התוכניות הטובות

רשימת המטרות של חיי כוללת בתוכה 'להקים משפחה'... איפשהו בתחתית. זאת אומרת, אחרי דברים כמו קולג' או חתונה.

דמיינתי את עצמי חופשייה מהתיכון, אבל הנה אני כאן, במרחק שתי עיירות ליד, קונה בדיקת היריון. ולקינוח, האבא הפוטנציאלי, שבמקרה הוא גם החבר הכי טוב של אחי הגדול, ומה שמרגיש כמו הקראש הנצחי שלי, בכלל לא יודע ששכבנו.

יש יותר משפיל מזה?

אני די בטוחה שהייתי מאוהבת באלדן וורנר מהיום הראשון שפגשתי אותו. הודות לעיניו הירוקות ולחיוכו הנוטה לצד אחד, הייתי מוקסמת לגמרי מהבחור הזה... עדיין מוקסמת, אם להיות כנה לגמרי. חשבתי שהוא סוף־סוף הבחין בי, וראה בי יותר מאחותו הקטנה והקרצייה של נייט. הייתי מספיק תמימה לחשוב שהוא ירצה אותי כמו שאני רוצה אותו, ברגע שהציצי שלי יגדל ואאבד את הלחיים התפוחות שלי כשאתבגר.

ואני מניחה שהוא כן הבחין בי בדרך כזו או אחרת, אבל רק כשהיה שיכור. התגלגלנו למיטה יחד, ומתברר שהוא בכלל לא ידע מי אני, ואני מצידי לא תיארתי לעצמי עד כמה שיכור הוא היה.

מה שהיה אמור להיות הלילה הכי קסום של חיי — מה שחשבתי שהיה נקודת המפנה בקשר שלנו, אם אפשר לומר — התברר כחסר משמעות לגמרי. נכון, איבדתי את הבתולים שלי לבחור חלומותיי, אבל מה הפואנטה אם הוא בכלל לא זוכר שום דבר? הוא התעורר בבוקר למחרת בלי שום זיכרון לניצוצות שהבערנו בין הסדינים בלילה הקודם.

המבט האטום שנתן לי ביום למחרת כששאל אותי למה אני נמצאת איתו בחדר האורחים, יהיה חרות במוחי לנצח כאחד מחמשת הרגעים הכי משפילים בחיי.

השעה הייתה בסביבות שש וחצי בבוקר כשהצורך העז להשתין הכריח אותי להשתחרר מבין זרועותיו של אלדן. לבשתי את החולצה שלו ואת התחתונים שלי, ומיהרתי אל השירותים. עשיתי את מה שהייתי צריכה, וניסיתי להתגנב בחזרה אל המיטה לצידו. המחשבה להתעורר יחד איתו אחרי לילה של אושר עילאי הייתה רגע שחיכיתי לו בלהיטות.

יכולתי לדמיין את זה בבהירות במוחי: הייתי מסתובבת כדי להביט בו, והוא היה פותח את עיניו בעצלתיים, מעביר את מפרקי אצבעותיו על לחיי. הוא היה מצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה מלאת תשוקה, ולעזאזל עם ריח הפה של הבוקר. אז הוא היה מצהיר על אהבתו אליי, והיינו מתגברים על המכשולים כמו המרחק, פער הגילים, או העובדה שהוא החבר הכי טוב של אחי. כי ככה אהבה עובדת!

אלא שלא כך קרו הדברים. ממש לא. אפילו לא קרוב. התגנבתי חזרה אל תוך החדר, והוא הכריח את עצמו להתעורר ושאל ללא דיחוי, ״מה את עושה כאן, צ'יפסית? נייט שלח אותך להעיר אותי? העצלן המחורבן הזה לא יכול אפילו לעשות את זה בעצמו.״ הוא חייך חיוך ישנוני, עיניו סוקרות את גופי. ״היי, זאת לא החולצה שלי?״

וברגע ההוא, ליבי התרסק לחתיכות. לא היה לו מושג.

דמעות איימו לזלוג מעיניי. הנדתי בראשי וברחתי מהחדר כשאני משאירה אותו לבד עם המלמולים הלא ברורים שלו כתוצאה מההנגאובר.

אני מתנערת מהזיכרון של הבוקר הנוראי ההוא, חוטפת במהירות חפיסה של זוג בדיקות היריון מהמדף ועושה את דרכי לכיוון קדמת החנות. כשאני מגיעה לקופה, המבט של הקופאית אומר לי מייד שהיא יודעת. יש בי דחף לצעוק שהבדיקות לא נועדו עבורי, אבל זה רק יאשש את החשדות שלה שהן חד־משמעית עבורי.

ברגע שהיא אומרת לי את הסכום לתשלום, אני מטיחה כמה שטרות על הדלפק, לוקחת את השקית ויוצאת במהירות מהחנות, משאירה מאחור את העודף והקבלה.

אני נכנסת אל שביל החניה בביתי מוקדם יותר ממה שקיוויתי. למרבה המזל, הבית ריק. ההורים שלי בעבודה, ונייט חזר לקולג' עם אלדן — ממש באותו הבוקר שבו הוא שבר את ליבי — כדי להתחיל את שנתם השלישית.

אני חושבת לרגע להתקשר לאליסה, חברתי הטובה, כדי שתבוא אליי ותיתן לי תמיכה נפשית, ולבסוף מחליטה שלא לעשות את זה. אני חושבת שזה משהו שאני צריכה לעשות בעצמי. אחרי הכול, אם אני הולכת להיות אימא — לעזאזל, אימא בגיל ההתבגרות — אני צריכה להיות חזקה ועצמאית.

אני קורעת את החפיסה ומוציאה ממנה את המקל העטוף ברדיד אלומיניום, מניחה אותו על השיש. אחרי שקראתי את העלון המצורף מכל צדדיו, אני עושה את הבדיקה ומניחה אותה על השיש. עכשיו נותר רק לחכות.

יש לי שלוש דקות לשרוף. אני מפעילה טיימר ומתחילה לגלול ברשתות החברתיות. כשאני משתעממת מפייסבוק, אני עוברת לסנאפצ'ט. הסנאפ הראשון שאני רואה שייך לאח שלי. אני פותחת אותו, ומייד מתחרטת. על המסך שלי מופיע סרטון קצר של אלדן וסטודנטית אלמונית, מתחככים זה בזה במסיבה.

הלב שלי מתכווץ מכאב בחזה שלי. וכמו מזוכיסטית, מכורה להענשה עצמית, אני חוזרת לפייסבוק ונכנסת לפרופיל שלו. ושם, באותיות כחולות ומודגשות המרסקות את נשמתי נכתב במערכת יחסים עם מיה קולינס. אני בוהה בחמשת המילים הטיפשיות האלו עד שהראייה שלי נעשית מטושטשת מדמעות.

הכישוף שאני נמצאת תחתיו נשבר כשהטיימר שלי מצלצל. אני סוגרת את האפליקציה ומכינה את עצמי לנורא מכול. לא משנה מה הבדיקה תראה, הכול יהיה בסדר.

אולי.

נראה לי.

אני נושמת עמוק ומשחררת, מפילה את מבטי על בדיקת ההיריון המונחת על השיש.

שני קווים ורודים.

לעזאזל.