הרמוני

"ספרי לי סיפור."

סבתא חייכה מבעד לרשת הקמטים שעל פניה והסיטה תלתל בלונדיני ממצחי. "עוד אחד? שלושה ספרים לא הספיקו לך?"

"לא סיפור של ספר. סיפור שלך."

"כבר מאוחר..."

מהקומה למטה עלה קולם של הוריי שהתווכחו על העבודה של אבא. שוב. סבתא התיישבה בחזרה על קצה המיטה. היא תפרה את כיסוי המיטה בעצמה, מבד פרחוני בצבעי ורוד ואדום. הצבעים האהובים עליי.

"איך אפשר לסרב לך?" היא נגעה באצבעה בגומה שבלחיי השמאלית. "אבל סיפור קצר."

קרנתי מאושר והתמקמתי עמוק יותר בתוך הכרית שלי.

"היה הייתה פעם להבה קטנה. היא נולדה מתוך פתיל של נר לבן ארוך וחיה שם בין אלף להבות אחרות. העולם שלה היה מלא באור זהוב ובחמימות ובדברים טובים. היא רקדה והבהבה והתאמנה כדי להתמתח הכי גבוה שאפשר. והיא הייתה מאושרת..."

"עד ש...?"

בסיפוריה של סבתא תמיד היה "עד ש...". הבעיה שהרסה הכול, אך הראתה לדמויות מה הן הכי צריכות או רוצות.

"עד ש..." אמרה סבתא, "רוח עזה נשבה וכיבתה את כל שאר הנרות. הלהבה הקטנה נותרה לבדה בחושך ונאחזה בפתיל שלה ושרדה."

"אני לא יודעת אם אני אוהבת את הסיפור הזה," אמרתי ומשכתי את השמיכות עד לסנטרי. "אני לא אוהבת להיות לבד בחושך."

"גם להבה קטנה פחדה. אבל היא למדה שוב להתמתח ולהיות גבוהה ולזהור."

"לבד? היא הייתה לבד בחושך לעד?"

"לא לעד. אבל די הרבה זמן."

"למה הרבה זמן?"

"כדי לגלות שאולי היא הייתה להבה אחת מיני רבות, אבל הייתה לה אש משלה."

"אני לא מבינה. היא הייתה מאושרת יותר עם שאר הלהבות."

"כן. אבל כשהיא הייתה איתן, היא לא ראתה את עצמה ולא ידעה באיזו עוצמה היא זוהרת. היא הייתה חייבת להיזרק אל תוך החשכה כדי לראות את הזוהר שלה."

פניי הזדעפו. רק שמץ של הבנה ניצת במודעות שלי, מודעות של ילדה בת שמונה.

סבתא חפנה את לחיי. ידה הייתה חזקה. היא עוד לא החלה לקמול מהסרטן שלקח אותה כעבור שנה.

"יום אחד, ווילו, אולי גם את תמצאי את עצמך נזרקת אל תוך החשכה. אני מקווה שהיום הזה לעולם לא יגיע. אם כן, זה יהיה מפחיד בהתחלה. אבל את תראי את הזוהר שלך. את העוצמה שלך. ואת תזרחי."

ביקשתי מסבתא פעמים רבות שתספר לי את סיפורה של להבה קטנה. היא אמרה שזו אגדת עם מילדותה באירלנד. כעבור שנים, חיפשתי את האגדה בספרייה. עברתי ספר אחרי ספר של אגדות קלטיות, אך לא מצאתי את האגדה על להבה קטנה.

במקום זה, החושך מצא אותי.

שבועיים אחרי יום הולדתי השבע־עשרה.

תמונה מטלפון סלולרי שמעולם לא הייתי צריכה לשלוח. מסיבה בביתי. ריקוד עם נער. משקה שהכניסו אליו סם.

החושך היה סמיך ומחניק כשהנער, זוויאר ווילקינסון, הפך את מיטתי לכלא. פה חסר רחמים על פי גזל את האוויר ממני. יד סביב צווארי. גופו מחץ את גופי. חנק אותי. כיבה אותי.

להבה קטנה נותרה לבדה בחושך, נאחזה בפתיל שלה ושרדה.

גם אני נאחזתי. בבוקר, מוחי זכר רק הבזקים, אך נפשי ידעה הכול. פקחתי את עיניי, וגם באור השמש החזק, המסנוור, נותרתי בחושך. זה היה כמו להרגיש לבד בחדר צפוף. כמו להיות זרה בעיר חדשה. לעולם מנותקת ורחוקה מכל מה שהייתי ומכל מה שקיוויתי להיות.

לא ראיתי אור. לא כעבור יום. או כעבור שבוע. או כעבור שבועות שהפכו לחודשים.

אולי לעולם לא.

* * *

"אנחנו עוברים," הכריז אבא מעל צלע בקר נא. מחית תפוחי האדמה שעל צלחתו הייתה ורודה מדם.

"עוברים?" שאלתי ודחפתי ממני את הצלחת.

"כן, לאינדיאנה," אמרה אימא.

הכעס המתוח בקולה בישר לי שהיא שנאה את העובדה שהיא צריכה לעזוב את ניו יורק. גם אני הייתי אמורה לכעוס. הרי נערה רגילה הייתה זועמת. לא עוברים בדצמבר בשנת הלימודים האחרונה שלך בבית הספר. לא עוזבים חברים שרכשת במשך שתים־עשרה שנים ואת כל מה שהכרת.

אני לא הייתי רגילה.

"למה לשם?" שאלתי. למה לא להודו או טימבוקטו או לירח המזוין. מבחינתי, הכול היה אותו דבר.

הוריי החליפו ביניהם מבט לפני שאימא אמרה, "אבא שלך הוצב במקום חדש."

"מר ווילקינסון רוצה שאנהל את סניף ווקס במידווסט. הם צריכים שאעשה סדר עם כמה מהזכיינים שלהם. ארגון מחדש והכנסת רוח חדשה למערכת. זה קידום רווחי מאוד..."

מילותיו דעכו כשהשם דקר אותי וגרם לכאבי פנטום לקרוע את בטני לגזרים. שטף מילים, יותר ממה שדיברתי במשך חודש, נשפך ממני בזרם זעם לא הגיוני.

"אה, באמת? מר ווילקינסון החליט שאתה צריך לקום ולעזוב את העיר? פשוט ככה? בתקופת חג המולד?"

אימא שלי כיסתה את עיניה ביד עדויה תכשיטים. "ווילו..."

"ואתה כמובן אמרת כן," אמרתי. "בלי לשאול שאלות." הצדעתי בלגלוג. "כן, אדוני, מר ווילקינסון, אדוני."

"הוא הבוס שלי," אמר אבא בקול קשה, סימן ראשון לכך שהוא מתחיל להתרגז. "בזכותו יש לך אוכל על השולחן וקורת גג מעל הראש. וזה לא משנה איפה הגג הזה נמצא." הוא הביט באימא. "אתן צריכות להיות אסירות תודה."

"אסירות תודה," אמרתי בבוז.

"ממתי את שונאת כל כך את מר ווילקינסון?" תבע אבא לדעת. "מה הוא אי פעם עשה לך?"

לא הוא, חשבתי. הבן שלו.

"אולי זה שלא אכפת לו שעוקרים אותי מכאן באמצע שנת הלימודים?" אמרתי.

"מה זה משנה?" שאלה אימא, והניפה את הכף שלה באוויר כאילו ניסתה להעלות את התשובה. "מאז אוגוסט השתנית לגמרי. את כבר לא מדברת עם החברות שלך. הפסקת להתאפר, לא אכפת לך מהשיער שלך או מהבגדים שלך..."

גלגלתי את עיניי אך בתוכי התכווצתי. להתאפר ולהתלבש יפה הצריך ממני להביט במראה, משהו שכבר הרבה זמן לא עשיתי. ושערי הבלונדיני אולי היה ארוך מדי והגיע כמעט עד מותניי, אך הוא היווה מגן טוב מפני קשר עין. כמו ברגע זה.

הפניתי את ראשי והנחתי לשערי ליפול, קיר ביני לבין אימי.

היא התנשפה בדרמטיות האופיינית לה. "מה קורה איתך? כל כך נמאס לי לשאול את השאלה הזאת ולא לקבל תשובה. היית תלמידה מצטיינת. רצית להתקבל לקולג'ים היוקרתיים ביותר, ועכשיו אני מרגישה כאילו לא אכפת לך מכלום."

התעלמתי ממנה. "איפה באינדיאנה?" שאלתי את אבי.

"אינדיאנפוליס," אמר אבא. "אני אעבוד בעיר, אבל יש עיירה קטנה שנקראת הרמוני כמה קילומטרים דרומה משם. אימא שלך צודקת. השתנית, והדבר היחיד שאני יכול להסיק מזה זה שהסתבכת עם טיפוסים מפוקפקים. להוציא אותך ממנהטן נראה לנו הדבר הנכון לעשות, ובגלל זה הסכמתי להזדמנות הזאת."

בולשיט.

אנחנו נעבור לאינדיאנה משום שלשם מר ווילקינסון אמר לאבי שהוא צריך לעבור. לא היה לזה שום קשר אליי. הוריי אהבו אותי כפי שאוהבים יצירת אמנות: חפץ שצריך לשמור בבית ולהתפעל ממנו, בתקווה שיום אחד הוא יהיה בעל ערך. מאז ליל המסיבה – שערכתי ללא ידיעתם – הפכתי לחפץ מכוער בעיניהם.

למען האמת, בלי המשרה הזאת אבא שלי היה מחוסל. הוא עבד בווקס במשך שלושה עשורים. הוא היה יותר מדי מקובע מכדי להתחיל מחדש בחברה חדשה. בביתו, אבי היה נוקשה ותובעני והוציא עלינו את חוסר השליטה שחש בעבודתו. מפני שבווקס, כשרוס ווילקינסון אמר, "קפוץ," אבא שלי קפץ. והפעם... כל הדרך לאינדיאנה.

"ואת, ווילו אן הולוויי," אמר אבא ונופף במזלגו כמו מלך עריץ עם שרביט, "תמצאי לך פעילויות חוץ־בית ספריות. וזה לא נתון למשא ומתן. בקשות הקבלה שלך לקולג' הן בושה וחרפה."

לא הגבתי. הוא צדק, אבל זה עניין לי את התחת.

"זה יהיה שינוי נחמד לכולנו," הוא הצהיר. "במקום הבית הזה, יהיה לנו בית ענקי שיושב על כמה דונמים של אדמה. הרבה מרחב. הרבה יותר ממה שאתן מסוגלות לדמיין אפילו. ואוויר כפרי נקי במקום האובך של העיר..."

הוא המשיך לדבר, אבל התנתקתי ממנו. מילים הפכו עבורי חסרות משמעות כל כך. את המילים החשובות ביותר נאלצתי לשמור נעולות מאחורי שיניי. הרגע הנכון לספר מה קרה לי עם זוויאר ווילקינסון חלף מזמן. ברגע שכיבסתי את הסדינים שלי ושרפתי את בגדיי, זה כבר היה מאוחר מדי. אם אגלה את האמת עכשיו, זה יהפוך לסערה חסרת מעצורים שתחסל את הקריירה של אבא ותהרוס את סגנון החיים של אימא.

אם הם בכלל יאמינו לי.

"גם משפחת ווילקינסון עוברת לאינדיאנה?" שאלתי.

"מובן שלא," אמר אבא. "מטה החברה עדיין כאן. אני אנהל את הסניף שלהם במידווסט. וכיוון שזוויאר עדיין לומד באמהרסט– "

"אני יכולה לקום?"

בלי לחכות לתשובה, לקחתי את הצלחת שבקושי טעמתי ממנה והבאתי אותה למטבח. שמטתי את הצלחת בכיור ומיהרתי לחדרי דרך הסלון. הוא היה מקושט לחג המולד, עם עץ מנצנץ, מעוטר באלגנטיות ולחלוטין מזויף. כשסבתא שלי הייתה בחיים, היא התעקשה שנקנה עץ אמיתי שימלא את החדר בריחות ירוקים ובחמימות. העץ היה מקושט בשרשראות פופקורן ובקישוטי חימר שהכנתי בבית הספר. אך סבתא מתה ובית הלבנים שלנו נראה פחות כמו בית ויותר כמו חנות כלבו שקושטה לכבוד החגים.

רצתי למעלה, כששמו של זוויאר ווילקינסון רודף אותי.

ניסיתי לא לחשוב עליו. אפילו לא היה לו שם מבחינתי. לא הגיע לו. שמות היו לבני אדם.

X*. זה מה שהוא היה. איקס. איקס שמסמן מקום. אם הייתי צריכה לצייר את עצמי, הוא עדיין יהיה עליי: מטר שישים וחמש, שיער בלונדיני ארוך ועבות, עיניים כחולות, גומה בלחיי השמאלית, שסבתא שלי אהבה כל כך, ואיקס גדול ושחור חרוט על כולי. איקס שמסמן את המקום, עליי, על המזרן, כמו מפה של פיראט. מה שנשדד. נבזז. נאנ –

(אנחנו לא חושבים על המילה הזאת)

נעלתי את דלתי ומשכתי את השמיכות ממיטתי לרצפה. לא ישנתי במיטה מאז ליל המסיבה. גם עליה היה איקס שחור. גם כשישנתי על הרצפה לא ישנתי הרבה. ביעותי לילה איומים תקפו אותי באופן קבוע והייתי מתעוררת משותקת, בלי יכולת לנשום. לחץ מדומה של פה על פי, ידיים סביב צווארי, וגוף לוחץ אותי למטה, מוחץ אותי, עד שהרגשתי כאילו קברו אותי חיה.

התכרבלתי על רצפת העץ בתוך שמיכה אפורה פשוטה – איקס הרס את השמיכה היפהפייה של סבתא – שכבתי על צידי ובהיתי בערמות הספרים שעל הרצפה, שעל המדפים, שעל אדני החלון. כשהייתי זקוקה לבריחה, מיהרתי לדפיהם. כשהייתי בתוכם, יכולתי להיות מישהי אחרת לזמן מה. לחיות חיים אחרים במקום את החיים האלה.

אולי בעצם המעבר הזה לא יהיה גרוע כל כך, חשבתי והעברתי את אצבעי על שדרות הספרים. אולי זה יהיה סיפור חדש.

שרוולי הופשל מעט כשהושטתי יד לגעת בספריי. הפשלתי אותו עוד יותר ובחנתי את האיקסים הקטנים השחורים שצעדו בקו גלי מזווית מרפקי לפרק ידי. כמו חרקים. שלחתי יד לטוש שחור שהחבאתי מתחת לכרית שלי והוספתי עוד כמה.

איקס מסמן את המקום.

תקוותי שהרמוני תיתן לי משהו יותר טוב נמוגה. כל עוד הייתי הדמות הראשית, הסיפור המחריד שלי לא ישתנה.

עד ש...