התגלות סודית

1

אשרף התעורר, לקול דלת נטרקת ולטעם הדם בפיו. דם ואבק.

הוא שכב עם הפנים כלפי מטה, ראשו וצלעותיו בוערים מכאב, וכל שאר גופו חבול. הוא כפה על עפעפיו להיפתח. הוא היה בחדר חשוך, מואר רק באור הירח, שחדר מבעד לחלון קטן וגבוה.

ואז הגיעו לאוזניו קולות גסים, המדברים בניב מקומי לא מובן. שלושה גברים, הוא ספר, מתרחקים משם. הוא התאמץ לשמוע, מעל לחבטות חסרות הרחמים שהלמו בראשו.

הם יהרגו אותו מחר. אחרי שקדרי יגיע, ליהנות מהמחזה ולשלם להם על החטיפה המוצלחת.

אשרף חשק את לסתו והתעלם מדקירת הכאב בראשו.

מובן שקדרי עמד מאחורי זה. מי עוד יעז? מנהיג השודדים החל לראות בעצמו כראש מחוז, בשנים האחרונות של שלטון אביו של אשרף.

השייח' הזקן הגיב לאט, כשהתמודד עם בעיות במחוז הנידח הזה, העני והמפגר ביותר במדינה. הוא עזב את קדרי לבדו, כל עוד השודד ארב רק לעם שלו.

אך אשרף לא היה עשוי מאותו חומר כמו אביו. השייח' הזקן מת ואשרף הכניס שינויים, שינשלו את קדרי ממעמדו.

הוא לא היה יכול לצפות לרחמים מצד שוביו.

אשרף לא היה נאיבי, להאמין שקדרי יישא וייתן על שחרורו. האיש ילחם למען הארגון שלו, בדרך היחידה שהכיר: באלימות.

איזו דרך טובה יותר הייתה, להפחיד את תושבי הכפר המסכנים, מאשר להוציא להורג את השייח' החדש? להוכיח שלמודרניזציה ולשלטון החוק לא היה מקום בהרים, שהכירו רק את סמכותו של קדרי במשך שני עשורים?

אשרף קילל את הלהיטות שלו, לבוא לראות פרויקט השקיה חדש, ולקבל את ההזמנה לצאת עם מדריך מקומי בלבד ושומר ראש אחד לאזור, שהיה לכאורה בטוח עכשיו לחלוטין.

בטוח!

בטנו התכווצה, כשחשב על שומר הראש שלו, באסים, שנזרק מסוסו על ידי חוט תיל שנמתח בין שני סלעים.

אשרף קפץ מסוסו כדי לעזור לו, אך נעצר על ידי תוקפים. הוא חש מעט סיפוק, מהידיעה שהם לא הכריעו אותו בקלות.

האם באסים חי? בטנו של אשרף התכווצה, למחשבה על שומר הראש הנאמן שלו, שננטש במקום בו נפל.

זעם געש בבטנו. אך הזעם לא יעזור עכשיו, אלא רק חישוב קר. הוא מוכרח למצוא דרך לצאת משם. או להעביר את מיקומו למי שמחפש אותו.

אביו תמיד אמר, שיש לו מזל של השטן. זו הייתה האשמה לגלגנית, לא הערכה מלאת חיבה, אבל לראשונה, מצא אשרף את עצמו מקווה שהזקן צדק. הוא היה צריך קצת מזל. ואנרגיה לזוז.

רעש קל שבר את חוט המחשבה שלו.

הוא לא היה לבד.

אשרף סירב לשכב שם ולהמתין למותו.

תוך התעלמות מהכאב שהתפוצץ בגופו במהלך התנועה, הוא התגלגל וקם על רגליו, אך נעצר בפתאומיות, זרועו הימנית נמשכת לאחור. אשרף הסתובב, וגילה שהוא כבול בשרשרת לקיר. הוא סב סיבוב נוסף, כה מהיר שראשו החבול הסתחרר וכאב נורה בצלעותיו. אך עם גבו לקיר, רגליו פשוקות, הוא היה מוכן להתמודד עם כל תוקף.

"קדימה. הראה את עצמך."

שום דבר. אין תנועה. אין קול.

ואז, מתוך החשכה, משהו נצץ. משהו חיוור, שהאיר באור הירח הקלוש.

השומר שלו היה בלונדיני?

אשרף מצמץ. זו לא הייתה הזיה.

מי שזה לא היה, הוא לא היה מקומי.

"מי אתה?" הוא עבר לצרפתית, אחר כך לאנגלית, ושמע קול נשימה.

אנגלית, אם כן.

הדממה הלכה וגברה, מגבירה את המתח שלו.

"אתה לא יודע?" זו הייתה לחישה, כאילו הדובר פחד להישמע.

אשרף קימט את מצחו. האם המכה בראשו פגעה בשמיעתו? זה לא היה יכול להיות, ובכל זאת, זה נשמע כמו –

"את אישה?"

"אז, אתה לא אחד מהם." קולה היה שטוח אך מתוח, כאילו יצא תחת לחץ.

לחץ, שהוא יכול להבין.

"ב'אחד מהם' את מתכוונת ל...?"

"לאנשים שהביאו אותי לכאן. הגברים ש..." אשרף שמע צמרמורת בקולה "...חטפו אותי."

"אני בהחלט לא אחד מהם. הם חטפו גם אותי."

ועל כך ישלמו להם. אשרף לא התכוון למות, במה שהניח שהיא בקתת רועים, לפי ריח בעלי חיים. אם כי השרשרת והאזיקים שכבלו את ידו הצביעו, כי המקום משמש למטרות אחרות וזדוניות. הוא שמע שמועות, שקדרי היה מעורב בהברחת אנשים. בפרט נשים, שנעלמות לעיתים ללא עקבות ונמכרות לקונים חסרי מצפון, מעבר לגבול.

הזוהר החיוור התקרב. אשרף ראה אותה כעת. שיער כסוף, עור חיוור ועיניים שנראו חלולות, בצללים. היא בלעה את רוקה והוא ראה את התנועות של גרונה. רוגע שהסתיר פאניקה. לפחות, לא הייתה היסטרית.

"האם נפגעת?" הוא שאל.

התנשפות משועשעת קיבלה את שאלתו. "זו השורה שלי. אתה זה שמדמם."

אשרף השפיל את מבטו. כשהזיז את חולצתו הקרועה לצד, גילה חתך ארוך, שכבר לא דימם. חתך מסכין, ניחש, אך לא עמוק.

"אני אחיה."

למרות מוניטין הפלייבוי, שממנו נהנה אשרף בעבר, הוא שירת בצבא. בתפקיד שאביו וידא שיהיה קשה ומסוכן יותר מהרגיל. אשרף ידע מספיק על פצעים, כדי להיות בטוח שיישאר בחיים, עד שהמוציא להורג שלו יגיע, מחר.

"מה איתך?"

טורי בהתה בו, רוצה לצחוק ולבכות בו זמנית.

אלא שדמעות לא יעזרו. והיא חששה שאם תצחק, תהפוך להיסטרית.

"רק שריטות וחבלות." היה לה מזל, והיא ידעה זאת. הלסת שלה כאבה, במקום שבו סטרו בגב היד על פניה, אבל זה היה הגרוע ביותר. למרות ניצוץ הרעב שראתה בעיני שוביה, כשהם באו לפקח עליה, הם לא נגעו בה, אלא רק כדי להכניע אותה ולהשליך אותה לכאן.

כשהיא מתבוננת באיש הפצוע זה, היא נרעדה, חושבת שהיא יצאה בזול. עד כה.

הוא היה חסר הכרה, כשהשליכו אותו על רצפת העפר. או שהוא השיב מלחמה או שהייתה להם טינה נגדו, ולכן היכו אותו כך.

היא לא הספיקה לחקור, כמה חמור הוא נפצע. חולצתו נקרעה וראשו דימם מצד אחד. למרות זאת, הוא עמד זקוף. חולצתו הקרועה הייתה תלויה על כתפיים רחבות וישרות ומכנסיו המאובקים נצמדו לירכיים של פרש. הוא נראה כשיר ועוצמתי, על אף פצעיו. מתחת לזוהמה, תווי פניו היו בעלי עצמות חזקות, שלדעתה היו נאים או לפחות מרשימים.

האם תראה אותו באור היום, או שיבואו להוציא אותה משם לפני כן? אימה חלפה בעמוד שדרתה והפכה את רגליה לג'לי. פאניקה עיוותה את בטנה, כשדמיינה מה צפוי לה.

"איפה אנחנו?" כמוה, הזר שמר על קול נמוך, ובכל זאת, משהו בנימתו החלקה והעמוקה, הקל על חלק מהמתח שהציק לה.

"אי שם למרגלות הגבעות. לא יכולתי לראות מגב הטנדר." היא כרכה את זרועותיה סביב בטנה, נזכרת בנסיעה ההיא, יושבת מול זר קודר עם סכין בידו.

"יש כביש?" האיש שלפניה הסתער על זה.

"בחלק מהדרך. הלכתי את החלק האחרון בעיניים מכוסות." זו הסיבה שברכיה היו משופשפות, לאחר שמעדה ונפלה שוב ושוב מעל לקרקע לא אחידה.

"יש שומר בדלת?"

"אני לא חושבת."

היא שמעה את הגברים מדברים, כשהם הלכו משם. למרות זאת, התגנבה אל הדלת והציצה דרך הרווח שבינה לבין הקיר. אין איש. היא התקדמה לאורך הקיר, אבל הוא היה מוצק באופן מפתיע, ללא שום סדקים שניתן להציץ בהם.

כאילו שימש בעבר כבית כלא.

טורי חשבה על השרשרת הכבדה, שאבטחה את האיש שלידה, ובטנה התכווצה.

"יש אור רחוק יותר. מדורה, נראה לי. אבל אין אף אחד כאן, עד כמה שאני יכולה לדעת."

מדוע שיטרחו? הדלת הייתה נעולה. האיש שלידה היה כבול ולא הייתה לה סכין כיס, להשתמש בה ככלי.

מה לא הייתה נותנת, תמורת הפטיש הגיאולוגי שלה עכשיו? הוא נועד לפיצוח סלעים ועל כן ניתן היה לפתוח את השרשרת בקוצו החד, בנוסף להיותו כלי נשק יעיל.

"מה אתה עושה?" הוא הפנה אליה את גבו והיא שמעה את רעש כבלי השרשרת.

"בודק את כבלי השרשרת האלה." נשמעה נהמה, ואז קללה עמומה.

היא נעמדה מאחוריו. "לא תצליח למשוך את זה החוצה," היא לחשה. "זה קבוע בצורה מאובטחת. תאמין לי."

"בדקת?" כתפיו הכפופות התיישרו, כשהרים את ראשו והסתובב.

לפתע, היה קרוב מכפי שציפתה, מתנשא מעליה. שריקת נשימתה חתכה את הדממה הסמיכה.

רק לפני שעות ספורות, היא נחטפה על ידי זרים: גברים גדולים שגברו עליה, על אף מאבקה התזזיתי. הפחד כיווץ שוב את בטנה ואדרנלין נשאב בדמה, מקפיא אותה במקום.

ועם זאת, כשגופה התקשח, צעד הגבר לאחור אל הקיר. נותן לה מרחב.

ההיגיון אמר לה שהוא לא האויב. חוטפיה שבו אף אותו.

טורי ינקה אוויר וניסתה לייצב את נשימתה. היא פגשה את עיניו באפלולית. היה חשוך מכדי שתהיה בטוחה בזה, אבל היא יכלה להישבע שראתה אהדה בפניו. ועוד משהו. רחמים?

מכיוון שגורלה של אישה, שנחטפה על ידי גברים אלימים, היה באמת מעורר רחמים.

טורי הקשיחה את ברכיה, אל מול הדימויים שניסתה כל כך שלא לדמיין בראשה. היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להתפרק עכשיו.

"ודאי שבדקתי." היא הכריחה את עצמה להתרכז בשיחה ולא בפחד שלה. "חשבתי, שאם אוכל לשחרר את זה מעט, אוכל להשתמש בזה כנשק, כשהם יחזרו."

"אחת נגד שלושה?"

למרות מצבם הנואש, הרגישה טורי גל של סיפוק, מכך שהצליחה להפתיע אותו. "אני לא איכנע ללא מאבק."

"זה יהיה בטוח יותר, אם לא תתנגדי."

טורי פתחה את פיה למחות, אך הוא המשיך.

"שלושה נגד אחת, הם אינם סיכויים טובים. חכי עד שתהיי לבד עם אחד מהם. מישהו יעביר אותך למקום אחר מחר, ככל הנראה."

"איך אתה יודע? מה הם אמרו עליי?" קולה צרם מפחד.

הוא נענע את ראשו ואז התכווץ. הלחישה הרכה שבאה בעקבות זאת, אולי הייתה בשפה שלא הכירה, אך היא ידעה מהי קללה כששמעה אחת.

"לא שמעתי אותם מזכירים אותך," אמר לבסוף. "אבל המנהיג שלהם מגיע מחר. אז הם מצפים לתשלום, עבור המאמצים שלהם. הם יעזבו אותנו לבד, עד שהוא יגיע."

ברכיה של טורי קרסו, והיא מעדה אל הקיר, נשענת מעליו. במשך שעות, היא הייתה במתח, מצפה בכל רגע שהם –

"את בסדר?" הוא התקרב לפני שנעצר, כאילו נזכר ברתיעה הקודמת שלה.

היא הנהנה. כשפתחה את פיה להשיב, צחוק חד וחסר שליטה נמלט מפיה. היא מחאה את ידה על שפתיה, שונאת את הדמעות החמות שמאחורי עיניה ואת התחושה שהיא על סף קריסה.

זה היה מגוחך לחוש הקלה, לשמוע שהיא בטוחה, הלילה. היא עדיין הייתה בסכנה נוראית. אף על פי כן, גופה המותש הגיב לחדשות האלה, בכך שהוא צנח לפתע.

ידיים קשות וגדולות, ועם זאת עדינות באופן מפתיע, נאחזו בה. טורי שמעה את רעש שרשרת המתכת מתנודד לפניה.

"סליחה." המילה נרעדה והיא ניסתה שוב. "אני..." היא הרימה את עיניה אל עיניו הכהות. "מה עוד הם אמרו? מה הם הולכים לעשות איתנו?"

האם דמיינה את הבעת פניו הריקה? באור הזה, לא ניתן היה לדעת.

"שום דבר, לגבייך." הוא עצר ואז המשיך לאט. "אין לי הוכחות, אבל אני חושד שהם יעבירו אותך מעבר לגבול."

כמו סחורה מוברחת? טורי נשכה את שפתה התחתונה. היא שמעה סיפורים על סחר באנשים, במיוחד בנשים. בחילה עלתה בה, כששקלה להיכן היא עלולה להגיע.

"אם כך, אולי יהיה סיכוי להימלט. אולי חלקם יישארו כאן." טורי ידעה שהיא נאחזת בקש, אך זה היה טוב יותר, מוויתור על התקווה.

"אני יכול להבטיח לך את זה." טון קולו משך את תשומת ליבה.

"למה? מה עוד שמעת?"

הוא משך בכתפיו הרחבות ושקע מולה ברגליים שלובות. למרות השרשרת הכבדה ופציעותיו, הוא נראה נינוח. מוזר, איך אווירת הביטחון שלו הרגיעה אותה.

"המנהיג שלהם הוא האויב שלי. אני חושב שזה הוגן להניח, שהוא יתמקד בי יותר." הייתה בקול העמוק הזה נימה, שנשמעה כמו הומור מריר. קווים קודרים כיסו את פיו.

לפתע, נזכרה טורי במחווה שעשה אחד החוטפים, כשקשר את האיש הזה בשרשרת לקיר. גבר אחד שאל שאלה והאחר צחק, צליל ששלח צינה בעמוד שדרתה. הוא אמר משהו חד וגרר את אצבעו על גרונו, במחווה שחצתה את כל השפות. מוות.

הם עמדו להרוג את האיש הזה.

עליה להזהיר אותו.

אלא שכאשר חשבה על כך, הבינה שהוא ידע. טורי קראה את זה בפנים החמורות ההן, שהיו יצירת מופת של כוח גברי, וידעה שהוא לא ייכנע לגורל. לא עם הלסת הלוחמנית הזו.

אינסטינקטיבית, היא הושיטה את ידה, ידה נוגעת בו לרגע קצר, מרגישה חום חי זורם אל אצבעותיה הקרות. "מה אנחנו יכולים לעשות?"

הוא בחן אותה, במשך שניות ארוכות. ואז הרים שוב את כתפו. "לבדוק אם יש מוצא."

"כבר עשיתי את זה. זה כל מה שעשיתי, בחמש השעות האחרונות." זה ולנסות לא להיכנס לפאניקה.

"אני לא מניח, שיש לך סיכת ראש?"

"בשביל לפתוח את המנעול שעל האזיקים שלך?" טורי הנידה בראשה. "אני לא צריכה סיכות, עם קוקו."

הוא התבונן בשיער ראשה, האסוף בקוקו סביב כתפיה, ומשהו בלתי צפוי זמזם בתוכה. משהו שאינו פחד או ייאוש.

טורי קפאה.

"ולצערי, לא חשבתי להביא חותך מנעולים, לשרשרת."

היא הבליעה צחוק. זה היה רק מעט משעשע, אך במצבה הנפשי, כל הומור היה הפסקה מבורכת מפחד מתמיד.

"החלונות קטנים מדי, אפילו בשבילך." הוא השתתק. "הגג?"

הוא קם בתנועה נוזלית, שחשפה כוח מעורר קנאה והותירה את טורי המומה. רק לפני זמן קצר, הוא היה מחוסר הכרה.

"בואי." הוא הושיט את ידו.

היא לא ידעה, אם זו הייתה הפקודה בקולו או לא, אך שנייה אחר כך הייתה ידה בידו והוא משך אותה למעלה. הם עמדו קרובים כל כך, שהיא זיהתה את רמז הקינמון והריח המנחם של סוס, לפני שנע משם, בוחן את הגג.

"בואי." הוא הסתובב, מסמן לה.

"על מה אתה חושב?"

"שימי את ידייך על כתפיי. אני ארים אותך, כדי שתוכלי לבדוק אם יש דרך לצאת."

"אבל אתה לא תוכל לצאת." מבטה צנח אל האזיק בידו.

"זו לא סיבה, שלא תנסי לצאת."

הקול הזה, חלק ועשיר כמו הקפה החביב עליה, חימם אותה, כשמבטו תפס את מבטה. מחשבותיה הדוהרות של טורי נעצרו. היא הרגישה רגע של אחווה, כאילו זר זה הבין את האשמה שגרמה לה למחות, גם כשרעיון הבריחה גרם לה להתלהב מהתרגשות.

"מה שמך?"

השאלה גרמה לה להשתהות. איך זה היה, לשמוע אותו שואל את זה, בנסיבות שונות? היה משהו בגבר הזה... בתהודה של קולו העמוק, בכוח הפנימי שלו אל מול המצוקות שלו, בעמידות שלו... שמשך אותה.

ליבה חבט בצלעותיה.

"טורי. ושלך?"

"את יכולה לקרוא לי אש."

לפני שיכלה לתהות על ניסוחו, הוא המשיך.

"אם את יכולה לעלות על הגג ולצאת מכאן, יש סיכוי שתוכלי להפעיל התראה, לפני עלות השחר."

הוא לא היה צריך לפרט, מה יקרה בבוא הבוקר. המחווה של השובה ההוא הייתה חיה במוחה.

"אבל אני לא יודעת היכן אני. או לאן ללכת."

אצבעות ארוכות התעקלו סביב ידה, מייצבות אותה. "את לא צריכה לדעת. התרחקי מהבקתה והמהדורה. תישארי למטה. כשתהיי במרחק בטוח, הקיפי את המחנה. בסופו של דבר תגיעי לשביל ממנו נכנסת. הישארי מחוץ לטווח הראייה ותעקבי אחר השביל."

"ובתקווה למצוא את הדרך או הכפר?"

"יש לך רעיון טוב יותר?"

טורי הנידה בראשה. זה היה הסיכוי הטוב ביותר שלהם. אולי הסיכוי היחיד של אש.

"בוא נעשה את זה." היא הניחה את כפות ידיה על כתפיו, ואז התנשמה כשהוא התכופף, כרך את ידיו הגדולות סביבה והרימה.

 

עברו ככל הנראה חמש עשרה דקות בלבד, עד שהם הודו בתבוסה. לאשרף נדמה היה שעברו שעות.

שעות מתסכלות, כאשר השרשרת הארורה הזו מצמצמת את תנועותיו. הם הצליחו לבחון רק קצה אחד של הגג והוא היה חזק מדי, לצערם.

הכאב החותך בצלעותיו הפך לחרדת ייסורים. ראשו פעם. שריריו הנוקשים כאבו, מלהרים את בת הלוויה שלו גבוה, ואז להשאירה למעלה, בזמן שהיא מתמתחת ומנסה למצוא חולשה במבנה הגג, שתוכל לנצל.

מאמץ גופני, בשילוב של תסכול על חוסר האונים שלו. אבל זה היה סוג אחר של עינוי, להחזיק את טורי.

הוא ניסה להתעלם משדיה ומישבנה המעוגלים. כשעמד איתן, מחזיק אותה גבוה, פניו צמודות לבטנה הרכה, כשהיא מתמתחת ומתפתלת, מנסה למצוא דרך לצאת מהגג. הוא הרגיש את צורת מותניה, שאף את מהותה הנשית, רעננה ומזמינה, למרות שכבת האבק והפחד.

מתחת למכנסיים הרופפים ולחולצה עם השרוולים הארוכים, היא הייתה כולה אישה. חטובה, גמישה ונשית.

כשהוריד אותה בפעם האחרונה ושקע על הקיר, כל גופו רעד. מתגובה לפצעיו. מתוך זעם על עצמו, על שהרשה לקדרי להערים עליו.

ומגירוי. בוטה ולוהט.

אשרף אמר לעצמו, שמדובר בתגובה לאדרנלין – תגובה לסכנת חיים. באופן טבעי, התגובות שלו התעצמו. הצורך שלו להילחם, בדרכו אל החופש. הדחף הראשוני שלו, היה להתריס נגד המוות, באותו אופן שעשו דורות מאז שחר הימים, בכך שיאבד את עצמו בנוחותה של אישה חמה ומלאת נכונות. ישפוך את זרעו, בתקווה להבטיח הישרדות, אם לא לעצמו, אז לדור הבא.

"אתה בסדר?"

היא הייתה קרובה כל כך, שנשימתה נשאה אוויר חם על פניו.

"ידעתי שזה יותר מדי, עם הפצעים שלך. היינו צריכים להפסיק קודם. אתה שוב מדמם?"

יד עדינה נגעה בחזהו, ממש מעל לפצעו.

"לא!" אשרף תפס את ידה, משטח אותה על חזהו. עיניו נפקחו לרווחה והוא ראה אותה בוהה בו, מודאגת בבירור. קרוב כל כך, הוא ראה שעיניה בהירות. כחולות? אפורות? אולי בצבע ענבר?

ההכרה הוטחה בו.

גם היא מרגישה את זה.

את הצורך הפועם. את הקשר, בין שני אנשים לכודים ונואשים. הדחף העוצמתי למצוא נחמה, אל מול המוות הקרב. שכן, גם אם היא לא תוצא הבוקר להורג, גורלה של טורי היה קודר.

"אל תתרגשי. אני בסדר." הוא משך את כף ידה מגופו. עם זאת, לא היה יכול להביא את עצמו לעזוב את ידה.

כי המגע שלה הביא לו נחמה בלתי צפויה?

הוא זעם על עצמו, על כך שנלכד. היה מתוסכל מכך שאחרי כל מה שקרה, אולי חייו יסתיימו מחר ואביו יוכח כצודק. הזקן אמר שהוא לעולם לא יצליח בשום דבר. אם אשרף ימות, במהלך ששת החודשים הראשונים לשלטונו, כאשר אף אחד מהשינויים שיישם לא יתבסס...

הוא שחרר את טורי וסב ממבטה הבוחן.

"אני לא מתרגשת."

היא הרימה את עצמה, כך שראשה עלה מעל לגובה סנטרו. צליל התסכול הקטן שהשמיעה, הזכיר לו את נקבת הבז החביבה עליו, כשהיא מרימה את נוצותיה באי הסכמה, כשלא שחרר אותה מיד למעופה.

"אני מצטער." הוא השתתק, מופתע, כשיצאו המילים הלא מוכרות. "אני לא מדמם שוב." בתקווה. "זה היה נחמד מצידך, לדאוג."

"נחמד?" היא נחנקה מהמילה וזה היכה באשרף, שהיא נלחמת בדמעות.

בגללו? לא, היא לא יכלה לדעת, שהוא ימצא מחר את מותו. זו הייתה תגובה לחטיפתה. היא הייתה אמיצה – אמיצה יותר מרוב הגברים שהכיר – מקרינה חזות רגועה, והתמדה בניסיון למצוא מוצא, כשרבים היו מוותרים עליו.

"אכפתי," הוא תיקן.

היא הנידה בראשה ושיערה הכסוף השתחרר מהקוקו שלה, בצד אחד. ידיו של אשרף קפצו בחוזקה. הוא הרגיש צורך דחוף לראות את השיער הנוצץ שלה פזור, כדי שיוכל לנעוץ את אצבעותיו בתוכו.

פיתוי היה דבר אכזרי. הוא לא היה יכול לקחת את מה שרצה. או לבקש את זה. לא מהאישה הגאה הזו, שנאבקה בפאניקה.

"כדאי שתנוחי קצת," הוא מלמל, קולו מחוספס, כשהוא מרסן את האינסטינקטים הבסיסיים והאנוכיים שלו ללא רחם. "זה מה שאני מתכוון לעשות."

אשרף ירד אל הרצפה. הוא הרגיש כל שריר, כל תנועה. מפרק כף ידו החבול התחכך באזיק, ונראה כי לא הייתה תקווה להימלט.

ועל אף הכאב, הוא חש התרוממות רוח. הוא עדיין היה בחיים. לא הייתה לו שום כוונה להיכנע בשקט להוצאתו להורג, להנאתו של קדרי.

אשרף חי כל חייו במאבק על מקומו, מוכיח את עצמו, מתעלם מהלעג. מראה לאביו כי לזלזולו אין כל משמעות. עושה לו דווקא, על ידי בניית פרופיל ציבורי כפלייבוי נהנתן, מתענג על שערוריות, שידע שיטלטלו את הזקן.

עכשיו הוא היה שוב בזאדאק, והכול השתנה. במיוחד לאור ההקרבה האחרונה של אחיו. בטנו של אשרף התכווצה, למחשבה על כרים.

"הייתי מרגישה טוב יותר, לו היית נותן לי לבדוק את הפצעים שלך."

טורי כרעה לצידו. קרוב כל כך, שהוא כמעט ולא היה צריך לזוז כדי לגעת בפניה, בשדה המעוגל. קרוב מדי, לגבר שהתפתתה אליו כל כך.

"אין שום דבר שאת יכולה לעשות, באור הזה. אלא אם כן, יש לך לפיד וערכת עזרה ראשונה, מוסתרים איפשהו?"

היא קפצה את שפתיה והפנתה את מבטה, אותה רעמה כסופה מחליקה מעל לכתף אחת.

מייד התחרט על תגובתו הקשה. הוא הרגיש בושה. לא הדאגה לכרים גרמה לו להתפרץ עליה, אלא התגובה המינית החזקה שלו אליה. הוא רצה דברים, שאסור היה לו לרצות.

"אני מצטער." זו הייתה הפעם השנייה שהוא התנצל. "זה היה לא לעניין. את צודקת, קצת כואב לי, אבל זה לא נורא כפי שזה נראה." מה היו חבורות וחתכים, לעומת מה שיקרה לו מחר? "אבל יש משהו שאת יכולה לעשות."

"מה?"

"לנוח. אנחנו מוכרחים לשמור על הכוחות שלנו." הוא התמתח, מחניק גניחה כששריריו הכואבים פעמו.

אחרי שתיקה ארוכה, היא סוף סוף עקבה אחרי הדוגמה שלו, שוכבת בסמוך.

אשרף לא ישן. במקום זאת התמקד במחר, תוהה אם יחידת האבטחה שלו תמצא אותו, לפני שיהיה מאוחר מדי. תוהה אם באסים חי.

לבסוף, צליל זעיר משך את ליבו. האם שיניה של טורי נקשו? הלילה המדברי הפך לקר.

"בואי הנה, טורי. יהיה לנו חם יותר ביחד."

היא הרימה את ראשה. "אבל הפציעות שלך..."

הוא הרים את ידו הלא קשורה. "תיצמדי אליי, בצד הזה."

כשעשתה זאת, אשרף הבליע את אנחת הסיפוק שלו.

"שימי את ראשך על כתפי." היא נענתה והוא הרגיש את לחישת נשימתה העדינה, מבעד לחולצתו הקרועה. קימוריה הרכים נצמדו לצידו, קצוות שיער משיי דגדגו את צווארו וידה החמה נחה על מותניו.

אשרף הרים את ידו, ללטף את שיערה. הוא היה רך כמשי. כמו הכריות הרכות ביותר בהרמון המלכותי, בימים שלשייח'ים של זאדאק היו שלל פילגשים להנאתם.

היא הייתה צמודה אליו, מכתף ועד לברך, והתחושה שלה...

נשימתו נעתקה בריאותיו ורעד החל נמוך בגופו, רוטט החוצה.

"אני כבדה מדי?"

היא זזה כאילו להתרחק, ואשרף התגלגל מעט לעברה, לוכד את ברכה בין ברכיו.

"הירגעי. את לא פוגעת בי."

זה לא היה לגמרי נכון. הוא בהחלט סבל מכאבים. אבל כאב אחר האפיל על כאב פציעותיו. כאב המתח של גוף, הנאבק בפיתוי שופע.

פיו של אשרף נמתח בחיוך עגמומי. שנים שהוא נכנע לפיתוי. הוא ייחל שהיה לו ניסיון רב יותר, בהתנגדות לכך. אולי זו הסיבה שהמתח שחש היה חמור כל כך, מלחמה בין כבוד לתשוקה כה עזה.

אך הכבוד זכה.

לבסוף, הרגיש את נשימתה האיטית והיציבה. היא זזה, מניעה את ירכיה, כאילו מחפשת תנוחה נוחה יותר, והחיכוך היה עינוי מרהיב. אבל זה היה עינוי שהוא נשא ברצון.

עד שהיא הזיזה את זרועה וידה הברישה בטעות את הראיות לעוררותו, הנמתחת מתחת למכנסיו.

היא קפאה.

כל מה שבתוכו דמם.

אשרף נשבע ששניהם הפסיקו לנשום.

ואז שוב געש דמו – קשה יותר, דחוף יותר. מפשעתו התהדקה. הוא כפה על עצמו שלא להטות את אגנו, לחפש את תחושת כף ידה מעליו.

"זה בסדר. את בטוחה איתי, טורי." האם יכולה לשמוע שהוא דיבר מבעד לשיניים חשוקות? "שום דבר לא יקרה."

שתיקה. הוא חיכה שהיא תמהר להתרחק ממנו.

ואז הוא ידע שהוא שומע דברים, כשהיא אמרה, "אולי אני לא רוצה להיות בטוחה, איתך."