השנה האחרונה שלי בפריז

הנה כל מה שאני יודעת על צרפת: הסרטים 'אמלי' ו'מולן רוז', הסדרה 'מדלן', מגדל אייפל וקשת הניצחון, אף שאין לי שום מושג מה כל אחד מהם באמת מסמל. נפוליאון, מארי אנטואנט, והרבה מלכים שנקראו 'לואי'. אני לא בטוחה שגם הם ידעו מה תפקידם, אבל אני חושבת שזה קשור למהפכה הצרפתית, שהייתה קשורה איכשהו ליום הבסטיליה.

מוזיאון האומנות נקרא 'הלובר', והוא מעוצב בצורת פירמידה. מונה ליזה גרה שם, לצד הפסל של האישה שחסרות לה שתי זרועות. וישנם בתי קפה וביסטרואים בכל פינת רחוב. ופנטומימאים. האוכל אמור להיות טעים והאנשים שותים הרבה יין ומעשנים הרבה סיגריות. שמעתי שהם לא אוהבים אמריקאים, ולא אוהבים סניקרס בצבע לבן.

לפני כמה חודשים אבי רשם אותי לפנימייה. כמעט הצלחתי לראות אותו מחווה מירכאות באוויר דרך קו הטלפון כשהצהיר שלחיות בחו"ל זה 'ניסיון לימודי טוב' ו'מזכרת שאנצור לעד'. בטח. מזכרת. ולא הייתי אומרת לו כלום על השימוש השגוי שלו במילה אם לא הייתי גם ככה כבר לגמרי יוצאת מדעתי.

מאז ההכרזה שלו ניסיתי צרחות, תחנונים, בקשות ובכי, אבל שום דבר לא שכנע אותו לחזור בו. עכשיו יש לי ויזת סטודנט חדשה ודרכון, וכל אחד מהם מצהיר שאני, אנה אוליפנט, אזרחית ארצות הברית, נמצאת פה עכשיו עם הוריי ופורקת את חפציי בחדר קטן אף יותר מהמזוודה שלי, התלמידה החדשה ביותר בקרב כיתת הבוגרים בבית הספר האמריקאי בפריז.

אני לא עד כדי כך כפוית טובה. כלומר, זו פריז, עיר האורות! העיר הרומנטית ביותר בעולם! אני לא אטומה לזה. זה רק שכל הקטע הזה של פנימייה בין־לאומית הוא יותר משהו שקשור לאבא שלי מאשר אליי. מאז שמכר את העסק שלו והחל לכתוב ספרים דפוקים שהפכו לסרטים דפוקים עוד יותר, הוא מנסה להרשים את חבריו החשובים בניו יורק ולהראות להם עד כמה הוא תרבותי ועשיר.

אבי איננו תרבותי. אבל הוא עשיר. זה לא תמיד היה ככה. כשהוריי היו עדיין נשואים, היינו מעמד בינוני נמוך. בזמן הגירושים כל השרידים של ההגינות נעלמו והחלום שלו להיות הסופר הדרומי הגדול ביותר הוחלף ברצונו להיות הסופר הבא שספריו יצאו ממש לאור. לכן הוא התחיל לכתוב רומנים שהעלילה שלהם נטועה בעיירה קטנה בג'ורג'יה, על טיפוסים עם ערכים אמריקאים טובים שמתאהבים ואז חוטפים מחלות סופניות ומתים.

אני רצינית.

זה דיכא אותי ברמות, אבל נשים בלעו את זה. הן אהבו את ספריו של אבי, אהבו את הסוודרים שלו בדוגמת הצמות, ואת חיוכו הצחור והשיזוף הכתמתם שלו. הן הפכו אותו לסופר פופולרי ולשמוק מושלם.

שניים מספריו הוסרטו ועוד שלושה נמצאים בהפקה. משם בא הכסף האמיתי. מהוליווד. ואיכשהו, עודף המזומנים והיוקרה המזויפת עיוותו את מוחו לחשוב שאוכל לגור בצרפת לשנה.

אני לא מבינה למה הוא לא היה יכול לשלוח אותי לאוסטרליה, לאירלנד או לכל מקום אחר שבו האנגלית היא השפה המדוברת. המילה היחידה שאני יודעת בצרפתית היא 'וי', שמשמעה 'כן'.

לפחות האנשים בבית הספר החדש מדברים אנגלית. הוא נוסד עבור אמריקאים יומרניים שלא אוהבים את חברת ילדיהם. כלומר, באמת. מי שולח את הילד שלו לפנימייה? זה כל־כך כמו הוגוורטס, רק שבפנימייה שלי אין קוסמים בנים, שוקולד מכושף או שיעורי תעופה. במקום זאת, אני תקועה עם תשעים ותשעה סטודנטים אחרים. יש עשרים וחמישה תלמידים בכיתה שלי, לעומת שש מאות שהיו באטלנטה, ואני לומדת את אותם הדברים שלמדתי בתיכון 'קלרמונט', למעט העובדה שעכשיו אני רשומה לקורס צרפתית למתחילים.

כן, צרפתית למתחילים. מן הסתם עם תלמידי השנה הראשונה. כמה מגניב לי.

אימא אומרת שעליי להשיל מעליי את המרירות מייד, אבל היא לא זאת שעוזבת מאחוריה את החברה הכי טובה שלה או עבודה נהדרת במתחם הקולנוע שברויאל מידטאון מספר ארבע־עשרה, או את טוף, הנער המקסים שנמצא במתחם הקולנוע שברויאל מידטאון מספר ארבע־עשרה.

ואני עדיין לא יכולה להאמין שהיא מפרידה אותי מאחי, שון, שהוא רק בן שבע ובהחלט צעיר מדי מכדי להישאר לבד בבית אחרי בית הספר. בלעדיי, הוא כנראה ייחטף ברחוב על ידי איש מצמרר שמגבות 'קוקה קולה' מלוכלכות מכסות את חלונות ביתו.

או ששוני עלול בטעות לאכול משהו שמכיל צבע מאכל אדום וגרונו יתנפח, ולא יהיה איתו אף אחד שיסיע אותו לבית החולים. הוא עלול אפילו למות. ואני בטוחה שהם לא ייתנו לי לטוס הביתה להלוויה שלו ואצטרך לבקר בבית הקברות לבדי בשנה הבאה, ואבא ימצא איזה פסל זוועתי של מלאך קטן עשוי מגרניט לשים על קברו.

אני מקווה שאבא לא מצפה ממני להגיש עכשיו בקשות קבלה לאוניברסיטאות ברוסיה או ברומניה. החלום שלי הוא ללמוד קולנוע בקליפורניה. אני רוצה להיות מבקרת הקולנוע הדגולה ביותר בכל ההיסטוריה של האומה שלנו. בעתיד אוזמן לכל הפסטיבלים ויהיה לי טור ראשי בעיתון ותוכנית טלוויזיה מגניבה, ואתר אינטרנט פופולרי באופן מוטרף. עד כה יש לי רק אתר, והוא לא כזה פופולרי. עדיין. אני רק צריכה עוד קצת זמן כדי לעבוד עליו, זה הכול.

"אנה, הגיע הזמן."

"מה?" אני מרימה מבטי מקיפול החולצות שלי בצורת מרובע מושלם.

אימא ממוללת באצבעותיה את תליון המזל בצורת צב שעל השרשרת שלה. אבי, שלובש חולצת פולו בצבע אפרסק ונועל נעלי שיט לבנות, בוהה מבעד לחלון המעונות. השעה מאוחרת, אבל מעבר לכביש אישה שרה קטע אופראי בקול רם.

הוריי צריכים לחזור לחדריהם במלון. לשניהם יש טיסות בוקר מוקדמות. "אה..." אני מהדקת את אחיזתי בחולצה.

אבא מתרחק מהחלון ואני נבעתת לגלות שעיניו רטובות. הרעיון שאבא שלי על סף דמעות גורם לגוש להתנפח בגרוני.

"נו, ילדונת. אני מניח שאת בוגרת עכשיו."

גופי קפוא. הוא מושך את איבריי הנוקשים לתוך חיבוק דובי. אחיזתו מפחידה. "תשמרי על עצמך. תלמדי במרץ ותכירי הרבה חברים חדשים. ותיזהרי מכייסים," הוא מוסיף, "לפעמים הם עובדים בזוגות."

אני מהנהנת על כתפו והוא משחרר אותי. ואז הוא הולך. אימי נשארת עוד קצת.

"תהיה לך פה שנה נהדרת," היא אומרת, "אני יודעת את זה." אני נושכת את שפתי כדי למנוע ממנה לרעוד והיא אוספת אותי אל זרועותיה. אני מנסה לנשום. לשאוף אוויר. "אצלצל אלייך ברגע שאגיע הביתה," היא אומרת.

הביתה. אטלנטה היא כבר לא ביתי.

"אני אוהבת אותך, אנה."

אני בוכה עכשיו. "גם אני אוהבת אותך. תשמרי על שוני בשבילי."

"כמובן."

"ועל קפטן ג'ק," אני אומרת. "תוודאי ששון מאכיל אותו, מחליף לו את המצע וממלא את קערת המים שלו. ושימי לב שהוא לא נותן לו יותר מדי חטיפים כי הם יגרמו לו להשמין ואז הוא לא יוכל לצאת מהאיגלו שלו. אבל תוודאי שהוא נותן לו לפחות כמה חטיפים ביום, מפני שהוא עדיין זקוק לוויטמין סי, והוא לא ישתה את המים אם שמים בהם את טיפות הוויטמין ההן."

היא נסוגה ותוקעת מאחורי אוזני קווצת שיער מחומצנת. "אני אוהבת אותך," היא אומרת שוב.

ואז אימי עושה משהו שלא ציפיתי שיקרה, אפילו אחרי כל הניירת, כרטיסי הטיסה והמצגות, משהו שהיה ממילא קורה בעוד שנה, ברגע שהייתי עוזבת לאוניברסיטה, אבל לא משנה כמה ימים, חודשים או שנים ייחלתי לזה, אני עדיין לא מוכנה לזה כשזה קורה.

אימי עוזבת.

אני לבד.