השחור והכסף

ביום הולדתי השלושים וחמישה ויתרה הגברת א' בפתאומיות על הנחישות שבעיניי הייתה אופיינית לה יותר מכל תכונה אחרת, ולאחר ששכבה זה מכבר בשלווה במיטה שהלכה ונעשתה גדולה למידות גופה, עזבה לבסוף את העולם המוכר לנו.

באותו בוקר נסעתי לשדה התעופה לאסוף את נוֹרָה. היא חזרה מנסיעת עבודה קצרה. אף על פי שנמצאנו כבר בשלהי דצמבר, החורף בושש לבוא, והמישורים החדגוניים לצידי הכביש המהיר החווירו משכבה דקה של ערפל, כמו רמז לשלג שעדיין לא החליט לרדת. נורה ענתה לטלפון, ולאחר מכן לא דיברה הרבה. היא בעיקר הקשיבה. היא אמרה "הבנתי", "בסדר", "אז יום שלישי", ואחר כך הוסיפה את אחד המשפטים שהניסיון מצייד אותנו בהם כשאיננו מוצאים מילים מתאימות: "אולי זה לטובה".

נכנסתי לתחנת הדלק הראשונה שראיתי כדי לאפשר לה לרדת מהמכונית ולצעוד ללא מטרה במגרש החניה, לבדה. היא בכתה בשקט, ידה הימנית קעורה ומסתירה את הפה והאף. אחד הדברים הרבים שלמדתי על אשתי בעשר שנות נישואינו הוא הנטייה שלה להתבודד ברגעי כאב. לפתע פתאום היא נעשית בלתי נגישה, לא מרשה לאף אחד לנחם אותה, מאלצת אותי להישאר במקומי, כצופה חסר תועלת בסבלה – דחייה שלעיתים פירשתי כחוסר נימוס.

בשארית הדרך נסעתי לאט יותר, נדמה היה לי שזה ביטוי לכבוד. דיברנו על הגברת א', העלינו כמה אנקדוטות מהעבר, אם כי רובן לא היו אנקדוטות אמיתיות – לא ידענו עליה הרבה – אלא הרגלים, הרגלים שהיו כה מושרשים בחיי המשפחה שלנו עד שנִדמו בעינינו כמעט אגדיים: הדייקנות שבה בכל בוקר היא עדכנה אותנו בהורוסקופ שהאזינה לו ברדיו, בשעה שאנחנו עדיין היינו שקועים בשינה. האופן שבו ניכסה לעצמה אזורים מסוימים בבית, במיוחד את המטבח, עד כדי כך שהיה עלינו לבקש ממנה רשות לפתוח את המקרר שלנו. האקסיומות שבעזרתן הגבילה את מה שלדעתה היו סיבוכים מיותרים שאנחנו הצעירים יצרנו. ההליכה הצבאית שלה, הגברית, וגם הקמצנות שאין לה תקנה – אתה זוכר את הפעם ההיא ששכחנו להשאיר לה כסף להוצאות? היא רוקנה את ארנק המטבעות, מקבצת את עשרות האגורות עד האחרונה שבהן.

לאחר כמה דקות של שתיקה, נורה הוסיפה: "אבל איזו אישה! בּאבֶּט שלנו. תמיד איתנו. גם הפעם היא חיכתה עד שאחזור."

לא ציינתי בפניה שזה עתה הדירה אותי בגסות מהתמונה הכללית, ואף לא מצאתי את האומץ להתוודות בפניה על מה שחשבתי בדיוק באותו הרגע: שהגברת א' חיכתה ליום ההולדת שלי כדי לעזוב את העולם. אם כך, שנינו יצרנו לעצמנו נחמה קטנה, אישית. לא נותר דבר אחר לעשות אל מול מותו של מישהו, פרט להמצאת נסיבות מקילות, לשייך למנוח מחווה אחרונה של התחשבות שהוא רצה לשמור במיוחד בשבילנו, לארגן את צירופי המקרים לפי תוכנית הגיונית. ועם זאת, היום, עם הריחוק הבלתי נמנע שיוצר הזמן, קשה לי להאמין שאכן כך היה. הסבל לקח את הגברת א' הרחק מאיתנו, מכל אחד, הרבה לפני אותו בוקר של חודש דצמבר, דחק בה להרחיק עד לפינה נידחת בעולם – בדיוק כמו שנורה התרחקה ממני בתחנת ההתרעננות בכביש המהיר – ומשם היא הפנתה לנו את גבה.

קראנו לה כך, באבט. הכינוי מצא חן בעינינו כי הוא רמז על השתייכות, ומצא חן בעיניה משום שהיה כולו שלה ונשמע יוקרתי, והיה לו גוון צרפתי. אני חושב שעמנואלֶה מעולם לא הבין את המשמעות. אולי יום אחד ייתקל בסיפור של קארן בליקסן, או סביר יותר בסרט הזה, 'החגיגה של באבט', ואז הוא יקשר בין הדברים. בכל אופן, הוא קיבל ברצון את העובדה שהגברת א' הפכה להיות באבט מרגע מסוים ואילך, באבט שלו, אולי בגלל המצלול, משום שאני חושד שהוא קישר את השם הזה לנעלי הבית שלה – שאותן כינה "נעלי בַּבַּית" – נעלי הבית שהמטפלת שלו נעלה ברגע שנכנסה לביתנו והניחה אותן שעונות על השידה בסוף היום. כשנורה הבחינה במצבן העגום של הסוליות וקנתה לה זוג חדש, היא אפסנה אותן בארון ולא השתמשה בהן מעולם. כך עשתה תמיד, מעולם לא שינתה דבר, אדרבה, היא התנגדה לשינויים בגוף ונפש, ואף שהעקשנות שלה הייתה מצחיקה, לעיתים אפילו מטופשת, אני לא יכול להכחיש שהיא נעמה לנו. בחיים שלנו, החיים שלי ושל נורה ושל עמנואלה – שבאותה תקופה נדמה שהוא משתנה מיום ליום ומתנדנד ברוח באופן מסוכן כמו שתיל צעיר – היא הייתה יסוד קבוע, מקום מקלט, אלון עתיק בעל גזע כל כך רחב עד שלא היה אפשר להקיפו בשלושה זוגות זרועות.

היא הפכה לבאבט בשבת אחת באפריל. עמנואלה כבר דיבר, אבל עדיין ישב בכיסא גבוה, כלומר זה כנראה קרה לפני חמש או שש שנים. הגברת א' התעקשה במשך חודשים שנבוא לבקר אותה בביתה, לפחות פעם אחת, לארוחת צהריים. נורה ואני, מומחים בסירוב להזמנות שיש בהן ולו רמז, עמום ככל שיהיה, לאיחוד משפחתי, התחמקנו זמן רב, אבל הגברת א' לא התייאשה, ובכל יום שני הייתה מוכנה לחדש את ההזמנה לסוף השבוע הבא. נכנענו. נהגנו עד רובּיאנָה במצב של ריכוז משונה, כמכינים את עצמנו לעשות משהו לא ספונטני שיתבע מאיתנו דרגה גבוהה של מחויבות. לא היינו רגילים לשבת לשולחן עם הגברת א', לא אז: אף על פי שהתראינו לעיתים תכופות, שררו בינינו יחסים בעלי היררכיה מרומזת, שלפיהם, אם בכלל, היא עמדה מולנו, בשעה שאכלנו ושוחחנו על העניינים שלנו. ייתכן גם שבאותה תקופה אפילו לא פנינו אליה בגוף שני, בלשון קרבה.

"רובּיאנה," אמרה נורה, מביטה בהשתאות על הגבעה המיוערת בצפיפות, "תאר לעצמך לחיות פה כל החיים."

ביקרנו בדירה בת שלושת החדרים שהגברת א' בילתה בה את אלמנותה הבודדה והרעפנו עליה מחמאות מופרזות. המידע שהיה לנו על עברה היה מועט – נורה ידעה קצת יותר ממני – ומאחר שלא יכולנו לייחס למה שראינו משמעות סנטימנטלית, המקום נראה לנו לא פחות ולא יותר מבית ראוותני ללא צורך, קיטש במידה מסוימת ונקי מאוד. הגברת א' ערכה את השולחן העגול בסלון לתפארת, עם כלי כסף מסודרים בשורה על מפה פרחונית וכוסות יין כבדות בעלות שוליים מוזהבים. הארוחה עצמה, חשבתי, נראתה כמו תירוץ כדי להצדיק את קיומה של אותה מערכת כלים, שללא ספק לא נמצא לה שימוש זה שנים.

היא פיתתה אותנו בתפריט שהורכב משילוב של כל המאכלים האהובים עלינו במיוחד: מרק כוסמין ועדשים, נתחי בשר כבושים ומצופים בפירורי לחם, שומר מוקרם בבֶּשָמֶל עדין וגם סלט עלי חמניות שהיא עצמה קטפה, קצוצים דק־דק ברוטב חרדל וחומץ. אני עדיין זוכר היטב כל מנה ואת התחושה שהתפשטה בגופי, את ההתפוגגות ההדרגתית של הנוקשות ההתחלתית לטובת ההתענגות על המטעמים.

"ממש כמו באבט!" קראה נורה.

"כמו מי?"

וכך סיפרנו את הסיפור, והגברת א' התרגשה בשעה שהאזינה לו, כי ראתה את עצמה במקומה של הטבחית שעזבה את Anglais café כדי לשרת שתי רווקות זקנות ואחר כך בזבזה את כל כספה על הכנת ארוחת צהריים בלתי נשכחת לכבודן. היא הספיגה את עיניה בשולי הסינר ומייד סובבה אלינו את הגב, מעמידה פנים שהיא מסדרת משהו.

עברו שנים עד שראיתי אותה בוכה שוב, לא משמחה הפעם, אלא מאימה. בשלב ההוא היינו כבר קרובים למדי כדי שלא אחוש מבוכה לאחוז בידה ולומר: "את תעברי את זה. יש הרבה שנכנעים, אבל את מכירה את המחלה כי כבר התמודדת איתה פעם. את חזקה מספיק."

ובאמת האמנתי בזה. אחר כך ראיתי אותה מתפרקת במהירות כזו עד שלא הייתה לנו אפילו ההזדמנות להיפרד כיאות, לא היה אפילו די זמן למצוא את המילים המתאימות לבטא את מה שהיא הייתה בשבילנו.