הרים אני רואה

שוב חלמתי על מים. גשם, ים, מפלים, נהרות, אגמים, שלוליות, טיפה אחת קטנה שנקווית בקצה ברז חלוד בחצר. זה זמן רב שנתי מתעקשת להשיב לי בכוח דמיונה המנומנם ובכזביה הרדומים את המוכר והשגור — את כל מה שהיה שלי ולעולם לא יהיה עוד ברשותי. אני זוכר שהמים זרמו במורד חלומי בשני מעיינות רחבים מקבילים, שני חתכים כחולים ורטובים בבשרה החיוור של האדמה היבשה. גדותיהם הצמיחו זרועות ענפים ארוכות ועטורות עלווה סמיכה כדי להצל עליהם, ועלים שנשרו בסחרור אטי התוו סביבם במים מעגלי אדוות קטנות עדינות להפליא. טבלתי את רגלַי בזרם והרגשתי איך המים אוחזים בי ברכות בכפם הצוננת. ישבתי תחת גשם דקיק ורענן, ומן האדמה הלחה נישא ריחו של עשב ירוק, ורוח קלה ליטפה את מצחי בעדינות חומלת. בחלומי הייתי מאושר, אך ברגע שפקחתי את עיני לכדי חרך צר, הצליפה בי השמש הישראלית העזה בשוט צורב חסר רחמים. האוויר היה חם וכבד. מיד עצמתי את עיני מאחורי משקפי השמש הכהים כדי להימלט אל הקרירות שעוד אצורה בראשי, אך ניצוצות זריזים של אור המשיכו לרצד על בטנת עפעפי, משאירים אחריהם סימנים זרחניים זעירים כחרירים שנעשו בסיכה ודרכם חודר האור הגס פנימה.

רק כעבור רגע ארוך הצלחתי להסתגל לבוהק הרוחש סביבי ולהבחין בקווי המתאר של הטרמפיאדה הצה"לית הנטושה, שעצרתי בה לפני זמן קצר כדי לנוח בצל הקלוש שגג הבטון האפור שלה סחט מעצמו. כעת חשתי גם את הצמא הנורא האוחז בגרוני כמו בצבת ואת הדממה המוחלטת המכתרת אותי, בוטה ואיומה כל כך עד שבלמתי בגרוני כחכוח קטן ומחוספס, כדי שלא אפריע לה.

הפניתי את ראשי באטיות לעבר הכביש הפרוש למרגלותי וראיתי בעברו האחר קמטוטי אדמה צהבהבים וגבעות נמוכות מנוקדות בסלעים לבנים, צרים וישרים כמו מצבות. לכאורה, הכול היה שם ברור ומואר ונוכח ומוחלט, והיה עלי להבין שאני רחוק מאוד מביתי ומחיי הרגילים, אבל באותו רגע עדיין היה זיכרון החלום כה מוחשי, עד שלא ידעתי אם אני ער ובאמת נמצא כאן או שמתוך תעתועי שנתי אני מדמיין את כל המרחק שעברתי ואת דרגש הבטון שאני שוכב עליו ואת החמה שיוצקת עלי את להטה ואת הרוח היוקדת שמסחררת באוויר אניצי צמחים כמושים ושקיות ניילון קרועות ומחככת גרגירי חול קטנים אלה באלה כדי להוציא מהם צלילי צרימה.

הבנתי, המים היו רק חלום. לא יותר ממחשבה תועה שנאחזה בקצות ציפורניה בצוק התלול של הכרתי. זה הכול. החלומות האלה שזורמים בהם מים בלי חשבון — חלומות של אינסטלטור — פקדו אותי לעתים תכופות ומילאו אותי אכזבה מרה בכל פעם שהקצתי וגיליתי שהחום והשמש לא נעלמו. לעתים תפסו את מקומם סיוטים על מישורים צחיחים ולבנים מעוצמת השרב ובהם מהלכים ילדים שפניהם שרופות. מאלה הייתי מקיץ בבעתה, ועד מהרה היתה מתחלפת בהקלה ובה נימה דקיקה של נחמה אווילית: המציאות, נוראה ככל שהיתה, טובה מן החלום.

זבובונים עצלים ריחפו ליד ראשי ונדבקו לחולצתי הבהירה. בפי עמד טעם תפל של עפר ושל לחם מעופש, ומגופי עלה ריח כבד של זיעה זרה. בתוך השקט המוחלט שמעתי כיצד הדם הולם ברקותי בקצב קבוע. התקשיתי להסביר לעצמי היכן בדיוק אני נמצא. הייתי בדרום הארץ, ללא ספק, אבל באותו רגע לא ידעתי הרבה יותר מכך. חיפשתי סביבי סימן היכר כלשהו, נקודת ציון בנוף הרחב, אבל לא מצאתי דבר. בשנים האחרונות העלימו גנבי המתכות החרוצים לא רק את אנדרטאות הברזל החלודות ואת לוחות הזיכרון, שהזמן מחה מעליהם את שמות המלחמות וההרוגים שנחקקו עליהם, אלא גם את השלטים הירוקים של מע"צ, שמציינים באותיות מחזירות אור את שמות היישובים הסמוכים ואת מספרי הכבישים המובילים אליהם. האותיות והספרות, השמות והמספרים, כולם הותכו ליציקות חלקות ואילמות ונמכרו לפי משקל לקבלנים שמבריחים את הסחורה לסין, למפרץ הפרסי או למזרח אירופה. לכל מקום אחר שבונים בו ומקימים, ולא רק מפרקים והורסים. מי שנוסע כעת בכבישים שהופשטו משלטיהם לא יכול לדעת אם הוא מתקרב ליעדו או מתרחק ממנו או אולי מקיף את יעדו שוב ושוב במעגלים אינסופיים.

איבדתי את דרכי.

אילצתי את עצמי לזוז קצת ועוד קצת, עד שהצלחתי לדחוק את גבי אל קיר הבטון של הטרמפיאדה ולהניף את גופי למצב של חצי ישיבה. לגמתי לגימה מדודה מבקבוק הפלסטיק, שחובר בתפס ברזל אל חגורת מכנסי, והקילוח החמים הזורם במורד גרוני החיה בי את הזיכרון, כמו נחל שמי הגשמים הממלאים אותו שוטפים מעל סלעיו את הבוץ ואת האבק שכיסו אותם בשכבה עבה של שכחה. "אם איבדת את הדרך, תחזור לנקודת ההתחלה", נשמע בתוכי קול מוכר. כך נזכרתי בסיבה להימצאותי במקום הזה. הגעתי כדי למצוא את אבא שלי. הוא שתמיד אמר לי לחזור להתחלה. לא חוכמת חיים מרשימה במיוחד — הרבה פעמים שאלתי אותו איך יודעים למצוא את נקודת ההתחלה הנכונה, הרי אנחנו מתחילים מחדש כל כך הרבה פעמים — אבל הנה, למרות הכול, אני פה. במקום שמשהו התחיל בו.

בימים האחרונים היתה לי תחושה שהוא עוקב אחרי. כמעט הבחנתי בו בכל צל חמקמק שארב לי בפינת הרחוב, בצליל נקישה מסתורי ששמעתי במהלך שיחת טלפון או בצללית כהה שבצבצה בשולי מראת הקטנוע בשעת לילה מאוחרת. לא ראיתי את פניו, אבל ידעתי שהוא מחכה לי שם כמו צייד מנוסה שמתחקה אחר עקבותי על הכביש, נובר בפח האשפה שלי כדי לקרוא את מכתבי הקרועים, מציץ בחלוני באמצע הלילה כדי לפענח בסבלנות את קוד הסתרים של תנועות עיני העצומות. רק כאשר האטתי בכוונה את צעדי כדי שישיג אותי — התעכבתי ליד חלון ראווה של חנות ריקה, כדי ללכוד את השתקפותו מעבר לכתפי, או סובבתי את ראשי לאחור בתנועה מהירה, כדי ללכוד סוף־סוף את מבטו — רק אז גיליתי שהוא אינו שם ונזכרתי שלמעשה אני הוא שמחפש אותו ולא להפך.

הוא נעלם. מישהו סיפר לי שהוא במדבר, מגשים לעצמו חלום ישן שחשבתי שנשכח ממנו מזמן. אינני יודע אם להאמין לסיפור הזה, אף אם הוא במקרה נכון לגמרי, אבל אני יודע שעלי למצוא אותו לפני שיהיה מאוחר.

מחיתי את הזיעה מעל מצחי וקמתי על רגלי במאמץ גדול ובאנחה קולנית, שהפרה את השקט סביבי. המילים שמהן עשויות המחשבות קרקשו בתוך ראשי כמו מטבע בקופסת פח. הבטתי בשמים המלובנים שנתלו מעלי וראיתי אותם פתוחים ואינסופיים. שמים ישראליים לכל אורכם ורוחבם. סוככתי על עיני מפני כדור האש הבוער במרכזם כמו פצע פעור וחיפשתי לשווא עננים. זו תנועה שנהפכה בי זה כבר לטבע שני. העיניים מחפשות כמו מאליהן, היד מסוככת כמו מעצמה, והשמים נשארים אדישים כשהיו, חלקים ואטומים — מגש גדול של זכוכית חלבית שאינו מציע כל נחמה מְצלה.

שפתי מלמלו תפילת חולין שאמורה לבקוע את שערי הרקיע ולחלץ מהם מים. על האמונה ויתרתי, ולמעשה לא החזקתי בה מעולם. נשארה לי רק תקווה, קלושה ורזה ככל שתהיה, שהגשם יבוא סוף־סוף וישטוף אותי, ישטוף מעלי את הלכלוך ואת הכיעור שדבקו בי, יצנן את עורי הצרוב, יטביל אותי בשם אחר, ישיק אותי לחיים חדשים. סביר להניח שזה לא יקרה. אני הרי נוסע דרומה — רחוק ככל שיישא אותי הקטנוע המוטלא שלי בחמישים הסמ"ק החלשלושים שלו — והסיכויים שירד גשם, דווקא כאן ודווקא עכשיו, מעטים מאוד. אפסיים. כבר מזמן כלו המים. כבר שנים לא ירד כאן גשם — שמונה, תשע, אולי אפילו יותר — ולא נראה שיחזור כעת.

מתי בכלל מתחילים לספור את היום הראשון של הבצורת? הרי הקיץ הבלתי פוסק הזה לא נחת עלינו ביום אחד. תחילה היה שם כי זה היה זמנו, ואחר כך מיאן להיפרד לשלום. הוא פשוט לא עזב. אולי אפשר להתחיל ביום האחרון של הגשם האחרון, אף אם עדיין לא ידענו אז שהוא יהיה האחרון. אז היה הגשם רק גשם — אדים שהתעבו לכדי טיפות שיורדות מהשמים בטבעיות מחזורית שאינה מודעת כלל לגודל המאורע.

אני מנסה לספר לעצמי מה עשיתי באותו יום ולא מצליח. כל כך הרבה קרה מאז, וכנראה גם על זיכרונותי אינני יכול לסמוך עוד. מן הסתם קמתי, התלבשתי, רטנתי על החשבונות, קיטרתי על תלאות השגרה, נרטבתי, התפשטתי, התייבשתי, אכלתי משהו שלא היה מתובל מספיק או שהיה מתובל יתר על המידה. קיוויתי שתהיה איזו תוכנית מעניינת בטלוויזיה והתבדיתי. את כל זה עשיתי בלי לדעת שלא יהיה עוד גשם, בלי לדעת דבר על שבע או שמונה או תשע השנים הרזות, הרעות והחמות שמחכות לי מעבר למפתן היום, מאז ועד עכשיו.

החזאים וההיסטוריונים יכולים מן הסתם לקבוע בדיוק מתי התרגשה עלינו עונת היובש הארוכה. אם יבקש זאת מהם מישהו, ויוסיף איזה שטר מקומט בתמורה לזמנם, הם יקומו מהכיסאות המשרדיים הנוחים, יטרחו ויבדקו ברישומים ובארכיונים ובהקלטות הישנות של מהדורות החדשות, עד שתתגלה להם התשובה. אבל אינני מאמין להם עוד, ופחות מכול לחזאים. אבא שלי נהג לומר שהם מפחיתים בכל פעם כמה מעלות מן התחזית בהוראה מגבוה, כדי שלא לדכדך את ההמונים, כדי לטעת בהם תקווה שמחר יהיה קריר ונעים, ולו במעט. הוא טען זאת באמונה ובלהט, כמו שעשה בכל פעם שדיבר על "הפוליטיקאים" ועל "ההמונים" ועל "המדינה", ואני שיתפתי אתו פעולה בכל פעם והסכמתי אתו, כי ניחם אותו לגלות שהוא לא לבד, ולי אין זה מעלה או מוריד אם הוא צדק או טעה שוב.

דבר אחד ידוע לי בוודאות: כבר זמן רב מאוד לא ירד כאן גשם, והכול השתנה. אינני יודע אלא שהאספלט שאני דורך עליו בדרכי דרומה מתבקע תחת רגלי, ושהנוף סביבי צבוע בגוונים מדכדכים של חום ושל צהוב שסיבתם היובש המתמשך ובקווים בלתי נמחים של שחור פחמי שהותירו השרפות המשתוללות באזורי הספר, בלי שיימצא מישהו שישים להן קץ.

המקום הזה, על נופיו וכבישיו, פניו שונו בידי אסונות ואכזבות, וכיום הוא עזוב, רחוק עוד יותר מן המסלול הנכון. ובכלל, מהו המסלול הנכון? האם זה אותו נתיב חיים שאך לפני שנים אחדות, רחוקות כל כך, חשבתי שאני מתקדם בו אל יעדי? אינני יודע. בהיעדר עקב נעל שידחק בצלעותי, שוט שיצליף בי וגרון שיגער בי, פניתי כמה פניות שגויות בדרך עד שהגעתי לכאן, לטרמפיאדה המאובקת הזאת. לנקודת האמצע במסע, שסופו לא נראה באופק המדברי.

לא רק מניין ימי הבצורת אינו ידוע לי, אלא גם מספר החודשים והשנים שחלפו מאז יבש כאן הכול. מתי בדיוק מתחילים למדוד את משכו של משבר כלכלי? כנראה מיום שכלכלן מהיר תפישה מתראיין לעיתון יומי ומגדיר זאת כך, לפני שחכמולוגים אחרים, זריזים פחות, מגרדים נמרצות בראשיהם וכותבים במחברת הרעיונות הדקיקה שלהם כינויים מתחכמים חדשים ומדגישים אותם בשני קווים כחולים או אפילו בכוכבית מקושקשת: "צונאמי כלכלי", "טייפון פיננסי", "מפולת בשוק", "יום הדין של המשק", "השפל הגדול החדש", "המצב".

כל עסקי האינטרנט וההיי־טק והננו־טכנולוגיה והמיקרו־ביולוגיה והנדל"ן הספקולטיבי והאנרגייה הסולרית והתוכן הוויראלי שמילאו וגדשו את הארץ נעלמו כלא היו, ודעכו גם העסקים הישנים, אלה של הפלדה ושל הבטון ושל הפֵּרות והירקות ושל חנויות הספרים ושל המרפאות הווטרינריות ושל רשתות הביגוד וההנעלה ושל גלריות הצילום ושל המספרות ושל מכוני הכושר והבריאות. החברות נסגרו, המשרדים התרוקנו, העובדים פוטרו, האופציות מומשו או דוללו או התאדו ונגוזו. מכל המספרים הגדולים שעליהם נשענה הכלכלה המזנקת קדימה לא נשאר כמעט דבר. החגיגה הסתיימה. העוני והמחסור הגיחו מתוך סדקי הצמיחה כמו היבלית הצומחת בין ההריסות בעיירות הרפאים שחלפתי על פניהן.

מפלצת שחורה ואטומה שלה תריסר ראשים, כזו היא הדלות, ולכל אחד מראשיה תריסר ראשים משל עצמו — נסה לקצוץ אחד בגרזן או לנסר אותו בלהב משונן, ומיד יצמחו במקומו שניים חדשים. נסה להפנות אליה את גבך ומיד היא תשלח את ידיה אל כיסיך לקחת ממך את כספך ואת ביתך, ואחר כך גם את חלומותיך ואת צרור זיכרונותיך שאגרת לימים הקשים שיגיעו. והנה הגיעו, הימים האלה, ועוד איך הגיעו. אין ימים קשים מאלה.

מה קדם למה? הבצורת או המפולת? אין לדעת. חיי כאן עדיין לא נתנו בי בינה מספקת לקבוע איך התחיל הכול ומי בדיוק אחראי למה. המעט שהצלחתי ללמוד עד כה פילס את דרכו לראשי במהלומות אגרוף ובדחיקות מרפקים, ובדרך הזאת לא הבנתי אלא ששתי אלה — התאומות הסיאמיות, בצורת ומפולת — הגיעו כרוכות יחד, זו מדגישה את זו. כל אחת בנפרד אולי היתה נסבלת, אבל יחד הן בלתי אפשריות.

אמנם במקום הזה מקובל להאדיר את העבר ולחשוב שהיה טוב ונדיב כלפינו, אבל הפעם נראה שכך באמת היה. נראה שגרוע מזה לא ייתכן: החנויות מעולם לא היו ריקות יותר, הרחובות מעולם לא היו עזובים יותר, התקווה מעולם לא היתה דלה כל כך והאתמולים מעולם לא נראו זהובים כל כך. הו ארצי, מולדתי השנייה, השאולה, ארץ נוי אביונה. אימפריה לשעבר, שקועה בחובות וקורסת תחת שלטון כושל, הרי את מתפרקת לחתיכות: חלקים גדולים ממך נתלשים ומתקלפים, בועיות חום פוקעות בקירות הבתים שהקימו על אדמתך החולמים והמתנבאים והמקווים לטוב. ברגים ומסמרים חלודים מתגוללים כעת ברחובותייך, מצטברים בפתחי הביוב שיבש. את הולכת ומתמלאת בסחי חוצות, בהמולה ממארת. לו היה בכוחי ללכת, הייתי נס מפנייך, אך אינני יודע איזו רגל להניח על אדמתך תחילה, ולכן אני נשאר במקומי.

לעתים הייתי רואה את העקבות הקלושים שהותירו הדרורים והעורבנים באבק שהצטבר על אדן חלוני, אבל לא שמעתי עוד ציפורי שיר שורקות מענפי העצים. חשבתי שזה סימן רע, אך מה בעצם אני יודע על ציפורים, אם עורבים, אם דרורים ואם קיכלים מצויצים. למעשה, אינני יודע דבר על הטבע. כל חיי הייתי מוקף קירות וכבישים וסניפים של רשתות מזון מהיר ותחנות דלק. קצרים ומתוכננים היו ביקורי באיזה חוף מגודר ומוסדר חנייה או בהר שסומנו בו שבילים כבושים ובטוחים בידי פקח של החברה להגנת הטבע.

גם ילדים משחקים קשה לראות כאן, וזמן רב לא שמעתי את צחוקם. לא נשארו מהם אלא עטיפות דביקות של ארטיקים וגושישי מסטיק שעוד נדבקים לסוליות בזמן שאני צועד ברחובות המטונפים לכל אורכם ורוחבם וגובהם — מן האספלט ועד לסיד הגגות. מדי פעם הרגשתי בחסרונם, אך בעצם מה אני יודע על ילדים?

מעט מאוד שרד. כל מה שהיה ישן ורעוע התבלה עוד יותר, וכל מה שנבנה או הורכב בשנים האחרונות מחומרים זולים והודבק בידי בעלי מלאכה קצרי רוח תלוי על בלימה. אפילו התשוקות הגדולות איבדו את להטן.

עליתי על הקטנוע שלי, במאמץ רב התנעתי אותו והתרחקתי מהר ככל שיכולתי. קווי המתח הגבוה תפרו במהירות את הנוף הצחיח בחוט שחור כמו במכפלת מכנסיים. סחטתי את ידית הגז עד הסוף, עד שנחרצו בכף ידי הימנית קווים אדומים. הקטנוע הצייתן השתנק מרוב מאמץ להניע את שנינו קדימה, אבל אני התקשיתי להניח את עברי מאחור. חשתי אותו נושף בעורפי, אוחז במותני כדי שהרוח החמה לא תפיל אותו בסיבובים החדים. הוא נהג המשנה שלי, שלוחש באוזני מתי לפנות ימינה או שמאלה ומתי להמשיך ישר. הוא ששלח אותי לקצה הרחוק של המדינה הקטנה והקמלה הזאת.

האם אני נוסע בכיוון הנכון? לא ידעתי. אינני יודע אלא שאני נוסע רחוק ככל שיידרש כדי לחפש את אבא שלי. הוא אבד לי ולכן עלי לחזור לנקודת ההתחלה. אני שומע באוזני רוחי את הרי"ש הלטינית המתגלגלת שלו קוראת לי ומפצירה בי לבוא בעקבותיו. זו רי"ש רכה, רוחשת, רותחת, רוקדת, רוטנת, רועמת, רועדת, רכה, רעבה, רפה, רודנית, רחוקה. אני מרגיש שכוח גדול הודף אותי לקראתו, ודמעות מלוחות וצורבות של חמלה ושל געגוע ממלאות את עיני כשאני חושב עליו, ואולי נבעו רק ממגע הרוח היבשה שמצליפה בי כעת בשארית כוחותיה גשם יבש של אבק.