השועלים של שמשון

1. הראשון ש

קוזו היה הראשון בבלוק שעשה את המכה, ועוד איזו מכה! זו הייתה מכה עם הרבה כסף, ויותר מכך, עם הרבה כבוד ושופוני. זו הייתה אחת הפעולות היותר איכותיות בקריירת הפשע הארוכה שלו. פעולה שמצד אחד, הפכה אותו ליעד חיסול עבור בכירי העולם התחתון בעיר, ומצד שני הביאה לו כבוד רב ואף זיכתה אותו בכרטיס כניסה למועדון היוקרתי "הראשון ש".

אם אשקלון הייתה פינת העישון של ישראל, אז שכונת שמשון, הגדולה והוותיקה בעיר, הייתה המאפרה. בשנות השמונים והתשעים אכלסו בנייני הרכבת הרקובים והמוזנחים דיירים משלל העדות, וסמטאותיה היו גדושות בצעירים חסרי מנוח, שהסתבכו עם החוק פעם אחר פעם.

בחודשי הקיץ נראה הבלוק של קוזו כמו אחד הרבעים הצפופים בקהיר. הנשים תלו כביסה על החבלים שפנו לחצר, הגברים שיחקו שש־בש וקלפים על ספסלי הבטון, והילדים בעטו בכדור ועישנו בין העמודים. מוזיקת רקע חזקה בקעה כמעט מכל דירה: באחת שמעו זוהר ארגוב, בשנייה מחרוזת מימונה מרוקאית, ופה ושם גם נשמעו שירים בגרוזינית ומוזיקה כורדית — היה זה הפלייליסט של ישראל השנייה.

קוזו, הג'ינג'י עם השיער המקורזל, היה הבן של גרי וחווה קוזושווילי מהקומה הרביעית. חווה הייתה עקרת בית וגרי היה גברתן גבה קומה שחצה את שנת החמישים שלו, עם קול בס שהרעיד את הבלוק בכל פעם שצעק על בנו או הכה אותו. איש מעולם לא ראה אותו עובד, אבל בשכונה אמרו שהוא עוסק בקנייה ומכירה של חפצים, בעיקר אלקטרוניים, שהמשטרה טענה מאוחר יותר שהיו שייכים לאנשים אחרים. נוסף על כך, הוא שימש כחלפן כספים ונחשב לראש מחלקת מטבע החוץ של רחוב שפירא. כמעט מדי בוקר הוא היה מקבל לביתו כאלה שהיו זקוקים להלוואה קטנה לפני אירוע משפחתי, או להמרת מטבע לקראת טיסה לחו"ל. את הכסף הוא היה שומר בקופסאות נעליים בארון הבגדים הנעול שבחדר השינה שלו.

מותו של גרי מהתקף לב, קצת אחרי בר המצווה של בנו, רק זירז את עלייתו המטאורית של קוזו בעולם הפשע המקומי. הילד הפך לנער, והנער הפך לבחור שידו בכול ויד כול בו. עד שהגיע לגיל שמונה־עשרה כבר צבר תיקים פליליים בהיקף של ארגון פשיעה קטן, וסימן וי על מרבית הסעיפים הפליליים בספר החוקים: פריצות לבתים ולמכוניות, גנבה מחנויות, כייסות, שימוש בסמים וכמובן הונאה ומרמה — הספציאליטה שלו. קוזו היה הסיוט הגדול של כל מכונת אמת. הוא היה גדול השקרנים שצמחו בבלוק, והלשון המלהטטת שלו הכתה קסמים בכל מי שנתקל בו כבר בראשית דרכו המקצועית.

בקיץ של שנת 1989 התגלגל לו מקרר גדול במורד הכביש המחבר בין מתנ"ס שפירא לבין הבלוק, ולכד את תשומת הלב. כמה שניות לאחר מכן הציץ מאחורי המקרר הראש הג'ינג'י של קוזו, כולו מזיע ומתנשף בכבדות: "מה אתם מסתכלים, יא בני זונות, בואו לעזור!" צעק.

שעה קלה קודם נפגשו קוזו והמקרר ממש במקרה. המקרר היה חלק מציוד חדש שהוכנס לסניף קופת חולים שעמד להיפתח מרחק כמה רחובות מהבלוק, וקוזו היה פציינט בריא לחלוטין, שסבל מתשוקה בלתי מוסברת לרכוש שלא שייך לו, ושאינו תחת השגחה.

המרחק בין הבלוק ובין סניף קופת החולים נאמד בערך בקילומטר וחצי. לא מרחק רב מדי להובלה של מקרר, אלא אם כן אתה מבצע את ההובלה רגלית, חוצה כבישים, חולף על פני צמתים סואנים, מטפס ויורד ממדרכות, ולא פעם נקלע גם לשטח חולי. חתיכת מאמץ בשביל נער בן שש־עשרה וקצת. אבל הנחישות והדבקות במשימה של קוזו, זה משהו שצריך ללמד כקורס חובה בחוג לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית, אם עוד לא החלו בכך.

"מה תעשה עם זה?" שאלו אותו חבריו, בעודם עוזרים לו לגלגל את המקרר לתוך חדר המדרגות של הבלוק. "מה קרה לכם, תוך שנייה אני מוכר אותו באלפייה, אתם רציניים?" הוא ענה בביטחון, "מקרר חדש לגמרי. תראו, אפילו הניילונים עוד עליו!"

וכך אכן עשה. קוזו החל לעבור דירה דירה בבלוק, נקש על דלתותיהם של השכנים, והציע את מרכולתו כאילו היה סוכן מכירות דור־טו־דור של תדיראן. לדיירי הקומה הראשונה הוא הציע את המקרר באלף שקל ונדחה על הסף. הוא עלה לקומה השנייה, הוריד את המחיר לשבע מאות חמישים שקל, להטט בשפתו, האדיר את המוצר ואת תכונותיו, אבל לא הצליח לשכנע את הדיירים שהמוצר כשר. בקומה השלישית המחיר כבר ירד לחמש מאות שקל. קוזו היה משוכנע שהנה סוף־סוף הוא מצליח לבצע מכירה, אבל הקונספציה שוב קרסה. אין דיל. הגברת מיכאלי, שכבר עשתה סימנים של כניעה והמחיר המפתה עמד לנגד עיניה — התחרטה ברגע האחרון בטענה ש"בעלי לא יאהב את זה." כשהגיע לקומה הרביעית, החליט קוזו לשנות אסטרטגיה. הוא נכנס לביתו, קרא לאמו ואמר לה: "אמא, הבאתי לך מקרר חדש במקום המקרר שיש לנו. הוא למטה בחדר המדרגות, בואי תראי איזה יפה הוא."

אבל אמו של קוזו, שהכירה טוב מכולם את סגולותיו ואמינותו של איש המכירות שעמד מולה, נתנה בו בתגובה מבט מצמית ושלחה אותו לחפש פתרון אחר הרחק ממנה, לפני שהיא מזמינה משטרה.

שעה קלה לאחר מכן ישבו קוזו וחבריו על ספסלי הבטון בחצר האחורית של הבלוק וניסו לחשוב על לקוחות פוטנציאליים למוצר, אבל סיעור המוחות שלהם הוּפר בזכות צעקת ה"אלטעזאכן" שהדהדה בבלוק.

דוד הפרסי היה האלטעזאכן השכונתי. כמעט לא היה דייר בשכונת שמשון שלא מכר לו רהיט כלשהו, לרוב במחירים מגוחכים. דוד הפרסי כונה כך בשל המבטא המיוחד שלו, אף על פי שלא באמת קראו לו דוד והוא לא באמת היה פרסי. דוד הפרסי היה בכלל דאוד, ערבי ישראלי מלוד, שהיה עושה סיבוב באשקלון פעמיים בשבוע עם פיג'ו טנדר לבנה ואוסף ספות, מקררים, תנורים, מכונות כביסה ישנות ורהיטים למיניהם.

הוא היה בערך בן שישים, בעל שיער כסוף ומשקפי ראייה גדולים מדי, שמאחוריהם השתקפו שתי עיניים ירוקות ויפות. יחסית לגילו, דאוד היה בחור חזק. הוא נהג להעמיס על גבו כל רהיט בכל משקל שהונח עליו, לרדת איתו כמה קומות במדרגות, לעלות חזרה לנגלה נוספת וכך הלאה.

"דוד! דוד! בוא, בוא לפה!" קרא לעברו קוזו, "יש לנו משהו להראות לך."

הם הובילו את דאוד לאולם התצוגה בחדר המדרגות, ונתנו לקוזו אור ירוק לפתוח במשא ומתן עם הסוחר הכי ממולח בסביבה.

"בקיצור, דוד, אני רוצה על המקרר הזה אלף שקל. אתה יודע שזה שווה יותר," אמר קוזו וטפח על דופן המקרר בביטחון.

דאוד כיווץ את שפתיו, צמצם את עיניו ואמר, "תנו לי רגע."

הוא החל להסתובב סביב המקרר, ליטף את הדפנות, נגע בצירים, פתח מגירות והסניף לריאותיו את ריח הניילונים.

"מאיפה הבאתם את זה?" שאל.

"מה זה משנה מאיפה, מה אתה, בילוש?" ענה לו מירו העצבני.

"אל תשאל שאלות, לא תשמע שקרים," המשיך יעקב.

"ואם יתפסו אותי משטרה? מה אני אגיד להם, שמצאתי את זה ברחוב?!" שאל דאוד.

"כן, כי זה בדיוק מה שקרה לי. אני מצאתי את זה ברחוב," ענה קוזו.

"תשמעו, המקרר באמת טוב וחדש, אבל אלף שקל זה הרבה כסף בשביל רכוש גנוב. אני מוכן לתת לכם עליו מאתיים שקל."

"מה מאתיים שקל, יא בן זונה, מה אתה גנוב?" התפרץ מירו. "מה אתה חושב שעשו אותנו באצבע? אתה לא מתבייש לרמות ילדים?"

מירו, שעצביו החלשים לא עמדו לו ביום המכירות המתוח הזה, החל להתקרב לעברו של דאוד עם אגרוף מונף באוויר, אבל נעצר על ידי קוזו. "עזוב אותו, יא דפוק, מה אתה משתולל?" ואז פנה לדאוד ושאל: "אז מה המחיר האחרון שלך, בקיצור?"

דאוד שלף מכיסו האחורי ארנק סקוטש בצבע ירוק, פתח אותו — סקררחח! סקררחח! — הפנה את פתחו לעברם ואמר, "הנה תראו, יש עליי פה רק מאתיים שקל. אם אתם רוצים, קחו עכשיו את הכסף ומחר אני אביא לכם עוד מאתיים וזהו. סך הכול ארבע מאות שקל. לא רוצים, לא צריך. יאללה, אני רוצה לחזור לעבוד."

"תביא שבע מאות וסגרנו," העלה יעקב את המחיר.

"ארבע מאות חמישים וזהו. לא תקבלו שקל יותר. די!"

"טוב, תן לנו רגע," אמר קוזו ולקח את חבריו לשיחה בצד.

"ארבע מאות חמישים שקל זה ממש קצת על המקרר הזה," אמר יעקב. "אני אומר שכדאי לנו לחכות ולמכור את זה לחג'ג' מהשוק. הוא קונה הכול ומשלם טוב."

"אני אומר בואו נרביץ למזדיין הזה וניקח לו את הכסף חָאווה," אמר מירו ואגרף את ידו הימנית בכף היד השמאלית. "אני גם ככה חם עליו מזמן. הבן זונה הזה שילם לאמא שלי לפני כמה שנים שלושים שקל על המיטה שלי. אתם קולטים? שלושים שקל על מיטה!"

"תפסיק כבר עם הקריזות שלך, זה לא הזמן," היסה אותו קוזו. "ארבע מאות חמישים זה סבבה. נקנה קצת חשיש ועוד יישאר לנו לסיגריות וכאלה. חוץ מזה, המקרר שלי, ואני קובע."

לאחר שהסתיימה ההצבעה בישיבת הדירקטוריון הספונטנית בחדר המדרגות, עזרו החברים לדאוד להעמיס את המקרר על הפיג'ו טנדר. אלא שמאז אותו יום דאוד, המקרר והפיג'ו טנדר שלו לא נראו עוד בבלוק.

"איזה בן זונה גנב! איך עקץ אותי! שעתיים לקח לי לגרור את החרא הזה לבלוק!" אמר קוזו.

"אמרתי לכם שהיינו צריכים לזיין אותו!" התפרץ מירו. "לא עושים עסקים עם פרסים. אלה הכי טובים במשא ומתן, אלה."

"לא אכפת לי מהכסף," הצהיר קוזו, "אבל תזכרו שאני הראשון בבלוק שגנב מקרר."

***

"הראשון ש" הייתה מסורת ארוכת שנים בבלוק, שמטרתה להיות הראשון בתחום כלשהו בעולם הפשע. אף שלא היה פרוטוקול רשמי בנושא, הרי שברוב המקרים ידעו להכריז על המנצח, למרות שמדי פעם התגלו חילוקי דעות שאיימו לפרק את המסורת.

רוני זיקרי, למשל, קיבל את התואר "הראשון בבלוק שהכניס הביתה וידאו וטלוויזיה צבעונית" (גנובים כמובן); אחיו הצולע פרוספר היה הראשון בבלוק שישב בכלא צרפתי על עבירות הונאה; אותו פרוספר גם היה הראשון בבלוק שנרצח בכלא צרפתי; יעקב היה הראשון שפרץ לניידת משטרה וגנב ממנה את הטייפ; מירו היה הראשון שפרץ לבית, ננשך על ידי רוטוויילר וגמר את הלילה במיון של ברזילי; ומומי גווילי היה הראשון שפתח בבלוק שתי תחנות סמים — אחת לקוקאין והרואין, והשנייה לחשיש, אקסטזי וטריפים לסוגיהם.

מי שייסד את מסורת "הראשון ש" היה סימו אפריאט. בשל המעמד הרב שלו זכה בקרב חבריו, נחשב סימו לבורר של הבלוק, וסוגיות רבות העוסקות בסכסוכים בעולם הפשע הונחו לפתחו.

סימו היה בחור שחום עור וקירח כמעט לגמרי, למעט קבוצת שיער קטנה שהתאספה בקדמת ראשו ודמתה לשערות שמצטברות בחור הניקוז של המקלחת. החזה שלו היה שעיר כמו רצפה של מספרה, והיו לו זוג גבות עבות כמו של בנץ מרחוב סומסום.

סימו, שחצה את גיל שלושים וחמש לא מכבר, היה בחור עם גוף ארוך ופתיל קצר ונחשב לאחת הדמויות הבולטות והמוערכות בבלוק בזכות חוכמתו הרבה, ובעיקר בזכות העובדה שלפני לא מעט שנים הצליח לחמוק משירות צבאי לאחר שהתחזה לחולה נפש, אף שזה לא היה מאוד רחוק מהמציאות. למרות ניסיונות רבים, הוא לא הצליח להוציא רישיון נהיגה, אבל זה לא מנע ממנו להחזיק ברכב — שהיה רשום על שם אביו — ולנהוג במשך שנים.

לילה אחד הוא נעצר לבדיקה שגרתית על ידי ניידת משטרה והתבקש להציג רישיונות ולהסביר מדוע ריח חריף של אלכוהול נודף מפיו. הוא לא הצליח לספק תשובות ראויות והיה בדרכו למעצר בתחנה, אבל רגע לפני שנאזק בידיו, הצליח לשחרר אגרוף עמוק לתוך פניו של אחד השוטרים ולשבור את אפו. זה נגמר במאסר של שנה וחצי, ובצבירה של עוד כמה נקודות של כבוד בעולם התחתון.

עם חזרתו לבלוק, בתום ריצוי העונש, הוא זכה לקבלת פנים ששמורה רק לחיילי צה"ל ששוחררו בעסקת חילופי שבויים. החבר'ה ארגנו לו מסיבת שחרור במסעדת 'יולנדה' בפארק הלאומי, במהלכה הכריז על עצמו כ"הראשון בבלוק שהרביץ לשוטר", ופתח במסורת ששנים לאחר מכן תוביל את קוזו ואותו לשיחת בירור מתוחה ומאיימת בבית של גולי בן לולו.

***

פנחס גוֹלי בן לולו היה עבדאי רציני, אולי הכי כבד בשכונת גבעת ציון, או כמו שהיא נקראת באשקלונית — שיכונים, על שם שיכוני העולים שהוקמו שם בשנות החמישים. בן לולו היה גברתן שהתנשא לגובה של כמעט שני מטר, עם כפות ידיים שנראו כמו קדימה של שופל ושפם של כוכב קולנוע טורקי. את הכינוי גולי הוא קיבל בשיעור תנ"ך דווקא מהמורה שלו, שכינה אותו "גוליית" בשל ממדי גופו.

בימים גולי עבד בחברת חשמל, שאליה התקבל בזכות נפוטיזם. גיסו היה יו"ר ועד העובדים בחברה וגולי נהנה מיחס מועדף, תנאי שכר משופרים, קביעות וכבוד ששמורים בתחום רק לתומס אדיסון; אולם בלילות גולי עמד בראש מחלקת האשראי של שכונת גבעת ציון ונהג להלוות כספים בריבית שנהוגה בשוק האפור של צ'צ'ניה, ולהמיר מטבעות זרים.

הבית של גולי שכן ברחוב התחייה, מול מה שהיה פעם קולנוע אסתר, מרחק דקות הליכה מבית העלמין, איפה ששוכבים עכשיו כמה מהאויבים הכי גדולים של גולי בעבר, כל מיני חבר'ה ששכחו להחזיר חוב, או סתם פגעו בכבוד שלו. לבית הזה בדיוק נכנס לילה אחד קוזו.

להגנתו של קוזו ייאמר שלא היה לו מושג שהוא נכנס למקום שאמור להיות מחוץ לתחום. מבחינתו זה היה בסך הכול ליל עבודה רגיל, משלח יד שמביא פרנסה ותו לא. אבל מהרגע שרגליו של קוזו דרכו על השטיח של משפחת בן לולו, היה מדובר בצֶלֶם בהיכל, ראש של חזיר באל־אקצה.

האמת היא שהבית של גולי לא היה מרשים במיוחד, בטח לא כזה שיגרום לקוזו להבין שהוא שם את נפשו בתוך לוע האריה. ספה חומה פינתית עמדה במרכז הסלון, לצדה שידות תואמות בצבע אגוז, מאוורר רגל שנשכח דלוק, ותמונות משפחתיות ממוסגרות שנשענו על סרוויס מהודר שנשמר לחגים.

אחרי שהצליח למצוא כמה תכשיטי זהב לא יקרים במיוחד וארנק שהכיל כמה עשרות שקלים, פנה קוזו לחדר השינה. הוא חיטט במגירות ודחף את ידיו בין שורות הבגדים המקופלים, ולא מצא דבר. כשהתכוון לצאת מהחדר נתקל ברגליו בקופסה שהונחה מתחת למיטה. קוזו האיר את רגליו עם הפנס וראה קופסת נעליים של המותג ריבוק. קוזו התכופף ופתח את הקופסה ומיד אורו עיניו, אבל הפעם לא בגלל הפנס שאחז, אלא בגלל מאות השטרות ששכבו אחת על גבי השנייה בקופסת הנעליים. קוזו רכן על גחונו והציץ מתחת למיטה. שלוש קופסאות נוספות המתינו שם. הוא מיהר לשלוף אותן החוצה ופתח את כולן.

לכל אדם יש בחייו כמה רגעים בלתי נשכחים, כאלה שיישמרו איתו לעד, כמו התגלות אלוהית או אפילו מפגש רגעי עם חייזר. כך בדיוק הרגיש קוזו כשארבע קופסאות הנעליים הפתוחות הונחו לפניו, בעודו כורע על השטיח בחדר השינה של גולי וענת בן לולו. מאות דיוקנאות של גדולי האומה הישראלית שכבו בצפיפות בקופסאות, לצד נשיאי ארצות הברית וצרפת לשעבר. כל השלל של גולי כמלווה בריבית וכחלפן כספים, היו כעת בידיו של קוזו, כמו מפגש ראשון בין החתול ובין השמנת.

קוזו ההמום התקשה להחזיר למקומה את לסתו הנפולה. הפה שלו התחיל להתייבש וזיעה קרה כיסתה את מצחו. הוא כרע על השטיח, כופף את ראשו כמו מתפלל במסגד והסניף את הקופסאות לנחיריו. "אח, יא רבנן... תודה, אחחח, כפרה על אלוהים..." מלמל לעצמו ונישק את עיניו שלוש פעמים.

בשלב זה קוזו היה בעל ניסיון לא רע בתחום. הוא כבר ביצע עשרות פריצות לבתים, אכל כמה מאסרים, והתרגל לערוך קניות בקנטינה של הכלא, אבל מעולם לא נפל בידו הישג דומה. ישנם לא מעט קולגות שלו שעברו חיים שלמים ולא קיבלו הזדמנות להניח את ידם על אוצר כזה. לקבל על מגש כמעט מאתיים אלף שקל במזומן? זה שמור רק ליחידי סגולה.

שלוש דקות ארוכות חלפו מאז גילה קוזו את המטמון. הוא הספיק להתעשת מעט והחל לחשב את צעדיו. מצד אחד, הדבר הנכון לעשות היה להיעלם מהזירה עם הכסף בשיא המהירות, לפני שהבעלים יחזרו הביתה. מצד שני, סכום הכסף הגדול, ובעיקר האופן שבו נשמר, גרמו לו לתהות לבית של מי הוא נכנס.

הוא קם על רגליו והחליט לנסות ולגלות את זהות בעלי הדירה. הוא חיפש מסמכים מזהים במגירות ולא ראה דבר. אבל כשהרים את עיניו ראה שיש מעל לשידה בחדר השינה תמונה ממוסגרת בשחור־לבן של זוג ביום נישואיהם. קוזו הרים את התמונה ביד אחת, וביד השנייה האיר עם הפנס על הדמויות המצולמות. את הכלה המחויכת הוא אמנם לא זיהה, אבל פניו של החתן חמור הסבר, שכה יהיה לו טוב, היו מוכרים לו מאוד, אבל מי זה? הוא האיר שוב על הגבר שבתמונה, מצמץ בעיניו וניסה לשלות מתאי מוחו העמוקים ביותר זיכרון שקשור באיש הזה עם חליפת החתן השחורה.

"אכלתי אותה," פלט קוזו כשהבין במי מדובר. "זה... גולי! מה אני עושה עכשיו," שאל את עצמו.

רבים הסיכויים שכל פורץ ממוצע שהיה נכנס לבית משפחת בן לולו ומגלה שמדובר בבית של גולי, היה משאיר פתק התנצלות פלוס זר פרחים, עושה אחורה פנה ועובר לחיות כמה שנים בקולומביה. אבל קוזו לא היה פורץ ממוצע, והוא מעולם לא חלם על קולומביה. לקוזו היה רק חלום אחד — להרוויח כמה שיותר כסף ולהירשם כ"הראשון בבלוק שעשה את המכה".

"יאללה כוסאומו, מה שיהיה יהיה," אמר קוזו לעצמו ורץ למטבח. בארון שמתחת לכיור הוא מצא גליל של שקיות אשפה גדולות. הוא משך אחת ושפך לתוכה את כל תכולת קופסאות הנעליים, שהוחזרו בזהירות אל מתחת למיטה, ומיד נמלט מהמקום.

כשהוא נושא על גבו שקית אשפה שחורה מלאה בכמאתיים אלף שקל, החל קוזו לצעוד משיכונים לביתו בשכונת שמשון. כשהגיע לירידה של הטניס, בשדרות עופר, נעצר והתיישב על ספסל כדי לנוח מעט. השעה הייתה כבר שתיים וחצי לפנות בוקר. קוזו הצית סיגריה ודמיין איך הוא חוזר לבלוק, מכנס את החברים בבוקר על ספסלי הבטון בחצר האחורית, ומודיע להם שהוא "הראשון בבלוק שעשה את המכה". כשדמיין את הפנים הנדהמות שלהם — בעיקר של סימו אפריאט — ואת מחיאות הכפיים, התפשט על פניו חיוך רחב, שנמחק מיד כשנזכר למי שייך הכסף.

לפתע נעצרה לידו מונית סקודה לבנה. על הגג שלה היה כובע של תחנת מוניות מקריית גת. הנהג, חובש כיפה כבן שישים וחמש, עם שיער מאפיר ומשקפיים, פתח את החלון.

"בחור, אהלן. תגיד, אתה יודע איך אני מגיע לרחוב ההסתדרות?" שאל.

"כן, בטח," ענה קוזו. "תמשיך עד הסוף למטה, תעבור את מרכז הטניס, ברמזור קח שמאלה לרחוב ביאליק, ואז שוב שמאלה ברמזור הבא — וזה ההסתדרות."

"תודה רבה," השיב הנהג. "וואלה, הצלת אותי. חבר שלי היה צריך לאסוף משם מישהו לשדה התעופה והוא נתקע עם המונית, וביקשו ממני להחליף אותו ואני לא יודע איפה זה וכבר מאוחר. רגע, אתה צריך במקרה לכיוון? אני אקפיץ אותך בכיף אם זה על הדרך."

רחובותיה של שכונת שמשון היו ריקים בשעה זו של הלילה והמונית הגיעה ליעדה ברחוב שפירא תוך פחות מחמש דקות. קוזו הודה לנהג, טפח על כתפו ואיחל לו לילה טוב. הוא החל לצעוד במדרגות המובילות לבניין ולפתע נעמד על מקומו אחוז בהלה. הוא הביט בשתי ידיו הריקות וצעק: "השקית!"

הוא הסתובב על עקבותיו וראה את פנסיה של המונית הולכים ומתרחקים. קוזו פתח מבערים והתחיל לרוץ אחרי המונית כמו משוגע. בימיו בבית הספר נחשב לאחד המהירים בשכבה, ואפילו זכה במדליית כסף באיזו אליפות מחוזית באתלטיקה, אבל הוא מעולם לא התחרה בסקודה עם מאה כוח סוס.

"הלו! הלו! נהגוס, תעצור! תעצור!" המשיך קוזו לרוץ ולצעוק לאורך רחוב שפירא הריק. הוא נופף בידיו והחל להזיע ולהתנשף בכבדות. לפתע נדלקו אורות הברקס של המונית. היא נעצרה לאטה וקוזו צמצם מרחק ממנה, עד שהגיע לחלונו של הנהג כשהוא מחרחר כמו גמל עם אסטמה.

"ה... ה... השקית שלי..." הצליח למלמל.

"שקית? איזו שקית?" ענה הנהג.

"רגע, אל תיסע," אמר קוזו ופתח את הדלת של המושב האחורי. הוא חיפש את השקית השחורה ולא ראה דבר מלבד ריפוד בצבע כחול. "איפה השקית?" צעק על הנהג.

"איזו שקית, נשמה? אין פה כלום, אתה רואה בעצמך. הרגע הורדתי אותך."

"הייתה לי שקית שחורה, גדולה כזאת כמו של הזבל."

"אה, כן, אני זוכר שראיתי אותך מחזיק משהו שם על הספסל, אבל אתה נכנסת למונית בלי השקית. כנראה השארת אותה שם. למה, מה היה בה?"

"כוסאומו! אני מת! אתה חייב לקחת אותי לשם מהר! מהר!" צעק קוזו.

"מה פתאום, מה אתה משוגע? אני אומר לך שאני ממהר לאסוף בן אדם לשדה התעופה. גם ככה התעכבתי בזה שהורדתי אותך בבית. לא יכול, מצטער," ענה הנהג והמשיך בנסיעתו.

קוזו לא ויתר והתחיל לרוץ חזרה למרכז הטניס. הריאות שלו שרקו כמו קומקום חשמלי והגוף שלו הזיע כמו מורה לאירובי. מונית מקרית שחלפה במקום הציעה לו נסיעה, אבל קוזו פשפש בכיסיו ולא מצא שם אף לא שטר אחד מבין האלפים הרבים שהיו ברשותו רק חצי שעה קודם לכן. הוא ויתר על המונית והמשיך לדהור ברחובות, חותך בין בניינים, מקצר בין שבילים, ורק מקווה שהשקית נותרה במקומה.

עשרים וחמש דקות אחרי, כשהוא תופס חזק בצד של הבטן ומנסה לנשום, הגיע קוזו לספסל בשדרות עופר וראה ששקית האשפה כבר נאספה. הוא התיישב על הספסל ומירר בבכי.

***

"נו, יאללה, בוא נשמע למה כינסת אותנו כאן, כבודו!" פנה סימו אפיראט לקוזו. סביבם ישבו כל חברי המועדון של "הראשון ש", שהוזעקו על ידי קוזו להגיע לאסיפה מיוחדת על ספסלי הבטון בבלוק.

"בקיצור, תשמעו," הוא החל לנאום. "קודם כול אני רוצה להכריז, אבל אחר כך תנו לי להמשיך לדבר כדי שאני אסביר הכול, סבבה?"

"סבבה," ענו, "תכריז כבר."

"אוקיי," אמר קוזו, כחכח והכריז — "אני הראשון בבלוק שעשה מכה!"

אפריאט והחברים הסתכלו עליו בעיניים פעורות.

"באמש'ך?" שאל מירו.

"שנייה! ביקשתי שלא תפריעו," ענה קוזו.

"רגע רגע, תן לי להבין, כשאתה אומר עשית מכה, למה אתה מתכוון? בכמה כסף מדובר?" הקשה סימו, "למה אם הוצאת אותי מהבית עכשיו בשביל לספר שעקצת איזה זקן באלפיים שקל, אני מזיין אותך!"

"בהמון כסף, סימו, בערמות!" השיב קוזו.

"וואלה? מברוק. אז איפה הכסף?"

"זו הבעיה," ענה קוזו והחל לגולל באוזני חבריו את ליל הביעותים שעבר, הפריצה לביתו של גולי בן לולו, הנסיעה במונית והשקית שנשכחה על הספסל בשדרות עופר, ממש ליד מרכז הטניס.

"תגיד, עישנת משהו, יא סאטלה?" שאל סימו.

"באמא שלי, כל מילה אמת, בקבר של אבא שלי!" נשבע קוזו.

"אתה רוצה שנאמין לך שפרצת לבית של גולי בן לולו ועקצת אותו באיזה מאתיים אלף שקל, ואחרי זה שאיבדת את הכסף על ספסל ליד הטניס? תגיד לי, מה עובר עליך, אתה? אכלת ד"ר הופמן? חשבתי שאתה לא נוגע בחרא הזה."

"באמא שלי, סימו! בחייאת ספר התורה, בקבר של הבאבא סאלי! אני לא משקר, עשיתי את זה למרות שאין לי הוכחה!" אמר קוזו.

"כן, ולי יש תואר שני בכימיה מאוניברסיטת בן גוריון, אבל אין לי הוכחה," השיב סימו.

"ברור, ואני אתמול עשיתי אורגיה עם שתי תאומות בלונדיניות," התלוצץ גם יעקב.

"ולי יש מרצדס קבריולה, אבל איבדתי את המפתחות, אז אין לי הוכחה," הוסיף מירו.

החברים התבדחו על חשבונו של קוזו במשך שעות ארוכות, שלא לומר ימים רבים, עד שהגיעה לבלוק השמועה שהסתובבה בעיר כבר כמה ימים, לפיה ביתו של גולי בן לולו, הסולטן של שיכונים, נפרץ ונגנבו ממנו כמעט מאתיים אלף שקלים בכסף ישראלי וזר. זהותו של הפורץ נותרה עלומה גם בקרב יודעי דבר בעולם התחתון. בכל מקרה, אמרו כולם, כנראה מדובר באדם אמיץ מאוד או באחד שאיבד כל משמעות בחייו.

ימים נוספים חלפו עד ששמועה חדשה הופצה בבתי הקפה של רחוב הרצל, לפיה יש איזה טמבל אחד מרחוב שפירא, שמתרברב בפני כול שהוא אחראי למעשה. אבל הרזומה של קוזו היה כל כך לא מרשים ולא איכותי, שאף אחד לא לקח אותו ברצינות. אף אחד, למעט גוֹלי.

העלבון שחש גולי בן לולו, כשחזר למחרת הביתה עם משפחתו, איים להבעיר את כל העיר. הוא הזעיק אליו את חבריו הטובים ויחד הם עשו ביקורי בית אצל כל מי שהיה לו פוטנציאל או מוטיבציה לעשות מעשה כזה.

הג'מעה של רמת אשכול נשבעו שאין להם יד בדבר, וגם נציגי המובלעת של רחוב אפרים צור בעתיקות ג' ניקו את עצמם מהחשד. גולי ביקר אפילו את חבריו חלפני הכספים הגרוזינים במדרחוב, וביקש מהם לעדכן אותו אם יגיע אליהם מישהו עם בקשה להמיר כסף זר בכמויות קצת חריגות. כשהגיעה לאוזניו של גולי השמועה על הבחור הרברבן מרחוב שפירא, הוא נתן הוראה להביאו בדחיפות לשיחה בביתו.

מסע החיפושים מנה עשרות ציידי ראשים שהפכו את הרחובות כדי להגיש לגולי בן לולו את ראשו הג'ינג'י והמקורזל של קוזו על מגש. סוחרי סמים, נרקומנים, גנבי רכוש, חלפני כספים וסתם כאלה שרצו למצוא חן בעיניו של גולי האיום, הפכו כל אבן וסרקו כל סמטה, אבל קוזו נעלם ולא השאיר סימן.

האינסטינקט הראשוני של קוזו היה לקנות כרטיס טיסה ולברוח למקום הכי רחוק שהוא יכול, אולי אפילו לירח, אבל בזכות עצה שקיבל מסימו, נשאר בעיר והסתגר בבית סבתו.

"אם תברח ישר יידעו שזה אתה, יא מטומטם! אתה באמת חושב שגולי לא ימצא אותך? לאן תלך, לתל אביב? לטבריה?"

"אז מה עדיף, להגיש לו את הגרון שלי? מה אתה רוצה שאני אעשה?"

"לא יודע, תחשוב על משהו ואני אקח אותך אליו."

***

מונית סובארו צהובה של 'מוניות שמשון' עצרה ברחוב התחייה בשיכונים וממנה ירדו סימו אפריאט ובן חסותו עם חבל על צווארו. לפני שנקשו בדלת, הם ניערו ויישרו את בגדיהם כאילו הם עומדים לפני ראיון עבודה, מילאו את הריאות באוויר ומלמלו תפילה חרישית. את הדלת פתחה אשתו של גולי.

"ערב טוב, גיברת בן לולו," אמר סימו.

"ערב טוב," ענתה. "בואו, כנסו, אני אכין לכם קפה."

הם נכנסו לסלון וראו את גולי יושב על הכורסה עם מכנסי ספורט שחורים של אדידס וגופייה לבנה שחשפה חזה שעיר. הוא עישן סיגריה וצפה בכדורגל.

"שבו," אמר גולי מבלי להביט לעברם, "אני כבר איתכם."

ממול בספה הקטנה התיישבו שני חבריו של גולי, כל אחד מהם עם עבר פלילי מרשים בתחום האלימות. קוזו הביט לכל עבר וניסה להפגין זָרות כלפי הבית, כאילו רגליו מעולם לא דרכו על השטיח החום שמתחתיו, כאילו לא הייתה לו היכרות מוקדמת עם הספה החומה, השידות התואמות בצבע אגוז ומאוורר הרגל המקרטע במרכז הסלון. הוא הרים את הראש לתקרה, הביט בשטיח ובחן את הרהיטים.

המשחק הסתיים בחלוף שלוש דקות. גולי סינן קללה, כיבה את הטלוויזיה, ופנה אל השניים: "מישהו מכם היה פעם בבית הזה?" שאל והביט בעיניים של קוזו.

"אני הייתי אצלך לפני הרבה שנים, בהלוויה של אמא שלך זיכרונה לברכה. באתי עם ארביב מהשוק," אמר סימו.

"כן, אותך אני זוכר, ואתה?" פנה גולי לקוזו.

"אני? מה? אם הייתי בבית הזה פעם? לא, הרגע פעם ראשונה. אחלה בית יש לך. יפה, חמים, בית ביתי כזה, כאילו אתה יודע, אני מתכוון שזה..."

"שששש..." קטע אותו סימו.

גולי משך את שפמו לצדדים שלוש פעמים, הצית עוד סיגריה ופנה לקוזו. "יש דיבור בעיר שאתה מספר לכולם שפרצת לי לבית וגנבת כסף. זה נכון?"

"כן," ענה קוזו.

"מה?" הסתובב אליו סימו. "אתה פרצת לכאן?"

"אה, לא! מה פתאום. חס וחלילה. התכוונתי שזה נכון שסיפרתי את זה לאנשים, אבל זה היה ממש בצחוק, גולי, לא חשבתי שיאמינו לי. נראה לך שאני אפרוץ לך לבית? אני מכבד אותך כמו אבא, אני. גדלתי עליך. בחיים לא הייתי עושה את זה. ישבנו עם חברים, שתיתי קצת ודיברתי שטויות. רציתי לעשות פוזות, לא יותר. אתה יודע איך אומרים, ללשון אין ברקס, רק גז. ואני הלשון שלי, אללה יסתור ולהקתו. פוּל גז בירידה."

"יש לו פה גדול, גולי," התערב סימו לטובת חברו מהבלוק, "אבל הוא לא באמת עשה את זה, אחי. בחיים לא. אנחנו יודעים איפה צריך להיכנס ואיפה לא. אנחנו לא ילדים, אנחנו."

"חוץ מזה, תראה אותי," התפרץ קוזו, "יש לי פרצוף של אחד שיש לו מאתיים אלף שקל, בחייאת גולי? בקושי כסף למונית יש לי. אם לא סימו, הייתי בא לפה ברגל."

"מאיפה אתה יודע כמה כסף היה פה?" שאל לפתע גולי.

סימו וקוזו הביטו זה בזה ונאלמו.

"אה... מה זאת אומרת? כאילו, כולם יודעים. זה הדיבור בעיר."

"אה, יש דיבור בעיר? וואלה. מה עוד מדברים בעיר?" שאל גולי.

"לא יודע, סתם כזה. אומרים ששמרת את זה מתחת למיטה בקופסאות של נעליים או משהו כזה. אבל עזוב, אנשים סתם מדברים, כנראה לא רק לי יש פה גדול."

"איפה היית באותו לילה שזה קרה?" המשיך גולי בחקירה.

"אה, וואלה לא זוכר."

"לא זוכר, אה? אז כדאי שתתחיל להיזכר יא מזדיין, לפני שאני קם עליך!"

"חליק, גולי, לא צריך את זה," הרגיע אותו סימו, "נתת לי מילה שאם אני מביא לך את הבן אדם לפה, אתה נותן לו הזדמנות לדבר ולהסביר."

"אז שידבר ויסביר לי איפה הוא היה באותו לילה!" הרים גולי את קולו.

"נו, תגיד כבר, איפה היית?" סייע סימו בחקירה.

"יש לך אליבי או לא?" הוסיף גולי.

"אליבי?"

"כן, אליבי! מישהו שיכול להעיד שהיית איתו באותו לילה ולא אצלי בבית!" רגז גולי.

"אה... לא יודע... מתי זה היה בכלל?"

"ביום חמישי לפני שבועיים וחצי," ענה גולי.

"יום חמישי לפני שבועיים..." חזר קוזו אחרי מילותיו של גולי, הניח את הלסת על האגרוף בפוזה של האדם החושב וענה, "אה, אני יודע. אני חושב שהייתי באיזה בית באפרידר. הם היו בחו"ל ולקחתי משם שרשראות וצמידים מזהב."

"יש לך הוכחות לזה?" שאל גולי.

"הוכחות? איזה הוכחות? מכרתי את הסחורה לאיזה ערבי ביפו. איך אני אוכיח לך דבר כזה, מה אני מוציא חשבוניות?"

"אל תתחצף, יא מזדיין! איפה באפרידר, באיזה רחוב?" הקשה גולי.

"אה... ב... אהה... אני חושב שזה היה ב... נו, שם, ליד מלון המלך שאול."

"מלון המלך שאול? אתה מתכוון רחוב הרקפת?" חידד גולי את השאלה.

"אייווה! כן, רחוב הרקפת," השיב קוזו, "למה, מה זה משנה לך איפה?"

גולי סימן בראשו לאחד משני הגברתנים שישבו על הספה קטנה, וזה משך לכיוונו את הטלפון הקווי. גולי מעך את לחצני הטלפון באצבעות העבות והמפחידות שלו בלי להסיר את מבטו מקוזו.

"הלו, מה נשמע? זה אני. גולי. כן. אני צריך שתבדוק לי משהו בתחנה."

גולי מסר לחבר הטלפוני את פרטי האירוע שעליו דיווח קוזו, וביקש לאמת זאת עם קצין מודיעין מתחנת אשקלון שעמו היה מיודד. בזמן שהמתין על הקו, שרר בסלון הבית שקט מוחלט. שני חבריו של גולי נעצו מבטים בקוזו, סימו הפריח טבעות עשן מהסיגריה וקוזו התפלל לאלוהים שהזוג מרחוב הרקפת אכן הגיש תלונה במשטרה על הפריצה. הוא אף היה מוכן להודות במעשה ולשבת במאסר, ולו רק כדי להיחלץ מגזר הדין הצפוי לו בבית משפט השדה של גולי.

ענת בן לולו נכנסה לסלון עם מגש ועליו מספר כוסות קפה ושתי צלוחיות של עוגיות מזרחיות. היא הניחה את המגש במרכז השולחן ומיד יצאה.

"כן, אני שומע," סינן לפתע גולי לאפרכסת. כל הנוכחים הפנו אליו את מבטיהם.

"אוקיי... כן... ברחוב הרקפת. כן, ליד המלון... הוא אומר שרשראות זהב, טבעות וכאלה דברים. כן... הבנתי. אתה בטוח? טוב בויה, תודה. תקפוץ לקפה בהזדמנות. יאללה, נדבר."

"נו, מה הוא אומר?" מיהר סימו אפריאט להתעניין.

"הוא לא סגור לגבי הבית הספציפי הזה, כי מסתבר שבאותו לילה מישהו עשה שם ניקיון בכל הרחוב."

"מה זאת אומרת?" שאל סימו.

"ז'תומרת שבאותו לילה ניקו שם כמה בתים, לא רק אחד, ולקחו הכול מהכול."

"נו, כן, ואני הייתי באחד מהם, גולי. נשבע לך! לא הייתי פה, הייתי שם," אמר קוזו.

גולי שלח מבט מצמית לעבר קוזו. הוא נעמד על רגליו וניגש אליו. הוא הצמיד את המצח שלו לזה של קוזו, שערות השפם שלו דגדגו את אפו של קוזו המבוהל, ואמר: "צ'מע לי וצ'מע לי טוב: אני עדיין לא חותם עליך, למרות מה שהוא אומר, למה אני יש לי חוש ריח של כריש, ואני מריח ממך משהו לא טוב. אתה לא בא לי טוב, אתה! יש לך פרצוף של עקרוט איבנל עקרוט. בכל מקרה, אם אני אשמע עוד פעם שאתה מספר לאנשים שפרצת לי לבית, אני אחתוך לך את הלשון. אבל אם אני אגלה שאתה באמת פרצת לי לבית, אני בן זונה אם אני לא שורף אותך חי ויושב עליך מאסר עולם, שמעת?!"

"כן... גולי. סליחה, לא אדבר יותר," גמגם קוזו.

"בחייאת אָדוני, בקבר של אמא שלי, אני מבטיח להפוך את כל העיר הזאת חמש פעמים עד שאני אמצא את הכסף!" צעק גולי, "למה עוד לא קם הבן זונה שיגנוב לגולי בן לולו מאתיים אלף שקל מהבית ויישאר בחיים, שמעת אותי?"

"כן... בטח..." מלמל קוזו, "אבל..."

"אבל מה?" התפרץ גולי, "מה עוד יש לך להגיד, אה?"

"אני לא רוצה להתערב לך בעניינים שלך, אבל יש מצב שזה בכלל לא מישהו מהעיר."

"מה זאת אומרת?" שאל גולי.

"כאילו... אתה יודע... אולי זה מישהו שהגיע מחוץ לעיר. אולי זה איזה מניאק מאשדוד או מקריית גת, למשל, כי אף אשקלוני לא היה נכנס אליך הביתה ועושה את זה. אז יש מצב שזה מישהו שבכלל לא ידע שזה הבית שלך."

"לא מהעיר אתה אומר, אה?"

"כן, יכול להיות, לך תדע. בכל מקרה, אני נשבע לך בקבר של אבא שלי ז"ל, שאני אהפוך את העולם יחד איתך כדי למצוא את הבן זונה. אני אברר עם האנשים שלי אם הם יודעים משהו."

המפגש הסתיים בלחיצות ידיים קרות, וענת בן לולו ליוותה אותם החוצה. כשהגיעו לרחוב, סימו שחרר אנחת רווחה שנשמעה עד לקצה השני של העיר, וקוזו הרגיש שהלב שלו חזר לתפקד סדיר.

"תגיד, יא בן זונה, איך ידעת מה להגיד? איך ידעת על הפריצות ברחוב הרקפת?" שאל סימו.

"אה, פשוט מאוד, כפרה," ענה קוזו, "אני יודע מי היה שם. האחים ברכה."

"איך אתה יודע?"

"כי קניתי מהם טבעת, זה למה. הנה תראה," קרא והושיט את אגרופו לעבר סימו כהוכחה.

השניים המשיכו לצעוד דקות נוספות לעבר הכביש הראשי כדי להשיג מונית. קוזו הוציא חפיסת סיגריות מהכיס, הדליק אחת, לקח שכטה עמוקה, ואחרי ששחרר כמה טבעות עשן לאוויר, הסתכל על סימו ואמר: "תרשום, אחי, אני גם הראשון בבלוק שדפק לגולי בן לולו מצית מהבית."