השעה לילה

 

 

 

 

טלפנו אליי, וקול אישה אמר:

“סליחה שאני מטרידה אותך, אבל אמא,"

היא שתקה מעט, “אמא השאירה אחריה

כתבי יד. חשבתי שאולי תוכלי לקרוא.

היא הייתה משורר. כמובן, אני מבינה,

את עסוקה. יש לך הרבה עבודה? אני מבינה.

טוב, אז סלחי לי."

כעבור שבועיים הגיע כתב יד במעטפה,

תיק קרטון מאובק ובו דפים כתובים רבים,

במחברות בית ספר, אפילו על טופסי מִברקים.

כותרת המשנה — “רשימות בקצה השולחן".

כתובת השולח ושם המשפחה לא הופיעו.

 

הוא בכלל לא יודע שאם באים להתארח, אסור לזנק בחמדנות אל השידה שמתחת לראי ולחטוף את הכול, אגרטלים קטנים, פסלונים, בקבוקונים, ובייחוד לא את קופסות התכשיטים. אסור לבקש שייתנו לך עוד אוכל כשאתה יושב ליד השולחן. הוא, ילד שגדל על ברכי הרעב, בא לבית זר ומפשפש בכל מקום, מוצא על הרצפה מכונית צעצוע שהתגלגלה אל מתחת למיטה וחושב שהתגלית היא שלו, מאושר, מאמץ אותה אליו, זורח ומודיע לבעלת הבית — תראי מה מצאתי, ואיפה — היא התגלגלה אל מתחת למיטה! והידידה שלי מָשה — שהנכד שלה הוא שגלגל אל מתחת למיטה את המתנה שהיא עצמה הביאה לו, מכונית צעצוע אמריקאית, ושכח אותה שם — היא, מָשה, מתגלגלת כמו כדור מהמטבח לשמע אות האזעקה, ובין דֵניסְקָה הנכד שלה וטימוֹצְ’קָה שלי פורץ עימות פראי. הם גרים בדירה טובה בבניין שנבנה אחרי המלחמה, ואנחנו באנו ללוות קצת כסף עד שאקבל את קצבת הזקנה. כולם כבר יצאו מדושני עונג מהמטבח בפיות מרוחים בחמאה וליקוקי שפתיים, ומָשה נאלצה לחזור אל המטבח למעננו ולשבור את הראש מה אפשר לתת לנו בלי לשאת בהפסדים. ובכן, דֵניס תולש את המכונית מידיו של טימָה, אבל טימה נאחז באצבעות הקטנות שלו בצעצוע האומלל, ודניס, יש לו תערוכה שלמה של מכוניות, שיירות על שיירות. הוא בן תשע, בריון מגודל. אני מנתקת את טימה מדניס שלופֵת את המכונית שלו. טימוצ’קה נרגז וממורמר, אבל ממילא לא יכניסו אותנו לכאן שוב, הרי מָשה כבר התלבטה היום כשראתה אותי מבעד לעינית! בסופו של דבר אני לוקחת אותו לחדר האמבטיה לרחוץ לו את הפנים, הדמעות התישו אותו, התקפת היסטריה בבית זר! בגלל זה לא אוהבים אותנו, בגלל טימוצ’קה. אני עצמי מתנהגת כמו מלכת אנגליה, מסרבת לכל כיבוד, מה פירוש כל כיבוד: תה עם צנימים ועם סוכר! אני שותה את התה שלהם רק עם לחם שאני מביאה, תולשת בלי משים בצביטת אצבעות מתוך האריזה, מפני שייסורי רעב ליד שולחן הזולת הם בלתי נסבלים. וטימה מתנפל על הצנימים ושואל, אפשר עם חמאה (כלי החמאה נשכח על השולחן)? “ולָךְ?" מָשה שואלת, אבל לי חשוב להאכיל את טימוֹפֵיי: לא תודה, תמרחי שכבה עבה יותר לטימוצ’קה, טימוצ’קה, רוצה עוד? אני מבחינה במבטים העקומים של דֵניסקה, שעומד בפתח הדלת, שלא לדבר על החתן וְלָדימיר, שיצא לעשן בחדר המדרגות, ועל אשתו, אוֹקְסָנָה, שמיד נכנסת למטבח — היא יודעת מצוין מה מציק לי — ואומרת בנוכחות טימה (דרך אגב, היא נראית מצוין):

“תגידי, דודה אַנְיָה (זאת אני), אַלְיוֹנָה באה אליכם? טימוצ’קה, אמא שלך באה לבקר אותך?"

“מה אתך, דוּנֶצְ’קָה (זה הכינוי שלה מילדות), דוּנְיָשָה, האם לא אמרתי לך, אליונה חולה, יש לה דלקת בשד שלא עוברת."

“דלקת בשד???" (הכוונה היא למשהו כמו: ממה יש לה דלקת בשד, מהחלב של מי?).

אני לוקחת בחטף עוד כמה צנימים, צנימים טובים על בסיס שמנת מתוקה, ומוציאה את טימה מהמטבח לצפות בטלוויזיה בחדר הגדול, בוא, בוא, עוד מעט תהיה התוכנית “לילה טוב, קטנטנים!", אף על פי שיש עוד חצי שעה לפחות.

אבל היא הולכת אחרינו ואומרת שאפשר להגיש תלונה על אליונה בעבודה שלה, על שהאֵם עזבה את הילד שלה לחסדי הגורל. מה, אני זה חסדי הגורל? מעניין.

“איזו עבודה, מה אתך אוֹקסָנוֹצְ’קָה, הרי היא יושבת בבית עם התינוק!"

לבסוף היא שואלת, מה, זה מההוא שאליונה סיפרה לה עליו פעם בטלפון, כשאמרה שהיא לא ידעה שמשהו כזה ייתכן ושזה לא ייתכן, ושהיא בוכה, מתעוררת ובוכה מאושר, זה ממנו? אז, כשאליונה ביקשה להלוות לה לדירה קואופרטיבית, אבל לא היה לנו, בדיוק החלפנו את המכונית ועשינו שיפוצים בבית הקיץ? ממנו? כן? אני עונה שאני לא בסוד העניינים.

כל השאלות האלה נשאלות במטרה שלא נבוא אליהם יותר. והרי בילדותן הן היו חברות, דוּנְיָה ואַלְיוֹנָה. נפשנו בבתים סמוכים על חוף הים הבלטי — אני, צעירה, שזופה, עם בעל וילדים, מָשה עם דוניה. מָשה, יש לציין, התאוששה אז מרדיפה פראית אחרי גבר אחד שנכנסה ממנו להיריון ועשתה הפלה, והוא נשאר עם המשפחה שלו בלי לוותר על שום דבר, לא על הדוגמנית טוֹמיק ולא על טוּסְיָה הלנינגרדית, שקיומן היה ידוע למָשה. ואני עוד הוספתי שמן למדורה, כיוון שהכרתי גם אישה אחת מהמכון ללימודי קולנוע, שנודעה בזכות ירכיה העבות ובכך שהתחתנה אחר כך, אבל הגיעה לביתה הודעה ממרפאה למחלות עור ומין, שהיא החמיצה את אחד העירויים שהיא צריכה לקבל עקב הזיבה שלקתה בה, ועם האישה הזאת הוא ניתק את היחסים דרך חלון מכונית ה"ווֹלְגָה" שלו, והיא, שעדיין הייתה אז סטודנטית, רצה אחרי המכונית ובכתה, אז הוא זרק לה מעטפה מהחלון, ובמעטפה (היא נעצרה כדי להרים אותה) היו דולרים, אבל לא הרבה. הוא היה פרופסור, מומחה ללנין. מָשה נשארה לגדל את דוּניה, ואני ובעלי ניסינו לבדר אותה. היא הייתה הולכת אתנו בהבעה ענוגה לפונדק בתחנת מָאיוֹרי שעל הקירות שלו היו תלויות בצפיפות רשתות דיג, ואנחנו שילמנו עליה, חיים רק פעם אחת, למרות העגילים שלה המשובצים באבני ספיר. והיא שאלה, כשראתה את צמיד הפלסטיק הפשוט שלי בסגנון עכשווי, 1 רובל 20 קוֹפֵּייקוֹת, תוצרת צ’כיה: “זאת טבעת למפיות?" “כן," אמרתי, וענדתי אותו על פרק כף ידי.

הזמן חלף, אני לא מתכוונת לספר כאן איך פיטרו אותי מהעבודה, רק אומר שאני ומָשה הזאת חיינו תמיד, וגם נחיה, ברמות חיים שונות. והנה וְלָדימיר החתן שלה יושב וצופה בטלוויזיה. בגלל זה הם כל כך תוקפנים כל ערב, תכף יתחולל בין דֵניסקה לאביו מאבק על העברת התחנה ל"לילה טוב". טימוצ’קה שלי רואה את התוכנית הזאת פעם בשנה, והוא אומר לוולדימיר: “נו בבקשה! נו, אני מתחנן אליך!" ומצמיד את כפות הידיים וכמעט כורע על הברכיים, מחקה אותי, אבוי. אבוי.

לוולדימיר יש משהו נגד טימה, ודניס בכלל נמאס עליו כמו ספחת. החתן הזה, אספר לכם בסוד, כבר הולך ואוזל, זה ברור, נמוג בהדרגה, ומכאן הארסיות של אוקסנה. גם החתן הוא דוקטורנט שמתמחה בלנין, הנושא הזה נדבק למשפחה הנ"ל, אם כי מָשה עצמה מדפיסה כל דבר, עורכת בהוצאה לאור של לוחות שנה, והייתה נותנת גם לי להרוויח שם מהצד בארשת ענוגה ויהירה, אף על פי שאני זאת שחילצה אותה מצרה, כששרבטתי מהר מאמר על יובל מאתיים שנה לבית חרושת לטרקטורים במינסק. אבל היא נתנה לי שכר סופרים נמוך עד להפתיע, כנראה הופעתי כמחברת שותפה עם מישהו בלי לשים לב, עם הטכנולוג הראשי של המפעל, ככה זה מקובל אצלם, כי נדרשת בקיאות מקצועית. טוב, ואחר כך היה קשה כל כך, עד שהיא אמרה לי לא להופיע שם בחמש השנים הקרובות. מישהו העיר שאיך ייתכן שמלאו מאתיים שנה לבית חרושת לטרקטורים, מה, הטרקטור הרוסי הראשון יוּצר (ירד מפס הייצור) בשנת אלף שבע מאות ומשהו?

אשר לוולדימיר החתן, ברגע המתואר ולדימיר צופה בטלוויזיה ואוזניו אדומות. הפעם משדרים איזה משחק חשוב. בדיחה טיפוסית! דניס בוכה בפה פעור, התיישב על הרצפה. טימקה מפלס לו דרך אל הטלוויזיה כדי לחלץ את דניס, מגשש בחוסר מיומנות אחרי כפתור כלשהו באצבעו, הטלוויזיה נכבית, החתן קופץ בצווחה על רגליו, אבל אני כבר כאן, מוכנה ומזומנה לכל דבר. ולדימיר פורץ אל המטבח להזעיק את אשתו ואת חמותו. הוא עצמו לא נקט אמצעים חריפים, תודה לאל, אלא התעשת ולא נגע בילד שננטש. אבל דניס דאג לסלק מדרכו את טימה המבוהל, לחץ על הכפתור הנדרש, והנה הם כבר יושבים וצופים בשלווה בסרט מצויר, וטימה צוחק בנכונות יתרה.

אבל לא הכול פשוט כל כך בעולם הזה. ולדימיר הלשין לשתי הנשים הלשנה יסודית, תבע שיישפך דם, איים לעזוב (כך אני חושבת!), ומָשה נכנסת לחדר בארשת עצובה, כאדם שעשה מעשה טוב לחינם לגמרי. ולדימיר הולך אחריה, יש לו פרצוף של גורילה. פנים גבריים נאים, יש בו משהו מצ’רלס דארווין, אבל לא ברגע שכזה. שִׁפלוּת התגלתה בו, דבר מה מעורר בוז.

אפשר לא להמשיך לצפות בסרט הקולנוע הזה, הן צורחות על דניס, שתי הנשים, וטימוצ’קה מה אכפת לו, הוא כבר שמע את הצעקות האלה די והותר... אבל הוא מתחיל לעקם את הפה. זאת עווית לא רצונית. כשהן צועקות על דניס הן כמובן צועקות עלינו. יתום אתה, יתום, מין סטייה לירית שכזאת מקו העלילה הראשי. עוד יותר טוב היה בבית אחר, שטימה ואני קפצנו לשם לבקר מכרים רחוקים מאוד שאין להם טלפון. באנו, נכנסנו, הם יושבים ליד השולחן. טימה: “אמא, גם אני רוצה לאכול!" אוֹח, אוח, עשינו טיול ארוך, הילד נעשה רעב, בוא הביתה טימוצ’קה, באתי רק לשאול אם שמעתם משהו מאליונה (זאת משפחה של עמיתה שלה לשעבר מהעבודה, הן מצטלצלות, נדמה לי). העמיתה לשעבר קמה מהשולחן כהולכת מתוך שינה, ומוזגת לכל אחד מאתנו צלחת של חמיצת בשר שמנונית, אח, אוֹח. לזה לא ציפינו. מאליונה היא לא שמעה בכלל. “היא בחיים?" “לא באה לבקר, אין לנו טלפון בבית, ולעבודה היא לא מצלצלת. חוץ מזה, בעבודה מתרוצצים כל הזמן... פעם אני אוספת דמי חבר. פעם משהו אחר." “אח, מה אתך, לחם... תודה. לא, לא נאכל מנה שנייה, אני רואה שאת עייפה מהעבודה. טוב, אולי רק טימופייקה. טימה, תאכל בשר? אז רק לו, רק לו (פתאום אני בוכה, זו נקודת התורפה שלי). ואז פתאום כלבת זאב מגיחה מתחת למיטה ונושכת את טימה במרפק. טימה צורח כמו משוגע בפה מלא בשר. אב המשפחה, שגם הוא מזכיר במעומעם את צ’רלס דארווין, קורס מאחורי השולחן בצעקות ובאיומים, וכמובן מעמיד פנים שהם מופנים אל הכלב. זהו זה, להבא הדרך שלנו לכאן חסומה, ואת הבית הזה שמרתי לשעת דחק, ליום סגריר אמיתי. עכשיו גמרנו, ביום סגריר ניאלץ לחפש ערוצים אחרים.

איפה את, אליונה, בִּתי הרחוקה. אני סבורה שאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיים. אבל למה כל זה מגיע לי, הרי אהבתי אותה אהבה מטורפת! אהבתי אהבה מטורפת את אַנְדְרְיוּשָׁה! עד בלי די.

ועכשיו גמרנו, החיים שלי הסתיימו, אף על פי שאף אחד לא מנחש את הגיל שלי, אחד אפילו טעה כשראה אותי מהגב: בחורה, אוי, סליחה, אישה, הוא אומר, איך מוצאים פה סמטה פלונית? הוא מלוכלך, מיוזע, כנראה משופע בכסף, ומביט בי בחביבות. פשוט, הוא אומר, כל המלונות תפוסים. ואנחנו הרי יודעים מה טבעכם! יודעים גם יודעים! כן! הוא רוצה ללון אצלי בלי תשלום, בעבור חצי קילו רימונים, ועוד כל מיני שירותים קטנים. ואַת שימי קומקום, בזבזי סדינים, נעלי את הדלת על וו, שלא ינדנד — אני מחשבת הכול בראש כבר במבט ראשון. כמו שחמטאית. אני משורר. יש כאלה שאוהבים את המילה “משוררת", אבל תראו מה אומרת לנו מרינה או נגיד אנה, שבין השם שלי לשם שלה יש דמיון כמעט מיסטי, הבדל של כמה אותיות: היא אנה אַנְדְרֵייֶבְנָה וגם אני, אבל אנדריאָנוֹבְנָה.1 בהזדמנויות הנדירות שאני מקריאה את השירים שלי על במה, אני מבקשת להציג אותי כך: המשורר אנה — ושם המשפחה של בעלי. הם מקשיבים לי, הילדים האלה, ועוד איך מקשיבים! לב הילד גלוי ופתוח לפניי. והוא בא אתי תמיד לכל מקום, טימופיי, אני עולה על במה והוא מתיישב לידי לשולחן, בשום אופן לא באולם הצופים. יושב, ונוסף לכול מעקם את הפה, צרה צרורה, עווית לא רצונית. אני מתלוצצת, מלטפת לטימה את הראש: “תמרה ואני בלתי נפרדות" — וכמה מארגנים מטומטמים מציעים: “שתָמָרוֹצְ’קָה תשב באולם". לא יודעים שזה ציטוט משיר מפורסם של אַגְנִיָה בּארְטוֹ.2

כמובן, טימה עונה להם — אני לא תמרוצ’קה, ומסתגר בתוכו, אפילו לא אומר תודה על סוכרייה, עולה בעקשנות אל הבמה ומתיישב לשולחן לידי. בקרוב אף אחד לא יזמין אותי עוד להקריא שירים, בגללך, אתה מבין? ילד מסוגר עד דמעות, ילדות קשה נפלה בחלקו. ילד שתקן, שקט לפרקים, כוכבי, נשמה שלי. ילד צח, מפיץ ריח של פרחים. כשרוקנתי את סיר הלילה שלו כשהיה פצפון, אמרתי לעצמי תמיד שהשתן שלו מריח כמו שדה של פרחי בבונג. אם לא חופפים לו הרבה זמן את הראש, יש לתלתלים שלו ריח של שלהבים. כשהילד רחוץ הוא מפיץ ריח שאי אפשר לתאר, ריח של ילד רענן. רגליים קטנות משייות, שיער משיי. ילד הוא הדבר היפה ביותר בעולם! גָלִינָה, טיפשה אחת, אמרה פעם אצלנו, בעבודה שלי לשעבר: הלוואי והיה אפשר לעשות תיק (טיפשה) מלחיים של ילדים. אידיוטית נלהבת שאמנם חלמה על תיק עור, והרי גם היא אוהבת את הבן שלה אהבה מטורפת. היא הייתה אומרת בזמנו, לפני הרבה שנים, שהטוסיק שלו בנוי ככה שקשה לנתק ממנו את העיניים. עכשיו הטוסיק הזה משרת שירות צבאי סדיר, תם ונשלם.

 כמה מהר חולפת עונת הפריחה, איזה חוסר אונים להביט על עצמך בראי! הרי נשארת כפי שהיית, אבל הכול כבר נגמר: סבתא, בואי, אומר לי טימה כשאני באה להקראה, כדי שכולם ידעו מי אני: סבתא שלו. הוא לא יכול לסבול את ההצלחה שלי, מקנא. אבל מה לעשות, קטנצ’יק, אנה שלך צריכה להרוויח כמה פרוטות (בפניו אני קוראת לעצמי אנה). בשבילך, מנוול שלא מרפה, וגם בשביל סבתא סימה. אליונה, תודה לאל, מקבלת דמי מזונות, אבל לאנדריי צריך לתת משהו למען העקב שלו (אספר בהמשך) ולמען החיים שלו שנהרסו בכלא. כן. אחד־עשר רובל להקראה. קורה שגם שבעה. פעמיים בחודש לפחות, שוב תודה לנָדֶצְ’קָה, אני משתחווה עמוקות בפני היצור הפלאי הזה. פעם אנדריי נסע אליה על פי בקשתי, הביא לה הפניות לבית הבראה, ובכל זאת לווה ממנה עשרה רובל, המנוול! והרי יש לה אם חולה, בלי רגליים! איך כשכשתי אחר כך בזנבי והתפתלתי בייסורים! אני עצמי, לחשתי לה בחדר מלא עובדים ומשוררים בלי תאריך תפוגה, כמוני, אני עצמי יודעת... גם אמא שלי בבית חולים, זו השנה המי יודע כמה במספר...

כמה שנים במספר? שבע שנים. העינוי של הביקור פעם בשבוע, היא אוכלת בנוכחותי מיד, ברעבתנות, את כל מה שאני מביאה, בוכה ומתלוננת על השכנות לחדר שהן אוכלות את כל האוכל שלה. אבל השכנות שלה לא מסוגלות לקום, כפי שסיפרה לי האחות הראשית, אז מה מקור התלונות? מוטב שלא תבואי, שלא תעכירי לנו פה את האווירה בחולים. זה היה הביטוי המדויק שהשתמשה בו. לא מזמן אמרה שוב, כשבאתי אחרי הפסקה של חודש בגלל מחלה של טימה: אל תבואי בתוקף. בתוקף.

 

וגם אנדריי בא אליי, דורש את המגיע לו. הוא אצל אשתו, אז תחיה לך, מתבקש לומר. דורש — בשביל מה? לְמה, אני שואלת, אתה סוחב מאִמךָ, גוזל מסבתא סימה ומהקטנצ’יק? לְמה, לְמה, הוא עונה, תני לי להשכיר את החדר שלי ותהיה לי הכנסה של כך וכך רובל, בלי שאצטרך אותך. איזה חדר שלך, אני נדהמת בפעם המי יודע כמה, איזה חדר. על פי הרישומים הרשמיים, בדירה שלנו גרים: סבתא סימה, אני, אליונה עם שני הילדים, ואתה האחרון בתור, פלוס זה שאתה גר אצל אשתך. מגיעים לך כאן חמישה מטרים. הוא מחשב חישובים מדויקים בקול רם: אם חדר בגודל חמישה־עשר מטרים עולה כך וכך רובל, למה הוא מתעקש דווקא על הסִפרה המטורפת הזאת, לחלק בשלוש, יוצא סכום כך וכך ושלושים ושלוש קופייקות. נו טוב, הוא מסכים, את משלמת את שכר הדירה, תחלקי בשש ותחסירי. את חייבת לי בסך הכול בדיוק מיליון רובל בחודש. אם כן, אנדריושה, במקרה כזה, אני אומרת לו, אתבע ממך מזונות, הולך? במקרה כזה, הוא אומר, אני אודיע שאת כבר מקבלת מזונות מאבא’לה של טימקה. מסכן! הוא לא יודע שאני לא מקבלת שום דבר, אילו רק נודע לו, אילו רק נודע... תכף ומיד היה הולך לעבודה של אַלְיוֹנוּשְׁקָה לצרוח ולהגיש תלונה, אני לא יודעת באיזו עילה. אליונה מכירה את הטענה הזאת שלי ומנסה להתרחק, להתרחק, להתרחק מהצרה, ואני שותקת. היא גרה איפשהו בשכירות, עם הילד. איך היא משלמת? אני יכולה לחשב: מזונות זה כך וכך רובל. כאם יחידנית זה כך וכך רובל. כאם מיניקה לילד עד גיל שנה עוד כך וכך רובל מהמפעל. איך היא חיה, אני לא תופשת. אולי אביו של התינוק משלם על הדירה? היא עצמה, אגב, לא מגלה עם מי היא חיה ואם היא חיה עם מישהו, רק בוכה, מאז הלידה באה לבקר בדיוק פעמיים. זאת הייתה פגישה בין אנה קרנינה לִבנה, ואני הייתי בתפקיד של קָרֵנין. זאת הייתה פגישה שהתקיימה מפני שדיברתי עם הבנות בדואר (אחת הבנות היא בגילי), שידברו עם מישהי מסוימת שתעזוב את הכסף הזה של טימוצ’קה במנוחה. וביום קבלת המזונות הופיעה בתי על המפתן שלי נזעמת, דוחפת עגלת תינוק בצבע אדום (זאת אומרת שיש לנו בת, חשבתי בחטף), מכוסה שוב כתמים כמו בימים עברו, כשהיניקה את טימקה, דודה דדנית וצעקנית, והיא צווחת: “תארגני את טימקה, אני לוקחת אותו באם־אממה שלו." טימוצ’קה התחיל ליילל בקול דקיק כמו גור כלבים, ואני אמרתי בשלווה גמורה שצריך לשלול ממנה את הזכות לאמהוּת, איך אפשר לנטוש ככה את הילד אצל אישה זקנה, וכן הלאה. אֶט סֵטֵרָה. היא: “טימקה, בוא ניסע, נעשית חולני לגמרי אצל זאתי." טימקה החליף את היללה בצווחה, ואני רק מגחכת ואחר כך אומרת שתמורת חמישים רובל היא תמסור את הילד לבית משוגעים, והיא: את זאת שמסרת את אִמך לבית משוגעים, ואני: “למענך מסרתי, אַת הסיבה," נענוע ראש בכיוון טימקה, וטימקה צוֹוח כמו חזרזיר, העיניים שלו מלאות דמעות והוא מסרב ללכת אליי וגם ל"אם אממה" שלו, עומד ומתנדנד. לעולם לא אשכח איך הוא עמד שם ובקושי הצליח לשמור על שיווי משקל, ילד קטן שמתנדנד מצער. וגם הזאת, הממזרה בעגלה, התעוררה, והיא נשנקת מצעקות, והבת הדדנית ורחבת הכתפיים שלי צועקת גם היא: את אפילו לא רוצה לראות את הנכדה שלך, וזה בשבילה, זה בשבילה! צועקת ושמה על השולחן את כל הסכומים שהיא חיה מהם. את מתגוררת כאן, הכוונה, והיא אין לה איפה לגור, אין איפה! ואני עניתי לה לגופו של עניין בשלווה ובחיוך, שההוא ישלם לה, הזַיָן ההוא שעשה לה את זה, שלקח את הרגליים וברח, נראה שזו כבר פעם שנייה שאף אחד לא יכול לסבול אותך. היא, בִּתי־האֵם, משכה את המפה מהשולחן וזרקה אותה עליי, למרחק שני מטרים, אבל מפה היא לא חפץ כזה שאפשר להרוג בו מישהו, אז סילקתי את המפה מפניי — וגמרנו. שום דבר לא מונח אצלנו על המפה, מפת הניילון, אף לא פירור אחד, וטוב שכך, אין עליה לא רסיס זכוכית ולא מגהץ.

זה היה זמן השיא, הזמן שלפני קצבת הזקנה שלי, אני מקבלת אותה יומיים אחרי המזונות שלה. והבת שלי גיחכה ואמרה שאסור לתת לי את דמי המזונות, כי הם יבוזבזו לא על טימה אלא על אחרים — מי האחרים האלה, הקמתי קול צעקה ונשאתי את ידיי אל השמים, תראי מה יש לנו בבית, חצי כיכר לחם שחור ומרק מדג שׁיבּוּט! תסתכלי, צווחתי, וניסיתי להבין אם הבת שלי רחרחה אולי בנוגע לכך שקניתי בכספִּי כדורים לאיש אחד, שם קוד ידיד, שבערב ניגש אליי בכניסה לבית המרקחת המרכזי, עגום, יפה, לא צעיר, ורק הפנים שלו צבים וקודרים בחשכה: “עזרי לי, אחותי, הסוס הולך למות." סוס. איזה מין סוס? התברר שהוא ג’וֹקי במירוצים, והסוס האהוב עליו גוסס. כשאמר את זה חרק בשיניו ונאחז בכבדות בכתפי, וכובד ידו מִסמר אותי למקומי. כובד ידו של גבר. יכופף או יושיב או ישכיב — כרצונו. אבל בבית המרקחת לא נותנים מנת סוס על פי מרשם לסוסים, שולחים לבית מרקחת וטרינרי, והוא בכלל סגור. והסוס גוסס. נחוץ לפחות פּירָמידוֹן נגד כאבים, ויש בבית המרקחת, אבל נותנים שם כמות זעומה. צריך לעזור. ואני כמו אידיוטית תחת היפנוזה התעופפתי מהר בחזרה לקומה השנייה ושכנעתי שם את המוכרת הצעירונת לתת לי שלושים כדורים (שלושה ילדים קטנים, נכדים שלי, שוכבים חולים בבית, זה ערב, הרופא יבוא רק מחר, ומחר עוד עלול לקרות שהפירמידון לא יהיה, וכדומה), וקניתי בכספי. דבר של מה בכך, הסכום לא היה גדול, אבל גם אותו הידיד לא החזיר לי, אלא רשם את כתובתי, ואני מחכה לו כל יום. מה אמרו עיניו, אילו דמעות עמדו בהן בלי לזלוג החוצה כשנרכן לנשק את ידי, שנודף ממנה ריח של שמן טיגון. אחר כך נישקתי אותה בעצמי, ובאמת, שמן טיגון — אבל מה לעשות, אחרת הידיים נעשות אדומות ויבשות, והעור מתחספס!

זוועה, מגיע הרגע שבו צריך להיראות טוב, ופתאום שמן טיגון, מוצר ביניים, תחליף לקרמים שנעלמו או נעשו בלתי מושגים! נסי להיות יפהפייה בתנאים כאלה!

ובכן, הלאה הסוס, מה גם שבשעה שהנחתי בתוך כף היד הצבה, החולה, החמדנית והלפתנית את שלוש חפיסות הכדורים, התקדם לקראתנו יש מאין ערפד בעל אוזניים גדולות, עגום וחרישי, בראש שהושפל מבעוד מועד, ניגש בצעד לא בטוח והחל לרצד מאחור, מפריע לשיחה שלנו ולרישום הכתובת על קופסת גפרורים בעט ששייך לי. הידיד סילק את הערפד בתנועת יד ורשם בקפדנות את הכתובת, והערפד ריקד מאחור. אחרי נשיקה נוספת לשמן הטיגון נאלץ הידיד להסתלק לטובת הסוס הרחוק, אבל חפיסה אחת, עשרה כדורים, הם חילקו ביניהם בו במקום, והתכופפו והתחילו לנגוס בשיניים את הכדורים ישר מתוך טבלית האלומיניום. אנשים מוזרים, האם מותר לצרוך כמויות כאלה, שמיועדות לסוסים, גם אם סובלים מקדחת! וששניהם היו חולים, בכך לא נשאר לי אפילו צל של ספק! ובכלל, האם הכדורים העלובים האלה, שהוצאו מידיי בעזרת תכסיס, נועדו לסוס? שמא תרמית היא זו? אבל דבר זה יתברר כשהידיד יצלצל אצלי בדלת.

ובכן, נשאתי את קולי בצעקה: תסתכלי, על מי יש לי לבזבז — והיא נשטפת פתאום דמעות ועונה שעל אנדריי, כמו תמיד. בוכה מִקִנאה, בכי אמיתי, כמו בילדות. נו טוב, תאכלי אתנו? אוכַל. הושבתי אותה, טימקה התיישב, אכלנו לארוחת צהריים את המזון האחרון שנשאר לנו, ואחר כך פתחה הבת שלי את ידה הקמוצה ונתנו לנו כסף במשורה. הידד. זה המקום לומר שטימקה לא ניגש אל העגלה אפילו פעם אחת, והבת שלי לקחה את הילדה לחדר שלי ושם, בין כתבי היד והספרים, כנראה חילצה את הממזרה מתוך החיתולים והיניקה אותה. הצצתי בחריץ, הילדה בכלל לא יפה, לא משלנו, קירחת, העיניים שקועות בין קפלי השומן, שמנמונת, והבכי שלה אחר, לא כזה שאני רגילה אליו. טימה עמד מאחוריי ומשך אותי ביד, שנלך.

הילדה כנראה העתק מדויק של סגן המנהל שלהם, פרי היחסים אתו, כפי שנודע לי מתוך קטעי היומן של אליונה. מצאה איפה להחביא אותו גם כן, על ארון הבגדים מתחת לקופסה! אני בכל מקרה מנגבת שם את האבק, אבל היא הסתירה אותו במומחיות כזאת עד שמצאתי אותו רק בשעת חיפושי המחברות הישנות שלי, כשהפכתי כל פיסת נייר. כמה שנים הדבר הזה היה מונח שם! היא הייתה נתקפת אי־שקט בכל ביקור שלה ומפשפשת בין מדפי הספרים, ואני הייתי חרדה שתיקח גם את הספרים שלי ותמכור אותם, אבל לא. עשרה דפים, ובהם הבשורות הגרועות ביותר בשבילי!

 

אני מבקשת מכם שאף אחד לא יקרא ביומן הזה אפילו אחרי מותי.

אוי אלוהים, איזה לכלוך, באיזה לכלוך שקעתי, אלוהים, סלח לי. ירדתי כל כך נמוך. אתמול הידרדרתי הידרדרות נוראה כל כך, בכיתי כל הבוקר. כמה מפחיד כשהבוקר בא, כמה קשה לקום בפעם הראשונה בחיים ממיטתו של אדם זר, ללבוש את הלבנים של אתמול. את התחתונים גלגלתי לגושיש קטן, פשוט משכתי את הגרבונים על הרגליים והלכתי לחדר האמבטיה. הוא אפילו אמר “מה את מתביישת." מה אני מתביישת. מה שנראה אתמול קרוב ויקר, הריח החריף שלו, העור המשיי שלו, השרירים שלו, הגידים שלו שתפחו, השיער השופע שלו המכוסה אגלי טל, הגוף שלו — גוף של חיה, של בבון, של סוס — כל זה נעשה זר ודוחה בבוקר, אחרי שאמר שהוא מתנצל, אבל בעשר בבוקר יהיה עסוק, הוא צריך להיות בתחנת הרכבת (כנראה כדי לפגוש את אשתו), ועליו לנסוע מפה. אמרתי שגם אני צריכה להיות באחת־עשרה באיזה מקום. אוי חרפה, חרפה, פרצתי בבכי, ברחתי לאמבטיה ובכיתי שם. בכיתי תחת זרם המים, בכיתי כשכיבסתי את התחתונים, כשרחצתי את גופי שנעשה לי זר, כאילו צפיתי בו בתמונה פורנוגרפית, הגוף הזר שלי שבתוכו התחוללו תגובות כימיות עלומות, בעבע ריר, הכול תפח, כָּאב ושרף, התרחש שם משהו שהיה צריך לשים לו קץ, לחסל, למחוץ, אחרת הייתי מתה.

(הערה שלי: בעוד תשעה חודשים נראה בדיוק מה התרחש).

עמדתי תחת הטוש, הראש שלי היה ריק לגמרי וחשבתי: נגמר! הוא לא צריך אותי יותר. לאן אני אלך? כל החיים שלי עד אז נמחו. אני לא אוכל לחיות בלעדיו, אבל הוא לא צריך אותי. נשאר לי רק להשליך את עצמי מתחת לרכבת (מצאה לה סיבה; א. א.). מה אני עושה פה? הוא כבר הולך. טוב לפחות שעוד אתמול בערב, מיד אחרי שבאתי אליו, צלצלתי ממנו לא. (זאת אני; א. א.) ואמרתי שאהיה אצל לֶנקָה ואשאר ללון אצלה, ואמא צעקה לי משהו מעודד בסגנון “אני יודעת אצל איזה לנקה, את יכולה בכלל לא לבוא הביתה" (מה שאמרתי זה: “מה אתך, ילדה שלי, הלוא הילד חולה, את אמא שלו, איך אפשר" וכדומה, אבל היא כבר תלתה בחיפזון את השפופרת ואמרה, “נו טוב, שלום" בלי לשמוע את ה"מה כל כך טוב"; א. א.). הנחתי את השפופרת ועשיתי פרצוף אדיב, כדי שהוא לא ינחש שום דבר, והוא מזג את היין וקפא פתאום כולו מעל לשולחן הנמוך, שקע במחשבות, ואחרי כן הגיע כנראה להחלטה, ואני הבחנתי בכל אלה. אולי אמרתי בצורה ישירה מדי שאשאר אצלו הלילה, אולי זה משהו שהיה אסור להגיד, אבל דווקא זה מה שאמרתי במין הרגשה של הקרבה עצמית, שאני נותנת לו את כולי, טיפשה! (בהחלט; א. א.). הוא עמד קודר והחזיק את הבקבוק בידו, ולי כבר לא היה אכפת משום דבר. זה לא שאיבדתי שליטה עצמית, ידעתי מההתחלה שאלך אחרי האיש הזה ואעשה הכול בשבילו. ידעתי שהוא סגן המנהל לענייני מדע, ראיתי אותו באספות וזה הכול. לא יכולתי להעלות דבר כזה על הדעת בכלל, אז ברור שהייתי המומה כשהוא התיישב במזנון בשולחן לידי בלי להביט בי, אבל אמר שלום, אדם גדול ומבוגר ממני בהרבה, ואתו התיישב חבר שלו, מספר מעשיות וגונב דעת, קשקשן שיש לו בלורית עבה מאוד ושׂער פנים דליל, רפה ובהיר, גידל וטיפח הרבה זמן את השפם שעשה אותו דומה לשחקן קולנוע מהסוג שמשחק שוטרים, אבל בעצם הוא כמעט אישה. הלבורנטיות אמרו עליו שהוא תימהוני, ובעיצומם של האירועים הוא יכול פתאום להסתתר בפינה ולצעוק: “לא להביט לפה." מה זה אומר הן לא הסבירו, לא ידעו בעצמן. הקשקשן הזה מיד התחיל לדבר אתי, וזה שישב לידי, הוא שתק, ופתאום דרך לי על הרגל... (הערה: אלוהים אדירים, את מי גידלתי! הראש שלי מלבין לי מול העיניים! באותו ערב, אני זוכרת, טימוצ’קה התחיל להשתעל בצורה מוזרה. התעוררתי, והוא פשוט נבח: הב! הב! ולא היה מסוגל לשאוף אוויר, זה היה מפחיד. כל הזמן רק נשף ונשף, הצטנף לכדור קטן, נעשה אפרפר, האוויר נפלט מתוכו עם הנביחות האלה, הוא הכחיל ולא היה מסוגל לשאוף, אלא רק נבח ונבח והתחיל לבכות מרוב בהלה. אנחנו מכירים את זה, עברנו את זה, זאת בצקת הלוע וקָרֶמֶת כוזבת, דלקת גרון חריפה, עברתי את זה עם הילדים, ודבר ראשון צריך להושיב את הילד ולהרגיע אותו, להטביל את הרגליים שלו במים חמים שהומס בהם חרדל ולהזמין אמבולנס, אבל אי אפשר לעשות הכול בבת אחת, קשה לתפוס את תחנת האמבולנסים, יש צורך באדם נוסף, והאדם הנוסף — ראו מה הוא כתב באותו זמן). זה שישב לידי דרך לי פתאום על הרגל. הוא דרך פעם נוספת בלי להביט, שקוע בספל הקפה שלפניו, אבל היה לו חיוך על הפנים. כל הדם עלה לי לראש, נעשה מחניק. מאז הגירושים מסַשְׁקָה עברו שנתיים, לא כל כך הרבה, אבל אף אחד לא יודע שסשקה לא שכב אתי! ישנו באותה מיטה, אבל הוא לא נגע בי! (הפרשנות שלי: כל אלה שטויות. אני לעומת זאת התגברתי על המצב, הושבתי את הפעוט, התחלתי ללטף את הידיים הקטנות שלו, לשכנע אותו לנשום דרך האף, נו, לאט לאט, נו, דרך האף, הנה כך, אל תבכה, אֶח, אילו רק היה לצדי אדם נוסף כדי לחמם את המים! נשאתי אותו לחדר האמבטיה, הזרמתי שם מים רותחים ממש, התחלנו לנשום, התכסינו זיעה בתוך האדים האלה, והוא התחיל להירגע מעט־מעט. שמש בהירה שלי! תמיד ובכל מקום הייתי לבד אתך, וגם אשאר! האישה חלשה והססנית בעניין שנוגע לה אישית, אבל היא נהפכת לחיה כשמדובר בילדים! ומה אִמך כותבת פה? א. א.). ישנו באותה מיטה, אבל הוא לא נגע בי! לא ידעתי אז שום דבר (הערה: מנוול, מנוול אחד, נבזה! א. א.). לא ידעתי שום דבר, מה ואיך, אפילו הייתי אסירת תודה לו שהוא לא נוגע בי, הילד עִייף אותי נורא, כאב לי הגב שהיה כפוף תמיד מעל טימה, חודשיים ירד לי דם בשטף, לא שאלתי שום חברות, אף אחת מהן עוד לא ילדה, הייתי הראשונה וחשבתי שזה מה שמקובל (הערה: טיפשה את, טיפשה, היית אומרת לאמא שלך, הייתי מנחשת מיד שהמנוול מפחד שהיא תיכנס להיריון בפעם שנייה! א. א.) וחשבתי שכך צריך, שאסור לי וכן הלאה. הוא ישן לידי, אכל (ההערות מיותרות; א. א.)

שתה תה (גיהק, השתין, חיטט באף; א. א.)

התגלח (העיסוק האהוב עליו; א. א.)

קרא, כתב את עבודות הסיום לקורסים שלקח ואת דו"חות המעבדה, ישן שוב ונחר בשקט, ואני אהבתי אותו בנאמנות וברוך והייתי מוכנה לנשק לו את הרגליים — מה אני ידעתי? מה אני ידעתי? (תרחמו על האומללה; א. א.). רק את המקרה האחד והיחיד, את הפעם הראשונה, כשהוא הציע לי לצאת לטייל בערב אחרי הארוחה, הלילות עוד היו בהירים, הלכנו, הלכנו ונכנסנו למתבן. למה הוא בחר בי? בימים עבדנו בשדה, אספנו תפוחי אדמה, והוא אמר: “את פנויה הערב?“ ואני אמרתי: “לא יודעת.“ נברנו ליד שורה אחת שנעקרה מן האדמה, הוא היה מצויד בקלשון ואני זחלתי בעקבותיו בכפפות ברזנט. הייתה שמש, ולנקה שלי צעקה: “אליונה, זהירות!“ הפניתי את הראש, ולידי עמד כלב זכר וצמצם את עיניו, ומתחת לבטן הזדקר לו איזה דבר איום (הנה בבקשה, תשלחו את הבנות שלכם לעבודה בקולחוז! א. א.). קפצתי הצִדה, וסשקה איים על הכלב בקלשון. בערב טיפסנו אל המתבן, הוא טיפס ראשון והגיש לי את היד, אוֹח, היד הזאת. התעופפתי למעלה כמו נוצה. אחר כך ישבנו כמו מטומטמים, הסטתי שוב ושוב את היד הזאת שלו, לא צריך וגמרנו. ואז פתאום מישהו רשרש ממש על ידנו, הוא אחז בי וכופף אותי, עצרנו את הנשימה. הוא סוכך עליי מהסכנה בגופו, כמו בחזית, כדי שאף אחד לא יראה אותי. הגן עליי כאילו הייתי הילדה הקטנה שלו. נעשה לי כל כך טוב, חמים ונעים, נצמדתי אליו, אז זוהי אהבה, כבר לא היה אפשר לנתק אותי ממנו. מישהו המשיך לרשרש ולי כבר לא היה אכפת, הוא אמר שאלה עכברים. הוא ניסה לשכנע אותי שהכאב יעבור בפעם הבאה, אל תצעקי, תשתקי, צריך לאזור כוח, והוא אזר כוח, ואני רק נצמדתי אליו בכל תא ותא בישותי. הוא נדחף לתוך העיסה המדממת, אל תוך קרעי העור, שאב את הדם שלי כמו במשאבה, התבן תחתיי היה רטוב, השמעתי קולות צפצוף כמו צעצוע מגומי שיש לו חור קטן בצד, וחשבתי שהוא ניסה בלילה אחד כל מה שקרא עליו ושמע מאחרים במעונות, אבל זה לא היה אכפת לי, אהבתי אותו וריחמתי עליו כאילו היה בני הקטן, ופחדתי שילך, הוא כבר התעייף.

(אילו עשו ככה לבנה הקטן! אין מילים; א. א.).

בסוף הוא אמר לי שאישה היא הדבר היפה ביותר בעולם. ואני לא יכולתי להתנתק ממנו, ליטפתי לו את הכתפיים, את הזרועות, את הבטן. הוא התייפח ונצמד אליי גם, זה היה רגש שונה לגמרי, מצאנו זה את זה אחרי פרידה, לא מיהרנו, למדתי להיענות, הבנתי שאני מנחה אותו בכיוון הנכון, הוא כל הזמן ניסה להגיע למשהו, חיפש ולבסוף מצא, זהו

(זהו, סטוֹפּ! כמו שכתב משורר יפני, הביאו קונצרטינה למורה ערירית.3 הו ילדים, ילדים, את מגדלת אותם ושומרת, חיה לך וסובלת — אלה דברים שאמרה מנקה אחת בבית מרפא, אישה חצופה וגסה. היא הרסה במקל את קן הסנוניות כדי שלא יחרבנו על מדרגות הכניסה, תחבה לשם מקל וחבטה בו, ונשָׁר גוזל, די גדול.)

הלב הלם חזק חזק, והוא קלע בדיוק

(במקל, במקל)

עונג, כך קוראים לזה

(האם בן אדם הוא זה, אמר במצב של שִׁכרות בטלפון בנו של המשורר דוֹבְּרינין, שנשם בכבדות כמו אחרי קטטה, האם בן אדם הוא מי שקורעים אותו לגזרים כמו ספוג רחצה, לא יודעת למי הוא התכוון)

אני מבקשת שאף אחד לא יקרא את זה

(ילדים, אל תקראו! כשתגדלו, אז... א. א.)

ואז גם הוא התחיל לפרכס, נשכב ונצמד אליי, גנח מבין שיניו, פעפע “ססס־ססס", פרץ בבכי, טלטל את הראש... והוא אמר “אני אוהב אותך" (זה מה שהאנושות קוראת לו — פריצות; א. א.). אחר כך הוא היה מוטל שם לאורו החיוור של הבוקר, ואני התרוממתי רועדת כמו מעטפת ריקה של עצמי, עמדתי על רגליי החלשות שכאילו היו עשויות צמר גפן, ואספתי הכול. הגופייה שלי נקלעה תחתיי, והייתה ספוגה כולה בדם. קברתי את התבן הספוג בדם והרטוב, ירדתי וגררתי את רגליי אל האגם המלאכותי, לכבס את הגופייה, והוא הלך בעקבותיי, עירום ומכוסה בדם, רחצנו זה את זה, צנחנו אל תוך האגם והרבה זמן שחינו והשתכשכנו במים החומים־האפרפרים השקופים, החמימים כמו חלב. ואז ראתה אותנו וֵרוֹניקָה הממושמעת שלנו, שיוצאת בבקרים לפני כולם לצחצח שיניים ולהתרחץ. היא ראתה על שפת האגם את הגופייה שלי המוכתמת בדם, שעוד לא כובסה, וצייצה בבהלה, וסשקה אפילו צלל אל תוך המים, והיא סקרה אותנו בעיניים מטורפות ופתחה בריצה, ואני רצתי לכבס, וסשקה לבש מהר את הבגדים שלו, שהיו יבשים לגמרי, והלך. אני חושבת שבאותו רגע הוא נבהל לתמיד. זהו. יותר הוא לא נגע בי (כן, ומכל הזוועה והפריצוּת הזאת נולד טימוצ’קה הזך, היפה והתמים, אז למה אומרים שילדים יפים נולדים מאהבת אמת? טימוצ’קה יפה כמו אל, למרות כל החרפה והבושה. להחביא את הדפים האלה מהילדים! שיקראו מי היא מי, אבל יותר מאוחר, מה היא ומה אני! צריך לשים אותם בחזרה על הארון, היא תמצא אותם ממילא, תיזכר, כל השנים האלה היא מחפשת ומחפשת את היומן שלה כמו משוגעת, היא תמות אם תדע, אבל עכשיו היא רחוקה. אני כותבת את זה גם בשבילה, כדי שתבין בעצמה אילו חיים יש לה! כן! לי, למשל, שום גבר לא הכאיב, כן! מה זה בכלל כל הייסורים האלה, הכול אשליה! ארשה לעצמי גם להרהר: תראו מה זה, מהדמעות האלה, מהגניחות ומהדם, נולד רסיס דם זעיר, נקודה בתוך ביצית, ראשן אחרי הפיצוץ וההתפרצות האלה, והוא שחה ראשון על פני הגלים וחדר, וזה כל אחד מאתנו! הו הטבע הכזבן! דגול שכמותו! משום מה הייסורים האלה נחוצים לו, הזוועה, הדם, הסירחון, הזיעה, הריר, העוויתות, אהבה, אונס, כאב, לילות בלי שינה, עמל קשה, כדי שהכול יהיה טוב, כמדומה! אבל לא, שוב הכול רע; א. א.).

עמדתי תחת הטוש וגעיתי בבכי בדירה של סגן המנהל לענייני מדע, בן אדם רציני במשקפיים, והוא בא פתאום ועלה אליי לאמבטיה, הספקתי רק להשליך את התחתונים למעלה, על הווילון. הוא ניגב לי את העיניים, זז הצִדה, ישב בכריעה והביט בי, והתחיל להתנשף — הרי אתה צריך לנסוע — לא, לא, תכף — לך לתחנת הרכבת — שתיקה, המים החמים זורמים — הלוואי וזה היה נמשך כך לנצח, איך אחיה בלעדייך, עזוב אותי, מה אתה עושה, אתה תאחר.

(לא, צריך באמת להשאיר את זה לצאצאים. מה אני בהשוואה אליה, תינוקת תמימה בת יומה, אף על פי שזה בסך הכול הגבר השני שלה: הזכרים חשים בחולשתה הנשית וביכולתה לצנוח תכף ומיד על הגב מרוב אושר; א. א.)

הוא הלביש אותי וייבש לי את השיער במייבש, והתחלתי שוב לבכות כמו מוכת קדחת, כאילו אני נפרדת מאבי, כמו אז, כשאבא עזב אותנו לתמיד ואני נאחזתי בברכיים שלו ואִמי תלשה אותי ממנו בזעם, חייכה ואמרה: “מה אתך, ילדה, לפני מי את משפילה את עצמך, ואתה — לֵךְ מכאן, שלא יישאר ממך זכר" וכדומה (מצאה לה בין מי למי להשוות, בין אביה־מולידה לבין זה... אביה של קַטְיָה הממזרה... א. א.)

הוא אמר: “אל תבכי, אני אמצא אותך, תשלחי לי מכתבים רשומים, אני תמיד מקבל אותם שם, אל תאבדי אותי." מלמל ונדד ברחבי הדירה, אסף את גרגרי האבק, את פירורי הלכלוך, תלש את המצעים מהמיטה, הציע בקפדנות סדין חדש והתגלגל עליו, כדי לחקות את שנתו העמוקה לבד, ואחר כך קיפל את המצעים המשומשים, המוכתמים, עטף אותם בקפידה בעיתון, הכניס לשקית ונתן לי. “מה זה?" “תכבסי." “ואחר כך?" הוא חשב מעט ואמר: “כחלק מהתפקיד." (במקום לומר “מתנה". אז זה מה שהיא הרתיחה בעקשנות כזאת בתוך הדוד, ואחר כך גיהצה — ומה אתם חושבים — החזירה לו! אבל עשתה נכון, גברים כמוהו לא יכולים לסבול נזק חומרי ולו הקל שבקלים! חוץ מזה, זה לא מהוגן, נדמה לי. אני חושבת שהוא צדק כשלא אמר שום דבר על “מתנה". לתת מתנה כזאת אחרי הפגישה הראשונה?! אבל היה יכול לזרוק אותם לפח ברחוב. היה לו חבל? א. א.)

כשעמדנו לצאת הוא הביט בעגמומיות בשעון ובמיטה הזוגית שלו. היה אפשר לראות שהוא רוצה לנצל כל רגע ורק מחפש אמתלה כדי שוב לפתוח לי את כל הכפתורים. אבל לא היה צורך לפתוח, הוא הסתדר גם ככה, נשארנו כמעט לבושים, והוא רק אמר: “סבלנות, תכף." הכול נגמר בפשטות, משכתי בחזרה את הגרבונים, והוא אמר לי: “תעלי קומה אחת ותזמיני מעלית, אני ארוץ ברגל." כשיצאתי מהכניסה לבניין הוא כבר נסע מזמן במכונית שלו, או תפס מונית — בכל מקרה התאייד. בתחנה עמדו כמה אנשים בהמתנה לאוטובוס של יום ראשון, אבל הוא לא בא. ורק ברכבת התחתית הבנתי שהשארתי את התחתונים המכובסים שלי על הווילון בחדר האמבטיה שלו! איזו זוועה! (ידעה מה היא עושה, בטח האישה באה וגירשה אותו, טפחה לו בתחתונים רטובים של אישה אחרת ישר על הפרצוף, על המשקפיים! וגם הוא משהו, היה לו חבל לתת לה ללכת, הרי לא שילם עליה פרוטה, אז הוא סחט אותה עד הסוף, כבר לבוש! למה, למה את לא מעריכה את עצמך, לא אומרת “לא“? א. א.)

השערות בראשי ממש סמרו מאימה כשדמיינתי לעצמי שאשתו תיכנס לאמבטיה, תמשוך בווילון העמיד למים, והתחתונים הרטובים שלי יצנחו לה על הראש בתור מתנה! נסעתי הביתה קפואה כולי מבושה, עכשיו אני יושבת בלילה ומבקשת שהאדמה תבלע אותי! הלב צונח ויורד לתחתונים בכל פעם שאני חושבת על זה! הכול, הכול נבגד, חוּלַל! איך הוא הביט בי אז במזנון, כבדרך אגב, במבט מתחמק, ובינתיים הקפיד ללחוץ ברגלו על הרגל שלי, לחץ וגם הניח את ידו על הברך שלי ושרט קלות באצבעו בכיוון מעלה, אבל לא הספיק להגיע למקום שהתכונן להגיע אליו, כי התכווצתי כולי וסילקתי את ידו. הוא והחבר שלו ליוו אותי באביריות ממש עד הדלת, ופתאום הוא אמר לשותף שלו: “נצטלצל, אני צריך לסכם פה משהו," ובתגובה ההוא הרכין את ראשו הלא גברי בחצי קידה והתרחק בגיחוך רב־משמעי. וסגן המנהל רשם מהר בפנקס שלו את הכתובת ואת השעה: שמונה בערב, וגם תאריך. ונסעתי אליו עוד באותו ערב. והייתי מאושרת! כשנסעתי הייתי מאושרת! ואיזה סוף מטופש, מבזה!

 

סוף היומן.

אבל זאת הייתה אצלם רק ההתחלה. זמן קצר אחר כך טימוצ’קה ואני כמעט הפסקנו לראות את האמא הצעירה שלנו (בת העשרים ושתיים). היו לה מבחני סיום במכון, הסתיימה ההכשרה המעשית שלפני קבלת הדיפלומה (במכון ההוא למדע ולמחקר היא הגנה כביכול על הדיפלומה, אבל את כל זמנה הפנוי בילתה רק בחברת האיש המבוגר הזה — בן שלושים ושבע, אין להקל בזה ראש!), כל המחשבות רק עליו, ואחר כך הגיע הסוף. היא באה: אני צריכה לדבר אתך — גם אני, דרך אגב — אני מתחתנת — מה, הוא יהיה ביגמי, פוליגמי? אי אפשר להיות נשוי לכולן בבת אחת. “את לא מבינה, אמא." “מה, הוא התגרש מאשתו?" “א־מא, לא זה העיקר." “אה, זה העניין, את תהיי אהובתו של גבר נשוי." “א־מא, איך את לא מבינה, יהיה לנו ילד והוא שוכר דירה בשבילנו." “בשבילכם — זה בשבילך, ומה אתו?" “א־מא! הרי אני לא אביא אותו לפה, אלייך! וגם אותך לא אקח לשם," אמרה פתאום בשנאה ישנה־נושנה. “אבוא ואקח את טימוצ’קה, אבל אותך לא! אותך לא!"

היא לא לקחה אותי. אבל את דמי המזונות היא לקחה. אמנם לא במהרה. כנראה כשהבינה שהוא קמצן, כן, קמצן, ושלא ינהג בכספו בפזרנות. אהבה של אנשים כאלה היא תמיד נשגבת ואפלטונית, כלומר, הם לא משלמים על שום דבר. אהבה לא חומרית. הם תמיד זקוקים לכספם בשביל עצמם. זה הדבר האופייני: יתלו את עצמם בעבור פרוטה! כל הזמן יש להם כל מיני תוכניות — פעם מכונית, פעם מחשב, פעם מצלמת וידיאו, כל החיים הם חוסכים כסף למשהו, ואוהבים מאוד “להתחתן" בחינם, כנראה מפני שהם סבורים שההשקעה שלהם באישה היא מעין מטבע זר.

זה האדם ששילמנו עבורו, שתמכנו בו. הבת הענייה וחסרת הפרוטה שלי, אהה.

 

לילה. הפעוט נרדם. אני שומרת על קווי ההגנה, אף על פי שהבת מנחיתה עליי מעת לעת מכות מחץ: לפני חג השנה החדשה בשנה שעברה, לעולם לא אשכח, טימה ואני התכוננו לחגוג בבית, לא הוזמנו לשום מקום, כמו תמיד. הלכתי אתו לשוק האשוחים, ומהענפים שליקטנו, פלומתיים ורחבים כמו מניפה, עשינו זר כמו אשוח קטן! כמו כן גזרנו יחד מנייר צבעוני (מגזינים ישנים) דגלונים וחיות חמודות. ואז באה אליונה, מצאה זמן פנוי כדי לברך, כביכול, הביאה לטימה חתול פלסטיק כחול, יוצא דופן בכיעורו, אבל טימה לא עזב אותו, השכיב אותו לישון, ואני לא אמרתי לילד המסכן שאמו־הורתו איבדה לגמרי את הבושה ולקחה מבית המשפחה שתי קופסאות של קישוטים לעץ אשוח והשאירה לנו רק שלוש. בכיתי. אבל את שרשרת נורות החשמל הצבעוניות היא שכחה לקחת! ערב השנה החדשה קישטנו את זר האשוחים שלנו מהצמרת ועד הבסיס, ובין היתר החבאתי בנפרד מבעוד מועד, כאילו ניבא לי לבּי, בית זכוכית: גג נוצץ וחלון מכל צד. טימה אוהב להציץ בחלונות, כמו טילטיל ומיטיל, שניהם גם יחד, מ"הציפור הכחולה". לזמן לא רב הדלקתי את שרשרת הנורות והבית שלנו הזדהר. טימה ואני (פלוס מפלצת הפלסטיק הכחולה) חוללנו במעגל, ואני מחיתי בשקט את הדמעות.

בחג השנה החדשה הכנו זה לזה מתנות: טימה עטף בעיתון והדביק למעני ציור שצייר, ואני תפרתי בשבילו בובת סמרטוטים בהחלט מתקבלת על הדעת, מלבישים אותה על היד כמו כפפה, כמו בתיאטרון בובות. יש לו עכשיו ארבע בובות כאלה. קשה לי מאוד לעצב אותן, הפנים לא יוצאים יפים, יש כל מיני בעיות עם האף, אז אני פשוט מציירת פסיק קטן. אבל אני לא יכולה להדביק, לגזור ולתפור משהו למענו עד אין קץ, כי הוא רוצה לעשות את זה בעצמו, ושיֵצא לו טוב מיד, אבל מתעייף כל כך מהר! אחרי עשר דקות הוא כבר מתחיל לייבב — רך בשנים, הידיים שלו עדיין עקומות, עושה הכול לא כמו שצריך, וכעבור רגע החוטים כבר מסתבכים לו והוא מושך בהם בכעס. ואני עסוקה, אני צריכה לעבוד! הוא כבר מעקם את הפה. עווית לא רצונית.

 

ניסיתי לתת גם לאנדריי מתנה ממני, קניתי לו את הספר “כללי ההתנהגות היאה", חוברת, אבל הוא דחה אותה ודרש את המחיר הרגיל שלו, בגסות ובטלפון. ואני כבר עברתי על הטקסט הזה והדגשתי בקווים עבים כמה מן המצבים, מה שמכונה התנהגות בחיי היום־יום. אנדריי, אגב, שוב איים שיקפוץ מן החלון.

אמנם לא לי הוא אמר, אלא לאשתו. איך בדיוק היא דיברה אליו בגסות שוב? בפעם הקודמת הוא לא איים בכלל אלא פשוט כבר לא היה יכול לסבול, ובאמת השליך את עצמו מהקומה השנייה במצב של שִׁכרות מתקדמת, כמו שקבעו בבית החולים. שבר בשתי הרגליים, נפל על האספלט לרוע מזלו. היה מאושפז בבית חולים, ועכשיו הוא סובל מכאבים בעקב.

הכאבים בעקב, כמו שאשתו מודיעה, הם בלתי נסבלים, אבל למראית עין אין שום דבר. עצב כלשהו בעקב נפגע. כמתברר, הוא לא מסוגל לעשות עבודה שדורשת הליכה ועמידה, רק עבודה בישיבה. איפה תמצא לו עבודה כזאת, שיוכל גם לשכב לפעמים, רק בתחנה לכיבוי אש או בשמירה. טרגדיה, טרגדיה! עברו מאז חמש שנים. שתי הרגליים, לפני חמש שנים, מקומה שנייה.

אני פוחדת משניהם, מהבעל ומהאישה. היא אומרת בטלפון שאצלם הכול בסדר, אתמול הוא תלש לה את שרוול החלוק, אבל חוץ מזה הכול בסדר. היא אחות. עבודה קשה, אבל היא מטפלת בו ומזריקה לו משככי כאבים, מעסה את הרגל, עושה אמבטיות, והרי הוא עדיין צעיר! וגם אליונקה צעירה ממנו בשנתיים בסך הכול. אמרתי לה בפגישה האחרונה שלנו, פגישה בין אנה קרנינה לִבְנה מעל מרק מִגַב של דג שיבּוּט: תטפחי את עצמך, למי הפכת. היא הסבה את העיניים הצִדה ולאט לאט הן הוצפו דמעות, תפחו. הוצפה שוב בשנאה כלפיי. קמה, לא אמרה לא תודה ולא אני מצפצפת עליכם, אפס תשומת לב לטימה, והתגלגלה מפה עם העגלה. סחבה את העגלה ובה הילדה השמנמנה ברגל מהקומה הרביעית. העדר מעלית זאת הקללה שלנו.

 

הקנאה באחיה הייתה בילדוּת ואחר כך עברה. אחר כך, בנעוריהם, הם כמדומה אפילו דיברו במטבח בלילות והחרימו אותי, שהייתי מאזינה בשמחה לשיחותיהם, שיחות של אנשים צעירים, ופותחת כדי סדק את דלת חדרי, אבל המטבח היה חתום ונעול כמו הלבבות שלהם. וכשאנדריי נכנס לכלא היא אפילו כתבה לו מכתבים, על כך ידובר בהמשך. כתבה, עד שהביאה אלינו הביתה את הגולם הזה, שלא ידע לא לשבת ולא לקום כמו בן אדם, ואכל מתוך שכחה עצמית כל מה שהיה במקרר. העיר טֶרְנוֹפּוֹל.4 מתגלח תמיד בשיכרון חושים גמור כל בוקר לפני הראי, הצגה של חצי שעה — מלטף את עצמו במכונת הגילוח החשמלית. מדיטציה על פי כללי היוגה. את מציצה לחדר האמבטיה בגלל איזה עניין דחוף — העיניים שלו עצומות למחצה, כנראה המחשבות נודדות. טימוצ’קה צועק, רטוב, הבת שלי יושבת על האסלה ויולדת בכל בוקר, אנדריי שחזר מהכלא לא מצליח להיכנס לא לפה ולא לשם, לא לאמבטיה ולא לשירותים, קם בבוקר ויושב מטורף מזעם במטבח, ששם שמתי בשבילו כורסה הנפתחת למיטה, ומגרש אותי כדי לשתות בגפו את ספל הקפה שלו. ספל קפה מר. ובכן, כעבור שנה הוא קפץ, אבל כבר מדירת אשתו ולא מהדירה שלנו המאוכלסת יתר על המידה. לומר את האמת, הוא שם קץ לעבר שלו כפר הרבעה בריא וחסון שכבר ישב בכלא בגלל קטטה, בתקופה שאחרים משרתים בצבא. אהבה, אהבה ואהבה פעם נוספת ורחמים כלפיו, אלה הדריכו אותי כשהוא יצא מהמחנה. באתי לפגוש אותו ליד כניסה אחת לכלא בּוּטירְקָה והוא יצא מכניסה אחרת, בבגדים שעליו — הבאתי לו בגדים נקיים, אבל אל כניסה אחרת — בבגדים שעליו, בלי כרטיס, בטְרוֹליבּוסים ובאוטובוסים דרך כל מוסקבה, הרי כסף לא היה לו, ואחר כך גם ברגל. אחרי שטעיתי והתבלבלתי וחיכיתי לחינם, אני באה בריצה הביתה והוא יושב שם, בן עשרים, בתלבושת המלאה שלהם. וגם כובע המצחייה המתרומם, כך הוא קרא לו והצביע עליו, שהיה מונח על השולחן. הכול בצבע פחם אבן. והרי אצלנו אביב ויש הרבה אנשים ברחובות, כנראה כולם הביטו בו. נראה כמו גיבור, כחוש, כרעתי על עקביי והתחלתי להסיר ממנו את הנעליים. והוא אומר בשקט במטבח: “ומי זה? ומה זה בכלל?" (בדיוק אז יצא הגולם — מקף טמבל, שיָשַׁן בצהריים). אין להם יום ואין להם לילה. וטימה התחיל לייבב. זה המקום שחזרת אליו, בני. טימה לא ישַׁן אתי בלילה, אני לא ישנה בלילות. הוא לא ישן אִתם ביום כשהיו בבית, והם ישנו שניהם. אני משורר, אני תמיד ומכל בחינה בבית. אבל אז לא הייתי, והעיר טֶרְנוֹפּוֹל פתח לאנדריי את הדלת. אילו שאלות נשאלו — לא ביררתי. אף על פי כן אנדריי שואל: “אבל מי זה ומה זה?" כשהוא רואה שלקחתי לי עוד בן (הָעִיר ט.). התחלתי להסביר הכול, אמרתי שלא כתבנו כדי לא להדאיג אותו.

לא הייתי בא לפה בכלל, אומר אנדריי. הכוונה: אני מפחד שיכניסו אותי לכלא לעוד תקופת מאסר, ושהוא כבר גמר עם הכול, לא משנה לו מה יהיה אתו. כבר בשורות הראשונות של סיפורי אמרתי לו מי זה הטיפוס הזה, ובכמה מאמצים עלה לנו לחתן אותו עם אליונה. וההוא, נפוח משינה, ממש חמק על פני המטבח לשירותים ונקש שם בבריח. הבריח לא ננעל טוב, ובגלל מי בכלל צריך לנעול, כולם משלנו. כולם פשוט צועקים “יש שם מישהו", כי הבריח לא ננעל. החליד כנראה, הרי לא היה בגלל מי לנעול. ההוא נקש בבריח מרוב פחד, כמו שפן. הרי גם הוא לא שיער לאיזו משפחה הוא נכנס, וריח של איזה אבק שריפה עומד פה באוויר. הוא בקושי התחתן ועדיין לא נרשם רשמית כמתגורר בדירה. האנשים עזרו לי לחתן אותו, החברות שלה שעבדו אתם בשדה תפוחי האדמה כסיוע באיסוף היבול לחברי הקולחוז, ואלה, בכלל. ביוני טימה נולד, ואנדריי הופיע כעבור שישה־עשר יום. זו הייתה סדום אמיתית. אני רואה, זה מתחיל. הרי אני לא יודעת באיזה מצב חזר הביתה בני יחידי האהוב ולמוד הסבל. השרירים שלו צנחו, נעלם שומן הנעורים, שפתיו התפוחות קפוצות, יפהפה — אי אפשר להסיר ממנו את העיניים. בתלבושת מן המוכן בצבע האספלט.

המצב היה כזה: העיר ט. התחתן אתנו בקושי רב, נתנו לו רמז גס בדקאנט שעלולים להיות סיבוכים עד כדי גיוס לצבא אם לא יתחתן. ראינו אותו אצלנו במשפחה כשההיריון כבר הגיע לסוף החודש השמיני. אליונה שלי המיוסרת, הכאב הנצחי שלי, היא שהביאה אותו. כשכבודו בא, העידו פניו שאינם מרוצים. יש לומר “כבודם", ברבים, הנסיך הגדול של רוסיה כולה וטרנופול. הושיבו את כבודם, והם הואילו לא להביט לצדדים. אליונה נפוחה כולה, צעירונת, נראית מפחיד, בורות מתחת לעיניים, לשפתיה גוון תכלכל, השיער תלוי. ככלל, מעולם לא איבדתי שליטה עצמית בשום מצב, תמיד השיער! השיער זה העיקר, שפעת השיער החפוף, המסורק! וגם רעננות העור, אם ניחנת בה, אבל זה כבר בזכות הטיולים. פעם אהבתי לטייל, היום אני בעיקר מתרוצצת לפה ולשם.

“אליונקה," אני אומרת, “כשהייתי בהיריון אתך, לא שכחתי את עצמי. חזקי ואמצי, לכי תחפפי את הראש. מה כבר קרה? מה זה האבל הזה? מה, את בהיריון בפעם הראשונה?"

היא:

“יקירי, כבר אמרתי לך שאמא היא טיפשה גמורה?"

אפילו הוא השתפן. אבל כנראה היה עדיין בחור חזק, עוד האמין בעצמו ובכוחות שלו.

הם הלכו לחדר השני, לחדר הילדים לשעבר, והתבצרו שם, והיא הביאה לו אוכל. הם סעדו שם סלט — תפוחי אדמה עם בצל במיונז, לרגל עונת האביב, ואחר כך אכלו קדירה של מרק, אחר כך את שלוש הקציצות האחרונות, שכל אחת מהן מולאה בחצייה בלחם, תודה לאל, בשביל הגודל. חיכיתי שאנדריי יחזור מהכלא וחסכתי אוכל אפילו מפיה של אליונושקה, שלא לדבר על עצמי. אני לא צריכה שום דבר, אני בלאו הכי משמינה מכוס תה, זמנים כאלה הגיעו. הוא (הם) זללו את שלוש הקציצות. לדעתי לאליונה לא נשאר כלום. בחשאי אני נותנת לה במטבח את המנה שלי, אומרת לה, כל עוד הוא לא נמצא:

“לבחור יש תיאבון? אז תאכלי בינתיים את כל מה ששלי."

היא מביטה בי בשלווה כזאת, כולה שצף קצף, ומתחילה פתאום לבכות:

“א־נ־י מת־ע־בת! אלוהים, מת־ע־בת!"

“מה כבר קרה? הוא מת מרעב, הזה שלך, אני מבינה. אבל גם את צריכה להאכיל את הקטנצ’יק ברחם. דרך אגב, הוא יתרום את חלקו לתשלום על האוכל, או רק יזלול את שלך? מה הרווחים שלי את יודעת בעצמך, משורר לא משתכר הרבה."

“גרפומנית," ענתה על כך אליונה שלי.

מקרה רגיל.

והיא נשאה באותו זמן ברחמה את טימופיי הקטן שלה, הרי לא ידעתי, את טימקה שלי, קראו לו על שמו של אחד האבות שלו מטרנופול. הייתי נושאת אותה על כפיים, אבל איך יכולתי אז לכלכל את אליונקה ואת הקטנצ’יק, פלוס הבעל הזה שלה שתלוי לנו על הצוואר, שהשד הביא אותו עם רוח מזדמנת, את מוג הלב שפחד ללכת לצבא ולהיות מסולק מהמכון במקרה שיסרב להתחתן, נתקף בהלה שיהפכו אותו שם להומו בגלל יופיו. אם ככה, אז מה עבר על אנדריי שלי במחנה, נשאלת השאלה? מה בדיוק? איך התעללו בו שם, נשאלת השאלה, ואיך אפשר לכפר על הסבל הזה אם אתה אוכל ושותה בכספי במקומו? הבעל שלנו התחתן, לפיכך, חגגנו בצניעות בחדר הילדים עם שתי עדות, לא אלה שהיו באיסוף תפוחי האדמה, בהן הוא לא חפץ כנראה. הצגתי על השולחן סלט סלק, בשר עם אטריות ומאפה במילוי פירות יבשים. בבוקר היא בקושי פקחה את העיניים וכבר שעטה למטבח כדי להקדים אותי, וטיגנה שם חביתה משלוש הביצים האחרונות, כנראה בשביל הבעל הזה שלה בלבד. בטח עמדה מעליו והחזיקה מפית, כמו משרת של פעם. אחר כך אמרתי:

“משרת, היי משרת, היו כאן שלוש ביצים בשביל שתינו, רציתי להכין בלינצ’ס. הרי אין מה לאכול. שישלם משהו לפחות. להתחתן ככה, בתמורה למזון, זה דבר שפל. לבשל בבוקר דייסת סולת עם מים, ואיך תיניקי, במה תיניקי את הקטנה, באילו שדיים? את כחושה כולך!"

רציתי לחבק אותה ולפרוץ בבכי, אבל היא נרתעה. כך התנהלו אצלנו החיים. היא יצאה מגדרה כדי להשביע את רצון יקירה, כמו שהיא קראה לו. כך היא קראה לו. ואני פשוט הפסקתי לצאת מחדרי. כיביתי את המקרר. ראשית, בזבוז אנרגיה, שנית, איך אני, האֵם הבודדה שמטיחים בה עלבונות ושבִּתה נטשה אותה, צריכה להגיב אם אני סוחבת הביתה שני תיקים מלאים אחרי עמידה בתורים יום שלם, ו"האורח הזללני בא ואכל את הכול"? (על פי הביטוי הקולע שלה). האורחים לא נתנו לנתיב העַם אל הדירה שלנו להצמיח עשבים שוטים.5 מצבם כזוג רעב ללחם בהיריון ובירח דבש נגע ללב כולם, והיא נשאה בחגיגיות אל המטבח את תפוחי האדמה שלהם, את מאה גרם החמאה שלהם ואת הנקניק שלהם. הריחות המעוררים תיאבון מילאו את הדירה, והגיעו הדברים לידי כך שהם אפילו לקחו את הקומקום היחיד שלי. ואני, שרעבתי לפני שובו של בני היחיד והאהוב מהמחנה, וחסכתי בכל דרך שיכולתי, הרתחתי לי מים בסיר, מים ריקים ונקיים, ושתיתי תה ואכלתי לחם לארוחת ערב, בוקר וצהריים. האוכל של בית הכלא. אם הוא שם כך, גם אני כאן כך.

“אִמי השתגעה," כך היא הסבירה לאורחים שלהם את המעברים שלי מהמטבח לחדר עם סיר של מים רותחים בידיי.

הרי לא אמרתי שלום לאף אחד מהם. אבל מתברר שהשנאה שלי למושל רוסיה כולה הצליחה לגבש אותם — אמנם בצורה רעועה, ובכל זאת גיבשה אותם למשפחה מלוכדת. הם השתעשעו על חשבוני. היא הייתה זמרת סולו והוא היה הבסיס. קיצורו של דבר, אני גרמתי להם לזמר בקול אחד, כי באמת חלמתי רק ששניהם יעופו החוצה וישאירו את חדר הילדים לאנדריי, אבל לאן הם יכלו לעוף? לאן בדיוק? אמרתי להם שלא ארשום את בעלה בדירה שלנו, כך הם יקבלו מהר יותר חדר במעונות למשפחות. בבית פרצה סערה, אליונה שפכה דמעות כמים. אח, הוא התחתן כדי להירשם כתושב מוסקבה, אמרתי. שיחזור בו מהחתונה. אליונה חשבה, חשבה ונקטה אמצעים: הוא האיץ בה להודיע לי שבמקרה כזה, היא תתנגד לרישומו של אנדריי בדירה שלנו אחרי שחרורו מהכלא, יש לה זכות. הו! מהלומה. התפזרנו כולנו איש־איש לפינתו ונרגענו, כתמיד אחרי סקנדל גדול. אחר כך היא יצאה ונכנסה אליי לחדר. אני רעדתי. ישבתי ועבדתי כביכול.

“מה, את מאחלת לי שאמות?" שאלה ונשטפה דמעות (עדיין).

“למה לך למות, תחיי עם הכלבון שייוולד לך, אבל קחי בחשבון! אם המשפחה שלכם תלויה בזה שירשמו אותו כתושב, אז לומר לך בכנות, אני לא יודעת אם משפחה כזאת ראויה לקורבנות מצד אנדריי, שלא יהיה לו איפה לשים את הראש, ומצד אמא שלי בבית החולים למשוגעים!"

היא בכתה בקלות רבה בזמנים ההם, הדמעות פשוט קלחו מעיניה הפקוחות. עיניים מאירות שלי, מה עוללתן לי, מה עוללתם לי כולכם!

אני רוצה לחבק אותה, ומוזר ככל שזה יישמע, היא לא דוחה אותי. כף ידי מונחת על הכתף שלה, כתף שבירה כל כך, רועדת.

“טוב," היא אומרת, “אני יודעת שאת לא צריכה אותי עם הילד שלי, שאת תמיד צריכה את הפושע הזה. כן? את רוצה שאני אמות? או אתאדה איכשהו? ובכן, זה לא יקרה. אני מזהירה, אם יקרה משהו ליקירי, אנדריוּשָׁה ייכנס לכלא להרבה יותר שנים."

כך היא מדברת על אחיה, על הקדוש המעונה שסוכך על שמונה חברים בחזהו! על מי שהיא בכתה בגללו בלילות (שמעתי), על מי שהיא כתבה לו מכתבים שכללו כל מיני פרטים מצחיקים והתביישה לקרוא לי אותם (אבל אני קראתי והתפעלתי, כי ראיתי בה סופרת לעתיד, ופעם אמרתי לה את זה וכהוכחה ציטטתי משפט, חידוד שהיא עצמה כתבה — ופרץ סקנדל נורא ואיום, כי אני עושה חיפושים בחפצים שלה, מחטטת בהם, סקנדל איום, איום). אמנם היא בכתה בגללו בחודשיים הראשונים שלו בכלא, ואחר כך, בתשעת החודשים הנותרים, היו לה סיבות לבַכות את עצמה.

והנה עכשיו חיכו כולם לחנינה לכבוד חג תשעה במאי!6

“את, לא די בזה שאת מרגלת אחרינו ואחרי החברים שלנו," היא אומרת בקול שקט, “לא די בזה שהזמנת לנו משטרה, את גם גנבת מסשקה את תעודת החייל שלו! הוא חיפש! זה הטריף אותו!"

“כן?" אני אומרת, כי נעתקו המילים מפי. “אני גנבתי? מה אני צריכה אותו, לעזאזל, את טרנופול שלך!"

“והִגנבת אותה בחזרה יומיים אחר כך!"

פרנואידים וסכיזופרנים, פשוט הזיות של חולים במחלת הרדיפה! הזמנתי מסגר נחמד מאוד להתקין בדלת חדרי מנעול שקניתי בכספי האחרון. המסגר לקח ממני רובל והתבדח אתי, שהוא בדיוק מחפש לו אישה. טיפש, הוא בכלל לא חשד שאני כבר בוגרת ואפילו מתכוננת להפוך לסבתא! התום הקדוש של האנשים הפשוטים שכל אדם פשוט מוצא חן בעיניהם, ואין שום מכשול, לא ברמת הגיל ולא בשום רמה אחרת. למחרת הוא בא והביא בונבוניירה, וּבִתי קידמה את פניו בשאלה (אני עמדתי במרחק מה משם, בחלוק עם דוגמה של פרחי בבונג), את מי אתה מחפש. הוא הושיט לי מרחוק את האריזה ואמר שאתכבד. הוא עצמו כבר “התכבד" כהוגן. הבת שלי אמרה בהפגנתיות: “אמא! מה פתאום!" מילים שבגללן נפלה מבוכה על החתן שלי, שלָגַם כדי לאזור אומץ, והמסגר צלל אל תהום הנשייה, ובכלל התפטר מהעבודה בבניין שלנו.

אבל כשנסגרה הדלת מאחוריו, פרצה הבת שלי בצחוק:

“אמא, דווקא הוא מקרה טיפוסי של אחד שרוצה להירשם כתושב מוסקבה. תהיי זהירה, את עוד תידבקי במחלה מגונה או בכיני ערווה. אני לא אתן לך אפילו להתקרב לאמבטיה, ובטח ובטח לא לזה שייוולד."

לטימושקה היקר שלי היא לא תיתן לי להתקרב!

“עד שתביאי אישור שאת בריאה ממחלות מין."

כך היא התבטאה במהומת הניצחון שלה.

“היועצים ב“לאם ולילד“ סיפרו לכולנו על זיבה בתנאי היום־יום, לא לשתות מים מוגזים ברחוב מכוסות זכוכית, ופתאום הדבר הזה!"

כמובן, עכשיו היא אישה הגונה, רעיה ואם לעתיד, הולכת ברוב חגיגיות להרצאות ב“לאם ולילד“, הכול בסדר.

 

הלכתי, ננעלתי בחדר שלי ובכיתי זמן רב בדמעות רותחות. הייתי אז בת חמישים בסך הכול! שנותיי הצעירות, שנים עבָרוּ, המפרקים שלי רק התחילו לכאוב, לחץ הדם לא הציק לי, היה לי הכול, הכול! אמנם בלילות כבר לא ישנתי, הייתי נרדמת ומתעוררת, נרדמת ומתעוררת. ואחר כך — החיים התחילו להתמוסס כמו מפולת שלגים, אבל נכסה את זה במעטה של סוד. סוד יש לכל אחד, גם לקבר בין היתר, ואין לגלותו ברבים. אנשים זקנים מסכנים, אני מבכה אתכם. אבל צעירותי דאז, כמה לא הערכתי אותה והחשבתי את עצמי לישישה! לא, לא נפלתי ברוחי, עוד חלמתי לתפור לעצמי פעם חצאית ופעם שמלה, התרוצצתי בין החנויות שמוכרות גזרי בדים וחיפשתי מציאות, ורקמתי חלומות. ופעם רציתי לסרוג לעצמי חולצה מחוטי כותנה זולים, נגיד, מתחרת מלמלה. בכל זאת, זוהי חידה של ממש, החלומות האלה שהיו לי בעיצומן של הטרגדיות! היה עליי לרקום תחרה על גלי האפר ערב בואם של שני יצורים אהובים, טימקה ואנדריי!

עכשיו אני מתכוונת כל הזמן לתפור משהו לטימה מגזרי הבד שרכשתי אז, אבל חולצה זה לא לפי כוחי, וגם מָשוּניָה טובת הלב שלי נותנת לנו אי־אלו דברים שהבחור שלהם כבר לא לובש. לא הכול, לא הדברים היקרים, לא מעילים ונעלי התעמלות, לא ולא! דברים עלובים. וגם תלבושת בית ספר יש לי כבר, כן! אני צוברת הכול.

 

מָשוּניָה, תהיה אשר תהיה, היא בכל זאת הדבר האחרון שנשאר לי. על החיים שלי כמו שהיו פעם אין טעם ללהג כאן, לספר איך החברות שלי לשעבר התמוססו פתאום כשסילקו אותי מהעבודה, צללו אל תוך חיי המשפחה. אגב, לא אותי היו צריכים לסלק, וכל העניין מסתכם היום בצלצולי הטלפון שלי אליהן, ללא הגבלה כביכול, ובביקורים זהירים, פעמיים בחודש בערך, לצורך האכלה, אבל על כך כבר נסב הדיבור. גם על החסכנות שלי כבר דוּבּר כאן, אבל חסכתי גם אז, באותם זמנים, לפני הופעתם של שני היצורים האהובים שלי. בידי הדיירים שלי נפלה מלגת קיום ואפילו עזרה חומרית מטעם ועד העובדים, שלא לדבר על כך שהאורחים אחוזי התזזית הביאו אתם לפעמים גם זלילה בעבור הזכות לבלות את הערב בבית מחומם. ואלה מהם שנשארו ללון וניסו לגור בחדרם על הרצפה (גילויי האהבה כלפיהם נגעו מאוד ללִבּם של המטומטמים שלי, והם עודדו את הניסיונות לגור כמשפחה מרובת נפשות) — מבקשי המחסה הלילי בכלל נאלצו להאכיל את כל הערב־רב! הם גם שתו לשוכרה, קרה בהחלט. אני עמדתי איתן והקמתי מהומות בקביעות, כולל טלפונים למשטרה, מחיתי נגד העובדה שזרים מתגוררים אצלי בדירה אחרי השעה 23.00! פעם נכנסה ברקיעת רגליים יחידה משטרתית,  הקימו רעש בחדר הכניסה, העירו את הדיירים שלי ואת יושבי חדרם הליליים, ביקשו להציג מסמכים. זה הבריח את מבקשי המחסה ועורר גל של שנאה עזה עוד יותר מצד בתי. ומה שנוגע למושל רוסיה כולה, כבודו אפילו לא הואיל להעיף מבט בכיווני מרוב פחד, על “שלום" פשוט לא היה מה לדבר. טרגדיה יוונית! אנדריי, תצטרך להחזיק מעמד, אנדריי, השבעתי אותו בלבי, הם יגרמו לזה שתיכנס שוב לכלא!

אבל לא רציתי ברעתם. ראיתי את מצוקתם ובבקרים בישלתי להם שוב ושוב את שיבולת השועל שהצטיידתי בה מבעוד מועד, בשביל עצמי כביכול, זה טוב לכבד החולה שלי, ואחר כך הייתי מגלה סיר ריק אבל מלוכלך. תודה לאל, הסשקה הזה שנא שיבולת שועל מילדותו. כבודו הקיא ממנה. והבת שלי אכלה גם אכלה, תודה לאל. לא עלה בידי לברר מה עוד הוא לא סובל, עד עכשיו חיסל הכול עד הפירור האחרון. אבל לא אצלי. כשהוא לקח את הרגליים והלך לספרייה (זו הייתה תקופה של בחינות סמסטר האביב, ובכל פעם לפני היציאה הוא התארגן זמן רב, התגלח, הסתרק), הייתי משאירה במטבח גם מרק, ודגים למנה שנייה, ושוב קיבלתי פקודה לשטוף זמן רב כלים מלוכלכים, אבל לא בראשונה! לא בראשונה! כמה אהבתי את הבת שלי, את הגב הכחוש שלה, את העקבים הוורדרדים־המלוכלכים שלה בנעלי הבית הישנות הבלויות, את גבה כי את פניה לא הראתה לי. הייתי רוחצת את כולה, מאכילה אותה, הייתה שוכבת אצלי על סדינים נקיים, על כריות פוך תחת שמיכת משי (סילקתי אותה לעת עתה) כל הימים האחרונים לפני הלידה. אבל היא התרוצצה, עשתה בחינות שהוקדמו למענה, השכילה לתפוס את המורים מבעוד מועד ולעורר את רחמיהם בבטנה הנאה. הרי אני יודעת! היא סיפרה הכול בטלפון, ואני יש לי אוזניים! חוט הטלפון היה קצר, לא היה אפשר להתרחק אתו מספיק, הוא נתקע בדלת חצי סגורה. כל החדשות הגיעו לאוזניי. היא נבחנה, וממני נשלחו מכתבי עידוד לתופת האנושית שבה מתייסר אנדריי המעונה על סף החנינה, הקַיץ והחופש. והבת שלי התאמצה כל הזמן להאכיל את שוּרָה שלה. כבר התרגלתי אליו בלבי וקראתי לו “הנבלה שלנו", כנראה כחריזה למילה העתידית “אבא". אליונה הפסיקה לכתוב לאנדריי, ואני במכתבים הממריצים שלי מסרתי לו ממנה כל יום דרישת שלום ותירצתי את השתיקה שלה בתקופת הבחינות. כתבתי שמטריד אותי שאליונה לומדת יותר מדי, שאני פוחדת שתגיע לבית חולים — וניבאתי שחורות.

זחלתי בערב הביתה מהספרייה, שליקטתי בה חומר מהמדור “מאולמות בית המשפט" בעיתון (לאכול צריך), ומובן מאליו שבבית אי אפשר לעבוד, בעטיים של רעש והפרעות בדמות קולות צחוק רמים, טריקת דלת, סיפורים בטלפון שאני, אמא’לה שירדה מהפסים, מככבת בהם, פופולרי במיוחד היה הסיפור על המסגר־החולה־זיבה, חה חה! ומצאתי בבית דממה מוחלטת. בעשר בערב אין איש. אכלתי ארוחת ערב (הידד!) במטבח הריק, התרחצתי בשקט, בנוחות ובשלווה, ושכבתי לישון בשמחה ובאין מפריע במיטה הנקייה שלי, עד שהתעוררתי כרגיל בשתים־עשרה בלילה, אך הפעם לדממה מוחלטת. קמתי והתחלתי לשוטט ליד הדלת שלהם, אחר כך דחפתי אותה בבהלה — חושך. התבוננתי — ריק. נכנסתי — הספה שלהם מוצעת, אבל על הכיסוי כתם דם קרוש. כתם חלודה על רקע כחול. המחשבה הראשונה הייתה שהוא רצח אותה. השנייה, תכף אחריה — שהלידה התחילה.

שוּרְקָה בא בשתיים בלילה שיכור כהוגן, הנבלה, התנדנד על פניי בשתיקה בכיוון השירותים והקיא שם, הנבלה.

“מה קרה?" שאלתי אותו מעבר לדלת בלי גינונים. “מה קרה? איפה אליונקה?"

הוא הוריד את המים ויצא חיוור כמו מֶרֶק.

“אליונה ילדה," אמר.

“מזל טוב. מה?"

“בן."

“איפה הם?"

“בבית היולדות מספר עשרים וחמש."

והוא צנח כמו חזיר שיכור.

השארתי אותו שוכב במקום ששכב, אני לא אמא שלו שאסחב אותו. אחר כך ניקיתי אחריו זמן רב בשירותים, אחרי כן זינקתי לחדר שלהם, מצאתי שם צרור של סמרטוטי ילדים וכל הלילה כיבסתי והרתחתי את הבלויים שהם אספו ממכרים. עם זאת, הקטנצ’יק שלי חזר מבית היולדות עטור תחרה כולו, מפני שכעת התחלתי לצלצל בשיטתיות לכל הבחורות שאני מכירה ולהודיע להן בקול צוהל על המאורע המשמח. התעלמתי מהתמיהה מצִדן ושאלתי מיד, אולי, לאו דווקא אצלן אישית אלא אצל קרוביהן, נשארו בגדי תינוקות (בחנויות אין שום דבר, גילחו הכול. סיפרתי שקרים מתקבלים על הדעת, היו שם אי־אלו דברים, אבל לא לשכמותנו). אפילו לא התביישתי לשאול אם יש למישהי מהן סדינים קרועים ישנים ורכים, לחיתולים. המנוול התרוצץ בעקבות תוצאות המשאל כאילו הייתי מעבידה שלו, אפילו הביא גוש סבון לילדים, אפילו גיהץ שעות ונכנס תוך כדי כך למצב מדיטטיבי, אבל בערבים נעלם בשיטתיות, ואחרי כן היה חוזר כל הסיפור של שטיפת השירותים במו ידיי. להביא אנשים הביתה אסרתי עליו מכול וכול, אמרתי שבית שיש בו תינוק — זה לא מקום לערב־רב הזה, תכף הם יביאו אתם גם פשפשים. ובכן. הוא הקשיב, כן, הקשיב, בימים היה מביא לאליונקה עוף בצנצנת, מרק עוף בתרמוס ומיצים. פתחתי את ידי הקמוצה, וגם מה היה לו בכלל, לגור הכלבים הזה! אביו, אותו טימופיי המפורסם, נספה בים, עד היום לא מצאו את הגופה שלו, אמו נסעה וחיפשה, ואחר כך הייתה מאושפזת בבתי חולים כל חייה, כמתברר, נכה מדרגה שנייה. שאלתי במה האם חולה, דימיתי שאולי בשחפת, את זה עוד לא הביאו לנו, אבל התשובה הייתה: סכיזופרניה. תודה. אחרי השיחה השלווה שלנו במטבח שוב הסתלק המנוול לכל הלילה. מיד צלצלה אליונה בקול חלוש מבית החולים, דיברה אתי בקול נורמלי, אמרה שהילד יפה, מתולתל (ראיתי אחר כך את התלתלים האלה, ארבעה קפיצים קטנים דבוקים אל הקודקוד, השאר קרחת כמו אצל היושב ראש הסיני מאו, וגם עיניים כמו שלו). עניתי לה על כך שאצלנו במשפחה כל הנשים וכל הגברים הם יפהפיות ויפהפיים, ושגם היא ואנדריי עלו על כולם כשנולדו, ואז פרצתי בבכי. והיא נפרדה ממני מהר כשהתברר לה שהנבלה לא בבית ואין לדעת מתי יהיה.

 

נסענו שנינו בקוצר רוח, אבא הנבלה ואני, לפגוש את אהוב נפשנו. המטפלות הוציאו אותו החוצה ומסרו אותו לנבלה, אני דחפתי שלושה רובל לידה של מטפלת, הכול כמתחייב, ומיד תפסתי מונית מטונפת במקצת שהביאה לבית היולדות יולדת לא צעירה שהייתה לגמרי לבד, והפנים שלה היו אדומים. צריך היה להוביל אותה עד הדלת, את האישה חסרת הצורה, המקופלת לשניים, שהלכה על רגליה הממאנות להתיישר ונשאה את המזוודה הערירית שלה ובה הנדוניה של הילד, אבל האנשים חכמים בדיעבד, כל כך שמחתי שהמכונית מתפנה עד שכמעט זינקתי על פניה של האם הבודדה הזאת, כמעט הפלתי אותה מהרגליים, חסרת בינה שכמוני, וקיבלתי בתור מתנה מושב מוצף כולו במים. מיד הודעתי על כך לנהג, והוא יצא החוצה בשתיקה והתחיל לנגב בסמרטוט את קרבי המכונית השרוטה והחבוטה שלו והשמיע קללה עסיסית שהופנתה אל היולדת הזאת, המקופלת לשניים, שבלי ספק כבר נשאה במפשעתה את ראשו של התינוק, והלכה כמו מעולפת, מקופלת לשניים, ונשאה מזוודת עניים ישנה. עכשיו אני נזכרת בה שוב ושוב, שוב ושוב חושבת עליה, חולמת כל הזמן לפגוש אותה עם הילד, בריאה ושלמה. אבל אז היא הלכה מלוכלכת כולה בכתמים, זחלה בקושי כמו צב. היום, אם התינוק נשאר בחיים, היא בטח בחורה מוצקה בת כארבעים, והילד בן שש בערך, אם הוא נשאר בחיים. אמהוֹת, הו אמהות. מילה קדושה, ואחר כך אין לכן מה לומר לילד, ולילד אין מה לומר לכן. אם תאהבי — יְיַסרו אותך. אם לא תאהבי — ינטשו בין כה וכה. אח ואוֹח גם יחד.

ובכן, הובלתי את השלישייה שלי אל המושב הצואֶה, במשמעות מושאלת. מה שהיה שם, מים רבים. מים קדושים שהכילו בתוכם תינוק. הנהג היה מרוט ונרגז, כנראה נדר נדר לא להסתבך יותר בעסק הזה, וסקר את הקדושה שלי בחשדנות: מה אם יישפכו מים? הנבלה ישב כל הנסיעה עם התינוק בידיים מושטות קדימה. היא כיסתה בדאגנות את פניו בתחרה. זבוב זמזם במונית, כנראה הסמרטוט הרטוב משך אותו, עניינים מדממים, מה יש לדבר, כנראה הזבוב היה זבובה, מעוברת גם היא לרגל האביב. כל העניינים המלוכלכים והמדממים האלה שלנו, לכלוך וזיעה, וגם הזבובים כאן אם לא שוטפים. והלוא הם גרו אצלי כמו בבר: שופכים, מטפטפים על השולחן, מפזרים לכלוך במטבח ומתחת לכיור. מה יש לדבר, הרבה זיעה נשפכה, אבל אני ראיתי אותו, את אהוב נפשי, ראיתי אותו תמיד ובכל דבר, אפילו בפניו של הנבלה למדתי לראות את המצח הקטן הרחב שלו. הפה שלו — שלושה דובדבנים. אין מה לדבר, מי יודע מנין צץ הנבלה עם הנתונים האלה שלו. עכשיו הוא דג דגים שמנים, התחתן עם בעלת אזרחות זרה, אף על פי שהוא לא מרוויח מי יודע מה, אם לשפוט על פי דמי המזונות. הבת שלי הייתה קרש קפיצה, לא יותר, אבל היא לא קלטה את זה, כמו שהם מתבטאים, אלא ריקדה לפניו בכריעה על הברכיים.

 

שישה־עשר יום עפו כמו בחלום, לא היה לנו לילה ולא היה לנו יום. שוב ושוב הורתח משהו וגוהץ משהו, התרנגולת המרוטה שלי לקתה בעצירות, הפטמות נסדקו לה פלוס דלקת של בלוטות החלב. זאת אומרת, חום גבוה, צעקות של טימה, הנבלה מחוויר, אני שותקת. היא דרשה, אתם מבינים, שלא אעז לגעת בילד שלהם אחרי שציינתי עובדה פשוטה, שהנבלה שוב אכל מאוחר בערב עם אחד מחבריו (אני ישבתי באולם הקריאה בספרייה) את כל מה שהיה במקרר, ובבוקר, אוי! הבית ריק. אוי! הפתעה. אם אִמהּ לא תביא, לא יהיה מה לזרוק לתוך החבית ללא תחתית מטרנופול, ואני לא התחייבתי לשרת אותו. רק הוא חסר לי, הייתי אומרת לה כשהייתי נכנסת למלונה שלהם, שהייתה חמימה ועמד בה ריח של חלב ושל כבסים רעננים שהפיצו החיתולים שהבאתי במו ידיי מהמרפסת. הריח המתוק של חדר הילדים, שבו ישן משוש חיי בעל המצח הגבוה והפלומה הכהה שעל ראשו הקטן. בבת עיני. אבל אז נקרעתי לגזרים. אנדריי יבוא, במה אאכיל אותו? ואיפה הוא יהיה? ואיך נסתדר? לא ישנתי בכלל, הייתי נרדמת מתעוררת, נרדמת, מתעוררת, ושוכבת שטופה זיעה כולי. וחתיכת המשקל העודף הזה נוכח בכל מקום, יש לו בחינות כביכול. תרחמי עליי, ילדה שלי, סלקי אותו בבעיטה בלי לחשוב פעמיים, אנחנו לבד! אלך לקראתך בכל עניין, בשביל מה אנחנו צריכות אותו? בשביל מה?? שיזלול בלי מעצור כל מה שהוא שלך? שתרקדי לפניו על שש ותתחנני בפעם המי יודע כמה שיסלח לך? אבל לא אמרתי אלא זאת:

“שהנבלה ילך לעבוד, ייסע לטַייגה, לכל מקום, לא יודעת. בעולם. איפה שאבא שלו שבר את הגב. ממילא אסור לך לשכב אתו עכשיו! אני לא מתכוונת להאכיל אותו יותר!"

היא, ללא דמעות:

“זה לא יקרה. הוא בעלי. גמרנו. ואת, תכתבי את השירים הגרפומניים שלך!"

“גרפומניים, כן. זה מה שיש. אבל בזכות זה יש לכם מה לאכול!" עניתי בלי עלבון.

השיחה גלשה תמיד לנושא הזה, לנושא השירים שלי שהיא התביישה בהם. אם לא אכתוב אותם אמות, הלב שלי ייקרע לגזרים. אבל זה מה שעניתי לה:

“בקיצור, שייסע להרוויח כסף. בימים הקרובים אנדריי חוזר. הכריזו על חנינה."

הרי שמעתי במו אוזניי איך הנבלה סיכם עם מישהו בטלפון בנוגע לעבודות בטון, טען שיש לו כישורים של פועל, זה וזה, רתח בשקט בטלפון.

“הכרזה עוד לא אומרת שום דבר. אל תדברי לפני הזמן, שלא תעשי לו עין הרע."

“ואת מקווה? את מקווה שאנדריי לא יבוא? אבל הוא יבוא. הלכתי לברר, הייתי אצל עורך דין. אני לא רוצה שאנדריי, עם מערכת העצבים המעורערת שלו, שוב יאבד את השליטה, והפעם בגלל הנבלה. הרי אנדריי יוריד אותו!" אמרתי בקול רם, כי הסתמכתי על ממדי הדירה שלנו, שהנבלה ישמע. המיטה של טימקה חרקה תחתיו, היא זינקה אליו, אפילו במחווה מוגזמת. התברר שהנבלה עמד במקום, מאחורי הגב שלי, ושתק כמו תמיד. ומה היה לו לומר, למי הוא היה יכול לחדש פה משהו? הכול היה תלוי באוויר כמו חרב, כל החיים שלנו שאיימו להתמוטט. המלכודת נסגרה בחבטה, כמו שהיא נסגרת מעלינו מדי יום, אבל לפעמים גם היה נופל בול עץ מלמעלה, ובשקט שהשתרר זחל כל אחד, מָחוּץ, לפינה שלו, ורק טימקה חרק בקול תלונה, התלונן על הרעב, על תת־התזונה של אמו, על שתיקתו האדישה של אביו הנבלה, על העוני המחפיר שלי ועל ימיו של בני אנדריי במחנה המעצר.

 

אף על פי כן הגיע היום שאנדריי בא. הנבלה, כמו שכבר נאמר, ננעל (או לא הצליח) בשירותים, ואני אומרת לאנדריי:

“אני מתחננת, שתוק, תקשיב. לא כתבתי לך, לא היה טעם לכתוב שאליונה מסתובבת עם בטן השד יודע ממי. לצעֵר סתם."

“אליונה?"

“כן. מנבלה שאין לדעת מה טיבו."

“חכי. והוא פה?"

“לא הכול קרה בבת אחת. תקשיב לפי הסדר."

“אני רוצה לאכול ומסתחרר לי הראש. מספיק, אִמי."

“תכף אני מוזגת את המרק. אתה לא יודע את הדבר החשוב ביותר. הנה הלחם. כבר רחצת ידיים?"

שתיקה, כמו תמיד. הבעיה של רחיצת הידיים. מביט בי כרגיל, תערובת של רגשות במבטו. לוקח את הלחם בידיים לא רחוצות, בוצע אותו.

“טוב, אתה כבר גדול, בעניין הידיים. תאכל ככה. ובכן, נקטתי אמצעים."

“את?"

“בקשר לאליונה. אני, כמו תמיד."

“בקשר אליי לא נקטת מי יודע מה."

מקנא, כמו תמיד!

“אנדריושה, כשהיית שם לא ידעת הרבה דברים."

“ידעתי שרק אני נכנסתי לכלא, והיינו שמונה."

“שתוק, תקשיב. רק אתה נכנסת, יוצא שהיית אחד נגד חמישה, כן?"

“כבר שמעתי. זה חרטוט."

“אל תקשקש שטויות. תקשיב. בגלל זה קיבלת רק שנתיים. אילו הייתם שמונה נגד אחד, ורמסו אותו, אגב, כל השלושה־עשר, אתה שומע? כולם! נסעתי לבקר אותו בבית חולים."

“קיבלתי את מה שהגיע לי."

“הו, אתה כל כך לא צודק!"

“הו."

“אילו עמדתם למשפט שמונה איש, כל אחד מכם היה מקבל חמש שנים בִּפְנים. הבנת?"

“לשתוווק! כלבה."

“אני מתחננת לפניך!" אני אומרת. “תירגע, ילד שלי! השמש שלי חזרה! השמש של חיי! ואתה תגן עליי מהנבלה!"

הפחדן הזה נקש בבריח בשירותים כמו מטורף, כעת לא הצליח להיחלץ משם.

“אם כן, אז ככה, לפי הסדר. תאכל... כדאי שתדע, אני נקטתי אמצעים, והבנות מהקבוצה שלה הופיעו כעדות למה שקרה במתבן ואיך היא שטפה את הדם מהגופייה, בספטמבר."

“מספיק. מסתובב לי הראש."

“והוא התחתן אתה בגלל העדוֹת. תאכל, הנה תפוחי אדמה ישנים, הנה דגים מלוחים... חמאה. הוא עדיין לא אכל הכול. נבלה!"

לא יכולתי לבכות.

“מה שעבר עלינו! והוא יתום כביכול, אתה מבין. מהעיר טרנופול, בקושי הצליח להתקבל למכון הזה, וגם הצבא היה תלוי מעליו כאיום."

“היה הולך. אני הייתי הולך לצבא. רק לא זה."

“הנבלה לא הלך."

“גררתן לפה בחור צעיר בכוח. נו, אִמי, את מנוּולת."

“תאכל, תאכל, תאכל אוכל של בית."

נכנס היתום מטרנופול, אחרי שרחץ ידיים, פתח את פיו ואמר דבר מוזר:

“שמח לפגוש אותך."

הם לחצו ידיים.

“אנדריי."

“סשה."

הנבלה הושיט ראשון את ידו. לפעמים מבצבץ בו משהו, ניצוץ של תבונה.

אליונקה התפרצה פנימה, רוכסת את הכפתורים (היא היניקה כל אותו זמן), פרצה בבכי בנכונות רבה ונפלה על החזה של אנדריי.

“טיפשה היא תמיד טיפשה," אמר אנדריי במאור פנים.

“מה לעשות," הסכים הנבלה. הייתי עוקרת לו את העיניים בציפורניים.

זה היה מראה יפה — היא והשניים האלה על רקע המטבח העלוב והמטונף שלנו. אור הנעורים, אור התקווה קרן מעיניהם. הו, אילו ידעו, אילו נפקחו עיניהם לראות מה בעצם עלול לזמן להם העתיד, פרט לחשכה ולדבר היחיד שיש בו כדי לחמם בחשכה הזאת, הנשימה של הילד, אהוב נפשנו.

 

אני אוהבת אותו אהבת בשרים, אהבה לוהטת. תענוג להחזיק בידי את ידו הדקיקה, חסרת המשקל, לראות את עיניו הכחולות העגולות עם הריסים האלה, שכמו שכתבה הסופרת האהובה עליי, מטילים צל על הלחיים — ובכל מקום, אוסיף בשם עצמי. אפילו על הקיר, כשהוא יושב במיטה מתחת למנורה. ריסים עבים, קעורים, צפופים. הו מניפות! הורים בכלל, וסבתות וסבים בפרט, אוהבים את הילדים הקטנים אהבת בשרים המשמשת להם תחליף לכול. אהבה חוטאת, חובה עליי לומר, שרק מקשה את לבו של הילד ומעודדת אותו לפרוק עול, כאילו הוא מבין שיש כאן טעם לפגם. אבל מה לעשות? זה צו הטבע, לאהוב. האהבה ניתנה לנו, וגם אלה שלא מגיע להם, הזקנים, חוסים תחת כנפיה. התחממו!

הם עמדו במטבח הזה, שני האהובים שלי, ואני הייתי ספח מיותר.

“ובכן," אמרתי.

הם לא זעו.

“אנדריי, אני התנגדתי לרישום שלו פה. ואליונה מתנגדת לרישום שלך אחרי החזרה שלך מהמחנה. כך היא איימה, שיש לה זכות."

הו כוחן של מילים!

“מה פירוש?" אמר אנדריי.

“אגיד לך אחר כך," נעטפה אליונה עננה של עצבות, “בוא לראות את הבחורצ’יק שלנו."

“היית מסוגלת?" שאל אנדריי בתמיהה.

“נו, מה אתך. זאת אחת הדרכים שלי להיאבק בה. הרי אתה יודע שאנחנו חיים כמו בהמות פה."

“מילא."

הם הלכו לחדר שלהם כמו פרחים נבולים. אנדריי חזר לאכול. אני התיישבתי ממול.

“אנדריי."

“אמא!"

“שתי דקות, אנדריי, המצב באמת רע מאוד. היא רוצה לדאוג לו לרישום, ולא רואה לאן הבהמה הזה מכוון. הוא זקוק לה כמקפצה. הרי הוא יתבע ממנה את החדר בבית משפט! לזה הוא מכוון!"

“הבחור יפה. מאוד." (צחוק מוזר).

“כן, הוא היה יכול לבחור. אלמלא העדוֹת שלי. אבל כמו שאומרים, הוא רוצה פיסת צמר מהכבשה המזופתת שלנו. לפחות להירשם כתושב וללכת."

אמרתי את כל הדברים האלה בקול רם ולא התביישתי. צדקתי! כמו שהתברר, צדקתי מאה אחוז, אבל לכי תוכיחי! עלה לי במאמצים רבים להוכיח את צדקתי, כי הנבלה נקשר לטימוצ’קה. הוא אהב אותו אהבת בשרים, הוא רחץ אותו, הוא התגאה בו, בצימוק הקטן הזה, טייל אתו, והציג אותו בגאווה לאורחים הרעבתנים, שבאו כדי לזלול בחינם. הוא אהב אותו! כמה כל זה לא היה פשוט...

התברר שאני מיותרת בחיים האלה.

“קחי בחשבון," אמרתי לאליונה כשיצאתי פעם למסדרון. “לבעל שלך יש ניצנים של הומוסקסואליות. הוא אוהב את הילד."

אליונה הביטה בי במבט מטורף.

“לא אותך הוא אוהב, אלא אותו," הסברתי בצורה נגישה. “זה נגד הטבע."

אליונה פערה את פיה והתחילה לצחוק כמו משוגעת. אמנם רגע לפני כן היא בכתה בחדרה, מה שהיה אפשר לראות אפילו בחשכת המסדרון. הנבלה עוד לא בא בעשרים ושלוש אפס אפס בערב.

“ילדה שלי!" רציתי לחבק אותה, אבל אליונה ניגשה לטלפון בצחוק של הקלה, לקחה אותו לחדר שלה וסגרה למחצה את הדלת. אני הנושא הקבוע של שיחות הטלפון שלה, הארוכות כמו ליל חורף.

ואולם בת כמה הייתי אז? בטח בת חמישים בסך הכול!

אליונה בת תשע־עשרה, אנדריי בן עשרים.

זה היה מזמן, כשילדתי אותם, שניים בבת אחת תוך שנתיים, שיגעון שתקף אותי כשהשתתפתי במשלחת מחקר ארכיאולוגית, ועוד טעות עצומה שלי בבני אדם, כשאני, עלמה צעירה בת עשרים ותשע, תספורת של נער, רזון, עיניים ורגליים בלבד, ממש ילדה, ואף אחד לא הכיר אף אחד, ואני וילד אחד בחנו עוד בהתחלה את המציאה שהוא מצא מאחורי סלע, שבר חלוד, ואז הוא ניגש — מצחיק כל כך — ואמר: “בנים, מה אתם עושים פה?" נשאתי אליו את עיניי, והוא ראה אותי ונשנק, הייתי דומה כל כך לבן. מזה הכול התחיל, ימים ולילות של אושר, כשאני — משוררת שסיימה את הלימודים במכון הפדגוגי, עם ותק בעבודה עיתונאית, שסולקה מהעיתון בגלל רומן עם צייר נשוי, אב לשלושה ילדים, שהתכוונתי ברצינות לגדל ולחנך אותם (טיפשה!), ואז אשתו מיד מתייצבת ומופיעה, ואומרת לי: את לא מתביישת? — והולכת לעורך הראשי, ומיד נותנים להם את דירת שלושת החדרים שהובטחה להם כבר מזמן — הם גרו כולם בחדר אחד, פלוס אִמהּ של אשתו־כביכול, ואצלי בחדר הוא היה יכול לעבוד, אף על פי שאִמי הוכיחה אותו, בתורה, בליווי סקנדלים סוערים, שהוא נתלה לי כעול על הצוואר, בלי להתחתן (ואולם, אילו זמירות ישנות־נושנות!) — ובכן, כשאחרי ההתפטרות מהעיתון נסעתי למקום הראשון שראיתי, למשלחת הארכיאולוגית, הנה התוצאה, אנדריי ואליוֹנוּשקה, שתי שמשות. שוב כולם בחדר אחד, ואִמי מתבצרת בעקשנות בחדרה! כך חיינו לנו, ראינו מציאות מהי, לבעלי — גירושים ראוותניים בעיר קוּיְבִּישֶׁב, אשתו באה לראות אותי נושאת את כרסי לפניי, כלומר, מה פירוש לראות — הוא פתח את הדלת, ושם עמדה אשתו ואתה בנם בן החמש־עשרה, אנחנו צריכים לדבר. נכנסים, היא מעיפה לי סטירה על הלחי, שוברת את החלון, בשבר הזכוכית חותכת לה את הוורידים באבחה אחת, מדממת כולה, הוא מחזיק אותה, הבן שלו חיוור וצועק — שלא תעז לגעת באמא שלי! אִמי שרבבה את הראש פנימה, ראתה במה דברים אמורים, הביאה תחבושת (היא קמצנית, הביאה את התחבושת הישנה שלה, המכובסת, כנראה הסירה אותה מהרגל, היא אוהבת להחליף תחבושות). אחר כך לקחה אותם לחדר שלה, השקתה אותם בתה, ואני והוא ננעלנו בפנים וישבנו כמו שתי יונים, מקור אל מקור. טוב שאשתו הזקנה התפרצה, אצלנו כבר היה הכול בכי רע, הוא היה שוקע במחשבות ומתגעגע לבן שלו, לביתו, וגם לֵך תמצא פה עבודה, השכר בתחום הארכיאולוגיה נמוך, וגם הבטן שלי, ודמי המזונות. הפנים שלו נפלו. ואז היא התפרצה והפכה את הכול, חכמה שכמוה. נשים כמוה, עם תאוות הרס, יוצרות דברים רבים! משהו נהרס, את נושאת את עינייך ורואה — משהו חדש מוריק, הרה הרס גם הוא, מלקט את עצמו עצם־עצם, וחי. זה המקרה שלי, זאת פשוט אני, גם אני ממלאת את התפקיד הזה בחייהם של אנשים אחרים.

 

ובכן, הדברים קרו, ובעבר הממש לא רחוק. את מרפרפת על החיים שלך — הם, הגברים, כמו אבני דרך. העבודות והגברים, ועל פי הילדים אפשר לשחזר את סדר האירועים, כמו אצל צ’כוב. הכול נראה ווֹלגרי, ועם זאת, מה לא נראה וולגרי במבט מן הצד? אליונה נרתעת מכל המילים ומכל הביטויים שלי, אני חשה את זה. לדוגמה, שאלות מהסוג “הוא נאה?" — כשהייתה מגלה לי במקרה בכיתה ט', בתום נעוריה, פרט כלשהו על החברה שלה לֶנקָה ועל הרומנים שלה. מילים בצורת שאלה “הוא נאה?" עוררו בה תדהמה ופרץ של שנאה, אף שהייתה לי רק כוונה אחת, והיא, שלֶנקָה שלה היא סוסה שעדיין לא הטעימו אותה טעם שוט, וחבל שכך, מי יעלה על דעתו לחבק בול עץ כזה. בגיל ארבע־עשרה נודף ממנה ריח זיעה כמו מחייל, כפות רגליים במידה שלושים ושמונה, השיער מעל המצח שחור כמו שערות מברשת לצחצוח נעליים, שפם צעיר כבר מבצבץ לו, והתחת השמן שלה שעוּן על שתי כלונסאות כמין תומכות. אליונה שלי (לכל הילדות שנולדו באותה שנה ניתן השם יֵלֵנָה, בדיוק כפי שהיום כל הילדות הן קַטְיוֹת, אלא מה) העריצה את הנַפּח המשופם הזה, את לנקה, שמה של לנקה לא סר משפתיה, ואפילו בתוך היחסים שהתגבשו בינינו לקראת שנתה הארבע־עשרה (תַרפּי, תעזבי, תתקפלי, וגם התשובה החדה “מה, צנחת מעץ אלון") — אפילו בתוך יחסים כאלה, סופרו לי בשקיקה האגדות על לנקה, ברגע של שקט יחסי, עד לשאלה הראשונה ששאלתי:

“והוא נאה?"

“מה זה שייך?"

“אני מתכוונת שהוא בטח נאה?"

“מה זאת אומרת?"

אני משהה את התשובה. עליי לומר רק דבר אחד, בעצם:

“טוב, זה במובן של מי יפזול בכיוון של פילה כמוה. בכיוון של לנקה."

“אוֹ־חו־חו! דווקא בכיוון שלי אף אחד לא פוזל..."

ידוע שכל הבנות שאביהן נטש את המשפחה, סובלות כל חייהן מתסביך האישה הנעזבת, על כל המשתמע מכך.

“בכיוון שלי — אף אחד. והיא, עוד בחופשה בגאגְרי בשנה שעברה, לא הייתה לה מנוחה מהגרוזינים. נתנו לה שמונה־עשרה! והיא הייתה בת שלוש־עשרה!"

“אם לא נתנו לה שלושים, גם זה טוב."

“אמ־מא!" (כמעט צווחת).

“תשמעי סיפור. אצלם בגאגרי, ברור שהכול יכול לקרות. חברה של סבתא, דודה אוֹלְיָה, נסעה לשם לנופש עם אחותה. הן יצאו לחוף הים, בגיל שישים וחמש, בחלוקים וברגליים יחפות, נשמות שלי, והנשים דשנות, קנו חלוקים — הן הראו לי עוד במוסקבה — במידה שישים, החזה מגיע למידה שמונה, ונוסף לכול אי אפשר להבחין בו, מפני שלכל אחת מהן יש בטן של חודש תשיעי."

“טפו, מגעיל!"

“תקשיבי. הנה, היא אומרת, את לא תאמיני, סֵרָפימוֹצְ’קָה (כך הן אמרו אחר כך לסבתא שלנו) איזו הצלחה הייתה לנו על חוף הים בגאגְרי. הסבא, בעלה של אחותי, ישב אתנו פעם, ואחר כך נמאס לו והוא לא יצא אתנו יותר לשום מקום. ואלה הקיפו אותנו, מצמצו בשפתיים בעקבותינו במתיקות כזאת, אפילו את האוויר הם נישקו, לא נתנו מנוחה."

“אמא, את... (מפעפעת). אני פשוט לא יודעת... זאת וולגריוּת."

“ומה, הזה של לנקה נאה? גם הוא מגאגרי?"

“מה נטפלת אליי?" (כמעט בוכה).

עליי להדגיש שראיתי נכון, שלנקה ההיא לא שווה את האצבע הקטנה של אליונושקה שלי. בִּתי הצעירה, אליונקה היפהפייה שלי, הקן השקט שלי שחימם אותי אחרי הסערות שחוויתי עם אנדריי בתקופת ההתבגרות שלו, אליונושקה שלי הייתה אומרת בגיל תשע מילים כאלה! מילות נחמה חכמות כשאירע הקרע ביני לבין אביהם — סבתא סימה הרסה לנו את החיים! הוא מצא מישהי, שוב, במשלחת מחקר בקיץ, על פי אותו תסריט, והבן והבת עוד היו אתו שם, וכשהם חזרו אליונקה אמרה לי:

“אמא, כל כך אהבו אותנו שם. כשנסענו משם, במדורה במסיבת הפרידה, מישהי בשם דודה לֵרָה כל כך בכתה! כל כך בכתה!"

כעבור כחודש של חילופי דברים בינעירוניים, בעלי, שפניו התמלאו מורסות בגלל העצבים, נסע לעיר קְרַסְנוֹדָר הפעם, ושם הוא מתגורר היום עם לֵנָה המקוננת, עם בן כלשהו, ועם אִמהּ העיוורת. הילדים נסעו אליו, שוב למשלחת מחקר, עד שהתברר לאחר זמן שאבא שלהם טרוד מכדי להתייחס אליהם. ללֵרָה יש דירת חדר ואין סיכויים לשינוי לטובה בעתיד, הם לא ייקחו לשם את הילדים שלי. ואבא’לה שלהם התחיל לצאת למשלחות מחקר לרואנדה או לבּוּרוּנדי, לא פחות ולא יותר. הקשרים הבינלאומיים מתחזקים, אבל באפריקה יש איידס, ויש יסוד למחשבות לא אופטימיות ביותר על העניין כולו.

 

סבתא סימה חשבה שאבא שלנו הוא אוכל חינם, טיפוס חלקלק וממזר וכולי וכולי. באיזו עגמומיות היא עלצה כשבא לקחת את החפצים שלו ולהתפטר! איך הפגינה את זה! עד כמה הייתה נחמדה וחביבה כלפיי: נחש פתן שבוכה עכשיו על הכרית שלו, מייללת שכולם גונבים ממנה הכול... וגומעת ברעבתנות מהכף שמגישים לפיה, אוי כמה היא רעבתנית: מחלת הסוכרת.

התחילו להגיע דמי המזונות, אפס־אפס קוֹפֵּייקוֹת, ארבעים רובל, עשיתי חלטורות, עניתי על מכתבים במדור השירה, מישהו בשם בּוּרקין נתן לי מחסה. אדם טוב, זקנקן, שפמפם, ידיים רועדות ולחיים נפוחות כל כך, עד שנדמה כל הזמן שהוא סובל מדלקת חניכיים. “זה אצלי לתמיד!" אומר בורקין בתשובה על מילות ההשתתפות שלי, שגם אני לא סובלת רופאי שיניים ומכונת קידוח, אבל אם יש לו דלקת חניכיים משני הצדדים צריך לפנות, אחרת מי יודע מה יהיה. רובל תמורת מכתב. לפעמים מגיעים גם שישים מכתבים בחודש. שני שירים שלי פורסמו בשנה אחת, שניהם לכבוד שמונה במארס, שכר הסופרים הכולל שמונה־עשר רובל.

 

והנה מילות הנחמה החכמות שאמרה לי אליונקה שלי בת התשע, כשנסגרה הדלת מאחורי אביהם בפעם האחרונה, ואני עמדתי מגחכת, בלחיים בוערות ובלי דמעות, קרובה להשליך את עצמי מן החלון ששם, שם, אפגוש אותו כגוש בשר חסר צורה על המדרכה. בתור עונש.

“אמא," אמרה אליונקה, “אני אוהבת אותך?"

“כן," אמרתי.

 

היפהפייה שלי, שהתפעלתי ממנה כששכבה מחותלת, שרחצתי ונישקתי בלי סוף כל אצבע קטנה שלה. שהתמוגגתי מהתלתלים שלה (לאן נעלם הכול), מעיניה הענקיות, המאירות, הבהירות כמו פרחי זכריני, שקרנו מהן טוב לב, תום ורוך — וכל אלה נועדו לי... הו הילדוּת שלהם! העונג העילאי שלי, האהבה שלי לשני הגוזלים האלה כשישנו וראשיהם נחו על הכריות, החמימות השקטה בחדרי... “שׂערות באש לבנה/ על כרית לבנה זוהרות/ האף פועל ונושם כשורה/ העיניים והאוזניים חבויות." אחר כך היה הכול “טְפוּ", הכול נגזל, והושלך אל הרגליים הראשונות שנקרו בדרכה, הרגליים של לנקה הזאת. כל הימים היא אִתה, כל מחשבותיה נתונות לה, כל מיני גחמות של לנקה מוציאות את המשפחה שלנו מדעתה. אנדריי הלך מכות עם אליונקה בגלל הטלפון. הוא היה צריך לטלפן והיא חיכתה לצלצול מהתפלצת הזאת, לאן הן ילכו, ליום הולדת של מי, והאם יזמינו אותן. בכלל, הילדים שלי התקוטטו כמו משוגעים. אליונקה צווחה שוב ושוב ובאה בריצה אליי למטבח, נושאת את לועה הפתוח, המלא דמעות, בשאיפה: אי...אאה! גם זה פרט חביב מחיינו. בלילות, רק בלילות, הרגשתי את אושר האמהוּת. את מכסה, תוחבת את השמיכה מתחתיהם, כורעת על הברכיים... הם לא היו זקוקים לאהבה שלי. ליתר דיוק, הם היו מתפגרים בלעדיי, ואף על פי כן אני אישית הפרעתי להם. פרדוסק! כמו שאומרת נְיוּרָה, השכנה שלי שטוחנת עצמות.

אנדריושה שיחק כדורגל והוקי קרח, וכשעלה לכיתה י’ היו לו צלקות על הראש וּבַפּנים כמו לחתול רחוב למוד קרבות. ילדים חיוורים מפחד היו מביאים אותו מן החצר, מדדה, פעם מדמם ופעם עם כף רגל מחוררת, ופעם הרימו אותו מחוטי התיל בלי הכרה (האקטיביסטיות שלנו בחצר, שהתעודדו על רקע החירויות הפוליטיות, עדרו ערוגות, המנוּולות, ושתלו שם משהו, ותקעו בחפירות שלהן יתדות שביניהן מתחו חוטי ברזל בלתי נראים בגובה הצוואר של הילדים). בפעם אחרת שיחקו הילדים “אוּלרים"7 ברגל מחודדת של מיטה, עשויה פלדה כמובן. וַאסְיָה שמן אחד פספס ונעץ אותה ברגלו של אנדריי. באותו זמן (זה היה בצעירותי, אבל אחרי מקרה קְרַסְנוֹדָר) התארח אצלי מכר אחד שלי, גבר נאה אך נשוי, ועם זאת שיכור מוּעד, מה שלא הפריע לו להיות נאה מאוד.

“זקן," הוא אמר לאנדריי, כשהביאו אותו מדדה על רגל אחת ומשאיר עקבות מדממים בחדר המדרגות (אחר כך שטפתי ובכיתי), “זקן, זאת פציעה מרסיסים?"

“אהה," אנדריושה ענה.

כעבור שש שנים אנדריי לא חזר הביתה עד שתיים בלילה, וסבתא סימה קידמה את פניו בחדר הכניסה בצעקה פראית “תחזור למקום שבאת ממנו" וחסמה את דרכו בשרפרף, ואז קרה לי משהו בלב. בבוקר טלפנתי אַרקָדי יָקוֹבלֵביץ’ הזה, והוא אמר בקול ערני שיש לו תמיד אחרי שתייה ממושכת, אבל זמן רב לפני הסיבוב החדש:

“אנדריאָנוֹבנָה, בכל מקרה צריך להזמין אמבולנס, אף על פי שאצל הנשים התקף לב מתרחש לעתים רחוקות" (מה שמעיד על כך שארקדיי יקובלביץ’ היה מאושפז במחלקה קרדיולוגית גברים, ובקרדיולוגית נשים לא ביקר).

אחר כך שאל במה העניין. אחרי כן שאל בן כמה אנדריי.

“ואת רוצה שהוא יקום ממיטה של בחורה בצעקה ‘אמא שלי מחכה לי בעשר’? כשאני הייתי בן חמש־עשרה היה אמור להיוולד לי ילד, ואנדריי כבר בן שש־עשרה."

הוא תמיד הרגיע אותי, א. יא. הכרנו על רקע עבודה, ערכתי בשביל מָשוּניָה קובץ שירי משוררים בנושאי עמל. כבר דחקו אז את רגליי בהוצאה ובכל מקום, סיפור ארוך, לא יכולתי להראות שם את פניי, ואת הקובץ ערכה משוניה, כביכול, ואחר כך החזירה לי עשרים וחמישה אחוזים משכר הסופרים וגם נתנה לי פעמיים עשרים וחמישה רובל. די היה גם בכך לעשות אותי מאושרת. בקיצור, א. יא. היה בנו של משורר שכתב דווקא על נושא העמל. הגעתי למשורר הזה באקראי. בשעת ישיבה בספרייה אני רואה: שיר לכבוד חגי אוקטובר, עוד שניים לכבוד אחד במאי... על עמל. לא נשארתי שוות נפש. טלפנתי, ביקשתי לדבר עם יָקוֹב דוֹבְּרינין. קול של גבר אמר לי שהוא איננו, ואני שאלתי מתי הוא יהיה, וקולו של הגבר ענה לי שעל השאלה הזאת אין תשובה. נשנקתי, הלב שלי נפל מטה־מטה, אבל הסברתי במה העניין, וכך אַרקָשָה   ואני הכרנו. הוא באמת היה בחור שופע טוב לב ואשתו התייחסה לביקורִי אצלו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, נשים התייחסו אליי תמיד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, גם אם בחביבוּת, ואשתו של משורר אחד, שהסכימה בשיחת הטלפון בינינו להחזיר לי בעשר בערב את כתב היד ובו השירים שלי, שביקשתי שיקרא ויאמר לי אם עליי להמשיך לכתוב — האישה הזאת, כשצלצלתי בדלת בעשר בערב, יצאה לחדר הכניסה בלבוש חוה וכיסתה רק את שדיה, אספה אותם למקשה אחת, כרוצה לסמן לי ש"אנחנו כבר שוכבים". רֵעוּת הבעל הכבדה!8

לילה.

אבל לפי הסדר. מאור חיי הצווחני כבר נרדם ופשט את הידיים ואת הרגליים לצדדים, יתום שלי יתום, עכשיו מותר לסבתא להישאר ביחידות עם נייר ועיפרון, כי לא אוכל להרוויח מספיק לקנות עט נובע. לא אוכל להרוויח מספיק לקנות איזשהו דבר, אנדריושה שדד אותי ברצינות, זה לא כמו פעם, כשהשתולל בחדר המדרגות והצית לאות פרידה בגפרורים את תיבת הדואר שלי. הפעם הוא דרש ממני עשרים וחמישה רובל, לא פחות ולא יותר, כינה אותי בשמות איומים ובעט בשיטתיות ברגלו בדלת. הקטנצ’יק ואני ישבנו במטבח ואני אטמתי לו את האוזניים.

“אני... (צעק אנדריי) אני אכנס לגור פה, ואת תדעי מה זה (מילים איומות), תני רבע מאה, היי את! תפסת את החדר שלי — מילים שמפחיד לבטא — ועכשיו שלמי — מילים שמפחיד לבטא — אִמי!"

מקלל את אמו בקללות נוראות.

כוכבי הבהיר לא בכה, רק רעד כולו. אבל למרבה המזל, אנדריי עצמו פחדן. ואני רק נאחזתי בטימה, אבל אחר כך לא החזקתי מעמד וצעקתי בקול רם ומאיים:

“אני מזמינה משטרה! גמרנו! אני מצלצלת!"

 

אנדריי בשום אופן לא היה מסוגל להאמין שאני יכולה להזמין משטרה — משטרה למי? לו, האומלל, שמעולם לא התאושש מהמחנה, שלא יכול לשכוח מה עוללו לו שם, שלא יכול להשתקם ולהיות שוב בן אדם, ומבקר כל הזמן אצל הידידים שלו כביכול, אלה שבגללם נכנס לכלא, גוער בהם כל הזמן, ואוסף שטרות של שלושה וחמישה רובל בדרך של סחיטה — כך אני חושבת, מפני שפעם חיפשה את אנדריי איזו אמא משוגעת לגמרי של אחד מחבריו לפרשה שנעצר בעטיה. הקול גועלי:

“אַלוֹ! אַלוֹ!"

“הלו," אני אומרת.

“אַלוֹ!" (צועקת בדאגה). אני יכולה... זאת הדירה של כך וכך? אלו!"

“לא," אני עונה.

“אנדריי כך וכך לא נמצא? אלו!" (בחרדה כזאת)

“הוא בכלל לא גר פה. מי מדברת?"

“לא חשוב."

לא חשוב, זאת אומרת שלום־שלום. אבל לא ולא.

“אלו! אלו! ואיפה הוא?"

“אני לא יודעת."

“הוא לא עובד יותר בתחנת כיבוי אש? צלצלתי לשם."

איזו כלבה!

“לא, הוא עובד עכשיו במשרד ממשלתי."

שתצלצל למדורי כוח אדם בכל משרדי הממשלה.

“כן? אפשר לקבל את הטלפון? אלו!"

יכולתי לראות אותה בצורה מוחשית, בהלה בפניה, האוזניים בוערות.

“זה טלפון סודי," אני אומרת.

“..."

“אני לא יודעת מהו."

“מדברת אמא של חבר שלו איוון. הוא לקח מאתנו מעיל עור אחרי שביקר אצלנו כשלא הייתי בבית. אלו! את שומעת?"

“תחפשי אצל הבן שלך, מה, עוד לא הכניסו אותו לכלא בגלל הפרשה של אַליוֹשָה ק.? הרי מתחילים לבחון את העניין מחדש!"

(הבן שלה הוא שלובש עד היום את הסוודר של אנדריושה, זה שקניתי לאנדריי ליום הולדת בכספי האחרון).

“דרך אגב," אני אומרת, “אולי איוון יכול להחזיר לי את עלות הדברים שהוא גנב ממני?"

השפופרת נטרקה.

 

כוח אפל ומצמית, תשוקה טרופה ועיוורת — לרגליו של בנך האהוב ליפול כמו הבן האובד, שיר.

 

אנדריי אכל את הדגים המלוחים שלי, את תפוחי האדמה שלי, את הלחם השחור שלי, שתה את התה שלי, וכמו קודם לכן, גם אחרי שחזר מהמחנה אכל את המוח שלי ושתה את הדם שלי — נלוש כולו מהמזון שעל שולחני, אבל צהוב, מלוכלך, עייף עד מוות. אני שתקתי. המילים “לך להתקלח" סירבו לצאת מפי, אבל נתקעו בגרוני כמו עלבון. מהילדות עורר בו המשפט הזה בחילת תיעוב (מפני שהמשפט הזה השפיל אותו, זה ברור, הזכיר לו מה ערכו, מיוזע ומלוכלך, בהשוואה אליי, נקייה תמיד, מקלחת ארוכה פעמיים ביום: חום שאחרים דואגים לספק! חום שמספקת תחנת החימום המרכזית, באין לי מקור חום טוב מזה).

“תני לי כסף."

“איזה כסף?" פרצתי בצעקה. “איזה כסף אתה רוצה? אני מאכילה שלושה פיות!"

כן! ואני הפה הרביעי! הכול עשוי פה מדמי וממוחי!

כך קראתי שוב ושוב, אבל באותו זמן היו לי חמישה ר’ בתיק הקטן וחלק בתיק הקטן וחלק בקופת חיסכון, אמא דאגה לחסוך לעת צרה, וחלק נוסף מתחת לבלטה, מפני שאחרי שדיברתי עם כל מי שהכרתי ועם כל מי שלא, קיבלתי חמישה תרגומי שירה משפות שלא ידעתי, וגם ציידו אותי בתרגום מילולי, כי הרי: בני הדיסידנט בכלא בגלל אישום כוזב, הבת שלי ילדה תינוק כמעט בלי בעל, יש לי שני סטודנטים בלי מלגה על הראש ונולד לי נכד, אח, אח, נעליים, חיתולים!