הרעב הגדול

ניו יורק, 2007, 03:00

הם באו בגשם. לשוטרת שפרצה ראשונה פנימה היה מעיל מפלסטיק שקוף ורטוב. אני לבשתי שמלה בצבע שוקולד, חוּם, עמוק ומנחם, למרות שלא היתה שום נחמה ברגע הזה. אני זוכרת הרבה אותיות ומילים רצות לי בראש, נתקעות אחת בשנייה, מסתחררות במחול הבלבול ונופלות בסוף מותשות, עייפות, לתוך נשימה כבדה. "היא אסתמטית או שזה התקף חרדה... שמישהו ייתן לה מים... תרגיעו אותה, היא רועדת לגמרי!" הצלחתי לשמוע את השוטרת צועקת.

מילים, מילים, מילים, הרבה מדי, ואף אחת לא אמת. האמת, זאת שהכי מעניינת אותי, זאת שחמקמקה יותר מטיפת גשם ראשונה, זאת שבלעדיה אין חיים, ואיתה לפעמים אי אפשר. האמת, זאת שעוברת מדור לדור, נמהלת בדם, ייחודית כמו טביעת אצבע, מדויקת הרבה יותר, פועמת כמו לב בשיאו, ובכל זאת נעלמת כמו הבזק, בלתי נתפסת.

הכי מעניינת אותי האמת: לאורכה, לרוחבה, על כל ממדיה.

ג'ונתן שוכב לידי, הוא מת רק שאני עדיין לא מבינה את זה. גם כזאת היא האמת, יכולה להתחבא אפילו כשהיא עירומה לגמרי, מופשטת מאשליה, נוכחת במרחק דגדוג אצבע. הם באו בגשם ומצאו אותי ליד הגופה, מקופלת כמו איבר ששכח להימתח, מבוהלת. הריח הרטוב והקר של הלילה נכנס איתם הביתה, לתוך תמונה שכאילו קפאה, ג'ונתן, הדם שיורד לו מהמצח, אני שמשובללת על הרצפה, החדר החם, האש הפסטורלית והמאולפת שמבעירה את האח, מכונת הקפה הדוממת, ערמות הספרים על שידות העץ העתיקות, כורסאות העור. הבית נושם את נשימתו השלווה הרגילה, הבטוחה, נושם ונושם עד שבבת אחת נקרעת השלווה. המקום הבטוח היחיד שלי בעולם נפרץ, כמו ציור שמן שחורר, חור קטן שילך ויגדל עד כדי השחתה.

והנה צצה לה עוד אמת, זאת שיש לה זהות ופנים ושם וכתובת ברורה, זאת שברגע הולכת ומתפוררת לתוך עצמה, גוש של חול במקום סלע.

השוטרת השחורה מרעימה בקולה הגס, וגופה העבה נמתח, מסווה התרגשות שאינה במקומה: ״פאק! יש פה גופה ונערה אחת בשוק, תביאו מים ותפנו את המת, מהר!״ בבת אחת המילים בתוכי מתאדות, וככל שהחדר מתמלא ברעש ועוד ועוד שוטרים נכנסים פנימה, ככה עוד ועוד מילים ומחשבות זולגות ממני החוצה.

מישהו צועק לידי: "הנערה נראית בסדר, היא רועדת לגמרי, זה לא נראה כמו אסתמה, יותר כמו התקף חרדה, תכסו אותה ותוציאו אותה מפה, ותסמנו את האזור שסביב הגופה. למה אתם מחכים?"

שתי מחשבות ראשונות הסתננו לתוך השקט שלי:

אחת, אני כבר אישה. שתיים, ג'ונתן מת.

רק אחר כך, כשהשוטרים הוציאו אותי מהחדר והובילו אותי לתוך מכונית בריח גלות, הגיעה המחשבה השלישית והפכה לי את הלב לסוג של מכשיר עינויים נמרץ. הנביא נעלם. נשארתי לבד. הנביא. נעלם.

נשארתי לבד, בעולם. הנביא, הנביא, הנביא, קרן האור שלי, נעלם.