנו לנסות להתחיל איתה ערב אחד כששתה קצת יותר מדי. ניסיונות הפיתוי שלו היו יותר בגדר מטרד מאשר איום, וקרלי חשבה שהוא ימות מבושה בבוקר שלמחרת. קרלי למדה על אופיו של בקט מהעובדה שסבא שלו סמך על הצוות שלו יותר משסמך עליו לגבי המחלה שלו.

בכל מקרה, היא לא היתה פנויה לשום תשומת לב גברית כעת. היא לא קיבלה החלטה חד משמעית, אבל לא היה דבר שנראה פחות מפתה. היא לא יכלה לדמיין כיצד גבר ישתלב אל תוך חייה שהיו מסובכים מספיק כבר עכשיו. היא גם לא סמכה על כושר השיפוט שלה אחרי אירועי העבר.

אבא שלה ניסה לשכנע אותה שהיתה דרושה לה תוכנית שתשיב אותה אל המסלול. היא היתה יכולה לסיים את ההתמחות שלה בכירוגיה, אבל לא היתה משוכנעת שהיא רוצה להמשיך לעסוק ברפואה, ובהחלט לא היתה בטוחה לגבי רצונה להיות מנתחת.

המחרוזת נחה בכף ידה והשמש ליטפה את כתפיה החשופות. היא צריכה להחזירה בהקדם האפשרי. בקט הפקיד אותה בידיו של דוור אקראי, היא העדיפה להחזיר לו אותה פנים אל פנים.

קרלי זיהתה את החולצה שלה זרוקה תחת כיסא סמוך והתכוונה לגשת לקחת אותה כשגרגורי התחיל לנבוח כאילו ראה שד.

קרלי אהבה בעלי חיים ונהגה להביא כלבים וחתולים עזובים הביתה בתור ילדה. אמה נהגה להתבדח ולטעון שהיא תנסה להציל זחל מחתיכה של ברוקולי אם תוכל, אבל כלב הפקינז האהוב של בנסון באמת מתח את הגבולות שלה. הכלבלב המפונק היה גרוע יותר מבקט, אבל זאת לא היתה אשמתו. זה היה בגלל היחס המתקתק והמפנק של בנסון.

"אוקיי, גרגורי," אמרה לו, "עוד יזעיקו לכאן את מכבי האש אם תמשיך ככה." הוא ניסה להשתחרר מהרצועה שלו. "מה קרה, חמוד?"

הוא הביט לעבר היער שהקיף אותם וקרלי עקבה אחר מבטו. באופן טבעי הוא ניצל את ההזדמנות והתפתל במהירות אל מחוץ לרצועה כמו שבנסון הזהיר אותה שעשוי לקרות.

"גרגורי, לא!" קרלי קראה אחריו בתסכול. "אני מתכוונת רגלי!" הכלב חצה את המדשאה הירוקה, הוא היה כתם קטן בצבע קרמל שהלך והתרחק. "תחזור הנה!"

היא לא יכלה לאבד את חיית המחמד האהובה של הברון לפני הניתוח שלו. היא לא תוכל לסלוח לעצמה אף פעם.

היא קיללה בשקט, נעלה את הכפכפים שלה והתחילה לרדוף אחרי הכלבלב זב החוטם.

היא התחילה להדביק אותו ושמחה על שנזדמנה לה ריצה, אבל הוא קפץ אל תוך גדר שיחים והמשיך לעבר קו העצים. היא נשבעה שתמצא אותו ותביא אותו לגברת קרליסל בשביל אחד מתבשילי הקדרה שלה.

הברון לא יוסיף להתלונן על הטופו שמגישים לו!

המחשבה גרמה לה לחייך. הברון לא הפסיק להתלונן על התפריט שלו מאז שהגיעה וניסה לשכנע אותה שתפוחי אדמה צלויים ודגים מטוגנים היו בסדר כל עוד צרך אותם במידה.

"גרגורי, כאב ישבן פרוותי!" קרלי הסיטה מדרכה ענפים וחטוטרות בעודה נזהרת שלא להיפצע יותר מדי. "אם תתלכלך אני אשלח אותך שוב לספר הכלבים הגועלי ההוא! גרגורי! לעזאזל, תהיה ילד טוב." היא ניסתה לדחוק קצת חום אל תוך מילותיה, אבל לא היתה בטוחה שזה עובד.

היא ראתה משהו זז בזווית עיניה ופנתה אל קרחת יער קטנה משמאלה. משפחה של ארנבים חסרי דאגה שכבו על חלקת דשא. זה היה כל כך חמוד שהיא שכחה מגרגורי עד שהוא הגיח מאחורי עץ אלון והניס במרוצה את הארנבים אל תוך היער.

"גרגורי, לא!" קרלי צעקה ורצה אחריו. הארנבים התפזרו בעוד הגדול מביניהם ממשיך לדלג לכיוון הבקתה, גרגורי אחריו וקרלי אחרי שניהם. קרלי קיללה. לא היה שום סיכוי שהיא תאפשר לגרגורי להרוג ארנב במשמרת שלה.

קרלי לא היתה במצב רוח מתאים למרדף אחר הכלב הטיפשי של הברון, והיא לא שמה לב לטרטורו של האופנוע שהקיף את העיקול בשביל שאליו הגיעה והבינה מאוחר מדי שלא תצליח לעצור בזמן. היא הלכה למות כשהשרשרת של בקט בכף ידה.

קרלי החליקה בניסיון לעצור ונפלה על שביל החצץ, היא התגלגלה עד שהגיעה אל המדשאה שבשוליו.

היא שכבה חסרת תנועה והביטה אל השמיים הכחולים.

היא שמעה קול גברי עמוק ולפתע השמש הוסתרה מאחורי דמות לא מוכרת. היא ראתה רק את קווי המתאר של גופו כנגד אור השמש הבוהק, הוא רכן על ברך אחת וגהר מעליה.

היא הרגישה מותשת לפני כן, וכעת הביטה אל תוך זוג עיניים כחולות משאי פעם ראתה וזה לא סייע לה להסדיר את נשימתה. היה לו שיער ערמוני מסורק הצידה מעל מצחו, סנטר מרובע ואף חזק. היו לו פנים שקל ללכת בהן לאיבוד.

"אל תזוזי." היה לו גם קול די נחמד, נמוך ועמוק עם נימה של סמכותיות. היא לא התקשתה לעשות בדיוק כפי שהורה לה.

רק כאשר הרגישה את ידיו מחליקות במעלה ובמורד ידיה ורגליה הצליחה לנתק את מבטה ממעיל העור שהקיף את חזו הרחב.

"מה אתה עושה?" היא שאלה.

"בודק אם שברת משהו." הנימה הקרירה שלו גרמה לה לזקוף מעט את גבה.

"אתה רופא?"

"לא."

היא לא באמת ציפתה שהוא יהיה – היא אף פעם לא פגשה רופא עטוף בעור שחור. "אני בסדר," היא נשפה מבלי להיות בטוחה בעצמה. אבל היא כן היתה רופאה, אז אולי היתה לזה משמעות.

"אל תזוזי," הוא דרש כשהיא ניסתה להישען על מרפקיה.

"אמרתי שאני בסדר," היא דחפה את ידו מעל לרגלה והוא נשען אחורנית על עקביו. קרלי חשה בהלמות ליבה בזמן שהוא בחן את גופה.

"יופי," הוא אמר לבסוף. הוא נעמד וחזר להסתיר את השמש. "אולי תרצי להסביר למה לעזאזל התפרצת לשביל בריצה? יכולתי להרוג אותך."

קרלי הביטה לעבר האופנוע הנוצץ שעמד באמצע הדרך. הוא נראה כמו אביזר מסרט על באטמן. היא זכרה את ההבזק הכסוף של האופנוע חולף בשביל לפני שנעצר בחריקה. הוא רכב עליו כאילו היה במירוץ מוטו-ג'י-פי, או איך שלא קוראים לאירוע הטיפשי הזה. עכשיו הוא החליט שהיא היתה אשמה?

"באמת?" היא דיברה ברכות. "אילו הייתי נהרגת, זה היה רק כיוון שאתה נוסע כמו מטורף על דרך צרה ולא סלולה."

דר הביט מטה לעבר האלילה הג'ינג'ית שירקה עליו אש. העיניים שלה היו אפורות מכדי להיחשב ירוקות, וירוקות מכדי להיחשב אפורות. אולי היה ניתן לתאר אותן כגוון זית.

"ממש לא נהגתי כמו מטורף." הוא בקושי נסע חמישים קמ"ש.

"אתה כן, בכלל דיברת בטלפון."

היא דיברה ועיניה התרחבו בהאשמה.

"אל תהי היסטרית," הוא אמר, "לא דיברתי בטלפון, רק בדקתי את הניווט." הייתי בשליטה במשך כל הזמן.

"נהגת באופנוע עם טלפון ביד. זה לא חוקי."

"תירגעי, הכול בסדר, לא?"

דר הביט על התלבושת המינימלית שלה. היא שמעה חיוך בקולו. "אז מה תעשי, תעצרי אותי?"

היא הביטה בו ונראה היה שהמחשבה חלפה בדעתה. לצד עוד כמה מחשבות. "מי אתה?" שאלה.

הוא רצה להגיד שהוא הזאב הגדול והרע, הטון שלה היה די סנובי. שאלה טובה יותר היתה מי היא? היא לבשה מכנסי ג'ינס גזורים ובגד ים ורוד. היא לא היתה יכולה להיות האורחת של סבא שלו, אולי היא היתה נערת הבריכה החתיכה? "מי שואל?"

היא קימצה שפתיים לקו דק ויבש. "אני." היא התכוונה להתרומם ועצרה כשדר הושיט לה יד. הוא לא הופתע כשהיא ניסתה להתעלם מהצעת העזרה שלו. הוא לא היה במצב הרוח להתמודד עם סנובית שקיצרה לו את החיים בכמה שנים כשהגיחה משום מקום מול האופנוע שלו.

"קחי את היד שלי," הוא פקד ואחז במרפק שלה.

היא חילצה את זרועה מאחיזתו ברגע שהזדקפה. הוא חשק את שיניו בכעס.

"אני לא צריכה את העזרה שלך."

"תקשיבי, גברת, אם לא הרפלקסים המהירים שלי, לא היית כאן. את יכולה להפגין מעט הערכה."

"אל תקרא לי גברת, הודות לנהיגה הפרועה שלך יש לי חבורה כואבת על ה – " היא עצרה כשראתה את עיניו מתמקדות בישבן שלה.

הוא זקף גבה. "טוסיק?"

"לא משנה." היא ענתה במהירות.

"איך לא שמעת את האופנוע?"

"זה נתיב פרטי ורדפתי אחרי כלב," היא הביטה באופנוע בבוז. "לא ציפיתי שאיזה קניבל יגיח פתאום לשביל."

"כלב, אה?" דר פתח את מעיל העור וייצב את ידיו על מותניו. "איזה סוג של כלב?"

הוא שם לב שהיא בוהה בחזה ובבטן השטוחה שלו.

היא כנראה הרגישה את מה שהיא מעוררת בו והתחילה להתרחק ממנו כאילו הוא אנס בפוטנציה.

"כן," הקול שלה נשמע מעט מחוספס והיא כחכחה בגרונה. "כלב גדול מאוד, אם אתה מוכרח לדעת."

דר חשב לעצמו שאם היא היתה מיטיבה להשתמש במוח שלה, היא היתה מבינה שהוא לא היה מבזבז זמן על לעמוד ולהתווכח איתה, הוא היה פשוט אוחז בה.

גם בזמן שחשב על זה, המבט שלו התמקד בחזה שלה שהציץ מעל הקו של בגד הים, הרגליים השזופות שלה הציצו בשובבות מהג'ינס. בצעירותו הוא ראה הרבה בנות שלבשו משהו דומה בשיא הקיץ, אבל הוא לא זכר זוג רגליים מוצלח כמו שלה.

"על מה אתה מסתכל?"

הוא פגש בעיניה. ירוק טחב היה הצבע המדויק.

"על הרגליים שלך," הוא חייך. "את לא יכולה להאשים אותי, די קשה להתעלם מהן."

"סליחה?" עיניה היו כמו פגיונות שהשליכה לעברו.

הוא לא בא לכאן בשביל להתחיל איתה וממש לא היתה חסרה לו חברה נשית. "תקשיבי – "

"איך אתה מעז?" היא דקרה את חזו באצבע דקיקה. "אני לובשת בגד ים מכיוון שחם ויצאתי לשחייה."

"ואת מחפשת כלב, אני יודע, אבל – "

"אני לא צריכה להסביר את עצמי לטיפוס כמוך," היא הצטדקה.

דר צמצם את עיניו. "טיפוס כמוני?"

"זה בדיוק מה שאמרתי, אתה חירש? אוי לא!" היא אמרה לפתע. "המחרוזת!" היא הסתובבה והתחילה לחפש אותה, שערה האדום מתנפנף אחריה. "אני לא מאמינה שאיבדתי אותה."

דר נאנח. הוא היה עייף. הוא נהג לכאן במשך שעות וזה עוד אחרי יום עבודה ארוך. הוא לא התכוון לספוג עלבונות מחתיכה סנובית שפגש באקראי. "איך היא נראית?"

"זאת מחרוזת אבני אודם על שרשרת זהב – "

"זאת?"

הוא הושיט יד אל דשא גבוה שצמח סביב שיח. הוא שם לב למשהו שנצנץ קודם לכן ושלף את העדי היקר. הוא שרק באיטיות, היא בהחלט לא נערת בריכה אם ככה נראים התכשיטים שלה.

דר חייך. "תכשיט מרשים. אני לא חושב שהוא מחמיא לשאר התלבושת." תוויה הרצינו כשהביט בה. "אולי אוכל להמליץ על ביקיני לפעם הבאה?"

"לא ענדתי אותה," היא אמרה ונשמעה כעוסה, "זאת היתה מתנה."

דר צחק. "לא חשבתי לרגע ששילמת עליה בעצמך, מותק." מניסיונו, אף אישה לא היתה טורחת לשלם.

היא הביטה בו בפה פעור והוא הבין שנשמע מזלזל מעט, אבל...

"קראת לי כרגע מותק?"

כן, הוא לא ידע למה, אבל התכשיט גרם לעוד העכרה במצב הרוח שלו. "תראי – "

"תקשיבי? תראי?" היא שוב הצביעה עליו בהאשמה. "אתה חתיכת פוץ מתנשא, מותק," היא היתה אדומה מזעם. "תן לי את זה." היא הושיטה את ידה ודר הגיב באופן אוטומאטי והרים את התכשיט מעל לראשה. היא לא היתה נמוכה, אבל לא היה לה סיכוי להתחרות במטר ותשעים הסנטימטרים שלו.

היא הבינה את זה באמצע התנועה ונאלצה להישען על החזה שלו כדי לא למעוד. עיניה התרחבו ופיה יצר עיגול מושלם. העיניים שלו התעכבו עליו לפני שחזרו אל עיניה.

דר היה מוכן לטעון שכל הסיפורים על איך שהזמן עומד מלכת הם סתם הבלים, אבל באותו רגע הוא לא היה יכול לשמוע את הרוח בעצים או ציפור מצייצת. המוח שלו היה ריק מכל מחשבה שלא דיימנה אותה עירומה במיטה שלו.

הוא הקיף אותה בידו הפנויה ומשך אותה לעברו כששמע נביחות מעצבנות מכיוון הרגליים שלו. זה היה כלבלב כעור בגודל של חתול בינוני. הוא חייך. "זה הכלב שאת מחפשת?"

הג'ינג'ית פסעה לאחור ותקעה בו מבט קשה בזמן שהרימה את הכלב על ידיה.

"גרגורי," היא נהמה הרימה את קולה באזהרה. "לא יפה."

"הנה," הוא הושיט את המחרוזת, "אל תשכחי את המתנה שלך."

היא חטפה את התכשיט מידו וזרקה אליו עוד מבט נבזי. אחר כך פנתה ממנו התחילה להתרחק. הוא לא חשב שתהיה לו סיבה לראות אותה שוב, אבל הרגיש שהוא רוצה בכך.

הוא נד בראשו והתקרב לאופנוע. הוא חבש שוב את הקסדה והתניע את המנוע בדרך אל האחוזה.