התאבדות המערב

פתח דבר

ג'ון או'סליבן1

ג'יימס ברנהם נתפס בדרך כלל כאנליסט קר ומנוכר של פוליטיקה עולמית ושל התנועות האידיאולוגיות במאה העשרים. תיאור זה הולם בהחלט את רוב חיבוריו הגדולים, כגון המקיאווליאנים (לדעתי, ספרו הטוב ביותר) והמאבק על העולם (ספרו החשוב ביותר). הוא מתיישב גם עם העצות המופיעות באותם חיבורים בנוגע להערכה ולהתמודדות עם פוליטיקה ועם אידיאולוגיות עולמיות. סביר להניח שהוא גם משקף את תפיסתו העצמית כריאליסט מפוכח המזהיר אנשים לא לבטוח בסיסמאות אידיאליסטיות הממסכות את המציאות האכזרית של כוח באשר הוא.

ברוב כתביו נדמה שהוא אומר: עולם זה אינו אלא עמק הבכא. אל תצפו ממנו לצדק. הרשע מתערה כאזרח רענן. בגידות ואכזבות הן מנת חלקו של הצדיק. הטוב ביותר שאנו יכולים לקוות לו הוא שאיזון כלשהו בין אדונים שונים, בין רעות גדולות וקטנות, יאפשר לענווים ליהנות משגשוג מתון וזמני. תמרנו את דרככם אל קרחת היער הזאת כמיטב יכולתכם.

מימרותיו הידועות מהנשיונל ריביו (לדוגמה: אי־אפשר להשקיע בדיעבד) — שם הוא זכור על ידי מכריו כעורך שקט, סמכותי וקפדן, ועמית אדיב מתחת לחזות חיצונית מאופקת וג'נטלמנית — מקרינות אותו טון יבש ופיכח הגוער בנטייה האנושית להונאה עצמית.

כמה ממבקריו של ברנהם, ובראשם ג'ורג' אורוול, מקבלים את הדיוקן העצמי הזה של האמן כמנתח מדעי ואפילו א־מוסרי של פוליטיקה של כוח. ואומנם, ביקורתו של אורוול כוללת את ההאשמה שברנהם נהנה מדי כשתיאר את האילוצים נטולי החרטה המניעים את האדם לדכא ולרצוח אחרים בעיתות אי־ודאות. הוא התקרב, כתב אורוול, לסגידה לכוח במסווה של ריאליזם.

כל אותם היבטים של אישיותו הספרותית של ברנהם, אולי חוץ מהאחרון שבהם, עולים בקנה אחד עם ייצוגו כמנתח ריאליסטי, חסר רגש כמעט. אבל רושם זה מתפוגג לאחר קריאת כמה עמודים מהתאבדות המערב. כל קורא יודה: זוהי יצירה של כותב מעורב ונרגש המגיב בלהט לאירועים ברחבי העולם, הנראים בעיניו כמצויים בין שערורייה לטרגדיה.

הריאליזם עודנו שם, כמו תמיד, וכן הנימוקים הלוגיים הקרים. אבל הם אינם מובעים בקרירות, גם לא בתרעומת, שכן זעם נוסח המלך ליר על מזג־האוויר הפוליטי הוא מבחינת ברנהם אחד מסימניו של הליברליזם האמריקני המודרני. נהפוך הוא, הריאליזם והלוגיקה מובעים בסרקזם, בשנינות, בפראות, ולעיתים במעין הנאה נואשת ממצעד האיוולת של יריביו המושבעים מהמחנה הליברלי.

התאבדות המערב הוא הספר הראשון שבו אוחז ברנהם בצווארוניהם של קוראיו ומטלטל אותם במקום להצביע בשקט על העובדות הברורות שהצליחו לחמוק מהם. טיעוניו חזקים כתמיד, אבל לעיתים אינם מתועדים באותו דקדוק. הוא מבסס את טיעונו נגד הליברליזם על תובנות נועזות כשם שהוא מבססו על ההיקש הלוגי הרגיל שלו. סגנונו נבואי יותר מאשר מקצועי. אי־צדק ואיוולת אינם משעשעים אותו עוד; הם מעוררים את זעמו. ברנהם מרופף כאן את העניבה, והתוצאה אולי אינה ספרו הטוב ביותר, אבל בהחלט ספוג־ההשראה שבהם.

מה סיפק לו את ההשראה? הרשו לי להציע שלוש אפשרויות:

ראשית, כפי שכתוב במבוא המשובח והמאלף של רוג'ר קימבל, חייו של ברנהם היו רצף של מחויבויות מוסריות, פוליטיות ואומנותיות שונות, עד שהוא התקבע בשנות החמישים. הוא היה אסתטיקן בשנות העשרים, טרוצקיסט בשנות השלושים, תיאורטיקן של קולקטיביזם אוליגרכי (ראו אורוול) במחצית הראשונה של שנות הארבעים, אסטרטג אנטי־קומוניסטי במחצית השנייה, ומייסד של שמרנות אמריקנית חדשה בשנות החמישים. אלו שינויים של אדם שהיה בעל קשב חד לרוח התקופה אפילו כשהתנגד לה בתוקף. ככזה, הוא ניבא בשנות השישים המוקדמות את שיקרה בסוף העשור. ורגישות מכושפת זו שינתה את הטון של טיעוניו אפילו כששִחזר חומרים ישנים מִימיו כמרצה.

שנית, הניגוד בין המציאות האובייקטיבית של תחילת שנות השישים לתגובת קובעי המדיניות הליברלים היה בוודאי מרתיח מבחינת מתבונן בעל תובנה ויכולת כברנהם. על אף העליונות הכלכלית, הצבאית והמוסרית של המערב, ובייחוד של ארצות הברית, הם קרטעו בכל מקום בחוסר ביטחון, ואפילו נסוגו — בהונגריה, בסואץ, באלג'יריה, בווייטנאם, במפרץ החזירים וכן הלאה. ברנהם טען בעד גרסה של לוחמה פוליטית שתכליתה ערעור הסובייטים. הוא סבר שתורת הבלימה אינה מספקת, ושאפילו גישה זו נאכפת בחולשה.

שלישית, אפילו כשסייע בהקמת "הקונגרס לחופש תרבותי" בשנות הארבעים כדי לגייס את המעמד הליברלי המשכיל של אירופה לצד האנטי־קומוניסטי, הוא חש שהאינטלקטואלים הליברלים משני צידי האוקיינוס האטלנטי ינהרו לעבר "ניטרליות" של שקילות מוסרית ברגע שבו תיאלץ ארצות הברית לנקוט פעולה בינלאומית כלשהי שאי־אפשר יהיה להצדיקה במונחים ליברליים פשטניים.

באותו שלב הוא כבר ידע שהסדר העולמי המערבי הוא הסדר החופשי ביותר, המשגשג והצודק ביותר הזמין לאנושות באותה עת. הוא הביט אל תוך נשמתו של הליברליזם האמריקני וראה את החלל הנמצא שם. הוא יכול לנחש את העתיד לבוא, ובתגובה השליך הצידה את איפוקו הרגיל והאשים את הליברליזם בהיותו הדוקטרינה שפייסה את המערב עם תבוסותיו המיותרות ועם התמוטטותו הקרבה.

עלינו לקרוא כנראה את יצירותיו האחרות של ברנהם לאור התאבדות המערב. אבל עלינו גם לעקוב אחר האור שהוא מטיל על שנותיו האחרונות. על ערש דווי שב ברנהם לכנסייה הקתולית שנטש בשנות העשרים לחייו, וככל הנראה, כפי שמציין רוג'ר קימבל להלן במבוא, לא בעקבות חשבון נפש כלשהו. מה הניע את שיבתו לדת? רק האל יודע במלואן את הסיבות להתקרבותו של אדם לאמונה. אבל לא יהיה זה מפתיע אם אדם שלא יכול לסבול אי־צדק ובו בזמן ראה בבירור שאי־צדק הוא דרכו של העולם יבקש — ובסופו של דבר יצטרך — עולם אשר בו הרשעים כבר אינם משגשגים, הצדיקים אינם סובלים, והמנתח הנבון יכול להתפנות לעיסוקים נעימים יותר מחשיפת עוולות ואיוולת.

1 ג'ון או'סליבן הוא עיתונאי ופרשן פוליטי בריטי. שימש יועץ וכותב נאומים למרגרט תאצ'ר. את פתח־הדבר הזה כתב למהדורת היובל של התאבדות המערב בשנת 2014.