השבויה בזרועותיו

קרטג'ינה, קולומביה, שבועיים מוקדם יותר:

מת'יו נייט ישב ליד שולחן מחוץ לבית-הקפה אזמרלדה ושתה בקבוק של סרבזה קולומביאני ותהה מה הוא עושה בקרטג'ינה, לעזאזל.

לפני שנים, במה שלעתים חשב כחיים אחרים, הוא עזב את המקום הזה ונשבע שלעולם לא יחזור.

הוא אפילו היה בבית-הקפה הזה בעבר, ישב ליד שולחן זה, ודאי על כסא ארור זה, גבו אל הקיר ועיניו בוחנות את הכיכר ההומה, מנסה לגלות צרות בטרם ינשכו אותו בישבנו.

קשה להיפטר מהרגלים ישנים. גם מזכרונות שמדירים שינה מעיניך באמצע הלילה.

מוטב לא לחשוב על זה עכשיו.

היה חם אבל הרי תמיד חם בקרטג'ינה. אם חושבים על זה, שום-דבר לא השתנה. הריחות, התנועה. אפילו ההמונים הממלאים את הכיכר. סולדדוס, ופוליסיה, טוריסטס עמוסים די תכשיטים, ארנקים וסלולריים כדי לשמח את הכייסים המקומיים...

גבר צריך לפקוח עין בקרטג'ינה.

הוא ידע את זה בפעם הראשונה. הוא חשב שהוא מצטיין בזה, אבל אם היה טוב – אם היה –

לעזאזל, הוא לא ייכנס לזה. העבר מת.

גם אליטה.

מת'יו כילה את הטיפה האחרונה של הבירה הקרה שלו.

הוא נמצא כאן עכשיו כאזרח, לא כסוכן של הסי-אי-איי, ששם לבן הוא שחור ושחור הוא לבן ושום-דבר הוא אף-פעם לא כמו שהוא נראה.

ובגיל שלושים-ואחת הוא החזיק את העולם בביצים.

הוא היה בשיאו, מטר ותשעים של שרירים, עם מבנה עצמות מפוסל מצד אמו החצי קומנצ'ית ועיניים ירוקות מאביו הטקסני. צלקת דקיקה כתער חצתה עצם לחי גבוהה אחת, מזכרת מליל חורף אחד במוסקבה, כאשר לוחם צ'צ'ני ניסה להרוג אותו.

נשים השתגעו על הצלקת הזו. "היא עושה אותך כל-כך מסוכן," לחשה לו בלונדית קטנה אחת לפני כמה לילות, והוא גלגל אותה תחתיו ולחדוותה, הראה לה עד כמה מסוכן הוא יכול להיות.

והוא היה עשיר.

עשיר כקורח, ואף לא אגורה אחת הגיעה מאביו. כאשר אבא שלך מבלה שנים בהתעלמות ממך – זולת הפעמים בהן הוא אומר לך שבחיים לא ייצא ממך כלום – אז זה הישג לא רע בכלל.

מה שהפך את מת'יו לעשיר היה נייט, נייט ונייט: מומחים לניהול סיכונים, החברה שייסד יחד עם אחיו. האחים, ששנה הפרידה ביניהם, חלקו אותה היסטוריה קשה.

אם שנפטרה כאשר היו צעירים. אב תאב שררה. מרד נעורים, כמה סמסטרים בקולג' ואחריהם הכוחות המיוחדים והסי-אי-איי. החיים הפכו לפרץ אדרנלין אחד ארוך. סכנה ונשים יפות הפכו לסמים של מת'יו מתוך בחירה, למרות שהנשים אף-פעם לא החזיקו מעמד.

לוחם אף-פעם לא נותן לרגשותיו למשול בו.

"אוטרה סרבזה, סניור?"

מת'יו הרים את עיניו והנהן. הבירה היתה הדבר היחיד שאהב בקרטג'ינה.

לפני חמש שנים ציוותה אותו הסוכנות לסוכנת סמויה של רשות הסמים כדי שיסתננו לקרטל סמים. סיפור הכיסוי שלהם היה שהם זוג שמחפשים לעשות כסף כדי להסתדר בחיים. הם לא היו, אבל אליטה אהבה להקניט אותו ולהגיד שאם היתה בעניין של גברים, הרי שמת'יו היה מבחינתה בראש הרשימה. והוא היה אומר, כן, כן, הבטחות, הבטחות...

מישהו הלשין עליהם.

ארבעה גברים חמושים חטפו אותם מהרחוב והסיעו אותם לבקתה מטה ליפול בג'ונגל. הם היכו את מת'יו עד אובדן ההכרה. כאשר התעורר, הוא ואליטה היו קשורים לכסאות.

עכשיו תלמד איך גבר מעניק עונג לאשה, גרינגו, אמר לו אחד החוטפים, וגרם לכל הארבעה לרעמים של צחוק.

אליטה גילתה אומץ של לביאה. מת'יו נלחם בחבלים שקשרו אותו אבל לא יכול היה למנוע את מה שקרה.

כאשר זה נגמר, הרוצחים גררו החוצה את גופתה של אליטה. השלישי יצא אתם, אומר שהוא צריך להשתין אחרי העבודה הקשה. אחד נשאר לשמור על מאט. הוא חייך, מראה פה מלא שיניים חומות ואמר שהוא מתכונן לקראת הסיבוב הבא.

הוא התכופף מעל שתי שורות של אבקה לבנה בדיוק כאשר מת'יו הצליח לשחרר את שני פרקי ידיו.

"הי, אמיגו," אמר חרישית.

האיש הסתובב ופנה לעברו. בתוך שניה היתה ידו של מת'יו סביב פיו של האיש וזרועו סביב צווארו. סיבוב אחד והאיש מת.

הוא הרג את שני האחרים בעזרת נשקו של המת אבל רק פצע את הרביעי. האיש ברח לתוך הג'ונגל. בסדר, חשב מת'יו בקור. יגואר יתענג על בשרו עוד בטרם ייגמר היום.

לו היו דברים אחרים לעשות.

כמו לקבור את אליטה.

זה היה קשה, לא בגלל שהיה קשה לכרות קבר באדמה אלא מפני שעיניו התערפלו מדמעות.

כאשר עמד מעל קברה, הוא נדר לנקום את דמה.

הוא חזר לקרטג'ינה במכונית החוטפים, ואז המשיך לבוגוטה. המרגל בשגרירות תדרך אותו, הביע צער... ואמר לו שלא ייערך חיפוש אחר הרוצח שנמלט. וכאשר מאט דרש תשובות, הבוס הורה לו לחזור לוושינגטון.

למזלו, גם קאם ואלכס היו בוושינגטון. האחים חלקו בקבוק של ג'וני ווקר מיושן ודיברו על ההתפכחות שלהם מהסוכנות.

מומחים לניהול סיכונים נולדה. הסוכנות, שבסיסה היה בדאלאס, סיפקה ללקוחות פתרונות לבעיות קשות – פתרונות שבדרך כלל היו מוסריים גם אם לא תמיד מאה אחוז חוקיים.

הסי-אי-איי, וקולומביה, הפכו לזכרון...

עד עכשיו. עד שאביו של מת'יו ביקש ממנו לפגוש חבר ותיק עם בעיה. כטובה, אמר.

שאייברי יבקש טובה? ההיתקלות האחרונה של קאם עם המוות שינתה דברים. מת'יו לא בטח לגמרי בשינוי. ובכל זאת, הוא הסכים להיפגש עם האיש. הוא יקשיב לו, אולי אפילו יעלה הצעות. הוא לא ייקח על עצמו שום-דבר שידרוש ממנו –

גבר התקרב אליו. מת'יו התבונן בתווי הפנים שלו. צפון-אמריקני. שנות הארבעים המוקדמות שלו. מצב גופני טוב. ללא ספק איש צבא, למרות שלבש בגדים אזרחיים.

"מת'יו נייט?"

מת'יו קם על רגליו והושיט את ידו. "כן."

"דגלס המילטון. מצטער על האיחור."

"אין בעיה, מר המילטון."

"קולונל." ידו של המילטון היתה רכה אבל אחיזתו היתה חזקה. "אני איש צבא." הבזק מהיר של שיניים לבנות מאוד. "צבא ארצות-הברית. אביך לא סיפר לך?"

מאט סימן להמילטון להתיישב ואז אותת למלצר להביא עוד שתי בירות.

"אבי לא סיפר לי הרבה מלבד העובדה שאתה והוא חברים ותיקים."

עוד הבזק של אותן שיניים לבנות מאוד. מת'יו ראה כרישים עם חיוכים דומים.

"למעשה, החברות היתה בין אביך לאבי." המלצר הניח על השולחן שני בקבוקים קפואים. המילטון התעלם מהבקבוק שלו. "מה שלום אייברי?"

"בסדר," אמר מאט בנימוס ותהה למה התעוררה בו סלידה מיידית כלפי המילטון.

"אני רוצה להודות לך שהסכמת לבוא הנה במהירות כזו, מר נייט."

מת'יו לא ענה. אתה לומד יותר באמצעות שתיקות מאשר באמצעות מילוין.

"ניצול חברויות הוא עסק יומרני אבל הייתי חייב להגיע אליך." המילטון עשה אתנח. "לחברה שלך ולך יצאו מוניטין מסוימים."

"יכולת להתקשר. המספר שלנו מופיע במדריך הטלפונים."

המילטון נענע בראשו. "לא הייתי יכול לדבר על זה בטלפון."

"לדבר על מה?"

"ישר לעסק. זה מוצא חן בעיני." חיוכו של המילטון גווע. "זו ארוסתי. אני חושש שהיא ביצעה מעשה חסר זהירות."

מת'יו נאנח. מפעם לפעם חשב מישהו שנייט, נייט ונייט היתה סוכנות בלשים.

"קולונל," אמר בנימוס, "חוששני שלא הבנת את מהות החברה שלנו. אני לא חוקר פרטי. אני לא עוסק בעניינים אישיים."

"אני יודע." המילטון השפיל את קולו. "מה שאני עומד לספר לך חייב להישמר בסוד גמור."

ארוסתו של המילטון שכבה עם גבר אחר. אין ספק שזה ייקרא 'מעשה לא דיסקרטי'. האם המילטון חושב שהוא יוכל לשכור רוצח שכיר? כמה אנשים פנו לחברה עם בקשות דומות, אבל רצח לא היה ברשימת השירותים שסיפקו.

"ארוסתי נעשתה מעורבת ב – משהו."

"רומן עם גבר אחר?"

הקולונל צחק בחריפות. "הלוואי שזה היה כל-כך פשוט." הוא היסס ואז התקרב אליו. "היא הבריחה סמים."

מת'יו מצמץ. "היא הבריחה – "

"קוקאין. כפי שאתה יודע, הדואר הדיפלומטי אינו עובר בדיקה של המכס. מיה השתמשה בזכויות שלי בשגרירות כדי לשלוח קוקאין לארצות-הברית."

מת'יו בהה באיש. לא היה פשוט לבלוע את זה. "האם היא מכורה לסמים?"

"עד כמה שידוע לי, לא."

"אז למה היא עשתה את זה?"

"אני מניח שבגלל הכסף. המון כסף."

"מה קרה כאשר היא נתפסה?"

"היא לא נתפסה. לא על ידי הרשויות. מישהו גילה לי מה היא עשתה."

"מישהו שחייב לך."

המילטון חייך חיוך קפוץ. "אתה יכול לנסח את זה כך, אם אתה רוצה. העניין הוא שטיפלתי בזה."

כלומר, הקולונל השתמש במעמד שלו כדי לקבור את התקרית.

"אמרתי למיה. חשבתי שהיא תהיה אסירת תודה. במקום זאת, היא נבהלה. היא אמרה שהאנשים שהקוקאין שייך להם יחשבו שהיא רימתה אותם וירדפו אחריה."

"היא ודאי צודקת."

"אמרתי לה שהיא תהיה בטוחה בהגנתי, אבל היא לא האמינה לי. זה היה לפני ארבעה ימים." המילטון התנשם עמוקות. "אתמול היא נעלמה."

המילים גרמו לשער עורפו של מת'יו לסמור. "נחטפה?"

"אולי. ואולי ברחה. כך-או-כך, היא בסכנה גדולה."

מת'יו לא טרח לחלוק על דבריו. "פנית לרשויות," אמר, למרות שכבר ידע את התשובה.

"אני לא יכול. אני אצטרך לספר להם את כל הסיפור. להפליל את מיה – "

"להפליל את עצמך."

הקולונל לא ענה. הוא לא היה צריך. לאחר רגע, מת'יו הנהן.

"אני מבין את הבעיה שלך, קולונל, אבל אני לא מבין איך אתה חושב שאוכל לעזור."

"אתה יכול למצוא אותה."

"זה לא בא בחשבון."

"אתה מכיר את הארץ הזו."

מת'יו צמצם את עיניו. "ונראה שאתה יודע עלי המון."

במקום לענות, המילטון הוציא מכיס חולצתו תמונה והדף אותה על השולחן.

"זוהי מיה."

מת'יו הרים את התמונה בחוסר רצון והתבונן בה. הוא ציפה לכך שארוסתו של הקולונל תהיה מצודדת. גבר כזה לא יבחר אשה שאינה נאה, אבל מיה פלמיירי היתה בעלת פנים וגוף שמעוררים השראה אצל ציירים ופסלים.

הצילום נעשה על חוף הים ביום רוח שבידרה את תלתליה הכהים לכדי רעמה סקסית והצמידה את חולצתה אל שדיה הגבוהים והמעוגלים. היא לבשה מכנסיים קצרים שהציגו זוג רגליים בלתי נגמרות. עיניה היו רחבות וכהות, עצמות הלחיים שלה חדות מספיק כדי לחתוך זכוכית, ופיה...

הפה הזה נועד לחטוא.

דוק של תשוקה התעורר בבטנו של מת'יו. הדבר הפתיע אותו.

"היא מאוד מושכת."

"היא יפהפיה," אמר המילטון בקול מעובה. "יותר מיפהפיה. היא כל מה שגבר יכול לרצות... ואני רוצה אותה בחזרה."

"לך לרשויות."

"הרגע אמרתי לך..."

"שאתה לא יכול. כן. אמרת לי. ואני אומר לך – "

"היא מסובכת עם קרטל רוסריו. האם השם הזה אומר לך משהו, מר נייט?"

פיו של מת'יו הצטמצם. "למה שיגיד לי משהו?"

"בדקתי את הרקע שלך. אני מכיר את הסיפור. איבדת בת זוג. האם תוכל לעמוד מנגד ולתת לי לאבד את ארוסתי לאותם אנשים?"

משב של רוח טלטל את התמונה שמת'יו השאיר על השולחן. הוא אחז בה והביט בה שוב.

"למה היא ניסתה להבריח קוקאין?"

"אמרתי לך, אני לא יודע."

"אמרת שבגלל הכסף."

"אז למה אתה שואל שוב?"

"אולי בגלל הריגוש."

"מה זה משנה? היא עשתה את זה ועכשיו – "

"אולי היא עשתה את זה בשבילך." מת'יו חייך בקור. "אולי אתה עומד מאחורי ההברחה. ואולי ארוסתך רצתה להיחלץ ממערכת היחסים הזו ובגלל זה ברחה."

שיניו של המילטון נקפצו. "אתה מאשים אותי?"

"אני מטעים שאם אתחיל להפוך אבן אחר אבן, הרי שאין לדעת מה אגלה."

"אז תעשה את זה."

מת'יו הביט בתצלום. הוא ייחל שהיה מצולם מקרוב יותר. היה בעיניה של מיה פלמיירי משהו...

"מי ראה אותה אחרון?"

"הטבחית שלנו. היא הגישה למיה ארוחת צהרים ליד הבריכה. כאשר היא חזרה לאסוף את המגש, השער האחורי היה פתוח ומיה לא היתה שם."

"אני רוצה לדבר עם הטבחית ועם שאר הסגל שלך."

עיניו של המילטון נצצו. "תודה, מר נייט."

"אל תודה לי עד שתקבל בחזרה את ארוסתך, קולונל." מת'יו הציץ בשעונו. "שכרתי ג'יפ. מהי הכתובת שלך?"

המילטון נקב בשם הרחוב שהיה מעל לעיר, באחת השכונות היקרות ביותר של קרטג'ינה.

מת'יו הנהן. "ניפגש שם."

בתוך האסקלייד השכור, הוא הוציא את הצילום, החזיק אותו אל מול ההגה ובחן את מיה פלמיירי. אין ספק שהאשה לא נראתה כמו מבריחת סמים, אבל שנותיו של מת'יו בסי-אי-איי לימדו אותו שאי-אפשר לשפוט את הספר על פי הכריכה שלו.

ובכל זאת, היה בעיניה משהו...

הוא התבונן בצילום במשך דקה ארוכה. מסיבות שלא הבין, הוא החליק באגודלו על פני שפתיה הפשוקות של מיה.

ואז התניע את האסקלייד, עשה סיבוב פרסה ונסע לעבר הגבעות.

במרחק מאות מיילים משם, בחדר מלון גבוה באנדים, התעוררה מיה פלמיירי משינה טרופה.

משהו נגע בשפתיה.

בלב פועם, היא נגעה בפיה. לא היה שם דבר.

מיה צחקה קלות. הרוח. זה מה שזה היה. הרוח שאיוושה דרך החלון הפתוח.

היא נעלה את הדלת, הבריחה אותה בשרשרת ואפילו השעינה כסא מתחת לידית, אבל השאירה את החלון פתוח. החדר שלה היה בקומה השניה. זה היה מספיק בטוח.

כמובן שכן.

חלפה דקה. ואז השליכה מעליה את השמיכה וניגשה אל החלון, סגרה אותו ונעלה אותו.

כך טוב יותר, חשבה.

ובכל זאת, חלפה יותר משעה עד שנרדמה שוב, שנתה טרופה.