השדה והכוכבים

פרק ראשון אסֵפת חברים

עַכְשָׁו חֲשׂוּפִים שָׁרָשַׁי, וַאֲנָשִׁים דּוֹרְכִים עֲלֵיהֶם

(זלדה)

א אותו ערב...

אותו בוקר הוצג על לוח המודעות שבחדר האוכל "סדר היום" של אספת חברים שנועדה להתקיים באותו שבוע. זה היה אירוע שבועי שגרתי. הפעם תידון, על פי הכתוב, פנייה של בית הספר האזורי לצרפני לסגל ההוראה שלו.

ולא צָפיתי את הבאות.

אני זוכרת היטב את מקום הישיבה שלי, לצד בן זוגי. לא התיישבנו במרכז אלא סמוך לכניסה המרכזית. לוּ היה חדר האוכל קיים, הייתי עדיין יכולה להצביע באופן מדויק על המקום ל"חוקרי האירוע" הדמיוניים. כל פרט צרוב בתוכי מני אז.

לא הסבו סמוך אלינו חברים קרובים. אולי כבר מלכתחילה נערמו זרדים לאש שלא נתַנּו דעתנו להתקרבותה המלחכת. לא יכולנו לחוש את ריח חומרי הבעֵרה. מי יכול היה לראות את הזרדים הדקים שנאספו לבניית המוקד, מי יכול היה לחוש את ההצתה הקרֵבה; ניצוצות עשנים כבר עלו מענפים מתפצחים עוד בטרם עלתה אש. להבות זעירות, ראשוניות, שהתחילו ללחך סביבנו.

שנינו — אהוד אישי ואני — נולדנו בניר־עם להורינו, שהיו ממייסדיו. שם חווינו את שנות ילדותנו, נערותנו ובחרותנו. כשיצאנו שנינו לשנת שירות לפני השירות הצבאי, הרגשנו שאנחנו שליחים הנושאים לפיד. אני הופניתי להדרכה בקן התנועה בפתח תקוה. אהוד הצטרף ל"גרעין עודד" (על שם בן כיתתנו עודד שוורץ־שחר, שנהרג בעלותו על מוקש בעת עבודתו בשדה הקיבוץ, והוא בן 18 בלבד. היה זה טרם גיוסו לצבא, חודש אחרי שאחיו עמוס נהרג כקצין במלחמת ששת הימים). אהוד חָבר לקבוצת בני הקיבוצים שהקימו מועדון נוער לתפארת בשכונת קטמון בירושלים.

אחרי השירות הצבאי נישאנו, ושניים משלושת ילדינו נולדו שם, בניר־עם. סיימתי את לימודיי באוניברסיטת בן־גוריון והייתי פעילה בתחום התרבות. אהוד, שעמד לפני תקופת לימודיו, היה פעיל בנושאים חברתיים. היינו שנינו בת ובן "ממשיכים" בתודעתנו ובכוונתנו, כשתוכניות חיינו נפרשׂו בעינינו הצעירות בנתיב הצפוי היחיד — חיים של תרומה בקיבוץ. העתיד נסלל בעיני רוחנו, לא רק על פי הנורמות המקודשות של הקהילה אלא גם בעיני עצמנו. אותו אישור לעבודה חינוכית בבית הספר האזורי, שעמד על הפרק, אמור היה להיות יריית הפתיחה לאותו עתיד שכמו היה פרושׂ בפנינו, ממש כמו השדות שהשתרעו סביבנו.

הנה החל הדיון. כאן אני מפַנה מקום לזיכרון, שאולי כבר לבש כמה לבושים משלו, אך זה מה שהעמיסו עליי חיי מאז. גם אם הזיכרון קצת מקוטע ומרוחק, פצעי הנפש לא הגלידו שנים רבות מאוד, עד שפינו מקום לבירור מאוחר ומרַפא.

הזיכרון מוליך אותי היישר אל פתחו של הלוע: כשהתחילו להיזרק לחלל חדר האוכל "טיעונים" כגון אלה שלפיהם "רימיתי" את הקיבוץ ("דבר המרמה", בעיני זה שצעק והאשים אותי, היה מעבָר מלימוד של שני חוגים — היסטוריה וספרות אנגלית — למסלול חד־חוגי של ספרות בלבד, בלי שעדכנתי את הקיבוץ; ולכן, לטענתו, "אין אני ראויה" ללמד בבית הספר האזורי). היה גם מי ש"התנדב" לעזור לי לשאת את מזוודותיי אל הכביש המוליך אל מחוץ לקיבוץ... שני דוברים מרכזיים אלה ("חברים", לאו דווקא ילידי הקיבוץ — ואולי יש בכך כדי לעורר תהייה) היו להוטים במיוחד לנשל אותי מהאפשרות למלא תפקיד שאולי נתפס כפריווילגיה, כ"שליחות" שאינני ראויה לה. דוברים אלה היו דומיננטיים מאוד. כל פרשנות שתוצע לא תוכל להמעיט מהקושי להבין ולקבל את אותו טון תוקפני שהשתלט על הדיון בעקבות אותם שני דוברים. טון זה כמו הקפיא את האווירה ולא הותיר מקום לקולות אחרים.

המנחה נאלם. השתיקה באולם נפלה עלינו כסלע אדירים. שתיקה פומבית זו הטתה את הכף לעבר הקולות חורצי הגורלות. שהרי אלה פינו במה לדוברים מעטים שכמו נשאו לראשם כתר של "נושאי דבר הקהילה". "וירא כי אין איש" נאמר על משה, כשהכוונה היא — אמנם היו רבים, אבל לאמיתו של דבר לא היה שם איש; לוּ היה איש אחד קם לתמוך, להתייחס, להיות עימנו...

וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת

וְהוּא סָפֵק חַי סָפֵק מֵת

סָפֵק שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם

מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ.

(ניר אלחנן, 2014)

"אז לא היינו בני אדם" — כתבה רחל כצנלסון.3 בקוראי משפט זה, שנים רבות מאוחר יותר, חשתי מדקרות, שקלעו להרגשתי באותה אסֵפה.

* * *

זוֹ מִפְלֶצֶת רַבַּת־הָרָאשִׁים שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ אֲסֵפַת־הַחֲבֵרִים.

אֵשׁ עֵינַיִם זָרָה שֶׁנִּדְלֶקֶת מִכָּל הַפִּנּוֹת [...]

(יחיאל חזק)

אבי ישב בקצה האולם. הוא קם. אינני זוכרת את התנועה הזו של קימה מהכיסא, רק את הפניית הגב וטריקת הדלת. האוויר נקרש. נדמה כי הייתי שם כדי לצרוב את התנועה ההיא. רק אני בתוך הציבור רואָה את אבי בזעקה חרישית, בכוחו הדל מבקש לעמוד מול ציבור סחוף בלהט ציד. כך נראית ריצה המבקשת את האיִל; כך טובעת נפש צעירה בסבך ללא מקל בידה; וכך נחתמת מכוות אש שנעשית צלקת. צלקת שספק אם תגליד.

בקושי ראיתי אותו ממקומי בקצה האחר של המקום, באחד מאותם רגעים שאנשים ודברים מתערפלים לנגד עיניך והכול מתמוסס לתוככי תחושה צורבת הבולעת את כל הסובב אותך. אני זוכרת רק את רעד קולו, לא את המילים. נאבק בכל כוחו הרך לגונן עליי. מנסה להחזיקני בייסורי ליבו ופיו. הוא יצא אל החשֵכה, שהשחירה את נפשו יותר משחור הליל. יצא בגפו... לאן הפנה את מבטו באותה הליכה? האם חש את ריקות המדרכה — אולי היא התארכה כדרכו של מי שכמעט נופל, שמחפש מעקה? האם רחש העצים ליווה אותו בהמיית הלב? האם מיהר אל אימי? האם התמהמה לפני שפתח את הדלת או פתח אותה בסערה, בגוף רועד? מה היו מילותיו הראשונות כשתיאר לאימי את נפילת המסך?...

לא יצא ולוּ "חבר" אחד להניח יד על כתפו, ללוות אדם שכמו קרס זה עתה. ההֶעדר נמשך כשובל ימים רבים לאחר אותו ליל. כל הרקמות הנסתרות, שנרקמו כעבותות בימי החזון ההוא, כנראה נפרמו זה מכבר. איש מבין אותם חברֵי הורינו ובני משפחה, שאיתם יצאו לדרך חתחתים וידיהם שלובות באמונה של דרך משותפת מאז נעוריהם, לא השמיע קול חברִי, לא נכנס לביתם, לא הציע אוזן קשבת לשֶבר שפקד אותם. שתיקות, שוב אותן שתיקות מהדהדות שנוֹקשות על חדרי הזיכרון בחיי.

רעד פרץ בי, שיכרון צווחות פנימי. המקום היה למערה. למאורה. שיירי טרף כבר היו מונחים בקערות. כל מי שפתח את פיו, הוסיף קרעים.

"רציתי ללכת", אמר לי אחר כך אחד ה"חברים", "אבל היה שם 'דם'..."

מה הייתה כוונתו? אולי כמונו הוא שמע המיית תופים פנימיים שהגבירו את הקצב... כנראה היה מי שרקד במקומו, ללא תנועה חיצונית. האם הוא נקט בשפה של פולחן? הנה שב לחיַי ה"מעגל" של נעורינו. הפעם מגובש, לבוש גלימת צל גדולה שכיסתה את פני האדם והמקום עבורי. מסכות נשרו, או שמא נעטו (כך זה לגבי מסכות, מסתירות ומגלות בה בעת).

בסיפורו "השבוי" מעצב ס. יזהר חבורה מגוונת: אחד הוא איש תרבות, אחד אוהב מאוד את בני משפחתו, אחד דואג מאוד לגינה, אחר רגיש מאוד לצדק ולמקופחים, והיה מי שהיה מסודר מאוד בעבודה, ועוד ועוד "אחדים" — כל אחד אינדיבידואל ראוי בחייו, עד שנוצרת סיטואציה "שכל אלה היו נִצבים במעגל מאושר סביב אחד [...]", נשאבים לפגוע בו במעין הימשכות ללהט פולחני.

אולי אותם קולות מעטים רמים ש"חשפו שיניהם" הקפיאו את האחרים. אולי היו אחדים שנותרו נבוכים מכדי למצוא מילים, או שמא הרגישו כי הדוברים דיברו בשמם. ודאי היו מי שכמהוּ לדבוק באלם קול ב"גוף ראשון רבים", בקולקטיביות המקנה רגש שייכות בד בבד עם תעודת שחרור מהזדקפות או התייצבות נגד ה"כולם", נגד התלכדות מצטופפת זו שאינה מותירה מקום לקול ואף לא לבת קול שאינם מתיישבים עם הרבים.

על כל פנים, לא ריחפו בחללו של חדר האוכל מילים אחרות מלבד אלו שהתנפצו באוויר. אף לא היה מי שקם ועזב כמחאה. האוויר היה קפוא ומקפיא. לימים מצאתי ביטוי נוסף לתחושותיי ההמומות בספרו של דוד מלץ 'מעגלות':

— — אספות אלו [בעת משבר] — לא היה כמוהן לחוסר־אונים מוזר, לקפאון ולאבדן עצות. באספות היה אויר סמיך ומעובה ביותר ועייף ומעייף, קופא ומקפיא, כבד ומכביד. המשתתפים באותן אספות התגודדו לצדדין. כמו השתדל כל אחד למצוא פינה לעצמו [...].

היה לילה. אבל דבר לא נסב על מסלולו — לא הכוכבים, לא הרוח, לא אורות, לא יצור חי עלי אדמות, חוץ מהריקוד האנושי בעיניים עצומות, בידיים משולהבות.

הרמתי את ראשי מתוך עצמי, הצלחתי להסב מבט אל אישי, וראיתי את חיי בעיניו. חשתי כיצד אנחנו נקשרים בעבותות כשני ניצולי סופה, שהִטביעה באחת את כל מה שהיה לנו עד כה. רק אותו ראיתי. כאילו כל המקום סביב שקע בערפל. ניצלנו רק בזכות אותה סירה שבנינו שנינו זה מכבר, ששום סערה לא תוכל לה. גם כשהחבטה הייתה כה עזה. משום כך פרץ בי כוח מפתיע לתת לשינוי לחתוך באחת.

"עוזבים!" לחשתי באוזני אישי כמי שנישאת על קרש אחד בגלים שלאחר הסופה והים נפרש באין־סופיותו, ללא כיוון, ללא חוף מבטחים. מה פירוש "עוזבים?" את מה עוזבים, את מי? הרי מדובר ב"חברים"... האם זו עזיבת מקום גרידא? ברור שאין זה כך. החיים עומדים לשנות כיוון? כמה פרוזאי לומר כך. העץ נעקר. יש למהר ולמצוא קרקע חדשה לשורשיו, פן יתמהמה בעקירתו ושורשיו החשופים לחום, לשמש השורפת, לקור ולרוחות (רעות?) ייַבּשו את המים שבערוגות חיינו הצומחים.

ב עם תום האסֵפה...

בצאתנו אל חשכת הליל, תרתי משמע, חשנו את תהומות האובדן — אף לא מילה אחת נלחשה באוזנינו כאות לחברוּת. השקט לא הופרע על ידי שום רחש, בלע את הדומייה הכבדה שנצעקה.

מעטים כנראה הרגעים שבהם חיים מתהפכים באחת. יד מושטת, לב ופני אדם נעלמים כאילו לא היו מעולם. האכזריות שנובטת באלם ובהעדר הזה אינה פחותה מכוחות טבע האדישים לגורל אנושי. כך הרגשתי באותם רגעים.

"אנחנו עוזבים". לא רק את המקום, אלא את המסלול הפנימי. ה"אני" עוזב את עצמו כדי להיבנות בשנית, להיבנות אחרת. איך מתחילים את החיים מהתחלה? האם זו הזיה?

הסערה הפנימית לא אפשרה לנסות להבין באותה שעה ובאותה עת את אשר התחולל, ובכלל זה התהייה: "מה היה כאן? מה קורה לי? מדוע?".

כיום אני מנסחת שאלות שניקרו בי אז בתוך המערבולת: האם יש בכלל צורך לפענח סיבות לאירוע? לפתח פרשנויות? לשם מה? האם לא די בכך שנתנער ונצא לדרך אחרת? האפשר לטרוק דלת ולהשאיר הכול מאחור? האם נכון לעזוב מקום שאנשיו פגעו בי, או אולי צריך להישאר ולהתמודד, לחווֹת התגברות מהי, בעודני קופצת בתוך טבעת האש? האם ניתן לשוב אל המקום שנסגר ולפותחו בדלת אחרת? או שמא תתפרש בכך בושה, ואולי חולשה?

ג הימים שלאחר האספה

אֵינִי יוֹדֵעַ אִם אֶפְשָׁר לִהְיוֹת בֶּן חוֹרִין. כִּי עָמַלְתִּי כְּנֶגֶד רְצוֹנִי [...]

רָצִיתִי לִהְיוֹת כְּמוֹ כֻּלָּם וְזָכִיתִי בִּמְרוֹרֵי הַפֵּרוּד.

חָשַׁבְתִּי כִּי אֶהְיֶה בֵּין שָׁוִים וַהֲקִיצוֹתִי נָכְרִי.

(צ'סלב מילוש)

מאותו יום התהלכתי על מדרכות ביתי הקיבוצי כאילו התהלכתי במקום אחר, במקום לא מקום; על פני אדמה שכמו נמלטה ממני. בארץ אין־אדם.

הייתי מהלכת כאדם השרוי בתוך ערפל. המקום נשמט מעיניי. המדרכות הפכו להיות מעין דרך עפר לא סלולה אל הבית. אלה היו אותן מדרכות מוּכרות שהייתי מהלכת עליהן כילדה בניחותא בדרכי אל בית הוריי, בוהה בענפי האורנים, בקיני ציפורים, בפסי המדרכה המפרידים קטע ממקטע. הכרתי אותן על בוריין. בבגרותי הייתי מהלכת עם ילדיי בשמחת אחר הצהריים כששבנו לביתנו הצנוע, לעיתים מתבוננת איתם בכל פרט ופרט, כדרכם של ילדים החוקרים את העולם. והנה עתה התהלכתי על המדרכות רק כמגששת במנהרה חבויה, עטופה ערפל, מפלסת דרך לביתי בנתיב האיִן. כמו בעיניים עצומות. המקום שהיה מובנה בנפשי התנכר, כמו בשירה של לאה גולדברג על הבן האובד:

עָמְדוּ צִיּוּנֵי הַדֶּרֶךְ

לֹא הִכִּירוּ בָּאִישׁ הַזָּר,

וְהָיוּ צִיּוּנֵי הַדֶּרֶךְ

מִזְדַּקְּרִים וְדוֹקְרִים כְּדַרְדַּר.

מה שהיה ביתי נעשה רק מקום פיזי להניח כף רגל על אדמה שתובילני אך ורק למקום עבודה, לבתי הילדים של ילדיי ומהם הביתה. כל היתר הפסיק להתקיים, להיראות, להיות מרחב נפשי. כמו היגרתי לארץ נוכרייה שהייתה היא לי כארץ גירוש. לא העפתי מבט עוד אל הבתים שלאורך השבילים. לא הבטתי בפני איש החולף על פניי (וננזפתי על כך...). לא החלפתי מילה עם חבריי מאתמול. היו אלה עתה דמויות אנונימיות בדרכי. שמות ללא פנים.

ד מה בין “אסֵפת חברים“ ושׂיח חברים

"נזכרתי באסֵפת הקיבוץ הראשונה שהייתה לי בניר־עם", מספרת נסיה, ממייסדות קיבוץ ניר־עם. "שוניה סיימה לסייד את החדר בלבן בוהק. כולם הופיעו בחולצות לבנות. מפה לבנה על השולחן. הייתה באוויר תחושה של התרוממות רוח. כולם נרשמו לקבל את רשות הדיבור..." — כך היו האסֵפות בימים הראשונים. ומאז?

בחיים הקיבוציים, האספה מכריעה בהחלטותיה סוגיות מענייני הכלל ומיחסי כלל ופרט. לאורך שנים היא אף חרצה ב"שַער בת רבים" גורלות ועתידות של כל חבר וחבר. חברים קובעים את גורלו של אחד מחבריהם בסיטואציה טעונה, היכולה לנבוע הן מהבנה ומחברוּת הן משיקולים עניינים, אבל גם מתוך התחשבנות, יצרים ורגשות כאלה ואחרים, מודעים ושאינם מודעים לעצמם.

האסֵפה הייתה ברקע ילדותנו ונעורינו. ידענו שהחברים המבוגרים מתכנסים בחדר האוכל ומחליטים החלטות, אפילו החלטות "חשובות". לא היה לנו מושג מה טיבן וכיצד הן מתנהלות. הודעות על אסֵפה וסעיפי הדיונים התפרסמו על לוח מודעות בחדר האוכל. לא זכורה לי התעניינות כלשהי שלנו בנושאי האסֵפה ובענייניה. לקראת סיום לימודינו התיכוניים, לקראת טקס קבלתנו לחברוּת, הוזמַנּו להיות נוכחים באסֵפה, לשמוע ולהתרשם. מבעד לערפל הזיכרונות נדמה שהתרגשנו, כמי שנכנס לשלב בוגר נוסף בחייו. עם זאת, בי לא נותרה ממנה ולוּ פיסת רושם.

אסֵפת חברים אמורה להיות התכנסות של קהילה חברית כחלק מחיים שנבנים בשותפות.

הַניב "חברים" אמור להביא עימו תחושה של סולידריות שיש עימה גם קשב אנושי. "אסֵפה", להבנתי, היא רדוקציה של "שיחה". מהקובץ 'קהילתנו'4 למדתי שההתכנסויות בחבורת הראשונים בעלייה השלישית היו מתוך קשב הדדי, ואפילו שיחות נפש כפשוטן ולעומקן, העשויות לגאול מחיים בחברה אטומה ומנוכרת: "וחותם שיחותינו יאיר לעולם על מצחנו: על פיו נכיר איש את רעהו". בקרב אנשי ביתניה, עילית השיחה הייתה משען של אמון (תמים וגם אכזרי), שבא לידי ביטוי בנכונות טוטלית להשמיע קול בפומבי ולהקשיב: "פתאום קופץ אדם ממיטתו באישון לילה, רץ לפעמון ומשמיע צלצול. חלל הצריף הריק מואר באור כהה: בזה אחר זה מתגנבים פרצופים לתוך האולם הגדול, תופסים מקום, מוסיפים לחלום: זה ששמע את קול אלוהים מתחיל...". עד כדי וידוי מנבכי הנשמה. כך מתאר בנימין דרור, מחברי הקהילה:

היה רגע ושני חברים מקרבנו עמדו זה בפני זה וגילו אחד לשני את נשמתם, השותתת דם במלחמה נוראה בעד דרך החיים, בעד יצירה עצמית, בעד אהבת חבר — וביחוד בעד אהבת הנערה. וידוי זה, כקסם יוצק, התיר בין רגע את כל הכבלים שכפתו את שני האנשים ולא נתנו להם לאהוב איש את רעהו. החשדים נעלמו, האיבה נמסה, ויהיה בזה כוח ישועה להם ולקבוצה כולה. למן אותו רגע נדבקו איש באחיו [...] קראו לשיחה [...]. עמדו חברים ומסרו את נפשם [...] החליפו מבטי אהבה וחיבה [...] ומאותו לילה ואילך התחילה הקבוצה את חייה.

שיחה מגלמת מעצם מהותה פתיחות שנובעת מקִרבת לב, שלא כבאסֵפה. ואולי בכל זאת נותרה כמיהה עלומה לשוחח יותר מאשר להתאסף ולהחליט החלטות. והנה, כבר בראשית הדרך חרגה כנראה האסֵפה ממסלולה. מעיר לעניין זה חבר ניר־עם, שנה בלבד אחרי היווסדו של הקיבוץ בשנת 1943: "אסיפה אינה יכולה לשנות הרבה, גם היא נמשכת שעות. בכל זאת, אולי יתעורר משהו, משהו שישנוֹ בלבבות, חברוּת בגישה חמה יותר [...] שתהיה התעוררות, שתהיה הקשבה".5

האם אסֵפה עשויה הייתה להיות גם מקום ל"שיחה"? להיות מקום של הידברות ושל ריענון קשר בתוככי הקִרבה היתרה, ההתחככות, התלות ההדדית? האם שיחה עשויה ליצור איזון בין מידת הרחמים ומידת הדין? האם אסֵפה עשויה להיות גם חוויה של מפגש אנושי ללא סכנת גלישה לאותה "סולידריות פסולה", כשמתאגדים בגלוי או בסמוי, באופן מכוון או נגרר, לכדי פגיעה בחבר? האם יש אפשרות כלשהי לעצור, אפילו לעיתים רחוקות, בטרם תהפוך אסֵפה לפולחן הסוחף לתוככי מחול יצרים?

המילה "שׂיח" נוגעת בשורשי התרבות היהודית — יש המפרשים את המילה "מָשׁיח" כבאה משורש "שיח"; והיא גם קשורה ליצחק, שיצא לשׂוּח — יצא כדי להשׂיח את ליבו. דו־שׂיח מושתת על קשב הדדי. "אסֵפה" נעשתה למושג השגור בחברה הקיבוצית. התנהלותה של האסֵפה קיבלה צביון "מסודר" יתר על המידה. "שולחן ערוך".

אספה עשויה להיות כלי מַצְרֵף או כלי שורף.

* * *

מה נטען בפנימיותם של הדוברים, של השותקים טרם בואם לאסֵפה? בעת האספה? האם היה מי שהחביא בתוכו "נשק" ובא לאסֵפה, מחכה להינתן האות כדי לשלוף בליסטראות של מילים? מה התחולל בתוכם? מה היו גבולות עולמם בבואם ובצאתם? מה מניע אדם בשִבתו בצוותא להתפרץ? לשתוק? לשתף פעולה, להיגרר או למחות? להניח לאחֵר להנהיג אותו? להיאטם?

לעולם לא אדע בוודאות מה חלחל בעולמם הרציונלי ומה מתחת לפני השטח.

בסיפורו הראשון של ס. יזהר, 'אפרים חוזר לאספסת' (אשר נכתב על ידי יזהר כשהוא בן 23 בלבד, 1938), מתכנסת אסֵפה הדנה בבקשתו של אפרים לעבוד בפרדס במקום באספסת. בין הדמויות השונות (חלקן גרוטסקיות, יהירות, צדקניות ועוד) אני מדמיינת את אלה שבמהלך האסֵפה המדוברת "הייתה [בהם] שתיקה. היו הרהורים. היו הצצות לראות מה אומרים האחרים". ואוסיף עדות מעין זו שבסיפורו של יזהר, שאולי הייתה יכולה להיות עדותי שלי ברובּה:

יושב אני ומקשיב שעה ארוכה לדבריכם [...] ואיזו הרגשה אחת, לא ברורה, עוברת בי תכופות, וכל מה שנעשה בחדר, נראה מוזר כל כך ותמוה עד שאיני יודע היכן אני נמצא — הנה ראו: איש איש לנפשו, איש איש וענייניו שלו, זה זר לזה, אחד מתנכר לאחר, אין הבנה, אין הקשבה, אין אות של רצון טוב על פנים, והרגשת בדידות, בדידות חברים, נכנסת ללב, קשה כל כך ובלתי נעימה, כאילו באמת זרים אנחנו, כאילו לא שנים רבות מזקינים אנו זה בצד זה, כאילו לא סעדנו ליד שולחן אחד, ומעולם לא שרנו יחדיו — מה קרה חברים? מה היה? מניין ההתרחקות הזו? בשל מה? ביקש אחד לעבור לענף אחר — וחרדו פתאום הכל, והנה כבר עוסקים בזה למעלה משעה בהתלהבות לא מובנת [...] די. נגמור בזה.

אפרים עצמו תוהה, תוך כדי האסֵפה, מי הם האנשים החורצים את גורלו ואת דרכו: "מדוע אין אלה נפשם יוצאת מגעגועים אל אחרת ולא דל ולא קטן נראה בעיניהם מה שיש עמהם?"

האם חיֵי הנוכחים באסֵפה נתונים רק לתכליתיות, לענייני דיומא, לחשבונות קטנוניים, ל"פוזות" של חשיבות, לשפה פומפוזית שאין מאחוריה התייחסות רגישה לזולת? האם עולמם צר ואין בו כמיהות לדבר מה שמעבר לחייהם הארציים?

ה תהיות על חברוּת

הבינותי שלא אוכל להישאר במקום שהאש עודה רוחשת ומלחכת והנפש נפרמת. ברבות הימים חזרתי ואמרתי: "הייתה שם אבחת גרזן. היה שם עץ קדום שראיתי אותו מתבקע מאבחתו, וכל רצפת האולם שבבי עץ — גִזרֵי ידידות כרותים". דוד מלץ מיטיב לבטא את השבר בחיי הקיבוץ: "משמירה של אדם על רעהו, נהפכים לשמירה של אדם מפני רעהו. ואין סדרי חברה לשמור מפני דיכוי האדם, מפני הרגשת בדידות, מפני הרגשה של חוסר דאגה".

תהיתי לראשונה על פשר המושג "חברים", השגור כל כך בהוויה הקיבוצית. היכן היו במועד האספה חבריי לילדות ולבגרות, שאיתם ביליתי שנים ארוכות ומלאות של "יחד" תחת קורת גג אחת? חָלקנו אין־ספור חוויות משותפות (יותר מאשר עם אחים והורים). היכן היו חברֵי הורינו, שבנו יחד את המקום ואת הקהילה — מה לכל אלה ולמושג "חברות"? כיצד קורה שאתה גדל על ערך כל כך בסיסי ועקרוני, ובאחת הוא נקטע? לפתע מתחוור שאין לו עוד שום קשר למתחולל בחייך, לא בציבור ולא במגעים אישיים.

שמא אין די במושג "חברוּת" כדי להביע התייחסות לזולת? שמא אין פירושו לא רק "לחבור" ו"להתווסף" אלא גם להיות "רֵע"? מושג הנגזר מהשורש רע"ע — התרועעות — היות "יחד", "איש רעים להתרועע" בנעימים (ועל כך בפרקים הבאים).

* * *

"חבר אמיתי הוא אחד שמגיע כאשר שאר העולם יוצא"

(ולטר וינצ'ל, עיתונאי יהודי־אמריקאי)

דפיקה אחת נשמעה בדלת. רק אחת. חברה אחת. רק אחת. נכנסה ושאלה גם הקשיבה — יעל הייתה איתנו. אינני זוכרת ולוּ מילה אחת שנשמעה מאותה שיחה. עצם פתיחת הדלת, מאור הפנים והנוכחות, הם שחרוטים בי כמִנחה אנושית, כביכול מינורית, שלא חווינו ולא שיערנו את עוצמתה. לא, היא לא הייתה בת הקיבוץ, לא חברת ילדות, לא בת להורים שהם מחברי הורינו. כמה שונה ומהופכת הייתה מאותם דוברים רועמים באספה — אלו שנטלו את המושכות והריצו את הסוסים בפראות (כשאחרים קופצים על העגלה מרצון ושלא ברצון). מה הניע אותם? לעולם לא אדע.

* * *

"אימת היוצא מן הכלל, שלא יתבלט ויחרוג, עִמנו תהיה. ככולנו", שׂח לעצמו אפרים בעת אספת הקיבוץ, ביצירתו של ס. יזהר. האם אימת היוצא מן הכלל עשויה להיהפך, ולוּ מתוך צורך עמום, לשעיר לעזאזל? האוּמנם הייתי שעיר לעזאזל של מישהו, של משהו? האם אתיימר לשאת על מצחי את התואר ה"נכבד" הזה, שטומן בחובּו יחס של פחד מהאחֵר, מתוך קנאה, מתוך דחף כוחני? — זאת שָאלה הפסיכולוגית, שאליה נשלחתי באחד מניסיונותיו של הציבור להבין מהו שורש האירוע. כלומר, לא נפתחה הדלת, לא הוטתה אוזן חברית, אינטימית, שביקשה לחלוק רחשי לב ומכאוב. שלחו אותנו לפסיכולוגית של התנועה בתל אביב, מתוך "רצון טוב" למנוע את עזיבתנו.

"על מה ולמה?" תמהתי בתדהמה על שאלתה של הפסיכולוגית, שהרי כל אשר ביקשתי, בהתאם לצו, זה להיות "בסדר", כמו כולם. "אולי בשל מי שאתם", ענתה, ופירשה את כוונתה לאור הפרופיל האישיותי והמשפחתי שלנו, כרומזת על תופעה שבה לפעמים אור שהאחד מקרין גורם לזולת או לקבוצה לנסות לחמוד אותו, לשנות, לכבות, לגמֵד, למשול בו. הופתעתי. לא כך חווינו את עצמנו ביחס לאחרים — כאותה שורה בשירו של צ'סלב מילוש, "חשבתי כי אהיה בין שווים והקיצותי נוכרי".

כשעמוס עוז התראיין על אודות ספרו 'בין חברים', אמר: "דווקא בקיבוץ — במקום שכולם חרטו על דגלם משפחה אחת — גדלה הבדידות. היא לא היתה כתובה בתכנית הקיבוץ [...] מי שהתגבר על העוול החברתי על הגבעות, גילה את רכסי ההרים של העוול המטאפיסי, של העוול הקיומי".

ו כשאירוע חברתי מחלחל לנפש ה“יחיד“

אותו אירוע באסֵפה זלג לימים רבים של מאבק סמוי, מתמשך. מאז אותו יום נחבטו חיי שוב ושוב בשוטים ובעקרבים פנימיים. נקראתי למתוח את שרירי הנפש, לשלוח חיצים בלא שהייתה לי אשפה. האשפה, למעשה, הייתה ריקה. איך מלקטים חיצים? ממה הם עשויים? האם משחיזים אותם? נקראתי לחשוף את שיניי. האם אוכל ללמוד זאת? האם ראוי כך לעטות שריון לקרבות לא לך? להפוך את עורך ולהשליך מנגד את גרעין נפשך?

היה עליי לגייס עיניים נוקבות מבט לתוככי יער אנושי. ניסיתי לאמן עצמי לדריכוּת, להסתתר מפני מארבים, לאגרף את ידיי שעד אז היו פתוחות ומושטות כידי ילד לעבר אימו. האם יהא עליי להתכווץ מעתה במאורת עולמי ולבַכּות את סוף עידן התמימות?

לראשונה הפניתי ראש אל ה"צל" שבתוכי — כלומר, אל תחושת כעס עצום; אל בניית חציצה ביני לבין האחרים. לראשונה טעמתי התעלמות מהזולת מהי, כזו שמתוך בחירה. התבוססתי ב"צל". מַכּר חדש. איך ממשיכים הלאה "בחברתו"?

ברבות הימים הבנתי את כוחו של אותו "צל", שהקשיח את ליבי, כגילוי מעורר ומרתק. נשרה ממני קליפה של "נחמדוּת" שאותה כמו קידשתי בבלי דעת, ככלי אולטימטיבי למגעים בין־אישיים. לא תועיל כוונה טובה, לא יועיל המאמץ להיות "כמו כולם", להיות "בסדר". לְעולם עשויים לקום אורבים ונוגסים. איך אשיב את הטוב מתוך הרוע? הוא ודאי מקנן שם.

והעיקר, איך גולשים למצב חדש, שדורש תחילה לאבד את ה"עצמי" המוכר לך, שמתגלה ככוזב; איך מתפכחים בעוד מועד למה שמכוון כותב ג' אורוול בספרו '1984'? "הדבר הקשה מנשוא לא היה שנאלצת להעמיד פנים, אלא שבעל כורחך עשית כמעשי חבריך".

בַּקְעָה מִתּוֹכִי זְעָקָה:

"לֹא! לֹא אַסְכִּים לִהְיוֹת

בְּתוֹךְ לֹא־אֲנָשִׁים,

לֹא! לֹא אַסְכִּים לִהְיוֹת

בֵּין זְאֵבִים דּוֹרְסִים“

(מרינה צבטייבה)

ז האם פציעה הינהּ כורח לצמיחה?

מִי שֶׁלֹּא הֻשְׁפֵּל עַד עָפָר

לֹא יַמְרִיא אֶל גָּבְהֵי הָרָקִיעַ

(אדם מיצקביץ')

שמא צריך אדם להישבר, או כמעט לקרוס, לפחות פעם אחת בחייו? האם במצבים אלה טמונים גרעיני התנערות, התעוררות? "להיגאל" מחיים הזורמים לאיטם מטה מטה אל כרי השינה, כשִגרה אוטומטית, ללא חריגה, ללא התפרצות, ללא התחדשות. חיים בדעיכה.

דרכים שונות יכולות להצית שוב את בעֵרת החיים, גם מתהומות. כזו יכולה להיות בגידת חברים, כותבת זלדה המשוררת:

אוּלַי צְרִיכָה הַנְּשָׁמָה

לָחוּשׁ מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם

אֵימָה גְּדוֹלָה

שֶׁהִיא בְּגִידַת יְדִידִים [...]

כְּדֵי שֶׁתִּדְבַּק בַּשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף

בְּכָל הַכּוֹחַ שֶׁל הַיֵּאוּשׁ.

אוּלַי צְרִיכָה הִיא

אֶת הָאֲנָקוֹת שֶׁל בְּדִידוּת מְטֹרֶפֶת

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ הָעֱזוּז הָרוּחָנִי

שֶׁל 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ

שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֲךָ

וּבֶן אָדָם יִתְאַמֵּץ בְּךָ'.

אכן הייתי פצועה וצלוקה. צללתי לתוך חלל חשוך — "שמַיִם שאין להם חוף". טרם הבנתי כי הריק הזה יכול להיות "רֶחֶם" שבו ושדרכו אוכל להיוולד מחדש, כעובּר היוצא אל מסע ה"לך לך". כמו אותו לילה מיתולוגי של יציאת מצרים. אותה יציאה מהרחם החשוך אל חירות פנימית, אל גילוי כוחות שלא נודע קיומם טרם אותו ערב.

דווקא בירידה למקום חשוך, עמוק, פוקחים חזק יותר את העיניים, מגששים בדרך אל האור.

כשהקשרים נפרמים וחומת החברוּת מתמוטטת, וכן תחושת השייכות ומסגרת החיים המוּכרת — אזי מתקלפים מהגנות מובנות מאליהן. כך היינו. הרגשנו מאותו רגע שהכול תלוי אך ורק בנו. משנותקו באחת רצועות העבר נסגרנו בהווה פצוע, שלא היה אלא החיתוך הנדרש כדי להבדיל עצמנו מהקהילה, כדי לצמוח.

לְמערבולת יש קצב ותנועה משלה, והיא זו ששלטה בי תחילה. עם זאת, כשנשאבים לתוכה, מגלים גם את שקט המעמקים — את עין הסערה, "חלל פנוי". וזאת כדי לעבד את אשר אבד. יתר על כן, כך הנחתי לְבֵנה ראשונה לבית חדש. הפעם הרגשתי שהבית יקום על פי נפשנו שלנו, במו ידינו; נבנה את חיינו מתוך בחירה.

לאחר ימים רבים ומעורפלים, אט־אט משהו התחיל לצמוח מתוכי, משהו התחיל להגביה אותי.

לראשונה נפתחתי לדמיין אל אפשרויות של חיים אחרים, אל ראשיתו של עתיד בלתי נודע. התחלתי לגשש אחר השלב הראשון בסולם, שיעלה אותי מעל פחד הקריעה. אף הרהבתי עוז להשקיף במבט של אופק שמעבר לאופק הנראה לעין.

ידעתי. תחילה עליי לשבור את כבלי הזהב. כך נוצרת תנועה, תנועה חיונית.

ח צעדים ראשונים במסע הפנימי. קריאה לצאת לדרך

כאמור, הכול התרוקן. ובאותה עת החל מתמלא. מתוך הטלטלה הפתאומית והבלתי צפויה, אור בקע ועלה בי — היה זה הקשר הזוגי שלנו. כבר בעיצומה של האסֵפה היינו כעמודי יכין ובועז המחזיקים את המקדש שבינינו. מאותו רגע ראיתי רק אותו. ידעתי מייד כי יחד עם אישי הטוב אוכל להצמיח טפרים, להיאחז בזיזֵי הטוב, לעלות ולטפס מעלה מקירות הבור.

איך אשתחרר מהקביים שנשאוּ אותי עד כה? האם להיאחז בזוג קביים אחר? איה רגליי שלי — כיצד אזדקף עליהן? הייתי אדם בוגר באותה עת, נשואה ואם לילדים. אין זו התחלה פתוחה לגמרי, כמו זו של אדם היוצא רק עם עצמו וידיו ריקות; עד כמה ארשה לעצמי להתהלך בעולם כהֵלך ה"מלטף כבשה ואיילת ומוסיף ללכת". מה גם שזה לא היה בכוחי עדיין. עד אז הדרך עדיין לא "נפקחה לאורך" בנשמתי, האסורה בכבלי החברה. ובכל זאת, הרגשתי כי נֵיעורו מעט "שרירי הנפש" לקום וללכת. אלך בעקבות הנשמה.6 הייתה זו "פריצת הנשמה" — תחילת החיפוש, אפילו ה־quest.

לא "שברתי את הכלים" מתוככי אמונה כלשהי. עד אותה שעה הייתי שקועה ברַכּוּת החיים שבה רופדתי מאז ילדותי המוקדמת. זה היה גם בעוכרי, בסופו של דבר. אָבִי וְאִמִּי / לָקְחוּ אוֹתִי לִשְׂדֵה כֻּתְנָה / כְּדֵי לְרַפֵּד אֶת חַיַּי [...]7

נזקקתי כנראה לתנופה שמקורה בכוח חיצוני. אותה אספה הייתה לגביי כ"שבירת הכלים" שלי, בעוד עיניי כלות למראה השברים שנערמו סביבי. הגיעה עת שיהיה בי "העזוז הרוחני [...] ובן אדם יתאמץ בך".

שלא כמו "אפרים החוזר לאספסת", שנכנע ל"כוח דעתו של הרוב — צו הוא לכל יחד ויחיד", התחושה שלנו הייתה שמכאן ואילך ה"אנחנו" איננו עוד "החברה כולה" אלא רק שנינו — אני ואישי הטוב. נקלענו לסיטואציה של Fight or flight ביחס לחברה. "וייסורים וענוּת אדם — מה הם?" שואל אפרים את עצמו. בתוכנו המה כבר געש שהלך וגבר; מבעד לטלטלה פרצו בנו זרמים סמויים שהלכו וגברו כמעיין מתוך הר, או כמו דרדור אבנים: "היש בכוח קירות אבן לעצור נפש שגבולות אין לה? ומאווים פורצים ייסגרו על בריחים? כשהכל אטום וסגור מארבע רוחות — לאן יפרצו הגעגועים?" ממשיך אפרים בתמיהותיו. שאבנו כוחות, לא כדי להתעמת או להתנגש. כל שרצינו היה לבנות לעצמנו שערים חדשים, אלא שהדברים הלכו והסתבכו. חשנו שדבר נפל בחיינו, שדבר לא ישוב לקדמותו.

ט עיוורון והתפכחות

עד ערב אותה אסֵפה צַפתי, לאמיתו של דבר, בַּבריכה השטוחה של קיומי.

האם הייתה זו שלוות ביטחון? אמון יתר בבני אדם? אולי היה זה גם חטא כלפי עצמי — תמימות? עיוורון? הליכה בעיניים עצומות? הינתנות יתר ל"מעגל"? השׂתרכות בשגרה של "מה שהיה הוא שיהיה", בלי ניסיון לחרוג מעצמי?

לא ידעתי להבחין מתי רקמה חברתית הופכת למלכודת; מתי הבטחה היא פיתוי גרידא; ומתי הבטחה היא מצג שווא.8

האמנתי והרגשתי שאני במקום מוגן — מי לא יִכְמַהּ לכך? אלא שזוהי גם מלכודת דבש, או חיים בצנצנת דבש ריקה. מקום מוגן יכול להתמוטט פנימה גם אם חומה וגדר מקיפים אותו. ובתוך המבצר, ההגנות נפלו מידי אדם. עלטה ירדה עליי, כמי שנזרקה לעֲבי היער ללא ציוד ערוך ומתאים כדי להיזהר מבני אדם — להישמר ולא להיות ל"טרף".

שוב איני נזהרת

הִזְמַנְתִּי אֲנָשִׁים וְהֵם הִתְאָרְכוּ לְלֹא צֵל

הוֹשִׁיטוּ אֶצְבָּעוֹת זוֹחֲלוֹת אֶל כֵּלִים חַסְרֵי עֵינַיִם

כַּפּוֹת יְדֵיהֶם נִמְתְּחוּ מֵאַלּוֹת זְרוֹעָם.

לֹא פִּזַּרְתִּי מַלְכּוֹדוֹת כַּנִּדְרָשׁ, לֹא קָשַׁרְתִּי כְּלָבִים בַּשַּׁעַר.

קִיסוֹס הֶחְנִיק אֶת הַגְּדֵרוֹת.

עֵשֶׂב דָּשֵׁן הוֹצִיא מִתּוֹכוֹ חֲבָלִים לִכְבֹּל אֶת פִּרְחֵי הָעוֹנָה

שֶׁלֹּא תִּהְיֶה צְעָקָה, שֶׁלֹּא אֶשְׁמַע,

עַד שֶׁנְּהָרוֹת יְסוֹבְבוּ כָּמוֹהוּ אֶת הַבַּיִת

וְיַעֲלוּ בַּחַלּוֹנוֹת.

*

גַּם בְּדִמְיוֹנִי אֵינִי נִזְהֶרֶת —

בּוֹרוֹת חָצֵר נִדְמוּ לִי קִנֵּי עוֹפוֹת אַגָּדִיִּים,

הָאִישׁ בְּגַבּוֹ הָאִלֵּם הֶעֱרִים עָלַי מַרְאֵה הַר קַשּׁוּב.

שׁוּב לֹא הֵכַנְתִּי סֻלָּמוֹת,

אוֹ מַדְרֵגוֹת אֶל עַצְמִי

לְהִמָּלֵט מִפָּנָיו.

רָעָב מֵנִיעַ לְהָקוֹת אֶל עֲרָבוֹת,

וַאֲנִי עִם הָעוֹרְבִים

מְחַפֶּשֶׂת שְׁיָרִים מִגְּוִיּוֹת מַעֲשַׂי הַסּוּמִים.

י גלות פנימית

גלותנו הפנימית הלכה והתעצמה. צל העזיבה, שריחף עד אז באוויר, הלך וקרם גידים בתוכנו. פרשתי באותם ימים קודרים לעבודה במטבח. ביקשתי פינת עבודה שתמנע ממני, ככל הניתן, מפגש עם אנשי הקהילה. המקום כבר לא היה מקומי.

"הכל סדוק כאן, כל דבר, וכך חודר האור" — כבשירו של לאונרד כהן.

שלוש נשים במטבח הקהילה

לחדוה, ואסתר ז"ל, ולאביגיל

וְלֹא הָיָה שָׁם אִישׁ.

זֶה הָיָה לְאַחַר לֵיל הַמְּדוּרָה

שֶׁהַשֵּׁבֶט הִבְעִיר בְּתוֹכִי.

מְקוֹמִי כֻּתַּר בִּגְדֵרוֹת שֶׁחָגַרְתִּי עַל גּוּפִי מִפְּנֵי קִרְבָה מְדֻמָּה

עִם בְּנֵי הַמָּקוֹם.

כֹּל בֹּקֶר יָצָאתִי אֶל קוֹר אֱנוֹשִׁי

וְאֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה בְּמִטְבָּח הַקְהִילָה.

עָטִיתִי לְבוּשׁ מְחֻפָּשׂ שֶׁל שִׁגְרָה,

חִפַּשְׂתִּי אֶת חֶבְרָתָם שֶׁל כִּיּוֹרִים גְּדוֹלִים

וְאֶת בִּטְנָם שֶׁל סִירִים רַעַבְתָנִים

לְהִבָּלַע.

רָקַחְתִּי לְעַצְמִי תַּבְשִׁיל סוֹדִי שֶׁל הִשָּׂרְדוּת בֵּין אֵדִים גּוֹלְשִים,

בֵּין קוֹלוֹת בּוֹקְעִים מִפִּיּוֹת אֲנָשִׁים לְלֹא פָּנִים —

שִׁקּוּי לַצַּלֶּקֶת בַּמַאפֵּלִיָה הָרוֹתַחַת הַהִיא.

הַקִּירוֹת הַסּוֹכְכִים הִתְכַּוְּצוּ כְּשָׁרָשַׁי הַחֲתוּכִים.

הַנֶּפֶשׁ הַמְּקֻלֶּפֶת נִמְלְטָה מִמַּבָּטִים מַצְּמִיתִים.

עַד שֶׁנִפְתַּח שַּׁעַר בִּשְׁעַת בֹּקֶר,

רָחָב מִכֹּל שַׁעַר מְשוּעַר

בִּצְלִילוּת מַבָּטָן שֶׁל שָׁלֹשׁ נָשִׁים —

אֲגָם צָנוּעַ

שֶׁגַּלָּיו מִלִּים מְעַטּוֹת וְקֶשֶׁב מְעַרְסֵל

פְּעִימוֹת לֵב.

רָחַקְתִּי לְרֶגַע מִמְּקוֹם מִכְוָה וּכְרִיתָה.

יא התיק החסוי

הגיעו אלינו קולות "מרחוק" שלפיהם אנחנו, אישי ואני, סדקנו משהו כש"נטשנו" את הקהילה. נתפסנו כמשהו המאיים כביכול על הקולקטיב. נראה שכל קולקטיב פועל כך כדי להגן על עצמו. החוץ מאיים עליו. עדיין נתפסנו ככאלו שהם בתוך החצר, אבל, ובה בעת, מעבר לגדר.

נוצרה בקרבם חרדה לשמו הטוב של הכלל. נוצר צורך להתגונן ולהצדיק כל תגובה וצעד שננקט על ידי הקיבוץ נגד הפרט. הוחלט לערב גורם חיצוני. בהתכתבות הקיבוץ עם ועדת חֶברה התנועתית קָבל נציג הקיבוץ על שבירת האמון שלנו במוסדות הקיבוץ, המונעת את חידוש השותפות שלנו עם הקיבוץ... ועוד האשמות כאלה ואחרות הועלו לפתע, כדי להשליך עלינו שתיקות, ניכור והיפגעות.9

לאחר שנים רבות שבתי לארכיון הקיבוץ. להפתעתי מצאתי בו תיק המקוטלג "תיק חסוי", הקרוי על שמי. זהו תיק האסֵפה ההיא ונספחיה. זכות שכזו... הבּעֵרה שהחלה באסֵפה הלכה וגבהה, וכנראה איימה לכלות את "הסדר הטוב".

כדרך אותם ימים, הפרוטוקול נכתב בכתב יד לא מוקפד, לא מסוגנן, וכך גם מסמכים נוספים. רק חלק קטן מהנספחים הודפס. אין תאריכים. כמו מקרה שיכול להתרחש בכל זמן. ניסיתי לדלות עובדות, לבדוק את הזיכרון, אולי לגלות פרטים בלתי ידועים לי. בעצם, הטלטלה ששינתה את חיי אינה זקוקה לדקדוקי פרטים.

יש מי שאמר אחרי שנים כי זה היה אירוע שנלחש בבתים, בחדרי חדרים, במוסדות הקיבוץ ועל המדרכות. כמו אש בשדה קוצים. בקיבוץ בנגב הצפוני זה לא רק דימוי, זו תופעה מוחשית. או שאתה עומד מול האש כמשותק (כנראה כמו חלק מחבריי) או שאתה נלחם בה לכבותה, להורגה. צריך להציל את הבית. משום מה, הייתי האש. מטבע הדברים יש מי שכבר אינו זוכר, שכן אין לשער שכל אחד ואחת היו נוכחים, מעורבים, מתעניינים — חיי כולם המשיכו בשגרתם הטובה. לא כך חיינו שלנו.

* * *

התעלמות, רתיעה או מבוכה ובושה שררו סביבנו, עד כי הוחלט להקים ועדת אד־הוק לטפל באירוע. ועדה ולא התייחסות חברית ישירה, אינטימית. בובר מבחין בין "קִרבה" ל"התייחסות". קִרבה משמעה היות אחד ליד השני באופן פיזי — מצב שאינו מבטיח התייחסות, כלומר היות אחד עם השני בקשב שבתשומת לב. בקיבוץ היינו כל הזמן במצבי קִרבה. בכל מקום, בכל עת (פעמים רבות סיפרתי על ההתרגשות שאחזה בי פעם כשבתורנות מטבח שטפתי כלים לצידו של מנהל בית הספר, והיינו קרובים כקרבת כיור לכיור. אך לא נאמרה מילה בינינו). והתייחסות כלשהי אַיֵּה?

רצה הגורל שאותו מנהל בית הספר, מַתִּי ברקאי, התמנה ברבות הימים ליו"ר אותה ועדת אד־הוק, והוא היחיד שגילה התייחסות שאיש לא הביע כמותה. המסמך שנכתב על ידו היה לנו כקרן אור מתוך ההריסות שנערמו. הוא השיב לנו אֵמון באדם. בכך הזדקף מולנו אדם בעל יכולת עילוי עצמי — מושרש בציבור, ועם זאת נאמן ל"אני פנימי" עד כדי אמת נוקבת. חשנו שעדיין "היחיד" עומד לנגד עיניו, שתנועת העֵדר לא סחפה אותו אלא להפך, הוא זה שעצר את הסחף היִצרי הלוקה, הטוען ל"נוהג מעוּות במערכת יחסינו האישיים והחברתיים" על פי ניסוחו, כפי שיוזכר להלן.

לאחר שנים רבות, בימיו האחרונים, עלינו אליו לרגל להודות לו על אותה קרן אור שבקעה ממנו ושאותה אנו נוצרים מאז בהוקרה. הגשנו לו העתק מהמסמך שכתב אז. הוא חייך מבויש, אמר שאינו זוכר אותו, הוסיף "הוא באמת טוב..." והרחיב את חיוכו הצנוע והמאיר. עדיין הבהבה בְּמַתִּי ברקאי הרוח ששרתה עליו ועל חבריו ב"גורדוניה" בעיירות המוצא שלהם — רוח משנת חייו של א. ד. גורדון, שחרט בעטו: "העיקר הם האנשים ולא הצורה. ויותר שסומכים על הצורה, פחות שמים לב על הצד האנושי. הקבוצה, כפי שאנחנו רואים במציאות, אינה מגדלת אנשים".

מצאנו במסמכו הנזכר לעיל של מתי משפטים חריפים למדי, כמו:

האסֵפה בתאריך 15.07.78 והשתלשלות העניינים בה מהווה תעודת עניות לחיינו הציבוריים [...] ברצוננו להתריע על נוהג מעוות במערכת יחסינו האישיים והחברתיים: צבירת חשבונות לאורך זמן והטחתם בהזדמנות "חגיגית". אנו חיים במסגרת חברתית קטנה ומתחככים זה בזה תדיר. מעשים ומחדלים הם מנת חלקנו, של כולנו. הערה חברית בזמן הנכון הייתה יכולה למנוע יצירתן של תדמיות שליליות, אמיתיות ומדומות. ובצד הערות חברתיות כך, על אחת כמה וכמה תגובה של המוסדות [...] אנו בטוחים שבמקרה שלפנינו נפלו רבים למצב של היעדר קומוניקציה [...] בתופעה זו מגיע לשיאו ניתוק הקשר והחלל הריק משתלט [...] והרי בלעדי אלה אין חיי חברה תקינים [...]. אין להשלים עם הירידה ברמת הוויכוח הלגיטימית שיש לנהל באספה.

אין לטשטש את הגבול בין כנות, גילוי לב וכיוצא באלה מידות טובות לבין הטחת עלבונות ופגיעות אלימות (מילולית, כמובן) בזולת [...]

אנו מסתייגים הסתייגות מוחלטת מהדברים שהושמעו [...] היו אלה דברי הכללה בלתי מדויקים שיש בהם הוצאת משפט [...] מבלי שאיש הסמיכו לכך. הרגשתו הסובייקטיבית [של הדובר באסֵפה] שהוא משמש פה לחברים אחרים אינה מפחיתה כהוא זה את החובה הציבורית לגנות תופעות אלה; נהפוך הוא, זה מחזק את דעתנו שיש לחשוף את השורשים החברתיים והאישיים של מערכת היחסים שנוצרה במשך זמן ממושך וצפה על פני השטח בפתאומיות [...].10

לפתע "היה שם איש".

המראָה הזו, שהוצבה בפני אותה חברה קיבוצית, שיקפה מצב שבו זו איבדה התייחסות לפרט, או איבדה את הפרט. אין לתאר מצב מעין זה כייחודי לקיבוץ, לקיבוץ מסוים, לחוויה האישית שלי. זו יכולה להיות תופעה כלל אנושית, אפילו נפוצה בכל מקום. אבל כשחוֹוים אותה אישית, אין לתאר את פצעי החיצים ואת המלתעות הננעצות בך, סוגרות עליך.

* * *

עָיַפְתִּי מִתְּמוּנַת הַשֵּׁבֶט שֶׁלִּי

וְעָזַבְתִּי

(תומאז' שלמון)

דרכו של צעיר היא לצאת מבית הוריו אל מסע חייו. הקיבוץ היה בית, הקיבוץ היה "ההורים", אבל מהקיבוץ לא יצאו צעירים כדי לפרוץ אל חיים משלהם כדרך הטבע. באותה עת אנשים עזבו קיבוץ מתוך אמונה שהכזיבה, או כבריחה (גם באישון ליל — בשל בושה או בשל צורך לתת דין וחשבון, בשל תחושת בגידה), או כאי־יכולת או אי־רצון לעמוד בכללי מסגרת. ועוד כהנה וכהנה סיבות שבעטיין עזבו רבים רבים את התנועה הקיבוצית. אך היה גם מעין גירוש. גירוש שקט, בלתי נודע ברבים — גירוש של הורים את בניהם (כגון מכתב שנשלח לבן קיבוץ שביקש הארכת שנת חופשה, ולוּ בחודשיים; במכתב הוזהר כי אם לא יחזור בתאריך שנקבע, "אין עוד מקומו בתוכנו"); גירוש כהחלטה למי שאינו עומד בקריטריונים, בתקנונים מסוימים (שהיום הם נראים מינוריים למדי); וזה שדרכו חרגה ולוּ במעט, ש"לא היה מספיק שייך" בעיני אלה שהיו שייכים מדי... לא כך קורה בבית הורים פרטי ואינטימי.

יש גירוש שאינו גירוש פיזי אלא גירוש קמאי של "רוחות רעות": אם בשל קיבעון של תדמית או של תווית מסוימת שהחברה מחתימה בהן את החבר, לעיתים מאז ינקותו, או בראייה אותו כחלק ממשפחה מסוימת; אם כתוצאה מחוסר הבנה או מהעדר רגישות "לאיש המיוחד, הדורש שימת לב מיוחדת, היוצא דופן, שמפריע במהלך המכוֹנה. היא מתחילה חורקת. בוודאי, משתדלים ודואגים, מתאמצים למצוא 'סידור מתאים', אבל המכונה מתנגדת, חורקת. והאיש, היוצא דופן, הגורם לכך — עינויים נפשיים גדולים צפויים לו" (דוד מלץ, 'מעגלות').

גירוש מהבית יכול להיות אל גלות פנימית, או גירוש מחוץ למחנה, לאו דווקא גירוש פומבי בכיכר העיר. המכוֹנה, שנבנתה לאורך זמן, הלכה ודחקה את הנפש.

יב פרֵדה כחירות

הייתה זו כנראה פרֵדה הכרחית, ופרֵדה היא לפעמים אלימה, בייחוד כשהיד החותכת היא יד ההורים — במקרה שלנו הקיבוץ, כהורה־על. הגיעה העת לוותר על המקום, לנתק את חבל הטבור, להפסיק לרַצות את הסביבה התובענית, לפרוץ מ"אורוות הילדות" (י' בר כוכב) ולהימלט אל מרחב פתוח בלתי מגודר, לא סלול, כבסיפורו של ס. יזהר "הנמלט":

מה טוב בעיניך יותר: דרך או עולם? במה תבחר?

למה לך דרך כשיש לך עולם?...

אבל לאן, לאן? עד אנה? מה אתה שואל. מה אני יודע. מי יודע, מי יכול לדעת [...]

לאן, אתה שואל? אבל כמובן: אל השמש. ישר לתוכה, אלא לאן אחרת? אל תוך שעריה הזוהרים לרווחה. אל תוך זהבה המתלקח כמובן. לאן אם לא לשמש? לשמש לשמש. ובלי לחזור, הללויה [...].

הגיעה העת לצאת למקום שאינו שלך, אפילו לארץ לא זרועה, מתוך תחושה שמקום אחר יהיה מקומך.

אחרי שנה עזבנו את ה"מעגל", את הקשרים האישיים המדומים והכוזבים.

העזיבה לא הייתה פרֵדה כדרך שאומרים "שלום ולהתראות", מתחבקים ומחייכים, יודעים שהמרחק הפיזי הוא רק פיזי. זו שלנו לא דמתה לבשורה בהוּלה, כפי כששומעים דהרות מתקרבות, דפיקה נוקשת על הדלת וממהרים לארוז כמה חפצים ולהימלט. עברה שנה עד שמימשנו הזמנה לאותה משאית וארזנו את מיטלטלינו, בדיוק על פי החלטה כתובה, מפורטת מאוד, מה מותר ומה אסור לקחת מ"רכושנו".

לא יכולתי לשאת עוד את המבט המצמית, את הפומביות הכפויה; להישיר מבט אל הקרעים. לא חשתי כלל וכלל הימלטות אלא קריאה לדרך.

"אבל כאן החיים נוחים", אמרה אימי רגע לפני שהמשאית העמוסה בחפצי הבית הניעה ויצאה לדרך. לא היה דבר יותר מכמיר לב ממשפט זה. משפט פורץ מליבה של אם שלא מצאה באותו רגע מבע אחר לתחושתה, שנמהלו בה כאב עמוק ואכזבה קשה מהמקום. שהרי "נוחיות" לא הייתה דרכה של אימי ולא ניסיון חייה כניצולת שואה. ברבות הימים היא הביעה קורת רוח מאותו רגע של ניתוק.

חשבתי לעצמי כי כך מרגישים כשיוצאים לחירות — אותה תחושה "גדולה ונדירה". כמו בקעתי מפקעת חוטים סמויים שנכרכה סביבי במשך שנים על גבי שנים. זוהי יציאה לדרך שיש בה התרוממות רוח מהולה במעט עצב. יצאנו בכוחם של ויתור והפניית עורף, ובד בבד עם תשוקה להתחלה גדולה:

[...] מִי הֵעֵז לִצְעֹד וְגַבּוֹ לְבֵיתוֹ.

כָּךְ שׂוֹרְדִים, כַּנִּרְאֶה, מְעַטִּים.

מְבִינִים אֶת הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל עַל הַבַּיִת

וּמַגִּיעִים לְבַסּוֹף אֶל הַנָּמֵל וְאֶל הָאֳנִיּוֹת.

התנועה הפנימית התרחבה אל הלא ידוע מתוך כמיהה לתיקון. רטט ההֶעָזה, דריכות מהולה בהתרגשות אחזה בנו. כמו המְראה, שבה הגלגלים הצמודים לחזה האדמה מתכנסים פנימה כדי להיבלע ולפנות מקום לכנפיים.

יצאתי מהקיבוץ בהיותי בת שלושים, נשואה ואֵם לשניים. אחוזה בכאב, מותשת במאבק השתחררות ממלתעות החברה, מגששת דרכי בפלנטה זרה שמחוץ לבועת הקיבוץ. נדמה היה לי שחתכתי את חבל הטבור. עצם היציאה הפיזית, היה בה אישור של יציאה לדרך, למסע ממשי ופנימי.

הו, המשאית ההיא העמוסה בתכולת הבית! איזו תחושת חירות הייתה לי! אולי רק ניתוק וחיתוך כה חדים יכולים להקנות תחושה נרגשת כזו של יציאה לדרך חדשה לראשונה. בד בבד חשתי לראשונה את המשפחה — אישי ושני ילדינו — כיחידה בפני עצמה, וכתשובה לַניתוק אפפו אותי חבלי אהבה, ליפפו אותי בכל גופי ונפשי, וביטחון נסך בי כוח לבנות משהו אחר. הניתוק לא צרב באותו יום. פרֵדה אישית ואינטימית מחברים שנעלמו זה מכבר ממילא לא הייתה (חבר אחד בלבד הגיע לעזור בהעמסת התכולה. "חבר" אחר בדק שמא "נגזול" את צינור ההשקיה מהגינה...). היה זה אחד מאותם מצבים ייחודיים שבהם אדם אינו יכול שלא להתחייב לעצמו, גם אם קרוביו ואהוביו נצרבים במידה זו או אחרת. תמונת אבי הנוכח באותה פרֵדה, ועיניו, שנמלאו לחלוחית, עוקבות אחרי כל רהיט וחפץ המועמסים על המשאית, אינה מרפה ממני. לשבר ולכאב שחרכו את נפש הורינו, מייסדי הקיבוץ, לא היה שיעור. "תודֶה שאין לנו חברים", זעקה באיפוק מה חמותי לחמי, "האידיאליסט ללא תקנה"; כך גם בתי, בת שבע באותה עת, שילמה מחיר של תחושת גירוש מגן העדן של ילדותה, והיא נושאת אותה עימה כל חייה.

אם היה זה "סיפור על אהבה וחושך" — יצאתי בגלל החושך; אבל בתרמיל היו חופנים של אהבה, אהבה למקום, שהייתי צריכה לצלוח ימים רבים כדי להשיבה; החושך היה כנראה מתחייב כדי שאוכל לצאת ולחפש את "ניצוצות האור" שלי. זהו חיפוש שיכול להתממש רק בכוחו של האדם עצמו, בהמשך הדרך.

חשבתי שבאמת עזבתי את המקום ההוא, ולא הבנתי עד כמה הוא רק ירד למחתרת כדי לפרוץ בבוא יומו. המטען הפנימי היה כבד שבעתיים ממטען הכבוּדה שהעמסנו על המשאית, מה גם שאת הכבודה — מעט הנכסים — קל היה לפרוק. לא כך את המטען הצרוב.

בינתיים נדרשתי לשפה אחרת — שפה שאחרי הכעס, שנענית לחוקים חדשים; זו שהולמת צעדים אחרים שבהם ניסיתי להלך בתוך נפשי.

אחרי עזיבת הבית שבתי אליו, אבל לא כשָבה. הגעתי לביקורים משפחתיים. לא ביקשתי את קרבתו של "הבית". תחושותיי לא נענו לו. עדיין עברתי בו כרוח רפאים. לא אספתי כוח כדי להרגיש נוכחת. אין זה דומה לדירה שנכנסים אליה — כל מרחב הקיבוץ הוא הבית, והליכה בשבילים ובמדרכות יוצרת מפגשים עם אנשים, שכולם מוכּרים וזרים בה בעת.

האם אימת האנשים הייתה בעוכריי באותם ביקורים? המילים שנקבו חורים ביריעת החיים שלי, מילים שלא נאמרו, שהתפוגגו; מילים נכספות שלא דבקו על לשונם של "חברים", מילים של "בית", נותרו בחלל האוויר.

איך הופכים את החיים בקיבוץ לבית? זו שאלה מהותית שעלתה עוד מימיו הראשונים: "יש שטח שהקבוצה מתלבטת בו והיא יכולה לפתור — השתדלות לתת לחבר הרגשת בית. זה מתבטא בהרבה דברים קטנים. חבר שמאחר לבוא לחדר— האוכל זוכה לקבלת פנים של תלונות. ההודעה שחבר הנוסע העירה — עליו לקחת אוכל מהבית ולמעשה אין מה לקחת; זה מתבטא בחוסר מיטה למשכב לחבר אחרי יום עבודה" (מתוך פרוטוקול של קיבוץ ניר־עם בשנותיו הראשונות).

איך הופכים את החיים בקיבוץ לבית? שהרי רוב מערכות חייו של אדם מתרחשות בְּ"בית", ובו הוא נתון להחלטות הכלל ולהכרעות לגבי חייו האישיים. בְּבַית משפחתי אתה חלק מובן מאליו ללא תנאי — גם במעידותיך, גם בשאיפותיך, גם בהצלחותיך; איך אפשר היה לתרגם זאת לחיי קיבוץ?

האם יש למישהו זכות לקבוע מי נאמן יותר, חרד יותר ל"בית" הקיבוצי? מי מסור? מי ראוי יותר?

מבין עוזבי הקיבוץ, רבים עזבו יותר מכול את החברה ולא את בית הוריהם. "לא כולם יודעים למה הם חיים בקיבוץ, אבל אף אחד לא שוכח למה הוא עזב את הקיבוץ". (עודד צנטנר, גן שמואל). כך הייתה גם העזיבה שלנו.

נראה היה שהכווייה הלכה ונרפאה, אך בה בעת, כמו מדורה שכמעט כבתה, באה רוח והעלתה גיצים. בדרכי אל הקיבוץ לביקור, כבר כמה עשרות קילומטרים לפני שער הכניסה, הגביר הלב את המראות כאותיות הכותבות בנפשי, שהצטרפו בתוכי לניגונים ולצריבות.

שנים נקפו, האש נותרה כגחלים לוחשות בדפנות, לא בחיי יום יום אלא במרחבי הזיכרון; אותו אירוע נתעצב בחיי כסיפור מכונן, ונותר סגור ופתוח בו־זמנית. ירדתי בסולם חיי ועליתי בו במאבק עם המלאך שבחן את כוחותיי ואם יָכולתי לו; נדרשו לי שנים רבות כדי לשאול שאלות שמעולם לא שאלתי. שאלות בדיעבד. העלבון, גם הכעס, נראו כשלב מכונן, ככל שלב אחר במסע האדם המתמודד עם מהמורות גורלו. זהו מסע של עלייה "מביזיון הבּוֹר" (זלדה), של סילוק הרוח הרעה. אכן עליתי, וחיי נפתחו כעלוות העץ הפורצת לאחר הכריתה. ובכל זאת אין בי מנוחה. מה פשר הדחף והצורך להבין את אשר ניתב את חיי תוך סטייה כה דרמטית?

* * *

רחקתי במרוצת השנים מאותו אירוע. ובכל זאת הוא שולח אליי מבטים מדי פעם, להזכירני כי הוא זה שהסיט אותי מדרך המלך, שכמו נסללה עבורי; כי עליי לשלוח מבט היישר אל לב ליבם של השברים, והפעם ללא רעד הפציעה. הגיעה שעתה של ההתבוננות המבקשת אך פשר. הטלתי את עצמי לתוככי אותם משקעים המבקשים הבהרות ואף פיענוח לאותה אסֵפה.

אין אני רואה באותה אסֵפה מקרה אישי־ייחודי בלבד. לא מעטים הם ה"יחידים", הן בקיבוצים אחרים והן בסביבות חיים אחרות, הנפגעים מִשוֹטֵי הקולקטיב. התמודדות יחיד מול חברה היא חוויה אנושית, מורכבת, בעלת פנים רבות. החוויה המעצבת שלי הייתה כמובן בחברה קיבוצית. מאפייניה הייחודיים נמזגו לנקודת מבט אישית־סובייקטיבית משלי.

מטבע הדברים, אדם, בכל מקום ועת, חי את חייו ואינו נותן דעתו לכך שהסביבה מחלחלת עד לשד שורשיו. מבט נוקב ושואל על כור מחצבתך יכול להיפתח, למשל, כאשר לבֵנים מתמוטטות במבנה ה"מובן מאליו"; כאשר יוצאים מתוכו ומַפנים את המבט אליו מבחוץ; כאשר חוֹוים מחוזות חיים אחרים. חוויתי כל זאת לאחר שנעקרתי ממקומי, שָׁריתי בהתנסויות חיים אחרות — בקיבוצים אחרים, בחיי עיר, באירופה — וטעמתי טעמן של תרבויות אחרות, דפוסי חיים שונים ואף נופים מטביעי חותם. התבוננתי, פגשתי, למדתי עוד ועוד על עצמי ועל מורשתי. בדיעבד, שבתי אל שורשי זיכרונותיי מכל מקום שאליו הגעתי, גם ממרחקי ימים והרים.

המסע שלי נכתב בי כמי ששׂחתה כבר בתוך נהר החיים שלה. נתקלתי באבני נגף, התפתלתי, עיתים נסחפתי, פעמים אחרות געשתי. יש שהמים הצטללו, יש שנעכרו. לא תמיד ידעתי את מלוא רוחבה של הזרימה; לעיתים התרחקתי ממקור המים; לא תמיד הייתי מודעת לאנשים שעל גדות חיי, לנופים הסובבים ולתהפוכות השמיים ממעל. זו העת שלי לעקוב אחר זרמים תת־קרקעיים. הם אלו שהסיטו את הנהר, או שהעשירו אותו במים רבים וטובים. בזמן התרחשותם לא הייתי מודעת אליהם במלואם, אם בכלל, הגם שרחשו ורעדו תחת רגליי זמן רב. עמוס עוז, בהרהוריו על הקיבוץ, כתב על האבות המייסדים של הקיבוץ כעל אנשים שארבו להם "יצרי־הלב הערמומיים. מאחורי הדבקוּת נחבאה שנאה ולעתים גם מיזאנטרופיה [...] רגשות רצוצים ויצרים מדוכאים ומאחורי המסירות — תאוות הכוח והשלטון. וכמו־כן הלכו והצטברו הרבה עלבונות כבושים, ותפחו כמו מוגלה שאין לה מוצא". חוויתי מעין אלה דווקא מקרב בני דורי, בני הדור השני. דור המייסדים כבר חי את חייו, בעיקר כשהם מלוּוים בשתיקות, חיים אחרי ש"המפעל" שהקימו כבר עמד על רגליו. הוריי והוריו של אהוד, אישי, חוו בכאב את שתיקת חבריהם לדרך. מקצתם גדלו איתם באותה עיירה. ברגע שנפצעו, גם לימינם "לא היה איש". האלם ניפץ את אבני הבית. ואולי מלכתחילה לא היה זה בית ומלואו.

במאוחר החילותי להבין שאותה התפרצות באסֵפה, שסדקה את יסודותיי, לא הייתה אלא פִּריו של תהליך שהלך והתעצם לאורך זמן. הלכו והידלדלו מקורות המים החיים בחברה הקיבוצית שהייתי שזורה בה. הצטברו מתחים. רחשו יצרים. התרחש תהליך חיים, שכדרכו נוטה לדעיכה או להתחדשות או להתפרצות מטלטלת. כך הם פני הדברים בחיי אנוש. גם בַּטבע, טרם התפרצות כלשהי, מבעבע תהליך של התרחשויות, גאולוגיות או אחרות.

עתה אני מבינה טוב מתמיד שעליי לחתור אל מעמקי אותם תהליכים והתרחשויות בחברה שטרם האסֵפה כדי לפענח אותה; עליי להביט פנימה אל באר שממימיה שתיתי אך לא רוויתי דיי, ויצאתי להרוות צימאוני מבארות אחרות.

יג עולם השתיקות נפרץ לראשונה

בעודי פוסעת בדפים אלו אל תוככי מסעי זה, מכה בי ההבנה שהשתיקה באותה אסֵפה הייתה אחת מאותן שתיקות כמעט בכל צעד ושעל של החיים בקיבוץ. חוויתי עולם של שתיקות — שתיקת נופי הילדות; שתיקות רבות פנים בדינמיקה האנושית של החברה שבה גדלתי ושׁריתי; שתיקות דור הוריי; השתקת העבר ההיסטורי והמשפחתי — השורשים החתוכים של התרבות היהודית; השתקת החזון; אלם החברוּיות לדורותיהן; השתקת האישה; השתקת עולמות הרוח שמעבר לקנון האידאולוגי. ומעבר לכל אלה, השתיקה וההשתקה של האדם עצמו בתוככי הקולקטיביות הקיבוצית.

השתיקות הללו השתיקו אותי וגם פגעו בי. הן בלמו את עולמי הפנימי, שאותו אני מנסה לעורר כל חיי הבוגרים. הריק היה לי למְכל שאותו אני מבקשת למלא גם בעבודת הכתיבה הזו. אלך בעקבות השתיקות.

"ריק במלוא הרֵיקות המלאה" כתב ס. יזהר. זהו מקום של בריאה. שׂפה נובעת גם ממקום של חֶסר, של אובדן, של חיפוש; של צורך לברוא דבר אחר, דבר חדש משלך.

3 רחל כצנלסון, בשולי מכתב לברל, בימי המשבר של מלחמת העולם הראשונה (מוקי צור, בספרו 'התשמע קולי').

4 'קהילתנו, הגות לבטים ומאווי חלוצים' הינו קובץ ספרותי שהוציאו לאור בשנת תרפ"ב אנשי“ השומר הצעיר "מהעלייה השלישית, בעריכת נתן ביסטריצקי. הספר הוא הווידוי הקולקטיבי של ראשוני "השומר הצעיר" בתקופה שבה החליטו להקים יישוב משלהם בביתניה, ובו ביטאו מנעד רעיונות, דעות, הרגשות וחוויות שעברו בביתניה בשנים1921-1922. בשנת 1988 יצאה מהדורה חדשה עם מבואות והארות מאת מוקי צור.

5 פרוטוקול אספה ניר־עם, 14.10.1944.

6 מושג "הנשמה" משמעו על פי ר' נחמן מברסלב שהנשמה פועלת ויוצרת את עצמה, ומכאן שהמילה "חופשי" משמעה מישהו שאינו חדל מ"לחפש"; "נשמה לפי תפישתי", כתב דב אלבוים, שעזב את ביתו החרדי, "היא כוח המושך אותי אל מצב של "גֵרוּת", של פריצת המוכר והידוע והנוח שבתוכו חייתי עד עתה אל חיפוש ואל חופש... נשמתי היא פעולה של מוכנות לפרוץ את המעטפת החמימה שדבקה בי עד עתה".

7 כל השירים בחיבור זה שלא מצוין בהם שם המשורר/ת הינם פרי יצירתי בארבעה ספרי שירה.

8 "ברכה רבה טמונה בשביעות הרצון, בהעדר מכאובים, באותם ימים נסבלים ושפופים, כאשר לא המכאוב ולא החדווה מעיזים לצעוק, כאשר הכל מדבר רק בלחש וחומק על בהונות. הצרה היא, שמטבע ברייתי דווקא אותה שביעות רצון אינה עשויה להיטיב עמי כלל וכלל, שבמהרה היא כה טורח עלי, שנואה ומאוסה עלי ללא נשוא, עד שנאלץ אני, מוכה ייאוש, להימלט, פחות ממוזג, אפשר בדרך של תחושות עונג, אך באין ברירה אף בדרך מכאובים" (הרמן הסה, 'זאב הערבה').

9 "התנועה הקיבוצית התרגלה להגן על הממסד ולא על החברים. חברי הקיבוצים מרגישים, שסיכוייהם להעביר את מה שנכון וצודק עבורם במערכת שמרכזת את הכוח בידי מנהל הקהילה ומזכירות התנועה, אינם גבוהים בלשון המעטה" (שפירא גדעון, עין השופט).

10 לתדהמתי מצאתי הערה דומה שנים רבות מאוחר יותר, בחורף 2022, שנכתבה ב"דף מידע" על ידי אחד מחברי הקיבוץ, כאילו דבר לא השתנה: "מה קורה לנו בתקופה האחרונה? האם אנחנו מאמצים דפוס חדש בניר־עם, שהתארגנויות בשושו מחליפות את הדיאלוג הפתוח? האם אנחנו בטוחים שזו הדרך הטובה והנכונה לקיום ביחד? הקיבוץ על דורותיו ופזורותיו ביסס את האמנה החברתית של הקהילה על דעותיהם של הוגי דעות כמו רוסו ובובר. אצלנו המציאות מחזקת דווקא את הנחותיו של תומס הובס לפיה האדם לאדם זאב. השוני בין אותם הוגים הוא בהתבוננות על טבע האדם. המשותף הוא שאמנה חברתית נחוצה לליכוד חברה בריאה. ואנחנו? האם אנחנו בדרך לשם, או מתרחקים משם?"