הרשימה השחורה 2: רחוק מדי

1 לילי

הרסתי כל אדם וכל דבר שהיה חשוב לי רק כדי להגן על האובססיה שלי כלפיך, קיין. ועדיין לראות אותך עוזב — גם אם רק ליום עבודה רגיל, כמו היום — זה הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי.

אתה מהסס. כאילו קורא את המחשבות שלי ומרגיש את מה שאני מרגישה.

"לא כיף לעזוב אותךְ," אתה אומר לי כשאנחנו מגיעים לדלת הראשית.

התיק שלך מחכה במבואה הקטנה בכניסה, מונח על שולחן הקונסולה האלגנטי העשוי מעץ אפריקאי שחור. שני שומרים עומדים על המשמר במסדרון מצדן האחר של הדלתות הכפולות. בהתחשב ברמת האבטחה במקום, נראה שכמעט שום פולש לא יכול להגיע לפנטהאוז.

אני יודעת את האמת — אתה לא מרחיק אנשים מבחוץ, אלא שומר עלי בפנים.

"כמו שאומרים, רחוק מהעין, קרוב אל הלב." אני מחייכת, אף על פי שמשהו שחושק בך חונק לי את הגרון.

"היית רחוקה מהעין שלי מספיק," אתה אומר, והשריר בלסת שלך זע. יש התלקחות של כעס בעיניך הכהות, והזעם חורך כמו להבה אמיתית. לרוב אתה מקפיד לחסום אותו, אבל אני יודעת שהוא שם. אני רק לא יודעת אם זאת הפרֵדה שלנו שמכעיסה אותך — או שוּבי.

היינו רחוקים זה מזה כמה שנים. יותר מהזמן שהיינו יחד. אולי לעולם לא תסלח לי, אבל בפועל היית אמור לשנוא אותי על כך שפגשת אותי מלכתחילה.

התשוקה שלי אליך היתה חזקה מדי, ואני אישה אנוכית.

"אם היית קרובה יותר אל הלב שלי, סטארה," אתה ממלמל במבט הצורב את פני, "היית נחנקת."

אני לא חושבת שאתה יודע עד כמה ההצהרה הזאת נכונה. הנחישות והאמביציה שלך, האינטליגנציה והכריזמה... אתה בוער באש פנימית שצורבת את נשמתי, וכשאנחנו מתאחדים הלהבות מכלות כל דבר מסביבנו.

אני מתקרבת ונצמדת אליך, זרועותי מחליקות סביב המותניים הצרים שלך. פלג גופך העליון מוצק וחמים. תמיד היית האש לקרח שבי, ואני נמסה לתוך גופך, חמוקי הזעירים מתאימים את עצמם למישוריך הנוקשים. אתה מחבק אותי באנחה עמוקה, מעקל את גופך הגבוה בצורה מגוננת. בזרועותיך אני מוגנת. אבל מעולם לא היית מוגן בזרועותי.

"אני אהיה כאן ואחכה לך," אני מבטיחה, מפני שאני יודעת שאתה צריך לשמוע זאת. אתה מספיק חכם לא להאמין לכל דבר שאני אומרת, אם אתה מאמין בכלל במשהו שאני אומרת. ובכל זאת, אתה יודע שאני אוהבת אותך מעל לכל היגיון. זה היה הדבר היחיד שיש בינינו והדבר היחיד שאנחנו זקוקים לו באמת.

בפינה נסתרת בראשי אני מדמיינת סצנה אחרת. שנינו עומדים ליד דלת הכניסה, ממהרים לצאת ליעדים שונים כדי להתחיל את היום. השפתיים שלנו נפגשות בחיפזון ואנחנו צוחקים באושר, מפני שהעולם שייך לנו ואין בנו שום פחד. אנחנו מאוהבים בטירוף, בלי חרדות. בלי פחד שהפרֵדה הזאת תהיה האחרונה.

השפתיים שלך נצמדות לקודקוד ראשי. "אני מקווה שאת מתכננת את ירח הדבש ההוא. ברגע שאקר"א פלוס מושקת, אנחנו עפים מפה."

"מה דעתך על שלג?" אני מציעה. "ערמות של שלג. בקתה מרוחקת בלי שום דבר אחר לאורך קילומטרים. איש לא נכנס ואיש לא יוצא ללא מפלסת שלג. אח ענקית ומולה ערֵמה של שמיכות וכרבוליות. וג'קוזי מהביל במרפסת."

"מושלם." אתה נסוג לאחור ומנשק את קצה אפי. "אני אחמם אותך."

אין שום ספק שתחמם אותי. התשוקה שלך אלי עזה כמעט כמו תשוקתי אליך.

אני מטה את הראש לאחור ובוחנת את פניך. היופי שלך נשגב. הלסת המרובעת, האף המחודד, עצמות הלחיים הגבוהות עד כדי כך שיש שקעים מתחת. פנים שגורמות למלאכים לשיר, עם שפתיים מלאות וחושניות המפתות אישה לחטוא. והעיניים האלה, כמעט שחורות, עם ריסים עבים שהיו עושים אותך יפה אם לא היית כזה גברי.

הלוואי שרק המראה והגבריות רבת העוצמה שלך היו מושכים אותי אליך. התאווה מתלהטת ואז מכלה את עצמה. בתחילה אמרתי לעצמי שזה מה שיקרה בינינו, אבל מעולם לא האמנתי בכך. מרגע שנפגשנו ראית אותי. מבטך הנלהב מנקב שכבות של זהויות כדי לראות לתוך נשמתי. ובמקום שאחרים היו מוצאים בו פחד, אתה מצאת אהבה.

אתה מנמיך את הראש ומסתער על פי בנשיקה עמוקה ושופעת. יש בה להט וחֵמה, משיכה וכמיהה. התעלסנו עם הזריחה, ואני עדיין מרגישה את טביעות ידיך ופיך על עורי, ובכל זאת הנשיקה שלך מסגירה רעב שמעיד כי אינך מסופק.

האם היא תיעלם פעם, תחושת הזמן השאוּל?

חסר נשימה, אתה נסוג ומצמיד את המצח שלך למצחי. "זה עינוי."

אתה הודף אותי בפתאומיות ולוקח את התיק שלך, פותח במשיכה חדה את הדלת כאילו אתה לא עוזב עכשיו, כאילו לא תלך בכלל. הבריח כמעט נסגר בנקישה לפני שאתה פותח שוב את הדלת ומוצא אותי בדיוק באותו מקום שהשארת אותי. "אני אוהב אותך."

השפתיים שלי מתעקלות והיד מכסה את לבי הפועם. "אני יודעת."

בדממה שאתה משאיר אחריך עם לכתך, אני משחררת את הנשימה העצורה וכתפי נופלות. אנחנו רגילים להיות לבד, אבל עכשיו... צער ממלא אותי.

לרגע אחד, הפנטהאוז שקט ודומם. נדמה שהוא רדום כשאתה נעדר, נח עד שתשוב עם עוצמת האש המשתוללת שבך. האריחים תחת רגלַי היחפות חמים, מחוממים בקרינה אינפרה אדומה, ובכל זאת אני מדמיינת שהם משמרים את חומך כמו סלע הניצב בשמש.

אני מבודדת בצערי, עם דם על הידיים.

המגדל שאנחנו גרים בו נד ברוח באנקה נוגה. הצליל מוכר ובאופן משונה נשמע לי כמו קינה מנחמת.

עכשיו כשהרגתי את ואלוֹן לאסקה וסיפרתי לך את סודותי הגרועים ביותר, אני רוצה להשיל את הזהות הבדויה שאימצתי כדי להיכנס לחייך. לילי רבקה ייטס יכולה סוף־סוף למצוא את מנוחתה בתחתית האוקיינוס האטלנטי. אתה יודע שאני לא היא, האישה המושלמת ההיא שהיתה טובת לב ונטולת אנוכיות שאין לה שום שלדים בארון.

אבל אתה בכל זאת רוצה אותי.

ואף על פי כן, כל אדם אחר בחייך חושב שאתה נשוי ללילי. אסור שהם יֵדעו שלילי היתה שקר.

ואם כך, נראה שאני לא באמת מבודדת. האישה שאת חייה ואת בעלה גנבתי מאפילה עלי, רודפת את הכפילה שלה כל דקה בכל שעה של כל יום.