השטיבל והסטארט-אפ

id="Untitled-1-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> ברוך כהנא: מבוא אישי הגמגום

"גמגום", טען רוטנברג, "הוא צירוף המילים 'גם וגם', ולכן 'גמגומו' הידוע של משה לא היה מגבלה, אלא מעלה. הגמגום הוא מתנת היהדות לאנושות".

את המשפט הזה, למיטב ידיעתי, אמר רוטנברג רק בשנים האחרונות, שנים רבות לאחר מפגשי הראשון איתו. ועם זאת, המשפט הזה סיכם לי בבירור מדוע הפכתי להיות תלמידו. הגמגום כמתנה, הגמגום כנקודת עומק המגדירה אותנו. גמגום לכתחילה. וממש לא חשוב שאטימולוגית, למשל, אין באמת קשר בין "גמגום" לבין "גם וגם". וגם לא שמֹשה ממש לא גמגם (לפחות לא במובנה הרגיל של המילה).

הרעיון עצמו, לדעתי, הוא מהפכני.

חונכנו להעריך רהיטות. כמה נעים לשמוע דובר היודע את אשר לפניו, דיבורו ברור ומחשבותיו מסודרות. כשאנחנו מקשיבים לדובר כזה אנחנו משתכנעים בקלות - בין היתר משום שאנחנו רוצים שהמציאות תהיה ברורה ומסודרת - כמו מחשבתו של הדובר. כמה נעים לחשוב שיש בידנו נוסחה, פשוטה וכוללת, ושהכול כלול בה. פרויד ומרכס נתנו לנו נוסחאות כאלה. הוגים יהודים רבים נתנו לנו נוסחאות משלהם, לא פחות ברורות, מסודרות ופשוטות. כשאנחנו "משתכנעים" מהגותו של הוגה רהוט, אנחנו חשים שהתוהו המאיים, הממלא את המציאות, מוגר כליל (לפחות בתחום המחשבה). ואם אחר כך באות התרחשויות המערערות את ביטחוננו השאנן, כי אז "אבוי לעובדות" - אנחנו דוחסים אותן לנוסחה שקיבלנו (ולפעמים פשוט מסרבים להאזין להן). העריצות הפונדמנטליסטית, שהיא בעיה כואבת כל כך בדורנו, היא פשוט השלב הבא באותה דרך. אם יש רק אמת אחת, ואם מצאנו את הנוסחה שתכיל אותה, מי יכול לפקפק בה? רק טיפשים ורשעים עלולים לכפור בנוסחה הפשוטה והמשכנעת שבידנו. משהבנו זאת, זכותנו לכפות עליהם להכיר בה (אמצעי הכפייה האלימים יבואו אחר כך, כמובן).

אבל, האם אפשר להישאר בתוך התוהו עצמו? האם אפשר לוותר על הניסיון לארגן את המציאות כך שהכרתנו תוכל להכיל? הוגים פוסט-מודרניים מסוימים נשמעים כאילו זוהי אכן מטרתם. "עזוב את ניסיונות הפרשנות", הם מכריזים, "וּותר על יומרתה של הכרתך להבין משהו - התגבר על האשליה שיש 'אמת' נסתרת, ועל השאיפה שיבוא יום ותגיע אליה". האם אפשר לחיות כך? אני מפקפק. הצורך שלנו להבין את המציאות הוא חזק מדי, והוויתור עליו נקלע למחוזות של סתירה עצמית קשה מדי. (תהיות כמו "האם אתה בטוח בכך שאין כל ודאות? האם זוהי אמת שאין אמת?" - אינן אלא גרסאות עכשוויות לפרדוקסים הלוגיים העתיקים ביותר. אולי ההוכחה לאי-אפשרות להחזיק ברצינות בעמדה ספקנית היא עצם הדבר שהוגים פוסט-מודרניים כמו פוקו ודרידה, שידעו להטיל ספק בכל "אמת" נדושה, לא היססו לאחוז בעמדות פוליטיות מוצקות ונחרצות מאוד. עלינו להודות להשגחה העליונה על כך שתלמידי האסכולות הללו לא הגיעו לבניית משטרי עריצות משלהם.)

יוצא שאי-אפשר לחיות בלי לעסוק ב"אמת" ולנסות להבינה (שאם לא כן ניפול לתוך כאוס), ובו-בזמן מסוכן לחשוב שהגענו אליה (משום שמחשבה שכזו היא הפתח לעריצות). אם כך, מה נותר? האם יש דרך ביניים? רוטנברג סבור שכן. לשיטתו, הדרך היא לדבר על האמת, אבל לזכור שאינך אלא מגמגם. או במילים אחרות - הצמצום הוא הדרך.

כלומר נכון, אני חייב לעסוק ב"אמת". אני חייב לבנות תיאוריות, להתאמץ להכיל עולם ומלואו בתחומי הכרתי המוגבלת, אבל בו-בזמן עליי לזכור שאינני אלא "יצור קטן מאוד בתוך עולם גדול מאוד" (כמאמר גנדלף לבילבו, ממש בסוף ה"הוביט"). אדם יכול וצריך להחזיק בעמדותיו, וגם לזכור שבעלי העמדות ההפוכות מנסים להגיע לאותה אמת עצמה - מן הסתם בלא פחות כנות וחוכמה. כך הוא יכול להיכנס, עם האמת שהוא מחזיק בה, לדיאלוג עם אמיתות אחרות - וגם לזכור שה"אמת" (האחת, הנסתרת) נמצאת גם בעמדה זו וגם בעמדה זו - ולכן אנחנו יכולים רק "לגמגם" עליה.

בין שתי עמדות רהוטות - זו המאמינה ביכולתנו לדעת הכול, וזו המאמינה שאין ביכולתנו לדעת כלום - נמצא הגמגום המבורך, שרוטנברג רואה בו את מתנתנו לאנושות. מכאן צריך להמשיך ולהראות אילו פירות עשויים לצמוח מהעמדה הזאת, ומה יכולה להיות תרומתה להבנת האדם והחברה, ומה יש בידה לתרום לנו, בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים.

ואולם קודם שנעסוק בכך, אסביר מעט מה הייתה חשיבותו של הגמגום - בעבורי.

הדרך

הגעתי לאוניברסיטה לאחר שנת לימודים אחת בישיבה, שנה שהייתה מהנפלאות בחיי. הישיבה - אור עציון - היא מהחשובות שבישיבות ה"קוקניקיות". משנתו של הרב קוק העניקה לי את היסודות המחשבתיים, שעליהם אני נסמך ועומד עד היום. היא פרשה לפניי תמונת עולם שלמה, מגובשת, עמוקה ומקיפה; וחשוב לא פחות מכך - היא הצליחה לכלול בתוכה את כל הערכים שעליהם גדלתי וחונכתי עד אז, בבית הוריי וגם בחינוך ה"ממלכתי" שלמדתי בו. גדלתי בבית "חילוני" וחונכתי על מיטב ערכי הציונות, הדמוקרטיה, אהבת האדם. קיבלתי ואהבתי את הערכים האלה, ומעולם לא חשתי שאני נוסע ב"עגלה ריקה" וחסרת ערכים (כפי שטוענים עד היום בחוגים חרדיים מסוימים). מה שאִפשר לי לקבל את משנת הרב קוק היה העובדה שמשנתו לא פסלה שום ערך מהערכים שעליהם גדלתי ובהם האמנתי. נהפוך הוא, משנתו שיבצה אותם בתוכה בצורה עמוקה מכפי שהכרתי, ובעצם הכניסה אותם לעולמה המחשבתי, כחלק בלתי נפרד ממנו.

הדרך שבה עשתה זאת הייתה מרתקת: הרב קוק טען שיש ממד נסתר (ו"מקודש", בלשונו), שהמציאות כולה נובעת ממנו. באותו ממד נסתר, טען, כל המחלוקות והערכים נמצאים בהרמוניה גמורה, בלי כל סתירה ביניהם. כל ערך שאנחנו מכירים במציאות המפורדת שלנו הוא השתקפות של ערך נשגב ממנו, שמקורו ברובד הנסתר של המציאות. לכן אין לנו רשות לדחות שום ערך, ולא משנה כמה הוא מקומם אותנו. עלינו לחפש את נקודת האמת שבו, ולהכיר בה ככזו. כדי לעשות זאת, הדגיש, עלינו להבין שתפיסת העולם שלנו אינה כוללת הכול. גם בה יש נקודת אמת, כמובן, ולכן אסור לנו לנטוש אותה, בשום אופן. אבל גם בעמדתו של האחר יש נקודת אמת, וגם אותה אסור לשכוח. רק הכרה הדדית בין העמדות השונות תוכל לבנות תמונת עולם משולבת שתתגבש - בתהליך ארוך - ליותר ויותר הרמונית. השימוש במסגרת מחשבתית זו אִפשרה לרב קוק להחזיק בעמדותיו הדתיות, ובו-בזמן להעריך את החלוצים ה"כופרים" וללמוד מהם רבות. גם הרב קוק היה, בדרכו, מגמגם. "יפה אמר עליי מי שאמר שנשמתי קרועה", טען פעם, והוסיף שאין הוא מבין כיצד יכול להיות אדם שנשמתו אינה קרועה, במציאות הרוחנית הסוערת שבה אנחנו חיים. אדם חייב להיפתח לגיוון הרוחני האינסופי, ואז להיאבק עם עצמו כדי למצוא את ההרמוניה הנסתרת, העומדת מאחוריו.

מתודה מחשבתית זו היא שאפשרה לי להפוך ל"דתי", בלי לנטוש את הערכים שהאמנתי בהם כל ימיי, ועודני מאמין בהם. הרי עקרונית, אין ערך שאי-אפשר לשלב במשנתו של הרב קוק (לאחר בירור קפדני והבחנה בין נקודת האמת לבין "קליפות" שדבקו בה). אלא שכבר אז, בשנת לימודיי בישיבה, חשתי בצרימה מסוימת בין הרעיונות הנשגבים לבין אופן ביטויים. צרימה זו התבטאה, בין היתר, ביחס מזלזל קמעה של חלק מהרבנים כלפי העולם האקדמי - ובכלל, כלפי כל מה שלא היה כלול (לדעתם) במונח "תורה". "למה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה?" שאל אותי אחד מאותם רבנים (אדם עמוק וחושב, שהערצתי ואני עדיין מעריץ). "מה חסר בתורת הנפש של התורה?"... נרתעתי מדברים שכאלה. למיטב הבנתי את משנת הרב, חלק מרכזי ממנה הוא היכולת לחפש את מקורו הקדוש של כל ערך הקיים במציאות. ואם אני מתעניין בפסיכולוגיה, האם אין עליי להניח כמובן מאליו שגם בתפיסות הפסיכולוגיות ה"מערביות", הנלמדות באקדמיה, יש נקודת אמת משלהן? וגם אם אפשר להראות שבתפיסות האלה יש בעיות מחשבתיות קשות (כמו הדטרמיניזם העמוק של חלקן, או הסירוב להכיר בממד הרוחני שבאדם), וגם אם חלק מאותן תיאוריות שואבות ממקורות נוצריים ואחרים, האם אין ההנחה הזאת עצמה מחייבת אותנו לחפש את נקודת האמת שבהן, להעצים אותה, ולהתנער מהקלקלות שדבקו בה?

לא ידעתי אז לנסח את תחושתי, אבל לימים התעצמה בי התחושה שאצל חלק מתלמידי הרב הפכה משנתו לעוד מבנה מסודר, בהיר וסגור בתוך עצמו. עולם שאין בו גמגום. היכולת להיפתח לעולמות רוח שונים, על מנת לתקנם - שהיא מהעמוקים ביסודות משנתו של הרב - הפכה כמעט למס שפתיים. נכון, העולם ה"קוקניקי" העכשווי הוא, עדיין, רחוק מלהיות עולם חרדי באמת. עדיין הוא כולל את יסודות המחשבה שהרב קוק אימץ והפנים למשנתו. ערכים לאומיים וחברתיים היו חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם שהוקנתה בישיבה. אבל ערכי הפלורליזם, למשל, או ערכי ההגשמה העצמית, לא נחשבו לערכים כלל. הוגים עדכניים (באותה עת) כמו דרידה ופוקו לא היו קיימים בה, וערכיו של ה"שמאל" הישראלי זכו לבוז של ממש (איש לא חשב שיש "להעלותם" למקורם בקודש - אף על פי שלפי משנתו של הרב חייב להיות להם מקור שכזה!). באותה העת לא ידעתי לנסח את המחשבות האלה, אבל הייתי משוכנע שבהחלטתי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה אני עושה משהו שהרב קוק היה מעריך, ותומך בו לגמרי.

הגעתי לאוניברסיטה, וכמה לא מפתיע - האוניברסיטה התגלתה כתמונת ראי מושלמת של הישיבה. גם כאן התהדרו בפלורליזם וקידשו את הפתיחות לכל רעיון (התנאי היחידי היה, לכאורה, שיהיה "מנומק" ומבוסס על עובדות). אלא שגם כאן הייתה הפתיחות מס שפתיים. השפה הייתה סגורה ומהודקת ("הרמטי", קורא לכך רוטנברג, בהנגדה ל"הרמנויטי" - שמשמעו פתוח לפרשנות). לא היה בה שמץ מקום ל"גמגום". מושגים שהכרתי מהישיבה פשוט לא נכללו בה. באחד השיעורים הראשונים שאלתי את המרצה אם העיקרון שהוא מתאר הוא לדעתו "נושא מרכזי בנפש האדם". זכורה לי הבעתו המלגלגת כשאמר: "אני לא יודע מה זו נפש". ניגשתי אליו בסוף השיעור ושאלתי אם באמת אינו יודע. "לדבר על הנפש", ענה, "זו לא שפה אקדמית".

הבנתי: יש פה שני עולמות מחשבה, שניהם מרשימים, שניהם עמוקים, כל אחד מהם יודע להסביר הרבה מהמתרחש בנפשנו, בחברתנו, בעולמנו. שניהם מתהדרים בפתיחותם, אבל סגורים לחלוטין בתוך עצמם (ומלאים בוז זה כלפי זה). מוקדם מאוד החלטתי שלא להיכנע לסגירותה של האקדמיה, כשם שלא נכנעתי קודם לסגירותה של הישיבה.

ייתכן שהיו בי שורשים עמוקים יותר, שכן במשפחתי יש ענפים "דתיים" ו"חילוניים" (אם כי אלה ואלה רחוקים מהקצוות הקיצוניים של הסקאלה, ואין אצלנו "חרדים", וגם לא "חילונים קיצוניים" משום סוג). למיטב זיכרוני, מעולם לא יכולתי לסגור את עצמי לחלוטין בצד אחד של המאבק ה"חילוני-דתי". אמנם גדלתי כ"חילוני" והפכתי בשלב מסוים ל"דתי", אבל מעולם לא חשתי שצד מסוים של המתרס זר לי באמת. ממילא, גם כשהגעתי לישיבה, ולאחריה לאוניברסיטה, לא יכולתי להיות באמת חלק מעולם המחשבה הזה או הזה. בעקבות כך, אני חושב, התגבשה בי ההחלטה לחפש אחַר צורת חשיבה שתשלב ביניהם. חשבתי להקדיש לכך את עבודת ה-מ"א שיהיה עליי לכתוב. עבודה כזו צריכה, כמובן, מנחה - אבל מי ממרצי האקדמיה יכול להנחות עבודה שכזו?

המפגש עם רוטנברג

התחלתי להתעניין, ופניתי לכמה מרצים שחשתי שהם פתוחים יותר מאחרים. "פסיכולוגיה יהודית?" שאלה בספקנות פרופ' תמר קרון (אחת ממורותיי החשובות, עד היום), "מישהו כבר עשה את זה", הסבירה לי, וחשבתי שהגעתי מאוחר מדי לנושא; "יש מישהו בעבודה סוציאלית", אמר לי אחר, "שכבר כתב על רעיונות פסיכולוגיים יהודיים". כך נפגשתי עם רוטנברג ו"גמגומו". ומאז ועד היום - כשלושים שנה בערך - אני מציג את עצמי כתלמידו.

מה מייחד את רוטנברג ממוריי האחרים? לא משנתו המסודרת. גם אם יש בספריו משנה שכזו, לא היא העיקר. לא "תיאוריה" מייחדת אותו כי אם משהו גדול בהרבה - יש כאן צורת חשיבה, סגנון שאינו מקבל על עצמו שום צורה גמורה. עשה אוזנך כאפרכסת, והקשב לקולות הרבים הסובבים אותך. אל תהסס לפתור בעיות מתחום אחד בעזרת מושגים מתחום אחר לגמרי. אפשר להסביר יסודות מרכזיים בפסיכופתולוגיה, או לנתח את חולָייה של הדמוקרטיה המודרנית, למשל, באמצעות תורות יהודיות עתיקות. תורה אמיתית היא תמיד תורת חיים, והיא מיועדת להתמודד עם שאלות ממשיות הנובעות מן החיים. אדרבה, כשנוצרו אותן תורות עתיקות, הן נוצרו למשל על ידי האר"י (ר' יצחק לוריא), שחצב אותן מתורת הזוהר, וברוח זו עשתה גם החסידות שימוש בתורת האר"י - ומה אנחנו עושים היום? - נחים על זרי הדפנה של הספרות החסידית-קבלית שנכתבה עד לפני מאתיים שנה.

תורת הצמצום

במאה ה-16, האר"י הקדוש הגה שיטה רעיונית מקיפה המדגימה היטב את התהליך הזה. תורה מופלאה זו מסבירה שאפילו הא-ל עצמו היה צריך לצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לזולתו - כלומר לנו. נבע מכאן, טוען האר"י, שכך עלינו לנהוג במציאות חיינו: חייב כל אחד לצמצם את עצמו כדי לפנות מקום לזולתו. כשאינו עושה כן, "הכלים נשברים" משום שכל פרט מנסה להתפשט ללא גבול, להיות "אינסופי", ונוצרת מלחמת הכול בכול. הגאולה - תיקון הכלים השבורים - טמונה בצמצום ההדדי שביניהם. לכן, הצורך הנפשי (הטבעי) שלנו לחיות עם הזולת, לגלות אותו ולהתגלות אליו, אינו יכול להתממש אלא דרך צמצום הדדי. האר"י היה משוכנע שהתהליך הזה משתקף גם בהיסטוריה האנושית ככלל, ובהיסטוריה של עם ישראל בפרט. את גירוש יהודי ספרד, שנת 1492, הבין האר"י כמעין חזרה על "שבירת הכלים" הקוסמית, ומטרתו הייתה להציע לעולם את נוסחת התיקון.

דורות אחריו התפתחה החסידות, והסבירה בהרחבה כיצד משתקפים התהליכים האלה - "שבירת הכלים" ו"תיקון" - בהתמודדותו האישית של כל אדם עם יצריו, עם דיכאונותיו ומשבריו הרבים. החסידות התפשטה בחלקים רבים של עם ישראל משום שידעה להציע "מפת דרכים" רוחנית-נפשית שאפשרה להם להתמודד עם המציאות המורכבת שסבבה אותם. אלא שאותה חסידות עצמה קרסה בשלב מאוחר יותר, כשנאלצה להתמודד עם ההשכלה המערבית. אני אומר "קרסה", למרות שמספרית היא המשיכה לשגשג ולפרוח. ובכל זאת, מבחינה מחשבתית היא התאבנה, נסגרה בתוך עצמה, הפכה ממערכת חיה ותוססת למבנה חברתי סגור וקשיח. הראיה החיצונית לכך היא שהחסידות הפסיקה לפנות לקהלים חדשים, והסתפקה בשמירה על הקיים.

מהיכן תבוא, אם כן, הבשורה החדשה? הצבעתי כבר על הרב קוק כבשורה חדשה באמת. כך חשבתי כשהחלטתי להיות "דתי", וכך אני חושב גם היום. אלא שכפי שכתבתי, גם על משנתו של הרב מאיימת כיום הסכנה להפוך למערכת נוקשה וסגורה בתוך עצמה. רהוטה ולא מגמגמת. וכמו שכתבתי, דווקא רוטנברג עשוי להתגלות כמי שיכול לשמור על רעננותה וגמישותה של המחשבה היהודית, למול ההתמודדויות העכשוויות.

עוד חש אני צורך להוסיף שמחשבותיו של רוטנברג לא נבעו מאלה של הרב קוק (ככלל, לצערי, השפעתו הישירה של הרב קוק על רוטנברג היא מזערית). ובכל זאת, בעבורי, דווקא רוטנברג נתן לתורת הרב את ההשלמה החיונית, זו השומרת עליה מלהפוך לאוסף רעיונות רהוט וקפוא (אחד מרבים). אני מעיד על עצמי שמאז הכרתי את רוטנברג, תורתו של הרב קוק קיבלה אצלי חיוניות מחודשת. היא נפתחה לעולם ההווה, וממילא נעשתה הרבה יותר רלוונטית לעתיד. הגמגום, הנובע מן הצמצום, הוא הסוד הגדול. אני מאמין שכשאני מדבר על ההשלמה ההדדית שבין משנת הרב לתפיסתו של רוטנברג, אני אומר משהו העלול להיות זר לרוטנברג עצמו, ובוודאי יקומם חלק מתלמידיו העכשוויים של הרב - ועדיין דבריי מעוגנים היטב במה שקיבלתי משניהם.

וכדאי להדגיש גם זאת, שלא מדובר בגישה "פוסט-מודרנית" מהסוג הנעשה נפוץ בזמנים האחרונים. באחת הפעמים שאלתי אותו מהו ההבדל בין גישות אחרות, ההולכות ומתפשטות לאחרונה, שגם הן בנויות, לכאורה, על תפיסה של "גם וגם" - גישות הטוענות שכל אחד מאיתנו הוא בו-זמנית "חילוני" ו"דתי", "יהודי" ו"מערבי". "הגישות האלה לא מגמגמות", ענה לי, "יש מי שכשהוא דתי הוא דתי, וכשהוא חילוני הוא חילוני. אני, כשאני דתי אני עוד קצת חילוני, וכשאני חילוני אני עוד קצת דתי". כך, מסתבר, נוצר הגמגום הפורה (וגם בכך אני מוצא דמיון לחשיבתו של הרב קוק!).

המוטיבציה

ולכן, במקום לדבר על "מבנה" תורתו של רוטנברג, ייתכן שנכון יותר לדבר על המוטיבציה הרוחנית שמאחוריה, שאני מציע להגדירה כך: אנחנו, היהודים, קשורים בטבורנו לתרבות המערבית. אנחנו חלק ממנה ובשר מבשרה. אלא שלא הגענו אליה בידיים ריקות. זמן רב לפני ש"הצטרפנו" אליה יצרנו תרבות משלנו, עמוקה ועשירה. יש לנו הרבה ללמוד מהתרבות המערבית העשירה, אבל לא פחות מכך יש לנו ממה ללמד אותה. חלק לא קטן מבעיותיה היה יכול להיפתר אילו הטתה אוזן לרעיונות יהודיים - והצמצום הוא ודאי אחד החשובים שבהם. ייתכן, למשל, שחלק מהמאבקים הפנימיים ההרסניים המלווים אותה מראשיתה היה מתמתן אילו למדה והפנימה את אופן התקשורת הדיאלוגית, המתאפשרת מתוך למידת הצמצום. מדוע, אם כן, לא ננסה לבנות מערכת חשיבה חדשה, הבנויה על מושגים יהודיים ומערביים בו-זמנית? אֵילו אפשרויות היו נפתחות לפנינו אילו למדנו את מושג הדיאלוג היהודי לעומקו? איך הייתה נראית החברה שלנו, אילו נבנתה על יסודות דיאלוגיים-צמצומיים?

עולם שלם ייפתח לפנינו, אם רק נסכים לוותר על הוודאות הרהוטה - הן זו של הישיבה, והן זו של האקדמיה. אם רק נסכים לוותר על התפיסות ה"שלמות" והסגורות בתוך עצמן, ונלמד לגמגם את ה"גם וגם" הדיאלוגי.

האיש

ואם זוהי המוטיבציה שמאחורי התיאוריה, מה נאמר על המוטיבציה שמאחורי האדם עצמו? מה דחף את רוטנברג לפתח את תפיסתו הייחודית? מה עמד מאחורי הכתיבה הלא-נגמרת, המאמץ הבלתי פוסק להתנסח, לחדש, להמציא את עצמו בכל פעם מחדש? וצריך להדגיש - מדובר במאמץ שהוא עדיין רחוק מלהסתיים. גם היום משקיע רוטנברג מאמצים כבירים בניסוח רעיונות היכולים, לדעתו, לתרום להתמודדות העכשווית של חברתנו עם אתגריה בהווה ובעתיד - ה"הייטקיזם", למשל, ולא רק הוא.

וכאן אומר משהו על האיש ומשנתו. לא אאריך בכך, משום שהקורא יקבל רושם ברור הרבה יותר מהשיחות עצמן. אומר רק שכבר במבט ראשוני רואים שאין מדובר באיש אקדמיה שגרתי. קודם לכול, בגיל ובמעמד שבו רוב אנשי האקדמיה כבר הגיעו לאיזו מנוחה, גילו את רוב תגליותיהם וביססו את מעמדם, האיש הזה לא נח לרגע. שיחה עמו - גם היום - משולה לצפייה במופע זיקוקים: כל הזמן הוא מתווכח ומתבדח, מגנה ומשבח, וסביבו פורח ענן של מושגים ורעיונות שלא שמעתם אותם מעולם: שיקדום ושנסוח, שלחון ומפוח (אלה לא בשביל החרוז - אלה באמת מושגים שיצר). משחקי מילים ופרדוקסים רודפים אלה את אלה. פעם תקף באוזניי רעיון כלשהו. "אבל זה הרעיון שלך!" אמרתי לו בתדהמה. "אז מה?" השיב לי, "רק חמור לא משנה את דעתו". "טוב", עניתי, "אבל תרשה לי להישאר עם הגרסה הקודמת - היא מקובלת עליי יותר". "ברור!" ענה לי בפשטות, "כל אחד הולך בדרכו שלו".

ובכל זאת, לא מדובר באמת במופע זיקוקים. הרעיונות אינם נזרקים כך לחלל האוויר לצורך אסתטי כלשהו (טוב, לפחות לא רק לצורך כזה). הם משולבים אלה באלה, משקפים את שלל פניו של רעיון אחד - והוא הצמצום ההדדי, זה שנלמד מתורת האר"י, ואחריו מן החסידות. קו אחד נמשך והולך מראשית הדרך ועד היום. מהרעיון המהוסס שהעלה בצעירותו, שמושג הצמצום עשוי לאפשר לנו לשוחח עם חלקיה ה"סוטים" (לכאורה) של החברה, ועד לעיסוקו הנוכחי בחיפוש אחר "מונותאיזם לא פונדמנטליסטי", ב"גיור החברתי" ובשרידותו של עם ישראל (ועמו של התרבות המערבית כולה). מתחת לתזזית החיצונית אפשר להבחין בעקביות עמוקה, ובתחושת מחויבות - ואפילו שליחות - לא פחות עמוקה. אותה תחושת שליחות המביאה אותו, בתקופה האחרונה, לחפש בסיס הגותי-יהודי להתפתחויות החברתיות והטכנולוגיות שעמן אנחנו מתמודדים כיום - בתקווה שבסיס כזה יוכל לתרום תרומה ממשית ליכולת הישרדותה של תרבותנו.

מאיפה כל זה מגיע? מהם מקורות "המחויבות התזזיתית" הזאת, ומדוע לבשה את הצורה שלבשה? כמה תקווה ואמונה יש בה, וכמה חרדה קיומית? ואיך קשורות אמונה זו - וחרדה זו - לגופי משנתו, שבאו לידי ביטוי בשורה ארוכה של ספרים?

סדרת השיחות האלה החלה - מצדו של רוטנברג - ברצון לברר את מחשבותיו החדשות. אלא שלא הסתפקתי בכך. רציתי להבין את מקור ה"תזזית" המחשבתית המאפיינת אותו, לעקוב אחרי שלביה השונים של התפתחות משנתו המיוחדת - עד למה שמעסיק אותו היום. לשמחתי, הסכים להרחיב את היריעה, והתחלנו להתמודד עם השאלות האלה בכמה מפגשי שיח - שהרי מה יכול להתאים למשנה שכל כולה דיאלוג, יותר מהצגתה בצורה דיאלוגית ממש? כאוסף שיחות המנסות לגעת, ככל האפשר, בעומק הדברים? הדפים הבאים הם פרי המפגשים האלה.