השקרים שמספרים לנו

פרק 1: לוסי

מגיש פודקאסט החליט לנסות להרוס לי את החיים, אז אני הולכת וקונה עוף.

אני מתכננת מה אני הולכת לעשות עם העוף הזה בזמן שאני יושבת בתא שלי בחברת ההשקעות 'וולטר ג'יי בראון' ומחכה שיפטרו אותי. הפסקתי להעמיד פנים שאני עובדת כבר לפני שעתיים. עכשיו אני סתם בוהה במתכונים בטלפון שלי וחולמת על לתקוע לימונים בתחת של תרנגולת.

זה עוף התנצלות, לחבר שלי.

זה כמו עוף אירוסים. זה שהאישה מכינה לחבר שלה כדי לשכנע אותו להציע לה נישואים? רק שזה עוף "מצטערת שלא סיפרתי לך שאני החשודה העיקרית ברצח של חברה שלי.״

או בקיצור, עוף התנצלות.

"לוסי?"

אני נושאת מבט ממסך הטלפון ורואה את הבוס שלי עומד ליד דלת המשרד שלו. הוא מסדר את העניבה ומכחכח בגרונו.

"תוכלי להיכנס למשרד שלי לרגע?" הוא שואל.

סוף־סוף. ברור שהם החליטו לפטר אותי הבוקר. קירות זכוכית במשרד הם בחירה מוזרה באופן כללי, אבל הם נעשים מוזרים פי כמה, כשיש לך פגישה עם שלושה מנהלים אחרים, וארבעתכם לא מפסיקים להציץ בגנבה בעוזרת שלך — שעליה הם מדברים ללא צל של ספק — לכל אורך השיחה.

"אין בעיה." אני תוחבת את הטלפון לכיס המכנסיים והולכת אחריו לתוך משרדו הנקי למשעי.

הסדר המופתי מכה אותי בתדהמה אפילו אחרי קרוב לתשע שנות עבודה תחתיו. הקירות בצבע בז' עירומים לחלוטין. אין אף קרטון שנדחק לאחת הפינות. השולחן ריק לחלוטין, מלבד המוניטור והמקלדת.

כשג'רי הַאוֵול עוזב את המשרד מדי ערב, הוא מקפיד לא להשאיר אחריו שום עקבות שעלולים לרמוז שהוא שהה בו בכלל. הוא כנראה החמיץ את הייעוד שלו כרוצח סדרתי.

מצד שני, הוא בסך הכול באמצע שנות הארבעים שלו. יש לו עוד זמן להתחיל להתמסר לתחביב חדש.

אני מתיישבת על הכיסא מעברו השני של השולחן ומנסה להעלות על פניי ארשת נעימה. כזו שלא תסגיר את העובדה שאני מדמיינת אותו ברוגע כרוצח המונים.

(זו תופעת לוואי של להיות מואשמת ברצח: את מתחילה להקדיש הרבה מאוד זמן למחשבות על הנושא. את מתחילה להתרגל אליו.)

ג'רי שולח יד לגעת בשערו ואז משלב את ידיו במהירות על השולחן. הוא עושה את זה לעיתים קרובות. אני חושבת שתמיד היה לו הרגל לשחק עם השיער שלו, אבל עכשיו הוא מקריח, ומה שנשאר מהשיער שלו קצוץ קצר מאוד.

"אני מצטער, לוסי, אבל אנחנו חייבים להיפרד ממך," הוא אומר, להפתעתו של אף אחד.

אני מהנהנת.

"לצערי הרב, אנחנו בתקופה של קיצוצים." הוא נועץ מבט בנקודה ממש מעבר לכתפי, במקום להסתכל לי בעיניים.

"העוזרות האישיות יעבדו בשביל שני מנהלים במקביל. צ'לסי תעזור גם לי וגם לרֵיימונד. אני מצטער."

וואו, צ'לסי ממש נדפקה מכל הסיפור הזה. עכשיו היא תצטרך לעשות עבודה כפולה בשביל אותו הכסף, והכול בגלל פודקאסט פשע אמיתי.

"אני מבינה."

אני קמה על רגליי. נראה שג'רי נושם לרווחה כשהוא מבין שאני לא מתכוונת לעשות רעש.

מבעד לקיר הזכוכית האומלל של המשרד אני רואה מאבטח שכבר עומד וממתין ליד השולחן שלי. זה ההליך המקובל כשמפטרים מישהו, אבל אני לא יכולה שלא לשים לב שכל שלוש העוזרות שחולקות איתי תא נסו על נפשן.

נראה שאנחנו לא הולכות לעשות סיבוב דרינקים של "באסה שפיטרו אותך כי את חשודה ברצח" בעתיד הקרוב.

השולחן שלי לא מסודר כמו של ג'רי, ולוקח לי כמה רגעים לאסוף את הספל, בקבוק המים, התיק וכמה שפופרות של משחה נגד יובש לשפתיים. המאבטח לא גורע ממני עין אפילו לשנייה.

הוא מצעיד אותי לעבר המעלית דרך המשרד שדממת מוות ירדה עליו פתאום, בזמן שכולם צופים בנו או מעמידים פנים שהם לא רואים. צ'לסי נראית מעוצבנת.

אני נכנסת למעלית. הדלתות מחליקות ונסגרות.

המאבטח רוכן לעברי בחיוך. אחת משיניו הקדמיות מטפסת על שכנתה.

"נו, באמת עשית את זה? באמת הרגת אותה?"

אני נאנחת.

"אני לא יודעת."

"את מדברת ברצינות? זאת האמת?"

דלתות המעלית שבות ונפתחות בדנדון. אני יוצאת החוצה ומעיפה אליו מבט מעבר לכתפי.

"האמת לא משנה."