השטן לובשת לולולמון

1 שוב עם התלבושות הנאציות? אמילי

אמילי חשבה וחשבה. הרי חייב להיות משהו שהיא תוכל להתלונן עליו. זה היה ערב השנה החדשה בלוס אנג'לס, אחד הערבים המעצבנים ביותר בשנה בעיר שהיא ללא ספק המעצבנת ביותר שהמין האנושי זכה להכיר. אז למה היא לא מצליחה לחשוב על שום דבר?

היא לגמה את המרגריטה-דיאט ממקומה בכיסא הנוח והסתכלה על הגוף היפהפה של בעלה, שחצה את המים כמו מיצג אמנות בתנועה. כשמיילס הגיח מתוך המים, הוא התהפך על הגב בבריכת האינסוף המוארת, שמי הטורקיז שלה כמו נשפכו הצדה וישר במורד ההר. מאחוריו התנוצצו אורות העמק למרחקים ושיוו לעיר מראה מושך, סקסי אפילו. רק בשעות הערב לוס אנג'לס נצצה באמת. הערפיח והמסוממים ותנועת כלי הרכב המבעיתה נעלמו כלא היו והתחלפו בנוף אידילי של שמי ערב ואורות מזדהרים חרש - כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו ירד אל גבעות הוליווד ובחר את הפילטר המושלם של סנאפצ'ט להנצחת העיר הכי פחות אהובה עליו בעולם כולו.

מיילס חייך אליה והיא נופפה לעברו, אבל כשסימן לה שתצטרף אליו היא הנידה את ראשה. היה חם במידה מפתיעה יחסית לעונה, ומסביבה חגגו אנשים בנחישות המרוכזת שהם מגייסים רק בערבי השנה החדשה אחרי חצות: זה יהיה הערב הכי כיפי שהיה לנו אי-פעם; נעשה ונגיד דברים משוגעים; אנחנו אוהבים את החיים שלנו ואת כל האנשים סביבנו. הג'קוזי הגדול היה מלא עשרות מתענגים, כולם עם משקאות בידיהם, ואנשים אחרים ישבו מסביב והסתפקו בשכשוך רגליהם במים בזמן שחיכו שיתפנו כמה סנטימטרים שאליהם יוכלו להידחף. על הדֵק שמעל הבריכה ישב די-ג'יי והשמיע רמיקסים של היפ-הופ בקולי-קולות, ואנשים בכל מקום - בפטיו, בבריכה, בדק של הבריכה, בדרכם החוצה מהבית ופנימה אל תוכו - רקדו ונעו בשמחה לצלילי הפלייליסט. על הכיסא שלשמאלה של אמילי, בחורה צעירה שלגופה רק החלק התחתון של הביקיני, ישבה פשוקת רגליים על בחור ועיסתה את כתפיו בעוד שדיה העירומים מיטלטלים להם חופשי. היא התקדמה במורד גבו והחלה לעבוד די באגרסיביות על שרירי העכוז שלו. היא היתה בת עשרים ושלוש, עשרים וחמש לכל היותר, וגם אם גופה היה רחוק משלמות - בטן עגלגלה וירכיים שמנמנות מדי - זרועותיה לא רטטו וצווארה לא צנח. שום דבר אצלה לא נראה כמו בד קרפּ. הכול שידר נעורים. היא לא סבלה מאף אחד מהעלבונות הקטנים שספג גופה של אמילי בגיל שלושים ושש: סימני מתיחה קלים על האגן; מחשוף שחושף את השלב הראשוני ביותר של הידלדלות; כמה שערות כהות תועות לאורך קו הביקיני שלה, שנראה שצצו עכשיו בלי שליטה והפגינו אדישות מוחלטת לשגרת המריטה הבלתי-נלאית שלה. זה לא היה מופע אימים, לא ממש - היא עדיין נראתה רזה ושזופה, אולי אפילו חתיכה בבגד הים בשני החלקים של אֵרֶס - אבל המצב הלך והחמיר עם כל שנה שחלפה.

על צג הטלפון שלה הבהב מספר לא מוכר עם קידומת של ניו יורק.

"אמילי? זאת הלן. אני לא בטוחה שאת זוכרת, אבל נפגשנו לפני כמה שנים בנשף של המֵט."

אמילי הפנתה את פניה השמימה בריכוז. השם היה מוכר, אבל היא התקשתה לקשר אותו למשהו. שתיקה מילאה את האוויר.

"אני המנהלת של ריזוֹ."

ריזוֹ. מעניין. הוא היה ג'סטין ביבר החדש: כוכב הפופ הכי חם, שפרסומו הרקיע שחקים לפני שנתיים, כשהפך בגיל שש-עשרה לגבר הצעיר ביותר שזכה בגראמי על אלבום השנה. הלן עברה להוליווד והצטרפה לסוכנות כלשהי - אַיי-סי-אם או אנדבוֹר, אמילי לא זכרה - אבל איכשהו החמיצה את החדשות שהלן מייצגת עכשיו את ריזו.

"בטח. מה שלומך?" שאלה אמילי. היא הציצה בשעון. זאת בהחלט לא היתה שיחה שגרתית.

"אני מצטערת שאני מתקשרת בשעה כזאת," אמרה הלן. "כבר ארבע בבוקר כאן בניו יורק, אבל את בטח בלוס אנג'לס. ממש לא נעים לי להפריע..."

"לא, זה בסדר. אני בבית שג'יג'י חדיד גדלה בו ואני דווקא לא שיכורה כמו שהייתי אמורה להיות. מה קורה?"

צווחה נשמעה מהבריכה. שתי בחורות החזיקו ידיים וקפצו פנימה יחד, ועכשיו הן התיזו מים על מיילס ועל כמה מחבריו. אמילי גלגלה עיניים.

"טוב, אני, אה..." הלן כחכחה בגרונה. "שיישאר בינינו, כן?"

"בטח." זה נשמע מבטיח.

"אני לא בטוחה שאני מבינה את כל הסיפור בעצמי, אבל רִיז הופיע לפני כמה שעות במופע של סיקרֵסט בטיימס סקוור. הכול היה בסדר, הכול הלך חלק לגמרי. אחר כך נסעתי להיפגש עם כמה חברות מהאוניברסיטה, וריזו היה בדרך לאיזו מסיבה ב-1  OAK . והוא לא היה שיכור, לפחות לא כשהוא נפרד ממני. הוא היה מרוצה מההופעה שלו."

"אוקיי..."

"ובדיוק לפני שנייה קיבלתי תמונה מאיזה קולגה שעובד בסניף של איי-סי-אם בניו יורק, וממש במקרה גם הוא נמצא ממש עכשיו ב-1  OAK ..."

"ומה?"

"והמצב לא טוב."

"מה? רואים אותו מעולף? שוכב בקיא של עצמו? מנשק בחור? מסניף? ממזמז ילדה?"

הלן נאנחה והחלה לדבר, אבל קולה טבע בתוך ים של צווחות צחוק. בצד של המים הרדודים הצליחה בחורה עם שיער ורוד בוהק וחוטיני למצוא את דרכה אל כתפיו של מיילס והם החלו בקרב תרנגולים מאולתר.

"סליחה, את יכולה לחזור על זה? יש כאן די הרבה בלגן," אמרה אמילי ועקבה בעיניה אחרי בגד הים הזעיר נתחב עמוק אפילו יותר בין שני צדי הישבן החשופים של הבחורה, שכשלעצמם היו פרושים היישר על העורף של בעלה של אמילי.

"רואים אותו לובש מדים של נאצים."

"לובש מה?"

"עם צלב קרס על הזרוע וסרט תואם בשיער. מגפיים של פלוגות הסער. כל מה שצריך."

"אוי, שאלוהים ישמור," מלמלה אמילי בלי לחשוב.

"עד כדי כך נורא?"

"תראי, זה בהחלט לא טוב. הנסיך הארי נתפס ככה לפני אלוהים יודע כמה זמן, אבל צריך לעבוד עם מה שיש. אני לא אשקר לך, הייתי מעדיפה סמים או בחורים."

בבריכה, הבחורה ורודת השיער שעל כתפיו של מיילס שלחה יד לאחור, משכה את חוט חזיית הביקיני שלה והחלה לנופף בה מעל ראשה כמו לאסו.

"נתחיל בהתחלה: מי יודע?" שאלה אמילי.

"בינתיים לא עלה שום דבר לרשת, אבל ברור שזה רק עניין של זמן."

"ורק כדי להבהיר: את מתקשרת כדי לשכור את שירותי, כן?" שאלה אמילי.

"כן. בהחלט."

"אז טוב, כרגע אני רוצה שתשלחי לקולגה שלך הודעה ותבקשי ממנו שיכניס את ריזו לשירותי הגברים ויפשיט אותו מהתלבושת הזאת. לא אכפת לי אם הוא לובש תחתוני בוקסר עם ציור של בננה מוזהבת על הביצים, זה עדיף על מדים של נאצים."

"כבר עשיתי את זה. הוא נתן לריז את החולצה והנעליים שלו, החרים את סרט הזרוע והרשה לו להישאר במכנסיים, שמתברר שהם בצבע אדום בוהק. זה לא מושלם, אבל זה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות, בייחוד כי אני לא מצליחה לתפוס את ריזו ישירות. אבל מישהו כבר יעלה משהו לרשת עוד שנייה, אני בטוחה בזה."

"גם אני. אז תקשיבי. זאת התוכנית. את עוצרת עכשיו מונית, יוצאת ל-OAK 1 ומוציאה אותו משם בכוח. תביאי איתך בחורה או שתיים, זה ייראה טוב יותר, ואז תיקחי אותו לדירה שלו ואל תיתני לו לצאת. שבי ליד הדלת אם צריך. את יודעת את הסיסמאות שלו? את יודעת מה, עזבי - פשוט קחי לו את הטלפון. תזרקי אותו לאסלה. אנחנו חייבות להרוויח זמן בלי שהשיכור הזה יצייץ איזה משהו דבילי."

"טוב. מאה אחוז."

"הטיסה הראשונה יוצאת מכאן בשש בבוקר. אני הולכת הביתה לארוז ואז אצא אל נמל התעופה. הסיפור יתפרסם בזמן שאהיה באוויר, אם לא לפני כן. אל תפרסמי - אני חוזרת, אל תפרסמי - שום הודעה. אל תיתני לו לדבר עם אף אחד, אפילו לא עם השליח שמביא לו אוכל. סגר מוחלט על כל פרט מידע, מובן? לא משנה כמה התמונות גרועות או כמה התגובות יהיו קשות - ותאמיני לי, הן יהיו קשות - אני לא רוצה שום תגובה לפני שאני מגיעה אליכם, בסדר?"

"תודה, אמילי. אני אהיה חייבת לך על העזרה הזאת."

"לכי עכשיו!" אמרה אמילי והצליחה לא להגות בקול את מה שבאמת חשבה, שהתשלום תמורת הזמן והנסיעה, ועוד ביום של החג, יהיה גבוה ממה שהלן מסוגלת לדמיין.

היא לגמה לגימה אחרונה מהמרגריטה, הניחה את המשקה על שולחן הזכוכית שלצדה וקמה, מנסה להתעלם מהזוג שלצדה, שהיו או לא היו שקועים באקט מיני מלא.

"מיילס? מותק?" קראה אמילי בנימוס ככל שיכלה.

שום תגובה.

"מיילס, יקירי? אתה יכול בבקשה להזיז את הירכיים שלה מהאוזניים שלך לשלושים שניות? אני צריכה ללכת."

היא שמחה לראות את בעלה מוריד את הבחורה למים ללא גינונים מיותרים ושוחה אל דופן הבריכה. "את לא כועסת, נכון? היא סתם ילדה סתומה."

אמילי כרעה ברך. "בטח שאני לא כועסת. אם תרצה לבגוד בי, כדאי מאוד שתבחר מישהי הרבה יותר חתיכה ממנה." היא החוותה בראשה לעבר הבחורה, שעמדה בשיער רטוב ונראתה בהחלט לא מרוצה. "התקשרו אלי מניו יורק. יש איזה מקרה חירום עם ריזו. אני נוסעת הביתה לארוז תיק ומקווה לתפוס את הטיסה שיוצאת בשש בבוקר. אתקשר כשאגיע לניו יורק, בסדר?"

זאת בהחלט לא היתה הפעם הראשונה שאמילי קיבלה שיחה באמצע משהו - חברתה הכירורגית טענה שאנשים מתקשרים לאמילי בשעות גרועות יותר מהשעות שמתקשרים אליה - אבל מיילס נראה ללא ספק המום.

"זה ערב השנה החדשה. אין אף אחד בניו יורק שיכול לטפל בזה?" אומללותו ניכרה בפניו ואמילי חשה צביטת צער, אבל ניסתה לשמור על אווירה קלילה.

"סליחה, מתוק שלי. אני לא יכולה לסרב לבקשה הזאת. תישאר כאן, תיהנה. אבל לא יותר מדי..." היא הוסיפה את המילים האחרונות כדי לשפר את הרגשתו. היא לא היתה מוטרדת ולוּ לשבריר שנייה מכך שמיילס יעשה משהו טיפשי. היא התכופפה ונשקה לו קלות על שפתיו הרטובות. "אני אתקשר מאוחר יותר," אמרה ומיד פילסה לה דרך בין ההמונים עד לכביש הגישה המעגלי, שם עמד ואלֶה חמוד, אחד מתוך כמה, וסימן ללימוזינה לעצור. הוא החזיק בשבילה את הדלת פתוחה, והיא העניקה לו חיוך ושטר של עשרה דולרים.

"שתי תחנות, בבקשה," היא אמרה לנהג. "הראשונה בשדרות סנטה מוניקה, שם תחכה לי. ואחר כך לנמל התעופה. ומהר."

ניו יורק, אהבתה הראשונה והאמיתית, חיכתה לה.