השיבה הביתה

1

2014

הפעם הראשונה שבה הבחנתי בנערה חולפת על פני ביתי הייתה למחרת היום שבו נכנסתי לגור שם. במשך חודש וחצי לאחר מכן ראיתי אותה מדשדשת שם כמה פעמים בשבוע, בראש מורכן ובכתפיים שמוטות. במשך זמן רב לא אמרנו מילה זה לזה.

חשדתי שהיא בשנות העֶשְרֵה שלה כי משהו ביציבה שלה העיד על שילוב של הערכה עצמית נמוכה וכעס על העולם, אבל בגיל שלושים ושתיים הגעתי לשלב שבו כבר לא יכולתי להיות בטוח. שמתי לב לשערה החום והארוך ולעיניה המרוחקות זו מזו, ומעבר לכך, הדבר היחיד שידעתי עליה בוודאות היה שהיא גרה בפארק הקרוואנים בהמשך הכביש שבו אהבה ללכת. או יותר נכון, שבו נאלצה ללכת, כי לא הייתה לה מכונית.

שמי אפריל היו צלולים, הטמפרטורה הייתה בערך עשרים מעלות, וניחוח הפרחים נישא ברוח. הקרניות והאזליאות שבחצר פרחו כמעט בן־לילה ומסגרו את שביל החצץ שעבר על פני ביתו של סבי ממש מחוץ לניו ברן, קרוליינה הצפונית, שאותו ירשתי לאחרונה.

ואני, טרווֹר בנסון, רופא מחלים וחייל פצוע, פיזרתי כדורי נפטלין לאורך המרפסת הקדמית וקוננתי על כך שזה לא מה שתכננתי לעשות באותו בוקר. הבעיה בעבודות תחזוקת הבית הייתה שלא יכולתי לדעת מתי הן יסתיימו, כי תמיד היה עוד משהו שצריך לעשות, ועוד לא החלטתי אם בכלל כדאי להמשיך לתחזק את הבית הישן.

הבית, ואני קורא לו כך בהיעדר הגדרה אחרת, לא נראה טוב במיוחד, וניכר כי השנים טבעו בו את חותמן. סבא שלי בנה אותו בעצמו לאחר שחזר ממלחמת העולם השנייה, ואמנם הוא ידע לבנות דברים כך שיחזיקו מעמד, אבל עיצוב מעולם לא היה הצד החזק שלו. הבית תוכנן בצורת מלבן עם מרפסות מלפנים ומאחור, וחולק לשני חדרי שינה, מטבח, חדר משפחה ושני חדרי אמבטיה. ציפוי העץ דהה במשך השנים וקיבל גוון אפרפר, כצבע שערו של סבי. הגג היה מטולא, אוויר חלחל מבעד לחלונות, ורצפת המטבח הייתה משופעת עד כדי כך שאם נשפך נוזל, הוא זרם מייד אל הדלת המובילה למרפסת האחורית. אני מקווה שזה הפך את עבודת הניקיון לקלה יותר בשביל סבי, שחי לבדו במהלך שלושים שנות חייו האחרונות.

אבל השדות שהקיפו את הבית היו מדהימים. הם השתרעו על פני עשרים וחמישה דונם, כללו אסם ישן שנטה על צידו וצריף דבש – שבו רדה סבי את הדבש שלו – והם היו זרועים בכל צמח פורח שהיה מוכר לאנושות, כולל חלקות של תלתן ופרחי בר. מראשית האביב ועד סוף הקיץ נראה השטח כולו כמו תצוגת זיקוקים על הקרקע. האזור הזה בברייסס קריק היה משופע במים כהים ומליחים שזרמו כל כך לאט עד שלעיתים קרובות הם שיקפו את השמיים כמו מראה, ומדי יום הפכו השקיעות את הנחל למפץ של בורדו, אדום, כתום וצהוב, וקרני השמש הדוהות לאיטן פילחו את מסך האזוב הספרדי שכיסה את ענפי העצים.

דבורי הדבש אהבו את המקום, וזו הייתה מטרתו של סבי, כי אני די בטוח שהוא אהב דבורים יותר מאשר אנשים. היו לו בערך עשרים כוורות. הוא היה כוורן במשרה חלקית כל חייו, ולעיתים קרובות חלפה בי המחשבה שהכוורות מתוחזקות טוב יותר מהבית או האסם. מאז שהגעתי לכאן בדקתי את הכוורות מרחוק כמה פעמים, ואף שזו הייתה רק תחילת העונה ניכר היה שמושבות הדבורים משגשגות.

כמו בכל אביב, אוכלוסיית הדבורים גדלה במהירות. כשהקשבתי יכולתי לשמוע אותן מזמזמות, והנחתי להן לנפשן. את רוב זמני הקדשתי למאמץ להפוך את הבית להיות ראוי שוב למגורים. פיניתי את ארונות המטבח. שמרתי בצד כמה צנצנות דבש וזרקתי את השאר: קופסה של קרקרים עבשים, צנצנות כמעט ריקות של חמאת בוטנים ושל ריבה, ושקית של תפוחים מיובשים. המגירות היו מלאות בשטויות: קופונים שעבר זמנם, נרות משומשים למחצה, מגנטים ועטים שכבר לא עבדו, ואת הכול זרקתי לפח. המקרר היה ריק ברובו ונקי באופן מוזר, בלי כל הפריטים המעופשים או הריחות המגעילים שציפיתי למצוא. פיניתי המון זבל מהבית: רוב הרהיטים היו בני חמישים שנה, ולסבי הייתה נטייה קלה לאגרנות. ואז שכרתי אנשי מקצוע שיעשו את העבודה הקשה. לקחתי קבלן שיעניק שיפוץ קוסמטי לאחד מחדרי האמבטיה, ושרברב שיתקן את הדליפה בברז המטבח. הזמנתי קרצוף וצביעה מחדש של הרצפות וסיוד של פנים הבית, ולסיום החלפתי את הדלת האחורית, שהייתה סדוקה ליד המשקוף ומישהו שם עליה קרש. ואז, אחרי שהבאתי צוות שינקה את הבית מהמסד עד הטפחות, התקנתי Wi-Fi למחשב הנייד שלי וקניתי כמה רהיטים לסלון ולחדר השינה, וגם טלוויזיה לחדר המשפחה. לטלוויזיה המקורית הייתה אנטנת אוזני ארנב והיא הייתה בגודל של תיבת אוצרות. ארגון הצדקה גודוויל סירב לקבל כתרומה את הרהיטים המשומשים של סבי, למרות הטיעון שלי שניתן לראות בהם ענתיקות, אז נאלצתי לזרוק אותם לזבל.

המרפסות היו במצב טוב יחסית, ובהן ביליתי את רוב הבקרים והערבים שלי. וזו הסיבה שפיזרתי כדורי נפטלין. האביב בדרום הוא לא רק פרחים ודבורי דבש ושקיעות יפות, במיוחד כשאתה גר סמוך לנחל באזור שומם. מכיוון שהיה חם מהרגיל לאחרונה, הנחשים החלו להתעורר מתרדמת החורף שלהם. ראיתי נחש גדול במרפסת האחורית כשיצאתי החוצה באותו בוקר עם הקפה שלי. אחרי שנבהלתי כהוגן ושפכתי חצי מהנוזל החם על החולצה שלי, ברחתי מהר לתוך הבית.

לא היה לי מושג אם הנחש ארסי או מאיזה סוג הוא. אני לא מומחה לנחשים. אבל בניגוד לאחרים, כמו למשל סבא שלי, לא רציתי להרוג אותו. רציתי שהוא יישאר רחוק מהבית שלי ויחיה שם. ידעתי שנחשים עושים דברים מועילים, כמו להרוג את העכברים ששמעתי בלילות מתרוצצים בתוך הקירות. הקולות האלה הפחידו אותי. אף שביליתי כאן כל קיץ כשהייתי ילד, אני לא רגיל לחיים באזור הכפרי. תמיד חשבתי על עצמי כעל בחור עירוני, וזה מה שהייתי, ממש עד הפיצוץ שריסק אותי ואת כל עולמי. וזו הסיבה שבכלל הייתי בתהליך החלמה, אבל ארחיב על כך בהמשך.

כרגע בואו נחזור לנחש. לאחר שהחלפתי חולצה, נזכרתי במעורפל שסבי נהג להשתמש בכדורי נפטלין כדי להרחיק נחשים. הוא היה משוכנע שלכדורי נפטלין יש כוח קסם שהודף כל מיני יצורים, כולל עטלפים, עכברים ונחשים, והוא נהג לקנות את החומר בארגזים. ראיתי הרבה מהם באסם, ומתוך הנחה שסבי ידע מה הוא עושה, לקחתי קופסה והתחלתי לפזר את כדורי הנפטלין בנדיבות סביב הבית. מאחור, בצדדים ולבסוף בחזית.

ואז הבחנתי שוב בנערה הגוררת את רגליה במורד הכביש שחולף על פני הבית. היא הייתה לבושה במכנסי ג׳ינס ובחולצת טריקו, וכשהבחינה במבטי היא הציצה לכיווני. במקום לחייך או לנופף אליי, היא הרכינה את ראשה בניסיון להימנע מלהכיר בנוכחותי.

משכתי בכתפיי וחזרתי לעבודה, אם אפשר לכנות כך את מלאכת פיזור כדורי הנפטלין. מסיבה כלשהי מצאתי את עצמי חושב על פארק הקרוואנים שבו היא גרה. הוא היה במרחק קילומטר וחצי בערך, בהמשך הכביש. מתוך סקרנות הלכתי לשם זמן קצר לאחר שהגעתי וגיליתי שהוא גדל מאז הפעם האחרונה שביקרתי באזור. אולי רציתי לדעת מיהם השכנים החדשים שלי. הדבר הראשון שחשבתי ברגע שראיתי אותו היה שלידו הבית של סבא שלי נראה כמו הטאג׳ מהאל. היו שם בסך הכול שישה או שבעה קרוואנים ישנים ורעועים שהושלכו באקראי על מגרש עפר. בפינה הרחוקה היו שרידי קרוואן שרוף שנותרה ממנו רק קליפה שחורה ומומסת חלקית. בֵּינות לקרוואנים היו תלויים על מוטות עקומים חבלי כביסה. תרנגולות כחושות ניקרו במסלול מכשולים של מכוניות על בלוקים וחפצים חלודים, וחמקו בקושי מכלב פיטבול פראי, שהיה כבול לפגוש ישן שהוצב שם. לכלב היו שיניים בגודל של קותלי חזיר, והוא נבח עליי בפראות עד שרוק ניתז מפיו המקציף. לא כלב נחמד, אני זוכר שחשבתי. בתוכי תהיתי למה שמישהו ירצה לגור במקום כזה, אבל ידעתי את התשובה. בדרך חזרה הביתה ריחמתי על הדיירים ואז נזפתי בעצמי שאני סנוב, כי ידעתי שהיה לי יותר מזל מלרבים, לפחות במה שקשור לכסף.

"אתה גר כאן?" שמעתי קול שואל.

הרמתי את מבטי וראיתי את הנערה. היא חזרה על עקבותיה ועמדה במרחק כמה מטרים ממני. היא שמרה על מרחק, אבל הייתה קרובה מספיק כך שהצלחתי להבחין ברסס של נמשים בהירים על לחייה, שהיו כל כך חיוורות עד שנראו כמעט שקופות. שמתי לב לכמה חבורות על זרועותיה, כאילו נתקלה במשהו. היא לא הייתה יפה במיוחד, והיה בה משהו לא גמור, מה שגרם לי לחשוב שוב שהיא בשנות העשרה שלה. מבטה הזהיר הבהיר שהיא מוכנה לברוח אם אעשה את הצעד הקטן ביותר לעברה.

"אני גר כאן עכשיו," אמרתי וחייכתי. "אבל אני לא יודע כמה זמן אישאר."

"הזקן מת. זה שגר כאן. קראו לו קארל."

"אני יודע. הוא היה סבא שלי."

"אה." היא הכניסה יד לכיס האחורי שלה. "הוא נתן לי דבש."

"זה נשמע כמו משהו שהוא היה עושה." לא הייתי בטוח אם זה נכון, אבל זה נראה לי הדבר הנכון לומר.

"הוא היה אוכל בתחנת המסחר," היא אמרה. "הוא תמיד היה נחמד."

תחנת המסחר של ג׳ים האיטי הייתה אחת מאותן חנויות רעועות שהיו כל כך נפוצות בדרום, והוקמה הרבה לפני שנולדתי. סבי נהג לקחת אותי לשם בכל פעם שביקרתי אצלו. היא הייתה בגודל של מוסך לשלוש מכוניות עם מרפסת מקורה בחזית, ומכרו בה הכול: דלק, חלב וביצים, ציוד דיג, פיתיונות חיים וחלקי מכוניות. בחזית הוצבו שתי משאבות דלק ישנות שלא קיבלו כרטיסי אשראי, וגריל שבו הוגש אוכל חם. אני זוכר שפעם מצאתי שקית של חיילי צעצוע מפלסטיק תקועה בין שקית מרשמלו לקופסה של קרסי דיג. לא היה תכנון ברור או היגיון כלשהו באופן שבו סודרו הפריטים שעמדו על המדפים או שהוצגו על הקירות, ואני תמיד חשבתי שזו אחת החנויות הכי מגניבות שראיתי אי־פעם.

"את עובדת שם?"

היא הנהנה ואז הצביעה על הקופסה שבידי. "למה אתה שם כדורי נפטלין מחוץ לבית?"

בהיתי בקופסה שבידי וקלטתי ששכחתי שאני מחזיק אותה.

"ראיתי נחש במרפסת שלי הבוקר. שמעתי שכדורי נפטלין מרחיקים אותם."

היא קפצה את שפתיה ולקחה צעד אחורה. "בסדר. רק רציתי לדעת אם אתה גר כאן עכשיו."

"קוראים לי טרוור בנסון, דרך אגב."

למשמע שמי היא בהתה בי ארוכות, עד שאזרה עוז ושאלה את המובן מאליו.

"מה קרה לפנים שלך?"

ידעתי שהיא מתכוונת לצלקת הדקה שנמתחה בין קו השיער ללסת שלי, והדבר הגביר בי את הרושם שהיא צעירה מאוד. מבוגרים בדרך כלל לא מעלים את הנושא. הם מעמידים פנים שלא הבחינו בכך. "פצצת מרגמה באפגניסטן. לפני כמה שנים."

"אה." היא שפשפה את אפה בגב ידה. "זה כאב?"

"כן."

"אה," היא אמרה שוב. "נראה לי שאני אלך עכשיו."

"בסדר," אמרתי.

היא התחילה ללכת לעבר הכביש ואז פתאום הסתובבה שוב. "זה לא יצליח," היא קראה.

"מה לא יצליח?"

"כדורי הנפטלין. לנחשים לא אכפת מכדורי נפטלין."

"את יודעת את זה בוודאות?"

"כולם יודעים את זה."

תספרי את זה לסבא שלי, חשבתי. "אז מה אני צריך לעשות אם אני לא רוצה נחשים במרפסת?"

היא שקלה את תשובתה. "אולי אתה צריך לגור במקום שאין בו נחשים."

צחקתי. היא הייתה מוזרה, זה בטוח, אבל קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני צוחק מאז שבאתי לגור כאן. אולי הצחוק הראשון שלי זה חודשים.

"היה נחמד להכיר אותך."

התבוננתי בה הולכת והופתעתי כשהיא הסתובבה לאיטה. "קוראים לי קלי," היא קראה.

"היה נחמד להכיר אותך, קלי."

כשהיא נעלמה לבסוף מהעין, מעבר לאזליאות, התלבטתי אם להמשיך לפזר כדורי נפטלין. לא היה לי מושג אם היא צודקת או לא, אבל בסוף החלטתי שמספיק להיום. הייתי במצב רוח ללימונדה ורציתי לשבת במרפסת האחורית ולנוח, ולוּ רק משום שהפסיכיאטר שלי המליץ לי לפנות זמן למנוחה.

הוא אמר שזה יעזור לי להרחיק את החושך.

*

הפסיכיאטר שלי השתמש לעיתים בתיאורים מוחשיים כמו החושך כדי לתאר PTSD, הידוע גם כתסמונת דחק פוסט־טראומטית. כששאלתי אותו על כך, הוא הסביר שכל מטופל שונה ושחלק מהעבודה שלו זה למצוא מילים שמשקפות במדויק את מצב הרוח והרגשות של המטופל, בדרך שתוביל אותו במסע האיטי להחלמה. מאז שהתחיל לעבוד איתי הוא קרא ל־PTSD שלי סערה, בעיות, מאבק, אפקט הפרפר, ויסות רגשי לקוי, רגישות לגירויים, וכמובן, החושך. זה גרם למפגשים שלנו להיות מעניינים, ואני חייב להודות שחושך הוא תיאור מדויק של מה שהרגשתי כמו כל אחד מהמושגים האחרים. במשך זמן רב לאחר הפיצוץ, מצב הרוח שלי אכן היה חשוך, שחור כמו שמי הלילה ללא כוכבים או ירח, גם אם לא לגמרי הבנתי למה. בהתחלה הייתי בהכחשה עיקשת לגבי ה־PTSD, אבל תמיד הייתי עקשן.

למען האמת, הכעס, הדיכאון ונדודי השינה שלי נראו לי הגיוניים לגמרי באותו זמן. בכל פעם שהצצתי במראה נזכרתי במה שקרה בשדה התעופה של קנדהאר ב־9 בספטמבר 2011, כשטיל שכוּון אל בית החולים שבו עבדתי פגע בכניסה, שניות בלבד לאחר שיצאתי מהבניין. בחירת המילים שלי אירונית, מכיוון שלהציץ במראה זה כבר לא מה שהיה פעם. התעוורתי בעיני הימנית, וזה אומר שאין לי תפיסת עומק. לבהות בהשתקפות של עצמי זה קצת כמו להתבונן בדג שוחה בשומר מסך של מחשב ישן: כמעט אמיתי, אבל לא לגמרי. וגם אם הייתי מצליח להתגבר על זה, הפציעות האחרות שלי גלויות לעין כמו דגל בודד שנטוע על פסגת האוורסט. כבר הזכרתי את הצלקת שעל פניי, אבל הרסיסים הותירו את פלג גופי העליון מצולק כמו הירח. הזרת והקמיצה בידי השמאלית נתלשו בפיצוץ, וזה מצער במיוחד כי אני שמאלי. ואיבדתי גם את אוזני השמאלית. תאמינו או לא, זה מה שהכי הטריד אותי לגבי המראֶה שלי. ראש של בן אדם לא נראה טבעי כשחסרה בו אוזן. נראיתי עקום באופן מוזר, ורק מאותו רגע התחלתי להעריך בכלל את האוזן שהייתה לי. קודם לכן, בפעמים הנדירות שחשבתי על האוזניים שלי, זה היה תמיד בהקשר של שמיעה. אבל תנסו להרכיב משקפי שמש רק עם אוזן אחת ותבינו למה הרגשתי את האובדן באופן כל כך חמור. עדיין לא הזכרתי את הפציעות בעמוד השדרה, שבגללן הייתי חייב ללמוד שוב ללכת, או את כאבי הראש הפועמים שנמשכו חודשים והותירו אותי שבר כלי מבחינה גופנית. אבל הרופאים הטובים בבית החולים וולטר ריד תיקנו אותי. את רובי, בכל אופן. ברגע שעמדתי על הרגליים, הטיפול בי עבר לבית החולים שבו למדתי, ג׳ונס הופקינס, שם עברתי את הניתוחים הקוסמטיים. כעת יש לי אוזן תותבת, עשויה כל כך טוב שבקושי אפשר לזהות שהיא מזויפת, והעין שלי נראית נורמלית, גם אם היא חסרת תועלת לחלוטין. לא היה אפשר לעשות הרבה לגבי האצבעות, עד אז הן כבר הפכו בוודאי לזבל אורגני באפגניסטן, אבל מנתח פלסטי הצליח להקטין את גודל הצלקת שעל פניי לקו הדק והלבן שהיא עכשיו. היא בולטת, אבל לא במידה שתגרום לילדים קטנים לצרוח למראה פניי. אני אוהב לומר לעצמי שזה מוסיף אופי, שמתחת למעטה החיצוני של האיש המנומס והמקסים שלפניכם יש אדם בעל אומץ ועוצמה שחווה סכנת חיים אמיתית ושרד. או משהו כזה.

יחד עם גופי התנפצו כל חיי, כולל הקריירה שלי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ועם העתיד שלי. לא ידעתי איך להתמודד עם הפלשבקים או עם נדודי השינה או עם התקפי הזעם, או עם כל אחד מהתסמינים המטורפים האחרים הקשורים ל־PTSD. המצב הלך והידרדר עד שהגעתי לשפל המדרגה: תארו לעצמכם חגיגת שתייה שנמשכה ארבעה ימים, שבסופם התעוררתי מכוסה בקיא, ואז הבנתי סוף־סוף שאני זקוק לעזרה. מצאתי פסיכיאטר בשם אריק בואֶן, מומחה ל־CBT ול־DBT, או לטיפול התנהגותי קוגניטיבי ודיאלקטי. טיפולי CBT ו־DBT מתמקדים בהתנהגויות כדרך לשלוט או לטפל במה שאתה חושב או מרגיש. אם אתה מרגיש שמזלזלים בך, תכריח את עצמך לעמוד זקוף. אם אתה מרגיש המום כי אתה ניצב בפני משימה מורכבת, תנסה להפחית את התחושה הזו עם משימות פשוטות שאתה מסוגל לבצע, כמו להתחיל בחלק הקל ורק אחר כך להתקדם.

שינוי התנהגות מצריך הרבה עבודה ויש עוד היבטים רבים אחרים ל־CBT ו־DBT, אבל לאט־לאט התחלתי להתאפס על עצמי. ואז התחילו להגיע גם מחשבות על העתיד. ד"ר בואן ואני שוחחנו על כל מיני אפיקי קריירה, אבל בסופו של דבר הבנתי שאני מתגעגע לעיסוק ברפואה. התקשרתי לג׳ונס הופקינס והגשתי מועמדות להתמחות נוספת. הפעם בפסיכיאטריה. אני חושב שבואן קיבל את זה כמחמאה. בקיצור, קשרים הופעלו לטובתי, אולי מפני שכבר למדתי שם, אולי מפני שהייתי חייל פצוע, והסכמות ניתנו לפנים משורת הדין. התקבלתי כמתמחה בפסיכיאטריה, עם תאריך התחלה ביולי. זמן לא רב לאחר שקיבלתי את הודעת הקבלה המשמחת מג׳ונס הופקינס נודע לי שלסבי היה שבץ. זה קרה באיזלי שבקרוליינה הדרומית, עיר שלא שמעתי אותו מזכיר מעולם. התבקשתי להגיע מהר לבית החולים, כי לא נשאר לו עוד הרבה זמן.

לא הבנתי למה הוא שם. עד כמה שהיה ידוע לי, הוא לא יצא כבר שנים מניו ברן. כשהגעתי לבית החולים הוא כבר בקושי היה מסוגל לדבר. הוא התקשה בכל מילה, והיה קשה להבין אותו. הוא אמר לי דברים מוזרים, דברים שפגעו בי גם אם נשמעו לא הגיוניים, אבל לא יכולתי להתנער מהתחושה שהוא מנסה לומר משהו חשוב לפני שילך לעולמו.

כקרוב המשפחה היחיד שנותר לו, אני הייתי אמור לטפל בסידורי הלוויה. היה לי ברור שהוא רצה להיקבר בניו ברן. דאגתי שיועבר בחזרה לעיר הולדתו, ערכתי לו טקס קבורה קטן בבית הקברות, שאליו הגיעו יותר משתתפים מכפי שתיארתי לעצמי שיגיעו, ושהיתי זמן רב בביתו. טיילתי בשטחים שהיו בבעלותו ונאבקתי ביגון וברגשות האשמה. בילדותי היו הוריי עסוקים כל הזמן ואני ביליתי את רוב חופשות הקיץ של ילדותי בניו ברן. עכשיו התגעגעתי לסבי בכאב צורב. הוא היה מצחיק, הוא היה חכם וטוב לב, והוא תמיד גרם לי להרגיש מבוגר וחכם יותר מכפי שהייתי באמת. כשהייתי בן שמונה הוא הרשה לי לקחת שאיפה ממקטרת התירס שלו. הוא לימד אותי לדוג ונתן לי לעזור לו בכל פעם שתיקן מנוע. הוא לימד אותי הכול על דבורים ועל כוורנות, וכשהייתי בשנות העֶשרֵה, הוא אמר לי שיום אחד אפגוש אישה שתשנה את חיי לצמיתות. כששאלתי אותו איך אדע אם פגשתי את האישה הנכונה, הוא קרץ ואמר לי שאם לא אהיה בטוח, כדאי שאמשיך לחפש.

בשנים האחרונות, עם כל מה שקרה מאז קנדהאר, לא מצאתי זמן לבוא לבקר אותו. אני יודע שהוא דאג לי, אבל לא רציתי לשתף אותו בשֵדים שאיתם נאבקתי. לעזאזל, היה לי מספיק קשה לדבר על חיי עם ד"ר בואן, ואף שידעתי שסבי לא ישפוט אותי, היה לי קל יותר לשמור מרחק. הייתי הרוס מכך שהוא מת לפני שהייתה לי הזדמנות לחזור ולהתחבר אליו. ובנוסף לכול, עורך דין מקומי התקשר אליי מייד לאחר הלוויה כדי להודיע לי שירשתי את רכושו של סבי, וכך מצאתי את עצמי כבעליו של אותו בית שבו ביליתי כל כך הרבה קייצים מכוננים בילדותי. בשבועות שלאחר הלוויה הקדשתי הרבה זמן למחשבה על כל המילים שלא אמרתי לאיש שכל כך אהב אותי ללא תנאי.

מחשבותיי גם חזרו שוב ושוב לדברים המוזרים שאמר לי סבי על ערש מותו, ותהיתי למה מלכתחילה הוא היה באיזלי שבקרוליינה הדרומית. האם זה היה קשור איכשהו לדבורים? האם הוא ביקר חבר ותיק? או יצא עם אישה? השאלות המשיכו לכרסם בי. דיברתי על כך עם ד"ר בואן, והוא הציע שאנסה למצוא את התשובות. החגים עברו מבלי משים, וכשהגיעה השנה החדשה רשמתי את הדירה שלי אצל מתווך, במחשבה שאולי ייקח לי כמה חודשים למכור אותה. למרבה ההפתעה, קיבלתי הצעה תוך כמה ימים, והמכירה הושלמה עד פברואר. מכיוון שהייתי אמור לעבור בקרוב לבולטימור לצורך ההתמחות, לא היה טעם לחפש דירה לשכירות זמנית. חשבתי על ביתו של סבי בניו ברן ואמרתי לעצמי, למה לא?

אני יכול לצאת מפנסקולה ולהכין את הבית הישן למכירה. אם יהיה לי מזל, אולי אפילו אצליח לגלות למה סבא שלי היה באיזלי, ומה לעזאזל הוא ניסה להגיד לי.

וזו הסיבה שמצאתי את עצמי מפזר כדורי נפטלין מחוץ לבקתה הישנה והרעועה שלו.

לא באמת שתיתי לימונדה במרפסת האחורית. כך סבי נהג לקרוא לבירה, וכשהייתי קטן, אחד הריגושים הגדולים של חיי הצעירים היה להוציא לו לימונדה מהמקרר. באופן מוזר, הלימונדה תמיד הגיעה בבקבוק שכתוב עליו "באדווייזר".

אני מעדיף לשתות בירה יואנגלינג, מהמבשלה הוותיקה ביותר באמריקה. כשלמדתי באקדמיה הימית, סטודנט מהשנה השלישית בשם ריי קובלסקי הכיר לי אותה. הוא היה מפוטסוויל, פנסילבניה, מולדתה של מבשלת יואנגלינג, והוא שכנע אותי שאין בירה טובה ממנה. מעניין לציין שהוא גם היה בנו של כורה פחם, ולאחרונה שמעתי שהוא משרת בצוללת הגרעינית יו־אס־אס הוואי. הוא כנראה למד מאביו שכשאתה עובד, אור שמש ואוויר צח הם מותרות.

אני תוהה מה היו הוריי חושבים על החיים שאני חי בימים אלה. אחרי הכול, לא עבדתי כבר יותר משנתיים. אני די בטוח שאבא שלי היה מזדעזע. מדובר באבא שהיה מושיב אותי להרצאה אם הייתי מקבל 90 במבחן, ושהתאכזב כשבחרתי באקדמיה הימית ולא באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון שבה למד, או בייל, שם קיבל את התואר שלו במשפטים. הוא נהג לקום בחמש בבוקר בכל אחד מימי השבוע, לקרוא גם את ה׳וושינגטון פוסט׳ וגם את ה׳ניו יורק טיימס׳ בזמן ששתה את הקפה שלו, ואז היה נוסע לוושינגטון הבירה, שם עבד כלוביסט של חברות או תאגידים ששכרו את שירותיו. כבעל מוח חריף ומתווך אגרסיבי, הוא חי כדי לסגור עסקאות והיה מסוגל לצטט מזיכרונו קטעים שלמים מקובץ חוקי המס. הוא היה אחד משישה שותפים שהעסיקו יותר ממאתיים עורכי דין, וקירות משרדו היו מעוטרים בתמונות שלו עם שלושה נשיאים שונים, חצי תריסר סנטורים ואינספור חברי קונגרס.

אבא שלי לא סתם עבד. העבודה שלו השתלבה עם התחביבים שלו. הוא בילה במשרד שבעים שעות בשבוע ושיחק גולף עם לקוחות ופוליטיקאים בסופי השבוע. פעם בחודש הוא היה עורך בבית מסיבת קוקטייל עם לקוחות ופוליטיקאים נוספים. לא מעט ערבים הוא היה מסתגר במשרד שלו לטובת שיחות טלפון דחופות, תקצירים שהיה עליו לכתוב או תוכנית שהכין. המחשבה שהוא יתבטל במרפסת וישתה בירה באמצע אחר הצהריים ביום עבודה הייתה נראית לו אבסורדית, משהו שבטלנים עושים, אבל לא בני משפחת בנסון. בעיני אבי לא היה דבר גרוע יותר מלהיות בטלן.

כאבא, הוא לא היה תומך במיוחד, אבל גם לא ממש גרוע. למען ההגינות, גם אימי לא הייתה בדיוק חברה פעילה בוועד ההורים שאופה עוגיות. כמנתחת מוח שעברה הכשרה בג׳ונס הופקינס, לעיתים קרובות היא הייתה כוננית, והתאימה לאבי כבת זוג בכל הקשור לאמביציה ולמחויבות לעבודה. סבי אמר תמיד שהיא נולדה כזאת, אף על פי שהגיעה מעיירה קטנה ואף על פי שהוריה לא למדו בקולג׳. מעולם לא פקפקתי באהבה שלה או של אבי כלפיי, גם אם כל ארוחות הערב שלנו הוזמנו מבחוץ, וגם אם כנער מתבגר השתתפתי ביותר מסיבות קוקטייל מאשר בטיולי מחנאות משפחתיים.

בכל מקרה, המשפחה שלי לא הייתה יוצאת דופן באלכסנדריה. לכל אחד בבית הספר הפרטי היוקרתי שבו למדתי היו הורים מצליחים ורבי־השפעה, ותרבות החתירה למצוינות ולהצלחה בקריירה חלחלה אל הילדים. ציונים מעולים היו הנורמה, ולא סיפקו אף אחד. ציפו מהילדים להצטיין גם בספורט או במוזיקה ועדיף בשניהם, ובנוסף להיות אהודים חברתית. אני מודה שנשאבתי לתוך כל זה. עד שהגעתי לתיכון, כבר הרגשתי את הצורך להיות... בדיוק כמוהם. יצאתי עם בנות מקובלות, סיימתי במקום השני בכיתה, שיחקתי באליפות המדינה בכדורגל לכיתות י"א־י"ב וניגנתי בפסנתר במיומנות רבה. באקדמיה הימית שיחקתי בנבחרת הכדורגל בכל ארבע השנים, למדתי בשני חוגים, כימיה ומתמטיקה, והצלחתי במבחני הכניסה לבית הספר לרפואה מספיק כדי להתקבל ללימודי רפואה בג׳ונס הופקינס ולגרום לאימי להתגאות בי.

למרבה הצער, הוריי כבר לא היו בסביבה כדי לראות אותי מקבל את הדיפלומה. אני משתדל לא לחשוב על התאונה שבה הם נהרגו, וממעט לספר על כך לאחרים. רוב האנשים לא יודעים איך להגיב, השיחה מתחילה לקרטע, ובדרך כלל אני נשאר בסוף עם הרגשה גרועה.

לפעמים אני תוהה אם יכול להיות שעוד לא סיפרתי את הסיפור לאדם הנכון, או אם האדם הזה בכלל קיים. מישהו צריך להיות מסוגל לגלות אמפתיה, לא? בכל אופן, מה שאני יכול לומר זה שלמדתי לקבל את העובדה ששום דבר בחיים לא קורה כמו שמצפים.