השוליים 4: סכנה בשולי הלהב

פתח דבר

"הגבירה?"

שרלוט נשאה מבט מספל התה שלה והסתכלה על לַייסה. הילדה החזיקה מעטפה עשויה נייר עבה וכבד.

"זה הגיע בשבילך."

כאב פתאומי פילח את חזהּ של שרלוט, כאילו משהו חיוני נשבר בתוכה. היא הרגישה קפואה וחסרת מנוח. אלה חדשות רעות. חדשות טובות היו מגיעות בשיחת איתור. היא נתקפה דחף למעוך ולמולל את שערה הבלונדיני באצבעותיה. היא לא עשתה את זה מאז שהיתה ילדה.

"תודה," היא הכריחה את עצמה לומר.

המשרתת השתהתה ודאגה גלויה בפניה. "אני יכולה להביא לך משהו, הגבירה?"

שרלוט נענעה את ראשה לשלילה.

לייסה בחנה אותה רגע ממושך, ולבסוף חצתה את המרפסת באי־רצון אל הדלת ונכנסה אל הבית.

המעטפה נחה מול שרלוט. היא הכריחה את עצמה להרים את ספל התה אל שפתיה. שפת הספל היטלטלה. אצבעותיה רעדו.

היא גייסה לעזרתה שנים של אימוני שליטה ברגשותיה והתמקדה בספל. שלווה ומאופקת, זאת המנטרה של המרפאת. מרפאת יעילה אינה חסרת רגישות וגם לא רכת לבב, הזיכרון שלה לחש לה. היא אינה מניחה לעצמה להיכנע ללהט או לייאוש; והיא לעולם אינה מאפשרת לרגשותיה לפגום במקצועיותה.

היא חיה בהתאם לעיקרון הזה במשך עשרים שנה. הוא מעולם לא הכזיב אותה.

יותר מכול, רגועה.

רגועה.

שרלוט נשמה נשימה עמוקה וספרה כל עלייה וירידה של חזהּ. אחת, שתיים, שלוש, ארבע... עשר. הספל בידה התייצב. שרלוט לגמה ממנו, הניחה אותו מידה ופתחה את המעטפה. קצות אצבעותיה איבדו תחושה. בראש דף הנייר היה החותם של אקדמיית הרופאים של אדריאנגליה. צר לנו ליידע...

שרלוט הכריחה את עצמה לקרוא כל מילה, ואחר כך בהתה מעבר למעקה האבן הלבן של המרפסת אל הגן למטה. שביל לבנים בצבע חול התמשך אל העצים שבמרחק. משני עברי השביל צמח עשב כסוף בצמוד לקרקע, ולאורכו נמתחו גדרות חיות נמוכות בצבע ירוק עז. מעבר לגדרות הכול פרח: ורדים כבדים ומושלמים בתריסר גוונים; שיחי שמיים ששפע פרחיהם דמויי הכוכב בקעו מהם כמו כדורים בגוני ארגמן, ורוד ולבן; גבעוליו הצהובים של רומח האביר, שפרחיו העדינים נראים כמו פעמונים זעירים...

היא עצמה לא תפרח. היא לא תישא פרי. הדלת האחרונה נטרקה בפניה. שרלוט חיבקה את עצמה. היא עקרה.

המילה הכבידה עליה כמו משקולת מוחצת, כאילו היתה עוגן כבד סביב צווארה. היא לעולם לא תחוש חיים צומחים בתוכה. היא לעולם לא תעביר הלאה את המתת שלה ולא תראה הדים לתווי פניה משתקפים בפני התינוק שלה. הטיפול והקסם של מיטב המרפאים באדריאנגליה לא הועילו. צחוק הגורל חילץ ממנה צחוק מריר ושברירי.

שני דברים חשובים יותר מכול באדריאנגליה: שמו של אדם, והקסם שלו. המשפחה שלה לא היתה עתיקה וגם לא עשירה, והשם שלה היה שגרתי. אבל הקסם שלה היה ההפך הגמור. בגיל ארבע היא ריפאה גור חתולים פצוע, וחייה קיבלו תפנית חדה בכיוון לא צפוי.

יכולות קסם רפואיות נדירות ומוערכות מאוד בממלכה, נדירות כל כך עד שבגיל שבע אדריאנגליה באה לדרוש אותה. הוריה הסבירו לה את המצב: היא תעזוב אותם כדי ללמוד באקדמיית גֵיינר לאומנויות הרפואה. אדריאנגליה תעניק לה קורת גג, תלמד אותה, תטפח את הקסם שלה, ובתמורה לכך תעניק שרלוט לממלכה עשר שנים של שירות ציבורי, שיחלו עם סיום לימודיה. בסוף אותו עשור היא תזכה באחוזה קטנה ובתואר אצולה, שיהפוך אותה לחברה בקבוצת העילית הנחשקת. הוריה יקבלו סכום כסף חד־פעמי שיקל את צערם על אובדן בתם. אפילו בגילה הצעיר היא הבינה שמכרו אותה. כעבור שלושה חודשים היא יצאה ללימודיה באקדמיה ומעולם לא חזרה.

בגיל עשר היא היתה ילדת פלא; בגיל ארבע־עשרה, כוכב עולה; ובגיל שבע־עשרה, כשהשירות שלה החל רשמית, שרלוט היתה הנכס המובחר ביותר של האקדמיה. הם קראו לה "המרפאת" ושמרו עליה כמו אוצר. לקראת קבלת תואר האצולה שלה היא זכתה להדרכה של מיטב המורים. ליידי אוגוסטין, שהשושלת שלה התמשכה לאחור מאות שנים עד היבשת הישנה, פיקחה אישית על השכלתה כדי להבטיח ששרלוט תבוא בחברה הגבוהה של אדריאנגליה כאילו תמיד היתה שייכת לשם. הגינונים שלה היו מושלמים, הטעם שלה מעודן, התנהגותה מופתית. עד שיצאה מהאקדמיה בסוף השירות שלה — כשרלוט דה־נֵיי, הברונית ניי והבעלים של אחוזה קטנה — היא הספיקה לרפא אלפיאנשים.

אבל את עצמה לא הצליחה לרפא.

וכך גם איש מלבדה. אחרי שמונה־עשר חודשי טיפולים, מומחים וקסם, היא החזיקה בידיה את פסק הדין הסופי. היא עקרה.

עקרה. כמו מדבר. כמו שממה.

למה דווקא היא? למה דווקא היא לא יכולה ללדת? היא ריפאה אינספור ילדים, גררה אותם מסף המוות והחזירה אותם להוריהם, אבל חדר הילדים הקטן שהכינה ליד חדר השינה שלהם יישאר ריק. האם לא הרוויחה ביושר את הזכות לפיסת האושר הקטנה הזאת? איזה דבר נורא עשתה שהיא לא יכולה ללדת?

יפחת בכי פרצה מתוכה. שרלוט התעשתה וקמה. בלי רגשנות. היא תצטרך לומר לאֶלְוֵויי. זה ישבור אותו. בעלה ייחס חשיבות גדולה כל כך לילדים.

היא ירדה במדרגות אל השביל המוביל לחצר הפנימית הצפונית. הבית העתיק רבץ בגן כמו בעל חיים לבן עצל. המבנה בן שלוש הקומות הכיל אוסף אקראי לכאורה של חדרים, חצרות, מרפסות ומדרגות אבן, והחצר המרוצפת הצפונית נמצאה בצידה האחר של האחוזה. היא ממילא היתה זקוקה לכמה דקות כדי להירגע. בעלה יזדקק לתמיכה שלה. אֶלְוֵויי המסכן.

היא היתה בת עשרים ושמונה, ורק התחילה להתרגל לחייה החדשים כשאלוויי לֵרֵמַיין הציע לה נישואים. פחות משנה חלפה מאז סיימה את השירות הציבורי שלה, והיא היתה בודדה. חיי מרפאת לא משאירים זמן רב לרומנטיקה, והרעיון שתינשא ותחלוק את חייה עם אדם אחר נראה לה פתאום קוסם כל כך. הברון לֵרֵמַיין היה מתחשב, אדיב ומושך. הוא רצה משפחה, וגם היא. בחלוף שנה ללא ילדים באופק, היא עברה בדיקה, וזה היה הצעד הראשון במסע מפרך בן שמונה־עשר חודשים.

היא רצתה תינוק. היא תעטוף את הילד או הילדה שלה באהבה ובחום, והם לעולם לא יצטרכו לדאוג שייקרעו מזרועותיה, כיוון שגם אם הכישרון שלה יעבור אליהם, היא תלך איתם לאקדמיה. שרלוט עצרה לרגע ועצמה עיניים בכוח. לא יהיה שום תינוק.

חודשי הטיפולים, הבדיקות וההמתנה כמעט הכריעו אותה לפני שבוע. היא הרגישה בודדה, מיואשת ומבועתת מהעתיד, בדיוק כמו בגיל שבע — כשעברה בפעם הראשונה בשערי האבן הענקיים של אקדמיית גיינר. ולכן ביקשה את קרבתה של מי שניחמה אותה אז, האישה שהפכה עבורה לאימא לאחר שהוריה הביולוגיים ויתרו עליה. היא חזרה לגיינר לדבר עם ליידי אוגוסטין.

הן התהלכו בגנים יחד, בדיוק כפי שהלכה עכשיו, נדדו לאורך שבילי האבן המתפתלים בין חומות האבן המאיימות של המוסד. ליידי אוגוסטין כמעט לא השתנתה. האישה כהת השיער ומלאת החן שפניה התאפיינו ביופי קלאסי לא הלכה, היא גלשה. גינוניה נותרו מלכותיים, תווי פניה מהוקצעים, והקסם שלה, שהיה מסוגל להרגיע בן רגע את המטופל הפסיכוטי האלים ביותר, נותר חזק כתמיד.

"את חושבת שזה עונש?" שאלה אותה שרלוט.

הליידי הרימה גבות. "עונש? על מה?"

שרלוט חשקה שיניים.

"את יכולה לספר לי כל דבר," מלמלה ליידי אוגוסטין. "אני לא אבגוד באמונך, מתוקה. את יודעת את זה."

"יש בתוכי משהו אפל. משהו אכזרי. לפעמים אני מרגישה את שוליו, מציצים החוצה דרך העיניים שלי."

"את מרגישה את הדחף?" שאלה האישה המבוגרת.

שרלוט הנהנה. הדחף היה צל מַתמיד שריחף מעל כל מרפא. מרפאים מסוגלים לאחות פצעים מחרידים ולרפא מחלות, אבל בכוחם גם להזיק. השימוש בצד ההרסני של הקסם שלהם אסור. שבועת המרפאים נפתחת בציווי "לא תזיק". אלה היו המילים הראשונות בשיעור הראשון בלימודיה, ועם השנים שמעה אותן אינספור פעמים. מפתה להזיק. מי שמנסה — מתמכר, ונסחף בלי שליטה.

"הוא מתחזק?" שאלה ליידי אוגוסטין.

שרלוט הנהנה.

"סליחה באמת שאת אנושית."

מה? שרלוט העיפה מבט באישה המבוגרת.

שפתיה של ליידי אוגוסטין התעקלו בחיוך עצוב. "יקירה, את חושבת שאת הראשונה שיש לה מחשבות כאלה? הכישרונות שלנו מספקים לנו אמצעים לרפא ולהזיק. מטבענו לעשות את שניהם גם יחד, אבל אנחנו מתבקשים להחניק מחצית מעצמנו ורק לרפא במשך שנים על גבי שנים. זה יוצר חוסר איזון. את חושבת שמעולם לא דמיינתי מה אוכל לעשות אם אשחרר את הכוח שלי? יכולתי להיכנס לחדר מלא דיפלומטים ולשלוח את המדינה למלחמה. יכולתי לעורר מהומות. יכולתי לדחוף אנשים לרצוח."

שרלוט בהתה בה. מבחינתה, אִימה המאמצת היתה האדם האחרון בעולם שמסוגל לחשוב מחשבות כאלה.

"מה שאת מרגישה טבעי לגמרי. זאת לא סיבה לעונש. את חיה תחת הרבה מאוד לחץ, והגוף והתודעה שלך נכנסו למגננה. את דורשת מעצמך כל כך הרבה, וזה הופך אותך לפגיעה. את רוצה להתפרץ, אבל שרלוט, את חייבת לשלוט בקסם שלך."

"אני מפחדת למעוד." אמרה שרלוט.

"אין דבר כזה למעוד. את מרפאת או שאת שיקוץ."

שרלוט התכווצה.

"אני מאמינה בך. את מודעת להשלכות."

היא ידעה. כל מרפא היה מודע להשלכות. מרפאים שפגעו באחרים הפכו לנושאי־מגֵפה, עבדים לקסם של עצמם שתכלית קיומם היא הפצת מוות ומחלה. לפני מאות שנים, ביבשת הישנה, נעשה ניסיון להשתמש בנושאי־מגפה כנשק בזמן מלחמה. שני מרפאים יצאו אל שדה הקרב ונתנו לעצמם להיכנע לדחף. שני הצבאות הושמדו, והמגפה שפרצה השתוללה במשך חודשים והשמידה ממלכות שלמות.

ליידי אוגוסטין נאנחה. "הממלכה לוקחת אותנו מהמשפחות שלנו בגיל צעיר כל כך כדי להנחיל לנו ידע וערכים. ולמרות הטיפול המוקפד הזה מבקשים מאיתנו רק עשר שנות שירות, כי מה שאנחנו עושים שוחק אותנו. אנחנו נותנים כל כך הרבה מעצמנו. אנחנו התקווה האחרונה של אנשים רבים כל כך, ונחשפים לדברים נוראים: פציעות כתוצאה ממעשי אלימות, ילדים גוססים, משפחות שהצער קורע אותן לגזרים. זה משא כבד, ויש לו השפעה עלייך, עליי, על כולנו. טבעי להרגיש את הדחפים ההרסניים, שרלוט. אבל לממש אותם יהפוך אותך לרוצחת. אולי לא מייד. אולי תוכלי אפילו לשלוט בהם במשך זמן מסוים, אבל בסופו של דבר הקסם ישתלט עלייך ואת תתהלכי על פני האדמה ותפיצי מוות. אין יוצאים מהכלל במקרה הזה. אל תהפכי לשיקוץ, שרלוט."

"זה לא יקרה לי." היא תרסן את האפלה. היא חייבת לעשות את זה — פשוט אין לה ברירה.

הן התהלכו בשתיקה כמה רגעים.

"בואי נדמיין את הגרוע ביותר," אמרה ליידי אוגוסטין. "נניח שיתברר שאת לא פורייה."

הלב של שרלוט החסיר פעימה. "כן."

"זה לא אומר שנגזר עלייך להישאר חסרת ילדים. יש מאות ילדים שמחכים שיאהבו אותם. היכולת ללדת היא רק חלק קטן מההורות, וגם בלעדיה תוכלי להיות אימא ולדעת את כל השמחות והייסורים של גידול ילדים. אנחנו מייחסים חשיבות רבה מדי לשושלות ולשמות משפחה ולתפיסות המטופשות שלנו לגבי אצולה. אם מישהו יניח על סף דלתך תינוק בסלסילה, באמת תהססי לאסוף אותו כי הוא לא בשר מבשרך? זה תינוק, יצור חי זעיר שמחכה שיטפלו בו. תחשבי על זה."

"אני לא צריכה לחשוב. אני אקח את התינוק," אמרה שרלוט. היא תיקח אותו ותאהב אותו גם אם לא נשאה אותו ברחמה.

"ברור שתיקחי אותו. אנחנו לא חולקות את אותו הדם, אבל את הבת שלי מכל בחינה אחרת, ואני מכירה אותך. אני חושבת שתהיי אימא מצוינת."

דמעות חמות נקוו בעיניה. שרלוט השתלטה עליהן. "תודה רבה."

"מה בעלך חושב על כל זה?"

"חשוב לו מאוד שיהיו לו ילדים. הירושה שלו תלויה בכך שיעמיד יורש."

האישה המבוגרת גלגלה עיניים. "ירושה מותנית? אח, כמה נפלא להיות אדם אמיד ונצר לשושלת אצולה. זאת התפתחות חדשה? אני לא זוכרת שזה היה אחד התנאים בחוזה הנישואים שלכם."

שרלוט נאנחה. "זה לא היה."

"הוא הזכיר מתישהו לפני החתונה שהוא זקוק ליורש?"

שרלוט נענעה את ראשה.

פניה של ליידי אוגוסטין כוסו קרח. "אני לא אוהבת שמשקרים לי. מתי גילית?"

"כשגילינו שיש לנו בעיה להרות."

"זאת שיחה שהייתם אמורים לנהל לפני שמישהו מכם חתם את שמו על החוזה. ויותר מזה, היה עליו לומר זאת בגלוי." היא בהתה במרחק, כפי שעשתה כשניסתה להיזכר בדברים. "איך יכולתי לטעות ככה? הוא עשה עליי רושם של שידוך טוב כל כך. גבר מתון. מישהו שלא סביר שיגרוםבעיות."

גבר מתון? "מה זה אומר?"

"שרלוט, את צריכה מישהו יציב, מישהו שאפשר לסמוך עליו, מישהו שיתחשב בך. את מרפאת יותר מעשור. הקסם שלך רעב ונמאס לו לעשות את אותו הדבר שוב ושוב. לא צריך הרבה כדי להפוך את הקערה על פיה. בגלל זה נשארתי כאן." ליידי אוגוסטין החוותה אל הגן בתנועה עדינה של ידה. "שלווה, יופי וסבירות נמוכה לפגיעה נפשית או גופנית. זאת הסיבה שלא מעט חיילים נעשים נזירים אחרי מלחמהקשה."

היא חושבת שאני שברירית מכדי לחיות מחוץ לחומות האקדמיה? שרלוט חשקה שיניים. "אולי אלוויי לא ידע על התנאי לירושה."

"הו לא, הוא ידע. אנחנו יודעים דברים כאלה מילדות, שרלוט. הוא הסתיר את זה במכוון כי אחרת לא הייתי מסכימה לנישואים ביניכם."

שרלוט זקפה ראש. "אם הוא היה מציב דרישה כזאת בחוזה הנישואים, לא הייתי מתחתנת איתו. לא היתה לי שום כוונה לחתום על חוזה להולדת ילד. רציתי נישואים, ואני חושבת שגם הוא."

"הוא רצה ילדים עם כישרון ריפוי," אמרה האישה המבוגרת.

שרלוט עצרה בבת אחת.

"אני מצטערת, מתוקה," אמרה ליידי אוגוסטין. "אסור היה לי לומר את זה. זה היה גס רוח מצידי. אני כל כך כועסת, וזה מעיב על כושר השיפוט שלי. זאת אשמתי. זה בדיוק מסוג הדברים שניסיתי להימנע מהם, והכזבתי אותך. אני כל כך מצטערת."

"אני לא ילדה," אמרה שרלוט. "אני כמעט בת שלושים, ואני אחראית לנישואים שלי."

"זכית בהשכלה, אבל אקדמיית גיינר לא הכינה אותך למציאות החיים מחוץ לחומות הללו. לא משנה בת כמה את, אין לך ניסיון בקשר עם אנשים בסביבה לא מפוקחת. מעולם לא בגדו בך, פגעו בך או רימו אותך. מעולם לא סבלת השפלה. אני מסתכלת לתוך נשמות מדי יום, ומה שאני רואה שם ממלא אותי אושר, אבל גם חשש. כל כך רציתי שזה ייחסך ממך."

היא דיברה כאילו קץ הנישואים של שרלוט הוא עניין חתום וגמור. "הנישואים שלי לא נגמרו, ואלוויי הוא לא איזה נבל אכזרי. אז הוא לא סיפר לי על תנאי הירושה. חוסר תשומת לב מצער, אבל נתמודד עם זה. אני מבינה שאהבה לא צומחת בן לילה, אבל אני חושבת שאכפת לו ממני, ולי אכפת מאוד ממנו. אנחנו חיים יחד כמעט שלוש שנים. אנחנו מתעוררים באותה מיטה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כשהתחלתי את טיפולי הפוריות."

ליידי אוגוסטין בחנה אותה. "אולי את צודקת, והוא פשוט אוהב אותך. אם באמת אכפת לו ממך, הוא יתמודד."

הן צעדו צעד נוסף. תערובת של דאגה וחרדה געשה בתוך שרלוט. חום התעצם מאחורי עיניה והיא כיסתה את פיה בידה.

ליידי אוגוסטין פרשה את זרועותיה לרווחה.

ההגנות האחרונות של שרלוט קרסו. היא נכנסה אל בין הזרועות המזמינות ובכתה.

"מתוקה שלי, ילדה יקרה. יהיה בסדר," הרגיעה אותה ליידי אוגוסטין ועטפה אותה בחיבוקה. "הכול יהיה בסדר. תוציאי הכול."

אבל לא הכול היה בסדר, ועכשיו שרלוט תיאלץ לספר על כך לאלוויי.

נכונה האמירה שחיים משותפים מצמיחים אהבה: שרלוט למדה לאהוב אותו. הוא תמיד נהג בה בטוב לב, והיא הזדקקה למעט מטוב הלב הזה באותו רגע. היא הרגישה חלשה וחסרת אונים. כל כך חסרת אונים.

השביל הוביל אותה לפטיו הצפוני. בעלה ישב בכיסא, שתה את תה הבוקר שלו ועיין במסמכים. אלוויי התאפיין בגובה ממוצע ובמבנה גוף שרירי, והיה נאה בדרך האופיינית לאצולת כחולי־הדם: תווי פנים מדויקים ומגולפים בשלמות ששיוותה מראה מעט מרוחק, לסת רבועה, אף צר, עיניים כחולות, שיער חום בעל גוון אדמדם מרומז. לעיתים אור הבוקר השתעשע על פניו כשהתעוררה לצידו, והיא הביטה בו וחשבה שהוא יפהפה.

שרלוט עלתה במדרגות. אלוויי קם והרחיק עבורה כיסא. היא התיישבה ונתנה לו את המכתב.

הוא קרא אותו ללא הבעה, ופניו הנעימות נותרו שלוות. היא ציפתה לתגובה משמעותית יותר.

"חבל מאוד," אמר אלוויי.

זה הכול? חבל מאוד? תחושת הבטן שלה אמרה לה שמשהו ממש לא בסדר עם ההבעה הרגועה הזאת על פניו.

"את באמת חשובה לי," אמר אלוויי. "עמוקות." הוא הושיט יד מעל השולחן ואחז בידה. "אין צורך בשום מאמץ כדי להיות נשוי לך, שרלוט. אין בליבי דבר מלבד הערכה כלפי מה שאת עושה ומי שאת."

"אני מצטערת," היא אמרה. ההיגיון אמר שהיא לא אשמה בחוסר הפוריות שלה. היא לא גרמה לכך, ועשתה כל שביכולתה כדי לתקן את המצב. היא רצתה תינוק בדיוק כמו אלוויי. ובכל זאת הרגישה אשמה.

"בבקשה אל תצטערי," הוא נשען לאחור. "זאת לא אשמתך או אשמתי. זאת פשוט תאונה של הגורל."

הוא היה רגוע כל כך לגבי החדשות, כמעט אדיש. היה עדיף שיקלל או ישליך משהו. הוא ישב דומם בכיסא, אבל כל מילה שאמר היתה צעד קטן לאחור, והגדילה את המרחק ביניהם. "אנחנו יכולים לאמץ," היא אמרה בקול מלא תקווה.

"אני בטוח שאת יכולה."

אזעקה צפרה בראשה. "אמרת 'יכולה', לא 'יכולים'."

הוא החליק לעברה דף נייר על השולחן. "חשבתי שזאת עלולה להיות התוצאה, אז הרשיתי לעצמי להכין את זה מראש."

היא העיפה מבט במסמך. "ביטול?" האיפוק שלה התרסק. באותה מידה הוא היה יכול לדקור אותה. "אחרי שנתיים וחצי אתה רוצה לבטל את הנישואים שלנו? יצאת מדעתך?"

אלוויי כיווץ את מצחו. "כבר דיברנו על זה: יש לי שלוש שנים מתחילת הנישואים להוליד יורש. אחי מאורס, שרלוט. אמרתי לך את זה לפני חודשיים. יהיו לו שלוש שנים להוליד ילד. אם אתגרש ממך ואתחתן מחדש, יישארו לי שישה חודשים למלא את תנאי הירושה. אי־אפשר להוליד תינוק בשישה חודשים. אני צריך ביטול של הנישואים כדי שהספירה של שלוש השנים תתאפס, אחרת קאלין יקדים אותי. זה עדיין עלול לקרות, כיוון שנישואים לוקחים זמן..."

לא יכול להיות שזה קורה. "אז פשוט תעמיד פנים שכל מה שחלקנו בשנים האלה לא היה קיים מעולם ותיפטר ממני? כמו שזורקים זבל?"

הוא נאנח. "אמרתי לך, אני מעריך אותך מאוד. אבל המטרה של הנישואים האלה היתה להקים משפחה."

"אנחנו משפחה. אתה ואני."

"זאת לא המשפחה שאני צריך. אני לא יכול לאבד את האחוזה, שרלוט."

היה לה קר וחם בו זמנית. כל הכאב והכעס נעטפו בצינת ההלם. "זה בגלל כסף? אתה יודע שאני מסוגלת לדאוג לפרנסה שלנו."

הוא נאנח. "את כל כך מושלמת רוב הזמן, שלפעמים אני שוכח שאת לא כחולת־דם מלידה. לא, מובן שזה לא בגלל הכסף. הבעלים של האחוזה שולט במשפחה. זאת ירושה שמגיעה לי בדין; אני נולדתי ראשון, רוב חיי למדתי כיצד לטפל בענייני המשפחה שלנו, ואני לא מוכן לוותר על זה."

"זה בסך הכול בית מחורבן!" קולה נשבר.

האיפוק של אלוויי התפוגג ושכבת הנימוס המלוטשת החליקה מעליו. קולו התחזק. "זה בֵּית ילדותי. אנחנו שושלת של שישה־עשר דורות. את מצפה שפשוט אתן לאחי האידיוט לקחת את זה בזמן שאת ואני משחקים במשפחה בחורבה המתפוררת הזאת? לא, תודה. יש לי שאיפות גדולות יותר בחיים."

המילים צרבו. "זה מה שעשינו כאן?" היא שאלה בשקט. "כשעשינו אהבה בחדר השינה שלנו, שיחקנו במשפחה?"

"אל תהיי רגשנית. שנינו נהנינו מזה, אבל זה נגמר."

הזעם גאה בה והתערב בעלבון. אתמול בלילה הוא נישק אותה לפני שנרדמו. זה הגבר שהתעוררה לצידו כל בוקר? "אלוויי, אתה מבין שבעצם אתה אומר לי שאני חסרת ערך מבחינתך אם אני לא פרה ולדנית?"

"אל תהפכי אותי לנבל בסיפור." אלוויי נשען לאחור. "הלכתי איתך לכל הבדיקות והטיפולים. הקשבתי בסבלנות כשהתלהבת ממומחה כזה או אחר, ישבתי בחדרי ההמתנה והקדשתי לזה את כל הזמן שיכולתי. לא נשארו יותר טיפולים. אני בסך הכול רוצה ילד, כמו כל מבוגר בריאונורמלי."

בכל פעם שחשבה שהגיעה לגבול העלבון הוא סובב את הסכין עוד קצת, נעץ אותו יותר ויותר עמוק בתוכה, הגדיל את הפצע הפעור.

"אז אני לא נורמלית?"

הוא פרש זרועות. "את מסוגלת להרות? לא. את פגומה, שרלוט."

פגומה. הוא קרא לה פגומה. הכאב בתוכה התחיל להעלות עשן מרוב זעם. "אני סקרנית לדעת מה המילה הבאה שתבחר, כמה אכזרי תהיה, אלוויי?"

"הפסדתי בגללך שנתיים וחצי."

שנתיים וחצי של אכזבה, של טיפולים מכאיבים ושל תקוות מרוסקות, של תחושת נכות, אבל לא; הוא זה שחשוב כאן. לעולם לא יהיה לה ילד משלה, אבל הוא רואה רק את עצמו בצד הנפגע. היא היתה צריכה לזהות את זה בו. היא היתה צריכה לדעת. איך ייתכן שהיתה טיפשה כל כך? "אתה אדם נורא."

הוא קם בבת אחת וגהר מעל השולחן. "אם הייתי מתחתן עם מישהי אחרת הירושה כבר היתה שלי. ניסיתי לסיים את זה בצורה תרבותית ככל האפשר, אבל החלטת לעשות הצגות. אני צריך יורש, שרלוט, ואת לא יכולה לתת לי אותו. מה כל כך מסובך בזה? אני לא אתן לך לבזבז את זמני."

"אמרת שאתה אוהב אותי." היא עדיין זכרה איך פניו נראו כשאמר את זה.

"היית צריכה עידוד כדי להתחיל בטיפולים. אלים אדירים, שרלוט, את באמת כזאת תמימה או שאת פשוט טיפשה?"

המילים היו כמו סטירת לחי. האפלה שבתוכה נרעדה, התמתחה, התכוננה להסתנן החוצה. שרלוט התהדקה סביבה בניסיון לבלום אותה.

"אני אסביר לך את זה במילים פשוטות: התחתנתי איתך בגלל יכולות הריפוי שהיית עשויה להעביר לילדים שלנו, ובגלל הגינונים שלך. את מושכת ומשכילה, וידעתי שלעולם לא תביכי אותי בפומבי. מלבד זה לא היו לך הרבה מעלות."

האוויר נעשה סמיך ושורף כמו דבק רותח. היא התקשתה לנשום.

"את כחולת־דם פחות משלוש שנים. המשפחה שלי הגיעה ליבשת הזאת עם הצי השני, וכבר אז היה להם תואר."

האפלה התפתלה בתוכה, התחננה להשתחרר.

"אבא שלי רוזן; אימא שלי היתה ברונית לפני הנישואים שלהם. אבא שלך טבח ואימא שלך מלצרית. אני לא יודע באיזה עולם את חיה אם חשבת שאת שווה לי באופן כלשהו. עשיתי לך טובה. הצעת הנישואים שלי היתה מחמאה עבורך, ואת לא עמדת בציפיות. קבלי את זה בכבוד. אני חושב שיש כאן מקום להתנצלות."

הוא נעץ את הלהב עמוק כל כך עד שהגיע אל האפלה ששרלוט הסתירה בתוך־תוכה. ההגנות שלה נפרצו. האפלה הזדחלה החוצה וציפתה את עורה. "אתה צודק. אתה תתיישב עכשיו ותתנצל בפניי." קולה היה ספוג איום.

הוא בהה בה. "את ממש לא בעמדה מתאימה כדי לחלק לי פקודות."

הקסם שלה גלש מתוכה, נכרך על זרועותיה והתעקל סביב גופה בפלגים שחורים שהוארו מאחור באדום עמוק ועז. היא מעולם לא ראתה את הקסם שלה בצבע אדום. את הזהב החיוור של הריפוי ראתה אינספור פעמים. אבל את השחור והאדום הכהים הזועמים האלה לא ראתה מעולם. אז ככה נראה קסם של שיקוץ.

"אני יכולה להרוס את כל המשפחה שלך, חתיכת מטומטם. אני מרפאת. תבחר מגפה, ושישה־עשר הדורות שלך יסתיימו כאן ועכשיו."

הפה של אלוויי נפער. "את לא תעשי את זה."

הקסם פרץ ממנה כמו נחש והכיש אותו. אלוויי נרתע בפנים תמהות. היא הרגישה את הקסם שלה דוקר אותו, חותך את גרונו, ופרץ תענוג לא צפוי הציף אותה. אלים אדירים. פחד הכה בה. היא משכה את הזרם האפל לאחור ואספה אותו בחזרה אל תוך עצמה. היא נתנה לדחף שלה טעימה זעירה, ביס קטנטן; אבל הוא רצה עוד, והיא התאמצה לרסן אותו.

אלוויי השתעל, יותר ויותר חזק, וכיסה את פיו בידו. דם נטף מבין אצבעותיו והכתים את עורו בארגמן עז ולוהט.

הוא התחיל לקום אבל קפא באמצע הדרך.

היא קלטה שהיא שונאת אותו, וששימח אותה לפגוע בו. כוח שצף מבעדה — קודר אבל משכר. הקסם שלה התחנן לעוד.

לא. היא לא יכולה לתת לו עוד.

"שב."

אלוויי צנח על הכיסא.

"אתה תקבל את הביטול שלך," אמרה שרלוט. "אבל גרת כאן כל הזמן הזה, וכיוון שאתה לא מעוניין שאתייחס אליך כמו לבעל, אני אתייחס אליך כמו לדייר. אתה תעביר לי תשלום כספי על השכירות, הכלכלה, הבגדים, המתנות והשירותים של הצוות שלי. נכנסת לנישואים המדומים האלה בלי שום דבר, ותצא מהם בלי שום דבר."

זה היה מחיר זעום, אבל היא לא יכלה לתת לו לעזוב ללא פגע. הכעס שלה לא הסכים לכך. היא חייבת לקבל פיצוי כספי. אחרת, הקסם שלה יגבה מחיר משלו.

"אין לי סכומים כאלה," הוא אמר.

"הבעיות הכלכליות שלך לא מעניינות אותי," היא אמרה. "תמכתי בך כלכלית כל השנים האלה, ואתה לא תנצל אותי. עורך הדין שלי יערוך את החשבון, ואתה תשלם את מלוא הסכום, אחרת אני אאלץ אותך להתנצל בצורה הרבה יותר פומבית."

כל הדם אזל מפניו. "את תקבלי את הכסף שלך."

"שלח אותו לארגון הצדקה 'אֵם השחר'." הכסף ישמש לריפוי ילדים. לפחות דבר טוב אחד יצא מהסיוט הזה.

הקסם שלה התחנן לנשיכה קטנה נוספת. שרלוט סגרה עליו אגרוף וריסנה אותו. "תתנצל בפניי על זה שאתה ממזר חסר לב."

"אני מתנצל," הוא אמר בנוקשות.

שרלוט התרכזה. הקסם ציפה את זרועה בגוון הזהוב הקורן של הריפוי. "תן לי את היד שלך."

הוא מתח את ידו מעל השולחן. אצבעותיו רעדו. היא סגרה אצבעות על מפרק היד ונאבקה בתחושת הגועל שעורר בה. הם התעוררו הבוקר באותה המיטה. בזמן ששכבה שם וחשבה שהוא נאה כל כך ועד כמה היתה שמחה ללדת את ילדיו, הוא עבר בוודאי בראשו על תנאי ביטול הנישואים. את המסמך ניסח עורך דין. דרוש לכך זמן. אלוויי התחיל בהכנות לרגע הזה לפני ימים. היא התקשתה לקבל את העובדה שהוא מסוגל להתנהג בקור לב כזה.

היא דחתה מעליה את המחשבות והתמקדה בתיקון החתכים בגרונו. הפציעות הפנימיות התאחו כעבור רגע. היא הרפתה ממנו וניגבה את ידה במפה.

"אתה יכול ללכת. החפצים שלך יישלחו אליך כשארגון הצדקה יודיע לי שהם קיבלו את התרומה."

הוא זינק על רגליו ורץ החוצה. היא ישבה שם לבדה, בחצר הפנימית המרוצפת של המבנה שכבר לא היה בית עבורה, ותהתה מה תעשה עכשיו. זרם הכוח האפל התפתל והסתלסל סביבה. היא הרגישה את הרעב שלו, קורא לה. הוא רצה שתאכיל אותו.

סוף־סוף מצאה היגיון בכל השיעורים וההנחיות. המורים שלה אמרו שהשימוש במתת כדי להזיק ממכר, אבל לא ציינו מדוע. הפגיעה בבעלה לשעבר גרמה לה עונג. היא רצתה לעשות את זה שוב.

אל תהפכי לשיקוץ, שרלוט.

לא היו יוצאים מהכלל. הקסם האפל יעלה שוב לפני השטח, וההנאה שיביא לה תכלה אותה. היא תלך בעקבות הפיתוי האפל אל תהום של היעדר מחשבה, שבה דבר אינו חשוב מלבד הרגע הבא של שיכרון חושים כתוצאה מגרימת נזק. היא פצצה מתקתקת. היא חייבת לרסן את הכוחות שלה בכל מחיר.

שרלוט צנחה לאחור בכיסא. לא עמדו בפניה אפשרויות רבות. היא יכולה לחזור לגיינר ולהסתתר מהעולם. לא, זה פשוט לא בא בחשבון. כולם מכירים אותה שם ויודעים על הנישואים שלה. הרחמים שלהם ידחפו אותה אל מעבר לסף.

היא יכולה להישאר באחוזה ולחיות לבדה, בתקווה שהבידוד יצמצם את הפיתוי להשתמש בצד האפל של הקסם שלה, אבל היא לא רצתה להיות שרלוט דה־ניי. ליידי דה־ניי היתה בחורה טיפשה ותמימה שהסתנוורה מפרצוף נאה ומהבטחה לעתיד שמח. היא חשבה שאחרי שנים של אימונים ושירות, מגיע לה שיאהבו אותה בגלל מי שהיא, כאילו שאהבה היא זכות שהרוויחה איכשהו. אם תישאר כאן היא תצטרך להתמודד עם שכנים וחברים, ולהסביר למה הנישואים שלה בוטלו. לא, גם זה לא רעיון טוב, בעיקר בהתחשב בכך שאלוויי יסתובב באותם חוגים ויחפש לו רעיה חדשה.

כשחשבה על אלוויי, הקסם גאה בתוכה. שרלוט חיבקה את עצמה. היא הרגישה טוב כל כך כשפצעה אותו. היא חשבה שאולי תגרום לו לחלות. רק קצת. שום דבר קיצוני. היא ידעה איפה הוא התגורר לפני נישואיהם. הבית ההוא עדיין בבעלותו וסביר להניח שיחזור לשם. ואם הוא יתחתן, היא יכולה לוודא שהכלה השמחה תהיה רק טיפה פחות מלאת חיים. המחשבה תכרסם בה עד שתכלה אותה, ואז היא תעשה את זה. זה דבר מרושע ופסול. היא ידעה את זה, אבל היתה מותשת כל כך, והפציעות הרגשיות היו טריות מדי. היא לא ידעה כמה זמן תוכל להחזיק מעמד. היא חייבת להיעלם למקום כלשהו. רחוק מכחולי־הדם, מאדריאנגליה ומאלוויי.

בזיכרונה עלתה תקרית שכוחה למחצה שהתרחשה שנים רבות לפני כן, כשזימנו אותה לרפא קבוצת חיילים. היא זכרה שהרגישה גבול קסם חזק, כמו קיר בלתי נראה שקוטע את עולמם, וצפתה בחיילים חוצים אותו בזה אחר זה בפנים מעוותות מכאב. היא דיברה עם אחד מהם בזמן שטיפלה בפצעיו. הוא אמר לה שהם שייכים למראה, סוכנות ריגול חשאית. הם שהו מחוץ לעולם שלהם, אמר האיש, במקום שבו הקסם חלש. הוא קרא לו השוליים. חושיו של האיש היו מעורפלים, והיא היתה מתייחסת לדבריו בביטול אלמלא הרגישה את הקיר הבלתי נראה שהיתמר כמו מחסום של קסם בלחץ גבוה.

ייתכן שבשוליים האלה, מקום שבו הקסם חלש, גם כוח המשיכה של האפלה יהיה חלש יותר, ואז — גם אם ידה של האפלה תהיה על העליונה — שרלוט תגרום פחות נזק.

השאלה האמיתית היתה: האם תצליח למצוא את המקום הזה?

***

אליאונור דרֵייטון נשענה לאחור בכיסא הנדנדה שלה ולגמה תה קר מכוס גבוהה בצורת עטרה של פרח נרקיס. שמש אביבית חיממה את המרפסת. אליאונור חייכה. היה לה נעים בתוך כל שכבות בגדיה המרופטים. בזמן האחרון היא הרגישה כל אחת ממאה ותשע שנותיה, והחום היה נעיםכל כך.

בקצה המדשאה התמשכה דרך אל המרחק, ומעבר לדרך היתמרו יערות השוליים העבותים, הניזונים מקסם. באוויר שרר ריח עלים רעננים ופרחי אביב.

לצד אליאונור ישבה מלאני דאב, שגם היא כבר לא היתה פרגית צעירה. היא הרימה את כוסה אל האור והסתכלה עליה בצמצום עיניים. השמש האירה חוט זהב דק שהסתלסל בתוך הזכוכית. "יופי של כוסות. הן מהעולם המוזר?"

"כן. התה נשאר קר בעזרת קסם." הכוסות פעלו אפילו כאן, בשוליים, היכן שהקסם פחות חזק. הקרח אומנם לא החזיק מעמד לזמן בלתי מוגבל כמו שהבטיח הפתק, אבל הוא שרד לפחות חמש-שש שעות, ובאמת, מי לא מסוגל לסיים כוס תה בחמש שעות?

"הנכדים נתנו לך אותן?"

אליאונור הנהנה. הכוסות, שהיו המתנה הטרייה ביותר בשרשרת של מתנות, הגיעו באמצעות שליח מיוחד היישר מאדריאנגליה, בקופסה שנשאה את החותם של הרוזן קָמַרין. רוז, נכדתה הבכורה, בחרה אותן וכתבה פתק נחמד.

"מתי את מתכוונת לעבור לשם?"

אליאונור הרימה גבות. "מנסה להיפטר ממני?"

"נו, באמת." המכשפה האחרת נענעה את ראשה האפור. "הנכדה שלך התחתנה עם כחול־דם מלא בכסף, הנכדים שלך מנסים לשכנע אותך לעבור כבר חודשים, אבל את יושבת כאן כמו תרנגולת על ערימת זבל. במקומך הייתי עוזבת."

"יש להם חיים משלהם ולי יש חיים משלי. מה אני אעשה שם? הבנים נמצאים בבית הספר כל היום. ג'ורג' בן שלוש־עשרה, ג'ק בן אחת־עשרה, ולרוז יש חיי נישואים שמעסיקים אותה. אין לי שם מקום משלי. כאן יש לי שני בתים."

"הרוזן קמרין יקנה לך בית. הוא גר בטירה, אישה."

"בחיים לא ביקשתי צדקה מאף אחד, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו."

"טוב, במקומך הייתי הולכת."

"טוב, את לא במקומי, נכון?"

אליאונור חייכה אל תוך התה שלה. הן היו חברות כבר חמישים שנה, וכל חצי המאה הזאת מלאני הסבירה לכולם מה הם צריכים לעשות בחייהם. הגיל רק הפך אותה לבוטה יותר, והיא לא היתה מעודנת במיוחד עוד מלכתחילה.

האמת שהיא התגעגעה אליהם. לרוז, לג'ורג' ולג'ק. היא התגעגעה כל כך לנכדים שלה, שהחזה שלה כאב לפעמים מהזיכרונות. אבל היא לא שייכת לשם. היא ביקרה שם, וסביר להניח שתבקר שוב, אבל לא הרגישה שם בבית. הקסם שם חזק יותר, וסביר להניח שחייה שם יהיו ארוכים יותר, אבל השוליים — המקום שבין העולם המוזר על כל הקסם שבו לבין העולם השבור נטול הקסם — הם מקומה האמיתי. היא כל כולה בת דרייטון ובת השוליים. היא מבינה את העיירה הקטנה הזאת; היא מכירה את כל השכנים, את הילדים שלהם ואת הנכדים. ויש לה כוח. חולקים לה כבוד מסוים. כשהיא מאיימת לקלל מישהו, אנשים מקשיבים. בעולם המוזר היא תהיה סתם מעמסה על רוז.

זה בלתי נמנע, היא אמרה לעצמה. ילדים פורחים מהקן. כך זה אמור להיות.

טנדר חלף בטרטור על פני החצר. מאחורי ההגה ישבה סנדרה ויקס. שערה המחומצן היה עשוי בתסרוקת מנופחת.

"זנזונת," רטנה מלאני בשקט.

"כן."

סנדרה נופפה להן מהחלון. שתי המכשפות חייכו והשיבו נפנוף.

"אז שמעת על ה'ידיד' שלה ליד מייקון?" שאלה אליאונור.

"א־הא. ברגע שבעלה יוצא היא מרימה את הרגליים וחוצה אל העולם השבור. מדהים שהקסם שלה עדיין פועל למרות כל הזמן שהיא מבלה שם. מישהו צריך לספר למייקל."

"אל תתערבי," אמרה לה אליאונור. "זה לא העסק שלך."

מלאני עשתה פרצוף. "כשהייתי בגילה..."

"כשהיית בגילה חשבו שללבוש קומבניזון במקום מחוך זה דבר נועז."

מלאני קפצה שפתיים. "שתדעי לך שזה מה שעשיתי."

"איזו מורדת."

"מוויסקוזה, לא סתם."

אישה כשלה על פני עיקול הדרך. היא הלכה בחוסר יציבות, והתנודדה כשהניחה רגל אחרי רגל. שערה הבלונדיני היה אסוף על ראשה ופניה מוכתמות בבוץ.

"מה, מי זאת?" מלאני הניחה את הכוס מידה.

יחד הן הכירו את כל אוכלוסיית איסט לאפורט, ואליאונור היתה משוכנעת שמעולם לא ראתה את האישה הזאת. בגדי הצמר שלבשה היו בגזרה אופיינית לעולם המוזר. מישהי מהעולם השבור היתה לובשת מכנסי ג'ינס או חאקי, ונועלת נעלי עקב או ספורט. לאישה הזאת היו מגפיים, והיא הלכה מוזר.

האישה התנודדה ונפלה בצד הדרך.

אליאונור קמה.

"לא," סיננה מלאני. "את לא יודעת מה היא."

"חצי מתה, זה מה שהיא."

"יש לי תחושה לא טובה לגבי זה."

"יש לך תחושה לא טובה לגבי כל דבר."

אליאונור ירדה מהמרפסת ומיהרה לאורך הדרך.

"את עוד תהרגי אותי," רטנה מלאני והלכה בעקבותיה. האישה הסתובבה באיטיות והתיישבה. היא היתה גבוהה, אבל רזה באופן לא טבעי. אליאונור קלטה שהיא מורעבת. לא נערה, אישה, בסביבות גיל שלושים. בחורה צעירה במונחים של אליאונור.

"את בסדר, חמודה?" קראה אליאונור.

האישה הסתכלה עליה. כן, ללא ספק מהעולם המוזר, וממשפחה בעלת אמצעים: הפנים היו יפות ונטולות קמטים, וניכר שטופלו יפה בעבר, אבל עכשיו היו כחושות ומחודדות בגלל מחסור במזון, ומלוכלכות.

"ירו בי," היא אמרה בקול שקט.

Mon dieu. "איפה?"

"בירך ימין. זה פצע שטחי. בבקשה." האישה הסתכלה עליה, ואליאונור קראה ייאוש בעיניה האפורות. "אני צריכה רק קצת מים."

"אליאונור, שלא תעזי להכניס אותה לבית שלך."

רוז היתה במרחק קילומטרים רבים משם, והבחורה הזאת בדרך העפר לא היתה דומה לה כלל, אבל איכשהו היא ראתה הד לנכדתה בפניה של הזרה. אליאונור אחזה בידיה של הבחורה. "תנסי לקום."

"זה ייגמר בבכי." מלאני תפסה בזרוע האחרת של הבחורה. "בואי. תישעני עליי."

האישה דחפה את עצמה לעמידה והתנשפה בקול מלא כאב. יחסית לבחורה גבוהה כזאת היא לא שקלה כלום. הן הצליחו להעלות אותה צעד־צעד במדרגות, פנימה ואל מיטת האורחים. אליאונור הורידה ממנה את מכנסי הצמר. פצע ירי קטן ואדום נפער בירכה.

"מלאני, תביאי את ערכת העזרה הראשונה."

"אני מביאה, אני מביאה." המכשפה הלכה למטבח.

"הקליע יצא?" שאלה אליאונור.

הבחורה הנהנה.

"איך זה קרה?"

"היה ילד אחד..." הקול שלה היה חלש. "עם זרוע שבורה. ניסיתי לרפא את השבר ואבא שלו ירה בי." הפתעה וזעם רעדו בקולה.

קסמי ריפוי נדירים מאוד, משהו שכמעט לא נתקלים בו. אליאונור קימטה את מצחה. מה בשם שמיים היא עושה בשוליים?

מלאני הופיעה בפתח עם ערכת העזרה הראשונה. "אם את מסוגלת לרפא, למה את לא מטפלת בחור ברגל שלך?"

"אני לא מסוגלת לרפא את עצמי," אמרה לה הבחורה.

"אני חושבת שאת משקרת," אמרה מלאני והושיטה את הערכה.

הבחורה הרימה יד. אצבעותיה רפרפו על זרועה של מלאני המכוסה כתמי גיל. זרם קל של ניצוצות זהובים בקע מאצבעותיה ושקע בעורה של מלאני. הכתמים הכהים התפוגגו.

אליאונור התנשפה. מלאני עמדה קפואה.

הבחורה חייכה בהתעקלות רפויה ועצובה של השפתיים. "אני יכולה בבקשה לקבל קצת מים?"

הרגל שלה המשיכה לדמם.

"תביאי לה מים, מלאני."

"מה אני, משרתת?" מלאני הלכה למטבח.

אליאונור פתחה בקבוק אלכוהול רפואי, שפכה קצת על גזה מהערכה והצמידה אותה לפצע. הבחורה נרתעה.

"את מהעולם המוזר, נכון? מה את עושה כאן בשוליים?"

"נאלצתי לעזוב," אמרה הבחורה. "היו לי סוס וכסף. מישהו גנב הכול. ניסיתי להרוויח עוד, אבל אף אחד לא הסכים שארפא אותו. ניסיתי לעזור לילד של האיש הזה והוא ירה בי. הוא ירה בי! איזה מין מקום מטורף זה?"

"ברוכה הבאה לשוליים." אליאונור מרחה על הפצע משחת חיטוי משפופרת. "אנחנו לא אוהבים זרים."

מלאני הגישה לה כוס מים. הבחורה שתתה בלגימות גדולות וצמאות. "תודה."

"מי ירה בך?" שאלה מלאני. "איך הוא נראה?"

"גבר גבוה, שיער ג'ינג'י..."

"פנים כמו של חמוס?" שאלה מלאני.

"יותר כמו סמור," ענתה הבחורה בקול חלש.

"מרווין," אמרו אליאונור ומלאני יחד.

"הוא המשוגע הפרנואידי המקומי," המשיכה אליאונור לדבר. "האיש לא מסוגל לשבת בשקט בכנסייה, כי הוא מחפש מסוקים שחורים בתקרה."

"מסוקים?" שאלה הבחורה.

"אלה מתקני מתכת גדולים עם מדחפים למעלה. המשטרה בעולם השבור טסה בהם."

"העולם השבור?"

"אוי." מלאני נאנחה.

"המקום שבאת ממנו נקרא העולם המוזר," אמרה אליאונור. "את עברת את הגבול כדי להגיע לכאן, נכון? מחסום קסם."

"כן."

"טוב, אז עכשיו את בשוליים, בין העולמות. בצד השני של השוליים יש עוד מחסום קסם שמוביל למקום אחר, בדיוק כמו העולם המוזר, רק שבעולם ההוא אין קסם."

"בגלל זה קוראים לו העולם השבור," אמרה מלאני. "אם את הולכת לשם הוא לוקח ממך את הקסם שלך."

"מה זאת אומרת 'אין קסם'?" שאלה האישה.

אליאונור המשיכה לטפל בפצע. הכדור נכנס אל הירך של הבחורה ויצא חמישה סנטימטרים משם. לא הרבה יותר משפשוף. מרווין לא היה מצליח לפגוע בעדר פילים שמסתער ישר עליו. "איך קוראים לך?"

"שרלוט."

"לכי לישון, שרלוט. אל תדאגי. את מוגנת כאן. את יכולה להישאר עד שתרגישי יותר טוב. אף אחד לא יירה בך כאן, ויהיו לנו הרבה הזדמנויות לדבר על העולם השבור ועל מסוקים."

"תודה," לחשה שרלוט.

"על לא דבר, חמודה."

הבחורה עצמה עיניים. הנשימה שלה נרגעה. אליאונור גמרה לחבוש את הפצע.

"מצאת לעצמך עוד ציפור עם כנף שבורה," אמרה מלאני. "ואת לא מבינה מאיפה ג'ורג' קיבל את זה."

"תסתכלי עליה. איך יכולתי לגרש אותה?"

חברתה נענעה את ראשה. "אוי, אליאונור. אני מקווה שאת יודעת מה את עושה."

***

למחרת בשעת ערב ישבה אליאונור על מרפסת הבית שלה, שתתה תה קר בכוס מהעולם המוזר וצפתה בסנוניות שוליים דואות הלוך ושוב ומנשנשות יתושים.

דלת הרשת נפתחה מאחוריה. שרלוט יצאה אל המרפסת עטופה בשמיכה. השיער שלה היה פרוע, ופניה עדיין חיוורות, אבל העיניים שלה היו צלולות.

"מרגישה יותר טוב?" שאלה אליאונור.

"כן."

"בואי, שבי לידי."

הבחורה התיישבה בזהירות על הכיסא. נראה שהפצע עדיין הכאיב לה.

"איך הרגל?"

"זה בסך הכול שפשוף," אמרה הבחורה. "אני מצטערת שהתפרקתי. זה היה בעיקר מההלם ומההתייבשות."

"הנה." אליאונור דחפה לעברה את צלחת העוגיות. "נראה שמזמן לא אכלת."

שרלוט לקחה עוגייה. "תודה שעזרת לי. אני לא יודעת איך לגמול לך."

"זה בסדר," אמרה אליאונור. "מאיפה את? בעולם המוזר, זאת אומרת. מאיזו ארץ?"

שרלוט שתקה לרגע. "אדריאנגליה."

"הנכדה שלי התחתנה עם מישהו מאדריאנגליה," אמרה לה אליאונור. "הרוזן קמרין."

"המרשל של מחוזות הדרום," אמרה שרלוט.

אולי היא מכירה את רוז. "בדיוק. את מכירה אותו?"

"מעולם לא פגשתי אותו," אמרה שרלוט. "שמעתי על המשפחה."

היא הסתכלה אל היער. פיה הרפוי והעיגולים השחורים מסביב לעיניים העצובות העידו על תשישותה. ברור שיש פה סיפור, אליאונור חשבה לעצמה. הבחורה לא נראית כמו פושעת נמלטת אלא כמו קורבן. מישהי שברחה ממשהו, לבדה אבל נחושה. אותה הבעה בדיוק התנוססה על הפנים של הנכדה שלה כשנגמר לרוז הכסף או כשהיה איזה מקרה חירום לא צפוי עם הבנים. זאת היתה הבעה של "החיים בעטו בי שוב אבל אני אסתדר איכשהו."

"אז לאן את הולכת?" שאלה אליאונור.

"לשום מקום מסוים," אמרה שרלוט.

"טוב, את לא כשירה ללכת לאנשהו."

שרלוט פתחה את פיה.

"לא כשירה," אמרה אליאונור. "הנכדה שלי השאירה כאן בית. התכוונתי להשכיר אותו אבל לא מצאתי מישהו שיכולתי לסמוך עליו שלא יהרוס אותו. הוא מלא קורי עכביש עכשיו, אבל אם את לא מפחדת ממטאטא וקצת מים עם סבון, בטוח תוכלי לסדר אותו. את יכולה להישאר שם קצת. ואם את רוצה להתאמן בריפוי, גם את זה אנחנו יכולות לעשות. צריך רק להציג אותך כמו שצריך בפני האנשים כאן. עושים כאן דברים בצורה מסוימת."

שרלוט הסתכלה עליה בעיניים פעורות ונראתה המומה. "למה? את אפילו לא מכירה אותי. אולי אני פושעת?"

אליאונור לגמה מהתה שלה. "כשהרוזן קמרין הופיע בשוליים, לא הייתי מאושרת מזה. הנכדה שלי מיוחדת, שרלוט. כל הסבתות חושבות שהנכדים שלהן מיוחדים, אבל רוז באמת כזאת. היא טובת לב, חכמה ונחושה. היא התאמנה שנים ולימדה את עצמה להבזיק בלבן, כמו כחולי־הדם הטובים ביותר. והיא יפהפייה. אימא שלה מתה, ואבא שלה..."

אליאונור עיקמה את הפרצוף.

"קיבלתי החלטות לא טובות בחיים שלי. לא התחתנתי בחוכמה, והצלחתי לגדל בן שנטש את הילדים שלו. ג'ון ברח והשאיר את רוז ואת שני האחים שלה בלי פרוטה. בגיל שמונה־עשרה רוז נעשתה אימא לשני פעוטות. היא היתה תקועה כאן, עבדה בעבודה נוראית בעולם השבור וניסתה לגדל את האחים שלה. רציתי כל כך הרבה דברים נפלאים בשבילה, ובמקום זה ראיתי אותה נובלת לאט־לאט, ולא יכולתי לעשות כלום. ואז דקלן קמרין הגיע, והוא הבטיח לה הכול: שהוא יאהב אותה, וידאג לה, וידאג גם לג'ורג' ולג'ק. הזהרתי אותה שזה נשמע יותר מדי טוב, אבל היא בכל זאת הלכה איתו. התברר שטעיתי. היא חיה כמו נסיכה. בעלה אוהב אותה. הם מתכננים להביא ילדים לעולם כשהבנים יתבגרו קצת."

הבזק כאב מהיר התבטא בפניה של שרלוט. זהו זה. היא בורחת מנישואים הרוסים או ילד מת. מסכנונת.

אליאונור חייכה. "הנכדה שלי מאושרת, שרלוט. היא זכתה בכל מה שרציתי בשבילה. בהתחלה חששתי שהיא לא תשתלב עם כחולי־הדם, אבל חמותה לקחה אותה תחת חסותה. אני לא דוכסית, אבל עכשיו יש לי הזדמנות לעשות את אותו הדבר. אני רוצה להחזיר טובה להשגחה העליונה על הברכות שהרעיפה על המשפחה שלנו. אפשר להגיד על בני דרייטון הרבה דברים: שאנחנו שודדי ים, מכשפות, נוכלים... אבל אף אחד לא האשים אותנו מעולם בכפיוּת טובה. כל משפחה צריכה עקרונות. אפילו בשוליים. את מוזמנת להישאר כמה שאת צריכה."