השיבה לחיים

״אני לא מבין למה הסכמת להשתתף בכנס," איתי אומר.

"כי הזמינו אותי לשבת בפנל," אני מזכירה לו.

"כנס מיותר," הוא ממשיך, כאילו בכלל לא שמע אותי הרגע, "הרי בעוד חמישה חודשים יתקיים בווגאס כנס גדול של לשכת עורכי הדין הבין־לאומית."

"אתה קנית לי את כרטיס הטיסה," אני מזכירה לו.

"כן, מפני שמגיעה לך חופשה. אבל חופשה זו חופשה, למנוחה, לא לצורכי עבודה."

אני לא עונה, רק מגניבה לעברו מבט. עיניו מוסתרות מאחורי משקפי השמש היוקרתיים, שערו מתנופף ברוח הקרירה. כשהוא מפנה אליי את מבטו, אני מסיטה את ראשי אל עבר הפרדסים שעל פניהם אנחנו חולפים, אל עצי התפוז והקלמנטינה הנמצאים בשיא פריחתם. הריח הרענן נישא באוויר ואני נשטפת זיכרונות. יש זיכרונות שמכים בך באופן מיידי כשאתה נתקל בטריגר שמפעיל אותם ואין לך על כך כל שליטה. אומרים שהזיכרון החזק ביותר של האנשים קשור לריח. ריחות של שדות ירוקים ושל פרדסים מזכירים לי באופן אוטומטי את קיבוץ עיינות, ואת דותן. ליבי מתכווץ. עשר שנים חלפו, והכאב עדיין חד. אני נושמת לעומק ריאותיי ועוצמת לשבריר שנייה את עיניי.

"ברצינות אני שואל," איתי מתעקש, גורם לי לפקוח את עיניי, "זה כנס אזוטרי לחלוטין, למה להשתתף בו? רציתי שתצאי לחופש."

אני מושכת בכתפי. "אלה רק שלושה ימים מתוך השבוע, ומבחינתי זה חופש."

"אני שמח שאת נוסעת לחופש, שתדעי."

"גם אני." וזו האמת לאמיתה. אני מרגישה שאני צריכה להתאוורר.

ה'מרצדס' הלבנה והפתוחה שלי עוקפת מכונית אחר מכונית על הכביש המהיר המוביל לנמל התעופה בן גוריון, ולמרות מזג האוויר הקריר יותר ששרר באזור המרכז השבוע, איתי לא ויתר על נסיעה בגג פתוח, כנראה מודע היטב לרושם שהוא מותיר על הנהגים האחרים בכביש. הוא נהנה מכל רגע.

הוא בוחן אותי מהצד לרגע, מפרש לא נכון את הבעת פניי העגמומית. "את נראית לי במצב רוח מוזר, את יודעת? את נראית ככה כל השבוע. את לא חייבת לטוס, אם לא בא לך. אנחנו תמיד יכולים לבטל."

"אתה רוצה שאבטל?" אני מחייכת. "תפסיד את מחיר הכרטיסים."

"לא אכפת לי." הוא מגניב לעברי מבט. "זו לא סיבה לטוס, אם את לא רוצה לטוס את לא חייבת."

"תודה שאתה רוצה שאשאר כי תתגעגע אליי."

"אני אתגעגע אלייך," הוא מודה בחיוך, "יהיה קשה בלעדייך שבוע שלם."

״אתה יכול להצטרף אליי, עדיין לא מאוחר מדי. תבוא מחר," אני מחזירה, אם כי אני יודעת שהתשובה תהיה שלילית. אולי אם איתי היה מוזמן להשתתף בפנל, כמוני, הוא היה מצטרף, כנס שולי או לא. האגו שלו לא מאפשר לו ללוות את ארוסתו לכנס כמשתתף בלבד אם היא נמנית עם סגל המרצים. אני מודעת לכך, אבל לא אומרת לו על זה דבר. אין לי עניין לדרוך על האגו השברירי של בן הזוג שלי, אך לא קל לנהל זוגיות כששנינו נמנים עם רשימה מצומצמת מאוד של עורכי הדין הפליליים הטובים ביותר בארץ. הקריירות שלנו חופפות ופעמים רבות אנחנו אפילו נאבקים זה בזה בין כותלי בית המשפט, אך בחיים הפרטיים אנחנו זוג כבר כמה שנים, וכעת אנחנו גם עומדים להתחתן. זה אומר שבמצבים רבים, כולל במצב הנוכחי, עליי ללכת בין הטיפות, בזהירות מרבית. אין לי כל עניין לדרוך לאיתי על יבלות.

״את יודעת שאני לא יכול, נופר,״ הוא אומר את מה שידעתי שהוא יגיד, ידו עוזבת את ההגה ועוברת לאחוז בידי המונחת לצד המושב שלי. ״אמרתי לך את זה כשקיבלנו את ההזמנות במייל. יש לי את משפט הרצח של כץ על הראש, והשבוע יש דיון חשוב.״

״זה סתם תירוץ.״ אני מורידה את מגן השמש ומביטה במראה, חושפת את שיניי כדי לוודא שאין עליהן כתם של אודם. הן מבהיקות בלובנן לעומת עורי החלק, הזהוב והשזוף בדיוק במידה, תוצאה של חשיפה מבוקרת לשמש בימי הקיץ ולמיטת שיזוף בימי החורף. ״יכולת לתת לארז לנהל את הדיון הקרוב."

״לא אתן לו לנהל דיון בתיק הזה,״ איתי מתעקש.

״מה שתגיד,״ אני אומרת בשוויון נפש, משיבה את מגן השמש למקומו, ואז עוקצת בחיוך, לא מסוגלת להתאפק, ״אתה יודע, מותר לך גם לומר שלא בא לך לנסוע איתי לדנמרק לשבוע סתם כי לא בא לך, אבל אל תגיד שזה כנס שולי. זה כנס של לשכת עורכי הדין האירופאית, והנושאים שיידונו בו בהחלט נוגעים גם לך. גם אתה היית עורך דין פלילי בפעם האחרונה שבדקתי.״

הוא מעיף לעברי מבט מהיר ומחייך חיוך עקום, ואז משיב את מבטו לעבר הכביש. ״האמת? אפילו שנראה לי לא רע לקחת שבוע של חופש איתך, ואולי באמת הייתי יכול להיעזר בארז השבוע שינהל את הדיון במקומי, לא הייתי עושה את זה כי אני שונא כנסים. משעממים כל־כך, ועוד לסבול את כל ההרצאות המעיקות במשך שלושה ימים. אני מקווה שלא תירדמי משעמום שם.״

״קודם כול, הכנס יעסוק בחוק הפלילי הבין־לאומי ויהיה מעניין מאוד."

״נופר, יש אנשים שעושים, ויש אנשים שרק מדברים,״ הוא אומר בהתנשאות. ״אני מנהל את אחד מתיקי הרצח הגדולים ביותר במדינה, המשרד שלי בין המובילים בארץ בתחום החוק הפלילי. הכנסים האלה הם בזבוז זמן עבורי."

אני מסובבת את ראשי אליו על משענת הראש. "אם היית בא היה לנו זמן לטייל, להיות יחד."

"יהיה לנו זמן להיות יחד כשנטוס לארצות הברית," הוא אומר, אבל אני יודעת שזה לא נכון. כשאני נוסעת איתו לכנסים גדולים כאלה, זו תמיד עבודה. פגישות עם עורכי דין אחרים, עם שופטים. נטוורקינג, קוראים לזה.

"אני יכול להרצות בכנסים כאלה וללמד עורכי דין פליליים אחרים,״ הוא ממשיך.

״אולי אתה יכול,״ אני עוקצת, ״אבל אני זו שמרצה בכנס, לא אתה. אולי יש לי כמה דברים ללמד אותך.״

חיוך איטי מתפשט על פניו, גורר ממני חיוך. גם אני מחייכת. ה'מרצדס' מתקרבת למדרכה בכניסה לטרמינל הטיסות היוצאות. ״אני מודה, למדתי ממך הרבה דברים." הוא מעביר את ידית ההילוכים למצב חניה, מושך בבלם היד ואז מרים את ידי אל שפתיו, "ואני תמיד מוכן ללמוד משהו חדש.״

״אתה חושב שאתה כזה מתוחכם, הא?" אני צוחקת ורוכנת אליו, מושכת אותו בעורפו לעברי לנשיקת פרידה ארוכה. ״תצטרך להמתין עד שאחזור.״

״בקוצר רוח,״ הוא מבטיח לי בחיוך, מנשק אותי שוב ואז זורק מבט בשעונו. ״תמהרי, שלא תפספסי את הטיסה. וגם אני חייב לזוז, לחזור לתל אביב, יש לי משחק טניס עם השופט גבעוני בעוד שעה.״

אני מחייכת, פותחת את הדלת ויוצאת. הוא ממהר לצאת מהרכב, מוציא את המזוודה שלי מתא המטען, מציב אותה על המדרכה ומחבק אותי חיבוק חזק אך קצר. ״אם את כבר שם, את חייבת לראות את פסל בת הים הקטנה בנמל," הוא אומר בחיוך, חופן את פניי, "עבר הרבה זמן מאז הביקור האחרון שלי בדנמרק, אבל יש כפר דייגים קטן בקצה של הפיורד, ויש שם שוק דגים כמעט כל יום בשבוע, את חייבת לבקר שם. תתקשרי אליי כשתגיעי?״

״ברור.״ אני מביטה בפניו הנאות, מוחקת באגודלי את סימני האודם שהותרתי על עור פניו המגולח למשעי. ״אני אוהבת אותך.״

״גם אני.״ הוא שותל על שפתיי נשיקה וממהר להיכנס ל'מרצדס'. אני לא ממתינה לראות אותו נוסע ומסיעה את המזוודה לאולם הנוסעים, מתקדמת במהירות לעבר עמדת הבידוק המיועדת לנוסעי המחלקה הראשונה.

המזגן מקפיא את האולם לרמת חורף ארקטי, אף שמזג האוויר הקריר השורר בחוץ ממש לא מצדיק את זה. אני מחבקת את המעיל אל גופי ונרעדת, חושבת על כך שבקופנהגן יהיה קר אפילו יותר. אולי אפילו ירד שלג, שזה נחמד אם נוסעים לחופשת סקי, אבל לא כשאת תקועה בעיר, כשהשלג הופך במהירות מלבן מלאכי לבוצי ומלוכלך ואפילו גיחה לקניון הופכת לסיוט.

והחימום בכל מקום בכלל מוגזם. בכל חנות שאליה את נכנסת, את צריכה להוריד את המעיל, את הצעיף ואת הכפפות, או פשוט להתבשל בבגדים בייסורים. לא כיף גדול, אבל מבחינתי זו בריחה הכרחית ונדרשת מהחיים, ולו רק לימים ספורים.

אולי הייתי צריכה לבחור הפעם ביעד טרופי ולאוורר את בגד הים, אבל לא מצאתי שום כנס שהיה מצדיק חופשה כזאת. איתי היה מרים גבה אם החופש לא היה קשור איכשהו לעבודה, אבל גם אם זה היה עובר בלי חקירות מצידו, אני לא בטוחה שהייתי מאפשרת לעצמי.

מה לעשות, אני מכורה לעבודה, יציאה לחופשה סתם ככה באמצע השנה נראית לי כמו חטא בל יעבור, אז הכנס איכשהו מקל על ייסורי המצפון.

אם להודות על האמת, אני שמחה שאיתי לא רצה להצטרף אליי. אני פשוט מעדיפה להיות לבד. החיים כאוטיים, המעבר מתיק לתיק, מדיון לדיון, המרוץ שמעולם לא נגמר. זו תהיה הזדמנות לסוג של נתק, גם אם לא מוחלט.

אולם הנוסעים היוצאים הומה אדם ובכל זאת משהו אחד גורם לי לעצור על מקומי. בחור יושב על אחד מכיסאות ההמתנה ובחיקו גיטרה. בשנייה הראשונה שאני רואה את הבחור הזה, אני נבהלת. מישהו שהולך מאחוריי נתקל בכתפי ומתנצל במהירות לפני שהוא ממשיך ללכת, ואני מהנהנת בהיסח הדעת, עיניי מקובעות עליו.

שערו ארוך ופרוע בצורה שובת לב, בהיר מאוד בקצותיו. הוא לבוש במכנסי דייגים מהסוג שקונים בהודו ובסווטשירט צבעוני ומקושקש, ולרגליו הוא נועל נעלי טיולים כבדות. נראה כאילו הוא זה עתה חזר מטיול תרמילאים ארוך, לא כאילו הוא זה עתה יוצא לאחד. הוא פורט על הגיטרה שבחיקו ושר, אם כי הצלילים מגיעים לאוזניי אך בקושי. הטרמינל נראה שקט, אבל הוא ממש לא. רוב הזמן לא שמים לב לזה בכלל, אבל יש רעש רקע נוראי.

אני לא יודעת למה בדיוק נבהלתי. הוא בכלל לא דומה לו. אולי אלה הנעליים, אולי זו הגיטרה. אולי אלה התווים הספורים של הבלדה שהוא פרט עליה, שנישאים באוויר ומגיעים לאוזניי. משהו במכלול הזה גורם לי לחשוב עליו שוב, בפעם השנייה היום, אחרי תקופה ארוכה שבכלל לא חשבתי עליו, אחרי שכבר חשבתי שהשתחררתי מהזיכרונות.

אף פעם לא הייתי מאמינה גדולה בסימנים. יש את האנשים האלה שבכל דבר רואים סימן מלמעלה, מעין תמרור שעוצר אותם, שגורם להם לחשוב, או גרוע מכך, שעוזר להם להחליט החלטות משמעותיות בחיים כמו 'אם הוא יתקשר עכשיו זה סימן שאני צריכה ללכת על זה' או 'אם הדלת תהיה פתוחה זה סימן שאני צריכה להיכנס'. אני לא כזאת ומעולם לא הייתי, אבל פתאום עכשיו הכול שונה.

ברגע זה, אני מתחילה לחשוב שאולי באמת יש דבר כזה סימנים, וזה הסימן שלי. התמרור שלי לכך שהחופשה הזאת באה לי בדיוק בזמן.

אני מעיפה את המחשבה מראשי וצועדת לעבר הטרקלין המיועד לנוסעי המחלקה הראשונה, משתדלת לשכוח את ריחם המתוק של עצי ההדר, או את צליליה המרגשים של המנגינה שלצליליה נהגנו לעשות אהבה.

הדיילת מקבלת אותי בחיוך. אני נכנסת לטרקלין ומתיישבת על ספת עור הפונה אל חלונות הזכוכית הגדולים, המשקיפים אל רחבות החניה של המטוסים. המזנונים הארוכים עמוסים בכל טוב, מפירות חתוכים וכריכים מעוצבים ועד אלכוהול וקינוחים, אך אני מסתפקת בכוס קפה הפוך, שבה ושוקעת לתוך העור הרך של הספה וחושבת.

״אולי יעניין אותך לקרוא על דותן?״ נשמע קול נשי מעליי.

״מה אמרת?!״ אני מתנשפת בבהלה.

״שאלתי אם אולי יעניין אותך לקרוא על ׳לוויתן׳,״ הדיילת שואלת בחיוך, מניחה לפניי על שולחן הזכוכית גיליון של ׳גלובס׳ וגיליון של ׳ידיעות אחרונות', ״קידוח הגז בים, את יודעת. הם יצאו בהנפקה לבורסה והיום כולם מדברים רק על זה.״

אם חשבתי עד הרגע שלהאמין בסימנים זה בולשיט, ליבי ההולם בעוז כנראה חושב אחרת. "תודה," אני אומרת בחיוך מעט רועד ומהנהנת, מביטה בדיילת כשהיא מתרחקת. זה בטח מפני שזו התקופה הזאת בשנה. זה מפני שיום השנה מתקרב. גם אם לא חשבתי על כך במודע, נראה שתת־המודע שלי לא שוכח.

טוב שאני נוסעת. אני צריכה את החופש הזה, ולא אכפת לי כמה שלג ירד.