הרי קולורדו 2: חלומות מתוקים

1 אצל בבא

ישבתי במכונית שלי, שחנתה מחוץ לבר.

זה נראה כמו בר, וזה יכול היה להיות כל בר בכל מקום — בעיירה קטנה, בעיר גדולה, לא משנה. זה היה סתם בר. הבר של בבא, כנראה, כי בחלקו העליון של שלט ענק, שהיה תלוי על המבנה, היה כתוב באותיות כחולות על רקע שחור: "אצל בבא."

הסתכלתי החוצה דרך החלון לצד שמאל. שני אופנועי הארלי דייווידסון חנו שם.

הסתכלתי שוב על הבר, שנראה, כך נדמה, קצת כמו בר של אופנוענים.

הסתכלתי החוצה דרך החלון לצד ימין. טנדר שברולט כחול, חבוט וישן חנה בקצה מגרש החנייה.

הפניתי שוב מבט לעבר הבר, שעל פניו לא נראה על רמה או מתוחכם. הנחתי שאין להם אפילו כוסות מרטיני.

העפתי מבט בחלון של הבר. בחלקו הפנימי היה שלט שכתוב עליו: "דרושים עובדים." במרווח הלבן הקטן בתחתית השלט היה רשום, "מלצרית."

שאפתי אוויר דרך האף. ואז נשפתי, יצאתי מהמכונית והלכתי ישר אל הדלת, עברתי דרכה ונכנסתי אל תוך הבר.

צדקתי. שום דבר מיוחד. שום דבר על רמה או מתוחכם. זה יכול היה להיות כל בר בכל מקום.

גבר ישב על שרפרף בפינת דלפק הבר הארוך בחלק האחורי של החדר. הוא חבש כובע בייסבול. שני גברים נוספים שיחקו סנוקר ליד אחד מארבעת שולחנות הסנוקר שהיו מסודרים שניים משמאל, שניים מימין; הגברים היו ליד אחד השולחנות משמאל. מסתבר שאופנוענים משחקים סנוקר. אישה עמדה מאחורי הבר. היה לה שיער שופע בצבע בלונד פלטינה. היה לה גם חזה שופע. יכולתי לראות את זה, כי הוא פרץ מתוך החלק העליון של גופיית ההארלי שלה, ובנוסף גם מתח את הבד.

היא הפנתה עיניים אל הדלת ברגע שנכנסתי, והן לא עזבו אותי בזמן שהלכתי לעבר דלפק הבר.

"היי," פתחתי.

"שנטל נמצאת בערך שלושים קילומטר מכאן בהמשך הכביש," קטעה אותי הבלונדינית. "פשוט תיקחי ימינה כשאת יוצאת מהחנייה ותמשיכי ישר."

"סליחה?" שאלתי והרגשתי את הגבר עם כובע הבייסבול מסתובב ומסתכל עליי.

"את מחפשת את שנטל?" שאלה הבלונדינית.

"לא, אני —"

"גנואו־בואון1?" שאלה.

"גנואו־בואון?" חזרתי אחריה.

"גנואו־בואון. לא מאוד רחוק משנטל," היא אמרה. "זה מה שאת מחפשת?"

לא ידעתי מה לומר. אז שאלתי, "את מתכוונת שגנואו־בואון זה שם של עיר?"

היא לא ענתה. היא הסתכלה על האיש בעל כובע הבייסבול. גם אני הסתכלתי עליו. כשעשיתי זאת, הבחנתי, קודם כול, שהקסקט שלו ראה ללא ספק ימים טובים יותר, והימים האלו היו בערך לפני ארבע מאות שנה. ושנית, שהוא בוהה בשדיים שלי.

הסתכלתי בחזרה אל הבלונדינית.

"אני כאן בקשר לעבודה במלצרות."

לרגע השתררה דממה מתוחה. ואז פרץ האיש עם כובע הבייסבול בצחוק קולני.

העיניים של הבלונדינית הצטמצמו.

"בבא אמר לך להגיד את זה?" היא שאלה.

"בבא?" שאלתי בחזרה, מבולבלת בשלב זה.

"בבא," פלטה ואז העיפה מבט מסביב לפני שהסתכלה בי. "זה לא מצחיק. יש לי דברים לעשות."

גם אני העפתי מבט מסביב וראיתי, שלמעשה אין לה הרבה מה לעשות. שני הבחורים שיחקו סנוקר ולא נראו צמאים במיוחד. כוס בירה כמעט מלאה היתה מונחת לפני הבחור עם כובע הבייסבול.

הסתכלתי שוב על הבלונדינית.

"אני לא צוחקת," אמרתי לה.

"זיוני שכל," ענתה בכעס, הסבלנות שלה כבר קרובה לפקוע.

זה היה מפתיע. זה לא שמעולם לא שמעתי מילים גסות קודם, או השתמשתי בהן בעצמי, אבל לא נהגתי לפלוט אותן לעבר זרים שמחפשים עבודה. או זרים באופן כללי. בנוסף הייתי שם שלוש דקות בערך ולא עשיתי שום דבר שיכול להעמיד במבחן את סבלנותו של מישהו ובטח שלא לגרום לה לפקוע.

"לא, ברצינות. אני מעוניינת להגיש מועמדות לתפקיד," הסברתי.

היא לא ענתה למשך פרק זמן, שבמהלכו סקרה אותי בשתיקה. החלטתי לעשות אותו דבר.

היא היתה יכולה להיות יפה, אילולא התעללה בשיער שלה כל כך ואילולא שמה כל כך הרבה איפור ונראה בבירור שהיא במצב רוח רע ושכל אחד יכול לעצבן אותה. אם כי היא באמת שיחקה אותה עם הגופייה הזאת. גם לי היה חזה רציני, אבל הוא לא הגיע עם גוף קטן, רזה אך עגלגל. הוא הגיע עם תחת גדול, עם כרס בודהה קטנה ועם רמז של שומן גבי. שלא לדבר על זרועות רופסות למדיי.

החלטתי לשבור את השתיקה ולהודיע, "אני לורן גרהם."

הושטתי יד. היא בהתה בה, אבל לא הספיקה להגיב, כי איש כובע הבייסבול דיבר.

"ג'ים־בילי," אמר, ואני הסתובבתי אליו.

"סליחה?"

היד שלו היתה מושטת לעברי, הוא חייך, והפעם הסתכל לי לתוך העיניים. בצד שמאל מלפנים היתה חסרה לו השן השנייה והוא לא טרח להחליף אותה. מסיבה כלשהי במקום שזה יגרום לו להיראות כמו טמבל כפרי עם היגיינת פה גרועה, זה גרם לו להיראות קצת מטופש וקצת חמוד.

"ג'ים־בילי," חזר ואמר. "זה השם שלי."

לקחתי את היד ולחצתי אותה. "נעים להכיר אותך, ג'ים־בילי."

חזרתי על שמו, כי למדתי מזמן בסמינר הדרכה לעשות את זה כשאני פוגשת מישהו. זה מעגן את השם בזיכרון כדי שלא תשכח אותו. הייתי גרועה בשמות, גיליתי כי השיטה הזו עובדת וחשבתי, שמלצרית בעיירה קטנה צריכה לזכור את שמות הלקוחות הקבועים בבר. וג'ים־בילי נראה ללא ספק כמו לקוח קבוע.

עזר לי גם לשנן בלי קול, ג'ים־בילי, ג'ים־בילי, ג'ים־בילי.

אבל, בעצם, מי ישכח שם כמו "ג'ים־בילי"?

הוא לחץ קצרות את ידי, שחרר לי אותה והסתכל לעבר הבלונדינית.

"היא תמצא חן בעיני טייט. לגמרי," הצהיר. "בעיני בבא אפילו עוד יותר."

"תסתום, ג'ים־בילי," מלמלה הבלונדינית.

"בקשר לעבודה..." אמרתי, חוזרת ומעלה את הנושא; הבלונדית הסתכלה עליי.

ואז היא רכנה לעברי. "מותק, קבלי את זה בתור טובה שאני עושה לך. הבחורים כאן בסביבה..." היא הניפה יד אחת באוויר. "הם יאכלו אותך חיה. לכי לשנטל. לגנואו־בואון. לאישה כמוך אין מה לחפש בקרנל."

קרנל.

זאת היתה אחת הסיבות, שבגללן בחרתי בעיירה הזאת. השם שלה הוא "קרנל2". חשבתי שזה היה מצחיק ומעניין, ויותר מעניין מזה לא רציתי.

רציתי לגור בעיירה נידחת בשם קרנל. רציתי לעבוד בבר שכוח אל בשם אצל בבא. לא היה שום דבר ראוי לציון באף אחד מהם, חוץ מהשמות. שום דבר שייחרת בזיכרון. שום דבר מיוחד. לא כלום.

"את לא מבינה," אמרתי לה. "אני —"

היא נשענה לאחור ואמרה. "אוי מותק, אני מבינה." העיניים שלה נעו מקצה הראש ועד הסרעפת שלי — זה היה כל מה שיכלה לראות ממני כשהבר בינינו — ואז חזרו לעיניי. "את מחפשת איזה ריגוש. את מחפשת הרפתקה."

"אני לא. אני —"

היא הניפה ידיים באוויר. "את חושבת שאני לא יודעת לזהות את זה כשאני רואה את זה? אני נראית כמו אישה שנולדה אתמול? אני נראית כמו אישה שבא לה לשכור מלצרית חדשה, להדריך אותה וללמוד לאכול את החרא החדש שהיא תאכיל אותי? ואז כשהיא תבין שהיא רוצה את החיים שלה בחזרה היא תקום ותעזוב, ואז אני אצטרך לשכור ולהדריך וללמוד לאכול עוד חרא חדש?"

"אני לא אעשה לך... אהמ..."

"כולם מאכילים חרא בכמויות, ואני לא אוהבת את הטעם שלו גם כשהוא מגיע מאנשים כמוני. אני כבר יודעת שאני ממש לא אוהבת את הטעם שלו כשהוא מגיע מאנשים כמוך."

שוב לא ידעתי מה לומר, כי התברר לי שהיא כבר קבעה את דעתה עליי.

"לא רוצה להישמע חצופה," אמרתי בשקט, "אבל את לא באמת מכירה אותי. את לא יודעת איזה מין בן אדם אני."

"נכון," ענתה, והמילה שביטאה היתה מלאת בוז.

"את לא," התעקשתי.

"מותק —" היא התחילה, אבל אני רכנתי קדימה והיתה לי סיבה.

רכנתי קדימה כי הייתי צריכה שתשמע אותי. רכנתי קדימה כי אני מחפשת את קרנל כבר הרבה זמן. אני מחפשת את המקום של בבא כבר הרבה זמן. הייתי צריכה להיות שם, וכדי להיות שם הייתי צריכה את העבודה הזאת.

"נכון," חזרתי. "את חושבת שאני איזשהו סוג של אישה אבודה שיצאה מאיזה ספר, נוסעת ברחבי העולם באיזה מסע אידיוטי למצוא את עצמי?" שאלתי, ולפני שיכלה לענות, המשכתי, "שאני חושבת שאני יכולה לצאת לעולם ולמצוא אוכל טוב ולחוות מקומות מעניינים בזמן שאני מחפשת את עצמי, לובשת בגדים מהממים, נראית משגע וגורמת לכל מי שאני פוגשת להתאהב בי, ובסוף מוצאת איש מדהים שממש טוב במיטה ומעריץ אותי באופן עיוור?" נדתי בראשי. "אז זהו, שאני לא. אני יודעת מי אני ואני יודעת מה אני רוצה ואני יודעת שאני לא רוצה את זה, כי זה לא קיים. אני גם יודעת מה אני מחפשת, ואני יודעת שמצאתי את זה בדיוק כאן."

"תקשיבי —" התחילה.

"לא, תקשיבי את," קטעתי אותה. "כל החיים שלי, או עד כמה שאני יכולה לזכור, חשבתי שמשהו מיוחד עומד לקרות לי. פשוט היתה לי הרגשה כזאת. עמוק בעצמות. לא ידעתי מה זה, אבל זה אמור היה להיות יפיפה, מדהים, עצום." התכופפתי עוד. "כל... החיים... שלי." נענעתי שוב בראשי והנחתי את ידי על הבר. "זה לא קרה. חיכיתי וזה לא קרה. חיכיתי עוד וזה לא קרה. חיכיתי עוד ועדיין זה לא קרה. עכשיו אני יודעת שזה לא עומד לקרות. זה אף פעם לא יקרה, מפני שאין שום דבר מיוחד שם בחוץ שיכול לקרות."

לקחתי שאיפה, היא פתחה את פיה, אבל אני המשכתי לדבר.

"היה לי בעל. היה לי בית. היתה לי עבודה. היו לי חברים. ואז גיליתי שבעלי שוכב עם החברה הכי טובה שלי. שזה לא רומן חולף, שהם עושים את זה כבר חמש שנים. כשהמרצע יצא מן השק, הם החליטו להיות יחד באמת. הוא התגרש ממני, ואני לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות את החלק שלו בבית, אז מכרנו אותו. ואז, פתאום, אחרי עשר שנים יחד, הייתי לבד. הם לקחו איתם את החברים, שמאחורי הגב שלי תמיד חשבו שהם מושלמים יחד. כולם ידעו. במשך חמש שנים. ואף אחד לא אמר לי."

"לעזאזל, אישה," מלמל ג'ים־בילי.

"כן," אמרתי לג'ים־בילי והסתכלתי בחזרה אל הבלונדינית. "אבל, את יודעת, אחרי ההלם הראשוני לא היה לי אכפת. בחיי. ממש לא. כי פתאום הבנתי שהיו לי נישואים מחורבנים ובעל מחורבן והיתה לי חרא של חברה הכי טובה וכל מיני חרא של חברים אחרים מלבדה. וכל הזמן הזה חייתי בבית שלא רציתי, הוא היה יותר מדיי גדול ויותר מדיי הכל. בית צריך להיות בית, לא סתם קופסה עם גג. והבית הזה היה בעיירה שלא אהבתי, כי כל הבתים נראו אותו דבר וכל הנשים התלבשו אותו דבר וכל הגברים התפרפרו באותה צורה וכל המכוניות היו נוצצות וחדשות, ולא היה לשום דבר אופי. ובעיירה הזאת היתה לי עבודה שלא ממש אהבתי, גם אם הרווחתי כסף טוב." הנמכתי את הקול ואמרתי לה, "הבנתי שלא היה לי שום דבר מיוחד. פתאום הבנתי שלחיים אין שום דבר מיוחד להציע לי." לקחתי נשימה וסיימתי, "וזה בסדר מבחינתי. אני לא רוצה מיוחד. חיכיתי וניסיתי לגרום לזה לקרות, וזה לא קרה. אז שיהיה ככה. עכשיו אני רוצה לגור במקום שהוא סתם מקום. אני רוצה מקום עבודה שבו אני יכולה לעבוד ברצינות בזמן שאני עובדת, ואז ללכת הביתה למקום שהוא בית ופשוט להיות בבית. אני לא רוצה שום דבר. אני סיימתי עם לרצות דברים. רציתי וקיוויתי במשך ארבעים ושתיים שנה. הדבר היחיד שאני רוצה הוא שלווה."

"את חושבת שתמצאי שלווה בבר אופנוענים?" שאל ג'ים־בילי שאלה שהיתה כנראה במקום, ואני הסתכלתי עליו.

"אני חושבת שאני יכולה להגיע לעבודה בזמן, לעשות עבודה טובה, להרגיש טוב עם עצמי, כי עבדתי קשה ועשיתי כמיטב יכולתי, וללכת הבית ולא לחשוב על בר אופנוענים. אני יכולה לחשוב על עצמי או על מה שמתחשק לי לאכול לארוחת ערב או על מה נראה מעניין בטלוויזיה. ואז אלך לישון בלי לחשוב על שום דבר ואקום ואגיע שוב לעבודה בזמן." הסתובבתי לעבר הבלונדינית. "זה מה שאני חושבת. אני לא מחפשת ריגוש. אני לא מחפשת הרפתקה. אני לא מחפשת שום דבר מיוחד, כי אני יכולה להסתפק בזה. זה מה שאני מחפשת. את יכולה לתת לי את זה?"

הבלונדינית לא אמרה כלום רק הסתכלה לי לתוך העיניים. הפנים שלה היו חתומות ולא פחות מזה קשות, והן נשארו חתומות וקשות למשך זמן רב.

ואז היא אמרה, "אני קריסטל. אביא לך טופס הגשת מועמדות."

*

עמדתי ליד חלון חדר המלון שלי, מסיטה את הווילון ביד אחת ומביטה אל הבריכה.

במלון קרנל אין שום דבר יוצא דופן. גוש בניינים ארוך, דו קומתי, כל הדלתות פונות לחזית, ארבע עשרה למעלה, ארבע עשרה למטה. אני הייתי למטה במספר שלוש עשרה. החדרים היו נקיים, בחדר שלי היו מיטת קינג־סייז וטלוויזיה, שבטח נקנתה לפני חמש עשרה שנה ונתלתה מהקיר. שידת ארבע המגירות הנמוכה ושולחנות הלילה נתלו מהקיר ולא היו להם רגליים. בארון היו שתי כריות נוספות ושמיכה נוספת. במקלחת ובכיור המטבח היו כתמי חלודה, אבל למרות זאת גם הם היו נקיים. הסך הכל הכללי היה מתחת לממוצע — אבל זה הספיק.

הבריכה, לעומת זאת, היא היתה משהו מיוחד. היא לא היתה גדולה, אבל הבריקה מניקיון. כסאות הנוח סביבה לא היו באיכות הגבוהה ביותר, אבל הם היו בסדר, במצב טוב ומתוחזקים כהלכה.

העברתי מבט מן הבריכה אל הקבלה. זה לא היה בדיוק ביתן קבלה, אלא בית קטנטן. בית קטנטן ומטופח עם עליית גג. בחזית היו גם חצאי חביות גדולות מלאות בפרחים שרק עכשיו נשתלו. לא היה עדיין קיץ, אבל היה סוף האביב, כך שהפרחים היו רחוקים מלפרוח במלואם.

קרנל שכנה בהרי הרוקי. לייתר דיוק היא שכנה בעמק קטן מוקף גבעות מוקפות הרים. מאי היה בפתח, קור שרר באוויר, ותהיתי אם לפרחים האלו יש תקווה.

אם כן, למי ששתל אותם היתה קיבולת מרשימה של תקווה. היו עוד פרחים באדניות שעל החלונות הקדמיים של ביתן-הקבלה-או-הבית. פרחים נוספים נשתלו בחצאי חביות, שהוצבו לסירוגין על יד עמודי השביל שבחזית חדרי המלון, ועוד אדניות הונחו על מעקה המרפסת בחזית החדרים למעלה. ואחרונים חביבים היו חצאי החביות הנוספים שפוזרו באזור הבריכה.

מגרש החנייה היה מסודר ומתוחזק היטב, והמלון וביתן-הקבלה-או-הבית נצבעו שניהם באופן יסודי.

כל הדברים האלו הצביעו על כך שמלון קרנל היה אולי מתחת לממוצע אבל חשוב לבעליו.

נרשמתי אצל אישה נחמדה בדלפק הקבלה, שאמרה שאם אני צריכה משהו, מטבעות למכונות המזון והשתייה או חדר כביסה, חיבור ווי-פיי, תפריטי מסעדות ומשלוחים בעיירה, "פשוט תצעקי."

אז פרקתי את מה שהיה במכונית שלי. את הכל. פרקתי את מה שהיה שם בפעם הראשונה מזה ארבעה חודשים וחצי. ואז ניקיתי אותה. את כל עטיפות המזון המהיר, את פחיות המשקה הריקות, סוכריות המנטה שנפלו, חתיכות ממתקים אבודות, פיסות נייר. שיירים ושרידים של מסע דרכים קטלני. גררתי את המזוודות שלי (היו חמש) ואת התיבות (היו שתיים) לתוך החדר במלון, לקחתי שקית ניילון שמצאתי ומילאתי לגמרי בפסולת, גוררת אותה אל פח האשפה הגדול, שהוסתר קרוב לחזית הצדדית של המלון, זה שלא פונה לשום רחוב.

ואז פרקתי את הבגדים שלי.

במהלך ארבעת החודשים וחצי האחרונים התגוררתי בהמון חדרי מלון, אבל מעולם לא פרקתי. מעולם לא נשארתי יותר משלושה ימים. נשארתי רק לפרק זמן שהספיק לכביסה, להתרעננות ולקבלת החלטה לאיזה כיוון אני ממשיכה בחיפושיי במסלול זיגזג, שחצה כל כך הרבה מדינות עד שאיבדתי את הספירה בחיפושיי אחר עיירת־שומקום.

אחרי שפרקתי, הלכתי העירה, מה שהסתכם בזה שעברתי את חדר מספר ארבע עשרה ופניתי. מלון קרנל היה ממוקם בקצה העיירה, ממש לפני שהכביש חזר והשתרע שוב אל עבר לא כלום. מצאתי מעדנייה, קניתי כריך לחם שיפון עם פסטרמה ואכלתי אותו על המדרכה, שוטפת אותו עם משקה דיאטטי. ואז חציתי את העיר מקצה לקצה.

אצל בבא היה באמצע, במרחק חמישה רחובות מן המלון, והוא היה ללא ספק בר אופנוענים, כי קרנל היתה עיירת אופנוענים. היו בה שתי חנויות אופנועים ומוסך אופנועים אחד בקצה העיר הנגדי לזה של מלון קרנל, שהיה בו שלט שהכריז "אנחנו מטפלים גם במכוניות." היו גם שלוש חנויות ציוד לאופנועים, שיכולתי לראות דרך החלונות כי הם מוכרים הרבה אביזרים מעור לאופנועים וגם בגדי עור לאופנוענים.

היו גם מעדנייה, מזנון מהיר, מסעדה איטלקית, חנות למשלוחי פיצה ובית קפה, שנקרא משום מה "קפה לה-לה-לנד". כשהבטתי שוב מבעד לחלונות של לה-לה-לנד, ראיתי שהוא לא מנוהל בידי אופנוענים, אלא בידי היפים, שהיו היפים עד כדי כך שלבשו חולצות מודפסות בסמלי שלום מלפנים, והיה להם שיער ארוך. אחד מן השניים שמאחורי הדלפק הרכיב משקפי שמש עגולים, צבועים בכחול כהה אם כי היה בתוך החנות, ולאחר היה סרט דק קלוע סביב מצחו. נראה כאילו הם עלולים להתיישב בכל רגע שלובי רגליים על הרצפה בשירת קומ-בא-יה.

נוסף לכל אלה היתה בעיירה חנות מוצרי טבק מוזלים, שמכרה את כל סוגי תענוגות העישון לכל סוגי הדברים שאפשר לעשן. היו גם שתי חנויות אלכוהול מוזל, חנות כלבו וחייט, שהתמחה ככל הנראה בתפירת טלאים על בגדי אופנוענים מעור (או לפחות זה מה שהשלט על החלון הכריז). בעיירה היו שתי חנויות נוחות — אחת מול המלון, אחת בצד השני של העיר מול המוסך. היה בה גם מרכול עמוס שגודלו היה בערך רבע מגודלם של מרכולים, שהיו, קרוב לוודאי, בכל עיירה במדינה, ונראה כאילו הוא שם מאז 1967. את כל אלו השלימו מאפייה, חנות לחומרי בניין, חנות פרחים, תחנת דלק ומגוון של שומקומות שממלאים עיירת שומקום.

היו אנשים ברחוב, וידעתי שהם חברותיים, כי רובם חייכו אליי.

אחרי שסרקתי את הרחוב הראשי (שנקרא רחוב ראשי והיה גם הרחוב היחיד שהיו בו חנויות; היתר היו רחובות מגורים) של ביתי החדש, חזרתי לדלפק הקבלה במלון. קניתי חבילת ווי-פיי לשבוע מהגברת הנחמדה, שניצלה את ההזדמנות כדי לחלוק איתי את העובדה ששמה בטי. גם אני חלקתי איתה את שמי, וכשקיבלתי את הווי-פיי החלטתי לשלם שבוע מראש על החדר שלי. ההחלטה הזאת מלאה את בטי אושר, וידעתי את זה כי היא אמרה לי.

"מתוקה! שבוע! אני מאושרת!" צעקה.

היא היתה אמורה להיות. המכונית שלי היתה היחידה במגרש החנייה, ולה היו הרגלי עציצים ובריכה — והם לא היו בדיוק זולים.

בכל מקרה, בטי היתה ידידותית ופתוחה, והחלטתי שאני מחבבת אותה.

אחרי שאמרתי לה שאני מאושרת על כך ששימחתי אותה, חזרתי למספר שלוש עשרה והוצאתי את המחשב הנייד שלי. ואז התחברתי. התעלמתי מכל הודעות הדואר האלקטרוני שלי ושלחתי הודעה להוריי ולאחותי הקטנה שהכל בסדר, שאני בסדר גמור ואצור קשר מאוחר יותר עם מידע נוסף. ראיתי שהם שלחו לי הודעות, אבל לא קראתי אותן. לא קראתי אותן, כי ידעתי שהן ילחיצו אותי, ידעתי שאמא שלי ואבא שלי ואחותי קרוליין היו מבוהלים. הם לא התלהבו מזה שאני לוקחת סיכונים ומשוטטת ברחבי המדינה בחיפוש אחר שום דבר מיוחד. הם היו מעדיפים שאעבור לגור בבית, אאסוף את עצמי, אמצא איש הגון ואתחיל מחדש (בסדר הזה).

סגרתי את המחשב שלי, ישבתי על המיטה הגדולה, הרכה, בהיתי בקיר וחשבתי על יום המחרת, שבו הייתי אמורה להיות אצל בבא בשעה אחת עשרה כדי להתלמד במלצרות ולהתחיל את החיים החדשים שלי.

אחר כך חייכתי.

אחר כך צפיתי בטלוויזיה עד שהחשיך והבריכה קראה לי.

אז עמדתי והבטתי החוצה וראיתי שהבריכה נראית נקייה ומפתה וכולה מוארת. למעשה, מגרש החנייה היה מואר כולו. כשראיתי אותו, הבנתי ארבעה דברים בנוגע לבטי מהקבלה: היא היתה חברותית, היא אהבה פרחים, היא היתה מרוצה מן המלון-ברמה-מתחת-לממוצע שלה ומן הבריכה הקטנה אך הנקייה, והיא רצתה שהאורחים שלה ירגישו מוגנים.

זה היה הרגע שבו ראיתי את המכונית מגיעה. זאת היתה מכונית עם גג נפתח, איזשהו מודל ישן. היא נראתה כמו קרייזלר, לא במצב מעולה אבל גם לא גרוטאה.

המכונית חנתה מחוץ לביתן הקבלה, הדלת נפתחה, ואישה יצאה מתוכה.

הסתכלתי על האישה.

היו לה שיער עבה, ארוך וכהה ורגליים ארוכות, שמלוא אורכן נראה היה לעין מתחת לחצאית הג'ינס פרומת הקצוות והמאוד קצרה שלה. היו לה גופייה צמודה ומחשוף יותר שופע מאשר לקריסטל (אבל לא יותר מאשר לי). היא לא היתה קטנה או רזה. היא היתה ארוכה ומאוד עגלגלה, אבל ברור היה שלא אכפת לה. כרס־בודהה קטנה ורמז של שומן בגב לא הפריעו לה. אפילו לא טיפה. למעשה, היא טיפחה אותם.

היא צעדה לתוך ביתן הקבלה, וראיתי שהיה שם גבר. הוא היה בגיל העמידה המתקדם כמו בטי. הוא חייך אליה כאילו הוא מכיר אותה, והיא נפנפה וחייכה חזרה באופן שהשאיר אותו רושם. ידעתי שזה היה נכון, כשמסר לה מפתח ופסח על כל שלבי הצ'ק אין המקובלים. היא לקחה את המפתח, שמה את שתי הידיים על הדלפק, הרימה את עצמה, הישבן מצביע אל על, רגליה בסנדלים עם עקבי סטילטו גבוהים על בהונות. היא הניפה רגל אחת לאחור ורכנה לעברו, מפריחה נשיקה מעל לדלפק. אחר כך הסתערה בחזרה אל המכונית בעלת הגג הנפתח שלה, נכנסה פנימה וחצתה את מגרש החנייה כדי לחנות שלושה מקומות אחרי הלקסוס שלי. היא יצאה החוצה, לא הוציאה מזוודה, הלכה לעבר אחת הדלתות ושם נעלמה.

היתה לי תחושה שאצטרך לקנות כמה גופיות כדי להשתלב בקרנל.

שמטתי את הווילון ונגשתי אל השידה. רוב הבגדים שלי היו מקופלים ומונחים מעליה, לא היה מספיק מקום לכולם במגירות ובארון. אבל הם נחלצו לפחות משבי המזוודה. במגירות שמתי את הלבנים שלי, גרביים ופיג'מות. שמתי שם גם את בגד הים שלי.

כשהבטתי בבגדים שלי מונחים כך, חשבתי שזה לא הרבה, אבל זה יותר בית ממה שהיה לי מזה זמן רב; וזה גרם לי להרגיש באופן מוזר שייכת למקום.

היה יום חמים, אבל לא ייתכן שהטמפרטורה בחוץ היתה מעל 18 מעלות. עדיין, אני אוהבת בריכות, אהבתי להיות במים, ומסיבה כלשהי ממש רציתי לשחות. אז הנחתי שזה יהיה כמו בכל פעם שאתה נכנס למים קרים. ברגע שאתה בפנים, אתה מתרגל. לפחות קיוויתי כך. אם לא, אז מה? אני רק אגרור את גווייתי החוצה ואחזור לחדר שלי.

החלפתי לבגד ים, לבשתי זוג מכנסי טריינינג, סווטשירט וכפכפים. לפני שאוכל להתחרט, לקחתי מגבת ואת מפתח החדר והלכתי לעבר הבריכה.

הורדתי את הנעליים ואת הטריינינג והחלטתי לצלול ישר פנימה. עדיף לגמור עם זה במכה אחת. נגשתי אל צד הבריכה, תפסתי אומץ וצללתי.

הבריכה היתה מחוממת.

גן עדן.

שחיתי חמישה אורכים של הבריכה הקצרה והייתי חייבת לעצור, כי לא יכולתי לנשום. זה, אמרתי לעצמי, חייב להיות קשור לעובדה שאני בהרי הרוקי, בגובה, ולא לעובדה שהייתי לגמרי לא בכושר.

הכרחתי את עצמי לשחות עוד ארבע בריכות, ונאלצתי להפסיק שוב.

ואז הכרחתי את עצמי לשחות עוד בריכה ושמתי יד על דופן הבריכה כדי להסתובב לבריכה נוספת, כששמעתי שאגה של אופנוע.

עצרתי בקצה הבריכה, מחזיקה את עצמי ובוהה הצידה, עיניי עוקבות אחר אופנוע ההארלי בצבע שחור כרום, שנצנץ באורות מגרש החנייה של בטי מהקבלה בזמן שהחליק לאורכו, פנה וחנה ליד המכונית בעלת הגג הנפתח. ואז ראיתי את האיש מוריד את המעצור ברגלו הנעולה מגף ומניף את רגלו מעל לאופנוע.

הגב שלו היה מופנה אליי, כך שכל מה שיכולתי לראות היה שהוא גבוה ויש לו ישבן מפואר. היו לו גם ג'ינס משופשפים, גופייה תרמית שחורה עם שרוולים ארוכים וראש, שעליו שיער סמיך וכהה שזהר לאור הפנסים ממש כמו ההארלי שלו.

אחת מדלתות החדרים של המלון נפתחה, והאישה בחצאית הג'ינס הקצרה רצה החוצה והסתערה על האיש הגבוה. הזרועות שלה נכרכו סביב הצוואר שלו, ולא יכולתי לראות את זה, אבל יכולתי לנחש שהשפתיים שלה נאחזו בשלו.

הוא לא זז אפילו צעד אחורה, כשהגוף שלה התנגש בשלו. הוא הקיף אותה בזרועותיו והתכופף לנשק אותה.

זה משהו מיוחד.

המחשבה קפצה לי לראש ולא הבנתי למה. לא הבנתי מה קורה. לא הכרתי את שני האנשים האלו. כל מה שידעתי הוא שזה הרגיש מיוחד. כל כך מיוחד, שכל מה שיכולתי לעשות היה לבהות.

הם הפסיקו להתנשק, והיא כופפה את הראש לאחור וצחקה בהנאה צרופה. הקול נישא באוויר, מילא אותו בצלילים.

החלטתי שאני שונאת אותה ולא ידעתי למה. לא ידעתי מי היא או מה קורה. ידעתי רק שיש לה משהו מיוחד, ולי לא היה ולעולם לא יהיה וזה היה מבאס. זאת לא היתה מחשבה נחמדה — מה שהיה יוצא דופן, כי בדרך כלל אני בן אדם נחמד. אבל זאת היתה המחשבה שהיתה לי.

היא התנתקה ממנו והתייצבה לצידו, כורכת זרוע סביב המותניים שלו ומובילה אותו קדימה.

הוא הסתכל אליה, וראיתי את צדודית פניו באור הפנסים של מגרש החנייה של בטי מהקבלה. וכשראיתי, עצרתי את נשימתי.

אם הוא כל כך נאה מהצד, כל כך נאה עד שנשימתי נעצרה, הוא ודאי מדהים מלפנים.

באותו רגע החלטתי שאני ממש שונאת אותה.

הם התקרבו אל הדלת, והוא, בתנועה מהירה ופתאומית, הניף אותה על הידיים שלו. היא כרכה רגליים סביב המותניים שלו, זרועות סביב הכתפיים, וכופפה את הראש למטה כדי להסתכל עליו. אבל נראה כאילו הוא מציץ אל תוך החדר, מצפה לראות משהו או מישהו, משהו או מישהו חשוב, משהו או מישהו שהוא רצה לראות. אלא שלפני שמצא את המשהו או את המישהו הזה, היא גרפה את השיער שלו בידה, הטתה את הגב שלו, הפה שלה ירד על שלו, והם נכנסו אל החדר אחוזים זה בזו.

הוא סגר את הדלת ברגלו הנעולה במגף.

כן, מסעיר. אם הוא יכול להרים אותה כך ולשאת אותה לכל מקום, הוא יותר ממסעיר.

"הבריכה מוצאת חן בעינייך?"

קפצתי ודחפתי את דופן הבריכה ברגלי, ראשי הסתובב אחורה להסתכל על האיש בקבלה, שקיבל קודם את הבחורה בת המזל שאני שונאת. הוא עמד בצד הבריכה והסתכל אליי. הייתי כל כך שקועה באופנוען החתיך ובבת המזל, שלא שמעתי אותו מתקרב.

"סליחה?" שאלתי.

"הבריכה," ענה, "מוצאת חן?"

"אמ..." מלמלתי, מרימה אליו מבט. "כן."

"היא מחוממת," עדכן אותי.

"אמ..." מלמלתי שוב. "שמתי לב."

"בטי ואני חידשנו אותה בשנה שעברה. אחד מאיתנו מנקה אותה בכל יום. הבריכה הכי טובה במחוז."

לא יכולתי שלא להסכים. זאת היתה בריכה מצוינת, נקייה, מחוממת והכול.

לכן אמרתי, "היא באמת נעימה."

הוא התנדנד על עקביו וסקר את הבריכה לפני שהסתכל בחזרה אליי.

"תודה. נד," אמר.

"אה, קוראים לי לורן," עניתי, והוא צחק.

"לא, אישה יפה, השם הוא נד." הוא הצביע על עצמו באגודל. "אני נד."

"אה," עניתי, מרגישה מטופשת. "היי, נד."

"היי גם לך, לורן," חייך. "בטי ספרה לי שאת נשארת לזמן מה."

"כן," עניתי לו וחשבתי שהוא נראה חברותי למדי, אבל לא הייתי בטוחה עד כמה אני רוצה לשתף אותו, כי, ובכן, אני לא מכירה אותו, ובחורות בבריכה במגרש חנייה של מלון בקצה עיירת שומקום צריכות להיות חכמות ולא לספר את הסיפור שלהן, הווה או עבר, לכל איש מזדמן שמתגנב מאחוריהן. למעשה, בחורות כאלה צריכות לצאת מהבריכה, להיכנס לחדר שלהן ולנעול את הדלת המזורגגת.

"איזה יופי." נד עדיין חייך. "אין לנו הרבה אורחים לזמן ממושך. לסוף שבוע, ללילה, כן. לזמן ממושך לא."

"אה," עניתי, מסתכלת חזרה אל המבנה הארוך של המלון, ליתר דיוק אל החדר שלי, למקום שבו הבנתי שעליי להיות ברגע זה ממש.

"זאת ניטה," אמר נד, ואני הסתכלתי בחזרה אליו.

"ניטה?" שאלתי.

נד הנהן. "ניטה וג'קסון," הוא נענע בראשו, "צרה צרורה."

הסתכלתי בחזרה לכיוון המלון. הוא לא פרש נכון את הכיוון שאליו הסתכלתי, חושב, כנראה, שאני מסתכלת לעבר החדר של האופנוען החתיך ושל בת המזל.

לא תיקנתי אותו. במקום זה שאלתי בשקט. "צרה צרורה?"

"כן," ענה נד. "היא מגיעה העירה, ואמא'לה!" החזרתי אליו מבט, וראיתי שהרים שתי ידיים ולקח צעד אחורה. "אנחנו בכוננות."

"בכוננות למה?" שאלתי.

הוא שמט ידיים. "בכוננות לקראת כל מה שהיא עלולה לשלוף מהכובע."

"זאת..." עצרתי והצבעתי בניד ראש לעבר ההארלי והמכונית עם הגג הנפתח, "ניטה עם הגבר הזה?"

"ג'קסון, כן. הוא נהדר, איש טוב, חכם, יציב, מלח הארץ. אבל מאבד את הראש כשניטה בסביבה. למעשה, אין הרבה גברים שלא יאבדו את הראש, אבל אני מנחש שאת יודעת איך זה."

העיניים שלי נדדו אל ההארלי, בזמן שהזזתי רגליים במים ונד דיבר, אבל כששמעתי את ההערה של נד, הסתכלתי בחזרה אליו.

"אני יודעת?"

החיוך שלו חזר והיה גדול יותר הפעם, זורח, משנה את כל פניו, גורם לי לחשוב שאולי הוא רק בעל אכסניה חברותי בעיירת אופנוענים בהרי הרוקי, ממש כפי שהוא נראה.

"בטח שאת יודעת, את לא עובדת עליי, אישה יפה."

הוא צודק, לא עבדתי עליו, בעיקר מכיוון שלא היה לי מושג על מה הוא מדבר.

"אבל נראה לי," המשיך הלאה ועיניו נעות לעבר ההארלי, "שאת שווה כל בעיה שאת עלולה לגרום."

"מה?" לחשתי, והוא הסתכל בחזרה אליי.

"יש לי טביעת עין לאנשים," עדכן אותי במקום להסביר את עצמו.

"כן?" שאלתי, כי לא ידעתי מה עוד לומר.

"כן," ענה בשקט, התקרב לקצה הבריכה וכרע. המשכתי להניע את הרגליים במים ובהיתי בו. "את מבינה," הוא המשיך, עדיין בשקט, "אני מרגיש שכל צרה שאת עלולה לגרום, תהיה צרה שלא התכוונת לגרום לה."

"אף פעם לא גרמתי צרות משום סוג," אמרתי לו.

זה היה נכון. לא גרמתי. הייתי ילדה טובה. תמיד הייתי ילדה טובה. תמיד החלטתי את ההחלטות הנכונות ועשיתי את הדברים הנכונים. ייתכן שבחרתי בבעל הלא נכון ובחברים הלא נכונים, אבל הם אלו שהתנהגו כמו מניאקים, לא אני. אני הייתי נחמדה. הייתי רגישה. הייתי מתחשבת. דאגתי לשכנים שלי. קמתי לפנות מקום לנשים זקנות בחדר המתנה. נתתי לאנשים שקנו שניים או שלושה מצרכים לעבור לפניי בתור בסופר אם היתה לי עגלה מלאה באוכל. שמרתי סודות. נשכתי את שפתיי כשאנשים שאני מכירה עשו דברים מטופשים, שידעתי כי יתחרטו עליהם, ואז המשכתי לנשוך את שפתיי כשהדברים המטופשים האלו התפוצצו להם בפרצוף והם באו לבכות לי עליהם.

לא לבשתי חצאיות מיני, לא כאלו עם קצוות פרומים, ולא חצאיות מיני בכלל. אילו לבשתי, לא הייתי לובשת אותן עם סנדלי עקב גבוהים. אולי סנדלי אצבע או סנדלים שטוחים, אבל לא סנדלים על עקבים. לא הפרחתי נשיקות באוויר לעבר גברים בשם נד מאחורי דלפקי קבלה גם אם הכרתי אותם. לא נהגתי במכונית עם גג נפתח. לא יצאתי בריצה מפתח דלת להשליך את עצמי לזרועות גבר.

ומעולם לא צחקתי בקול רם כל כך עד שמילאתי את האוויר בצלילים.

"בטי שונה ממני," התפרץ נד לתוך מחשבותיי ותשומת לבי הופנתה לעברו.

"באמת?" שאלתי מתוך מחשבה שאולי פספסתי משהו.

"לי יש טביעת עין טובה לאנשים, לה יש ראייה."

"ראייה?" חזרתי אחריו

הוא שוב חייך בזמן שהתרומם על רגליו. זה היה החיוך הגדול שלו. כל שיניו היו בפיו, הניבים היו עקומים, אבל כולן היו נקיות ולבנות והיתר היו ישרות. שיערו היה מעט דליל, חום בהיר. הוא לא היה גבוה, גם לא נמוך. רזה ודק למדיי. וכמו שהתחלתי להשתכנע, בחור נחמד באמת, לא תורן לילה מפוקפק במלון בעיירת שומקום.

"ראייה," הוא הנהן ואז הסתכל לעבר המלון לפני שהסתובב אליי; ואני הנעתי את הזרועות במים כדי לחזור אל שפת הבריכה בשביל שאוכל להפסיק להניע את הרגליים. נאחזתי בשפת הבריכה בזמן שהמשיך. "היא אמרה לי שפגשה אותך ופשוט ידעה."

"ידעה מה?"

"שמשהו גדול עומד לקרות."

מצמצתי, וזה לא היה כדי להוציא את המים מהעיניים.

"משהו גדול?"

"כן."

"לי?"

"לך, באמצעותך, בזכותך, לא חשוב. אבל מה שזה לא יהיה, זה יהיה גדול וזה יהיה טוב."

לא ידעתי מה לעשות עם זה, בעיקר מכיוון שזה היה קצת מטורף.

"היא אמרה את זה?"

הוא הנהן ושילב זרועות על החזה שלו, מתנדנד שוב על העקבים.

"כן. והיא אף פעם לא טועה. אנחנו נשואים כבר עשרים וחמש שנים, והיא קולטת את התחושות האלו; ואני חוזר ואומר, היא אף פעם לא טועה. בטי שלי תמיד צודקת. תמיד."

לא ידעתי מה לומר על זה, אז שתקתי.

"בכל אופן!" קרא בקול. "כדאי שאתן לך להמשיך לשחות. כל דבר שאת צריכה, את יודעת איפה למצוא אותי. אני חותך למיטה בסביבות חצות, אבל כל מה שאת צריכה לעשות זה לצלצל בפעמון שמחוץ לדלת הכניסה וזה יעיר אותי. כן?"

הנהנתי.

"כל מה שאת צריכה, אישה יפה, אני מתכוון לזה," אמר ונשמע כאילו הוא מתכוון לזה.

"אוקיי," עניתי.

"שמח שאת מתארחת אצלנו, לורן."

"תודה, נד."

הוא נופף בידו ופנה לעבר ביתן-הקבלה-או-הבית.

1 שם של עיירה. פירוש מילולי באנגלית — לכרסם עצם.

2 פירוש מילולי — בשר ודם.