התוכנית להגנת עדים

1 הטיסה

גרררחחחחררר... הרעישו גלגלי המזוודה בכניסה לטרמינל 3 בנמל התעופה. ירון חשב רק על רעש הגלגלים הנגררים על רצפת השיש. הוא הרגיל את עצמו לא לחשוב על דברים אחרים. בעבר המחשבות היו עלולות להיות האויב הכי גדול שלו ברגעים כאלה. הסוכנים הסמויים, הדיילות, עובדי שדה התעופה, כל אחד מהם עלול לזהות את הפחד בעיניו, לבקש לבדוק את המזוודה, וזה יהיה הסוף שלו. אבל הפעם, נזכר, הפעם הוא יכול להיות בראש שקט. הפעם לא היו לו כדורי אקסטזי בתיק או קוקאין בנעליים או מזוודה עמוסה בשטרות. הפעם הוא עצמו היה המטען, מטען יקר מאוד, וה"פרד" שנשא אותו היה לא אחר מאשר משטרת ישראל, או ליתר דיוק שני סוכנים מהסוכנות להגנת עדים, עידו ושרית.

עידו היה טיפוס לחוץ, ונראה שהייתה לו איזושהי חיבה לשותפתו שרית, אשר מצידה לא גילתה בו עניין רב. היא הייתה כוסית, רזה, לא גבוהה במיוחד. צבע עורה היה לבן אך שזוף במקצת, וחיוכה מתריס ומתגרה. לכל מקום שאליו הלכה הקדימו אותה זוג פטמות עומדות ומזדקרות, שנראה כאילו הן קוראות תיגר על בד חולצתה הדק, ומאיימות לפרוץ ממנו בכל רגע.

מדי פעם, כשהסתובבה, היה ירון מציץ לעבר ישבנה. פעם אחת קלט אותו עידו, אך לא הגיב. ירון שם לב, שמאז אותו יום הפך יחסו של עידו כלפיו לתקיף קצת יותר. מכאן הסיק, "בטח הוא דלוק עליה... אני חייב לזיין לו אותה". כך חשב לעצמו באחת הפעמים שבהן נפגש עימה בחדר החקירות.

דינג דונג... נשמע קול ברמקולים שבטרמינל, "נוסעי טיסה 9223 ללונדון מתבקשים להגיע לשער 23".

"יאללה, עולים..." אמרה שרית. באותו רגע הציפה אותו תחושת מחנק. הוא לא הבין אם זה געגוע למדינה, שאליה כבר לא יוכל לשוב לעולם, אל החיים שעזב מאחור, אל המשפחה, אל האהבות. הוא הביט מבעד לשמשת הטרמינל מבט אחרון כמו מנסה לחרות בזיכרונו את המראות, את הריחות וכל מה שיוכל לספוג בטרם יעלה למטוס.

במטוס, כהרגלו, בחן את הנוסעים בכיסאותיהם. בתחילה חיפש בעיניו בחורות יפות כמו שתמיד היה מחפש, אולם משנזכר במה שקורה ברגע זה בחייו, החל לחפש פרצופים מוכרים, ידיים מוסתרות, מבטים חשודים וכל מה שעלול היה להצביע על סכנה. הוא התיישב במושב שיועד לו, בין עידו לשרית, הניח אוזניות גדולות על אוזניו וכיסה את עיניו במשקפי שמש שחורים, כאילו ביקש להיעלם לתמיד.

הוא לא נרדם ולא חלם חלומות. הוא רק ביקש לרוקן את מוחו ככל שניתן ממחשבות על מה שהיה ועל העתיד הלא ידוע הממתין לו בארץ היעד. הוא ביקש לעצמו רק שקט ברגעים אלה, ומבלי לשים לב החל שוקע בשינה, שינה עמוקה אשר כבר שנים לא חווה. רק בעבר הרחוק מאוד, לפני כל זה, היה זוכה לשינה עמוקה כזו. אז הוא היה עדיין בחור צעיר, אליל הבנות, ללא דאגה אחת בחייו... "ההההההאאאא..." נשם עמוקות ושקע בתרדמה מוחלטת.

"סר, אקסקיוז מי, סר..." ירון התעורר למגע יד קצרצר על כתפו, וכמעט סינן קללה, אך מייד ראה את פניה של שרית צוחקות אליו.

"כמה זמן אנחנו באוויר?" שאל.

"סביבות שעתיים. נשארו עוד שלוש שעות. עוד מעט יביאו ארוחת ערב".

הוא הציץ שמאלה למושבו של עידו, הבחין כי גם עידו ישן, ותהה מדוע שרית העירה אותו ולא את עידו. מה היא רוצה ממנו?

ארוחת הערב הגיעה במהרה. הדיילות החלו להניע את עגלת השירות במטוס. "צ'יקן ויז רייס, אור ביף ויז פוטטוז?" אלו היו האפשרויות. עידו התעורר בינתיים והביט בשניהם. הדיילת הגיעה למושב המשולש ונתנה לשלושתם מגשיות אלומיניום חמות. הם ישבו ואכלו בשתיקה. ירון לא היה רעב כלל ושנא את האוכל במטוסים, אבל שרית הפצירה בו: "תאכל, תאכל, יש לנו עוד לילה ארוך לפנינו". כשסיימו לאכול הניחו על המדף המתקפל את מגשיות האלומיניום שבינתיים הספיקו להתקרר, והמתינו לדיילת שתאסוף אותן.

עגלת איסוף האשפה עברה, ואחריה עגלת השתייה. ירון ביקש כוס ויסקי. שרית ועידו זרמו והזמינו גם הם ויסקי. ירון הרים את כוסו תוך שהוא מחווה בידו לעברם, ולגם מהמשקה הצורב. תחושת חמימות עמוקה הציפה את בטנו וליבו.

לאט לאט הפכה האווירה קלילה יותר. כל כוס נוספת ששתו כאילו קירבה ביניהם, עד שירון חש כמעט בנוח בחברתם. לפחות בחברת שרית. עם עידו עדיין הרגיש קרירות מסוימת בכל פעם שהביט אליו, כנראה זכר לו את אותו יום שהבחין בו מביט אל ישבנה של שרית. ירון חש שהם כמעט מחבבים אותו. דיבורם הפך נינוח יותר. הם אפשרו לו ללכת לבדו לשירותים. טוב, נו, לאן כבר יכול היה לברוח...

לאחר כחצי שעה של דיבורי סרק בהשראת הוויסקי המחמם שאלה שרית בחוצפה: "תגיד, איך אחד כמוך מסתבך ככה עם בנאדם כמו קובי בן אבו?" והמשיכה, "כאילו, אתה לא עבריין, או לפחות לא כמוהם. אולי הסתבכת עם סמים ונתפסת, אז מה, יש הרבה שהסתבכו עם קובי בן אבו, אבל למה רק אותך הוא רוצה לחסל? מה כבר עשית שהוא מוכן לשלם כל כך הרבה בשביל לחסל אותך?"

משראתה שרית כי הוא אינו מעוניין להשיב, החלה להקניט אותו.

"נו, מה אתה מפחד?" אמרה. "עכשיו נזכרת לשתוק? אילו שתקת ככה במשפט, אולי לא היית צריך עכשיו להיות כאן במטוס הזה". המשפט האחרון הצליח לעצבן אותו.

"נכון", השיב ירון בהתרסה. "אם הייתי שותק, כנראה הייתי עכשיו בבית קברות".

"לא הבנתי..." אמרה שרית. "הוא היה מחסל אותך אם לא היית פותח (מלשין) עליו?"

"נראה לך שהייתי פותח ככה על בנאדם כמו קובי רק בשביל לא להיכנס לכלא? לא הייתה לי ברירה. הוא ניסה לחסל אותי".

"זה בדיוק מה שאני שואלת. למה? למה דווקא אותך?"

ירון חשב לרגע. "מה אכפת לי לספר עכשיו את האמת? התיק כבר סגור. קובי בן אבו נכנס לכלא לשנים רבות. אני בדרך לחיים חדשים". ירון לגם לגימה בריאה מכוס המשקה, נשם נשימה עמוקה כמו מכין את עצמו לגרדום ואמר, "טוב, זה סיפור ישן מאוד שמתחיל בכיתה י"א בבית ספר תיכון עירוני א' בחיפה.

"אז, בתקופה ההיא, קובי ואני היינו חברים טובים. היינו באותה כיתה, שני פושעים קטנים, מתלהבים מעבריינים בשכונה, מבריזים מבית הספר, מעשנים סיגריות, פורצים לחנויות, מעשנים גראס. את יודעת, ילדים שובבים בתחילת דרכם. שני, אשתו של קובי, למדה אז בכיתה י' בשכבה מתחתינו, ובגלל שהיינו שלושתנו מאותו רחוב ונסענו יחד באוטובוס הלוך חזור, אז היינו גם חברים בבית הספר". ירון נעצר לרגע, חשב שנייה והמשיך.

***

קובי התחיל אז למכור גראס בבית הספר. קופסאות גפרורים בחמישים ש"ח. כן, כן, קובי בן אבו, זה שאתם מכירים, היה מוכר קופסאות גראס לילדים מהכיתה. ככה התחלנו.

אני תמיד אהבתי חבר'ה מכל סוג, ותמיד השתדלתי להיות במרכז הבמה, מה שהתאים מאוד לקובי שיכול היה ליהנות מלהיות די קרוב למרכז העניינים בזכותי, אבל לא בולט מספיק בשביל לעורר חשד. היינו חברים טובים מאוד, אבל תמיד הרגשתי שיש בינינו הבדל. דלתות שבשמחה נפתחו בפניי, כמעט תמיד נסגרו בטריקה בפניו. הבנות שהיו מחייכות לעברי, נרתעו כמעט תמיד ממבטו, והוא מצידו חשש גם כן לפתוח איתן בשיחה.

העסק הצדדי הקטן של קובי החל לגדול, ולאט לאט קובי עבר מקופסאות גפרורים לשקיות יותר גדולות, מה שמשך את תשומת ליבו של עמרם ציון, עבריין צעיר שהיה מבוגר מאיתנו בחמש שנים, והיווה עבורנו מודל לחיקוי. דמות נערצת, דמות שקובי וגם אני, אבל בעיקר קובי, הערצנו ורצינו להידמות לה.

עמרם הוא שסיפק לקובי את הגראס. למזלי, אז לא היה לי כל עניין בעיסוקיו של קובי עם עמרם, כי באותה תקופה העסיקה אותי שני (שאז הייתה ידידה של שנינו), אשר בגיל ההתבגרות החלה בדיוק לגלות את נפלאות גופה והנאותיו, והחליטה שהיא רוצה לשתף אותי בחוויה. אני, כמובן, לא התנגדתי, אבל בדיעבד אני מבין ששם נכתבה המילה הראשונה בגורל שהביא אותי לפה.

זו הייתה תקופה קסומה כל כך. היינו החברים הכי טובים. תמיד יחד. מבלים, מעשנים, צוחקים. היה קיץ אז, ושלושתנו היינו נפגשים בבוקר בתחנה, מחכים לאוטובוס לבית הספר. קובי היה מוציא סיגריה מגולגלת ומביט בנו במבט שואל. "יאללה, בוא", היינו אומרים אני ושני, ויורדים לזולה שמתחת לתחנה כדי שאימא של שני לא תראה אותנו כשהיא חוזרת הביתה.

שני חוותה אז תקופה של גילוי עצמי והשתחררות מינית עצומה. המון פעמים כשהאוטובוס כבר כמעט הגיע לתחנה, הייתה מתקרבת ולוחשת לי באוזן, "לא בא לי ללכת לבית ספר היום". הבנתי מה הכוונה, ומייד התיישבתי חזרה בכיסא. קובי היה יורד בתחנה של בית הספר, מביט בנו במבט מאוכזב ומניד ראשו לשלילה מצד לצד. שני ואני היינו ממשיכים עוד תחנה אחת, יורדים, חוצים את הכביש ועולים שוב על האוטובוס, אבל הפעם בכיוון השני, חזרה הביתה.

בדרך חזרה היינו יושבים מאחור, כדי שהנהג לא יראה אותנו. שני אהבה לדבר איתי ותוך כדי תנועות ידיה הייתה כאילו בלי כוונה מחככת את הזרוע והמרפק שלה בזין שלי. היא הייתה עושה זאת עד שהייתה מרגישה שהוא מתקשה, ואז תוך כדי שיחה הייתה מכניסה את ידה מתחת למכנסיים שלי ועוטפת אותו בחוזקה בידה הקטנה. מגע עורה העדין וחום ידיה כמעט שהיו גורמים לי להתפוצץ במושב האוטובוס. היא הייתה נהנית "לענות" אותי כך, לגרום לי להתפתל מעונג, להתחנן אליה במבטי שלא תפסיק, שלא תפסיק לעולם. אין מאושר ממני.

'פאק', חשב ירון לעצמו. 'עד היום כשאני מביא ביד, אני נזכר ביד הקטנה הזו'. כמעט אמר זאת בקול רם, אבל החליט לשמור את זה לעצמו.

כשהיינו מגיעים לבית של שני, היא הייתה בודקת בחניה שהרכב של אימא שלה לא נמצא והיא כנראה יצאה כבר לעבודה. כשהיינו נכנסים היא הייתה מוזגת לשנינו כוס אחת של קולה, ואני הייתי מגלגל לנו סיגריה במרפסת. עוד לפני שהסיגריה הייתה מגיעה לחצי, היינו כבר שקועים עמוק עמוק זה בגופה של זו. שני הייתה בלתי נלאית בסקרנותה. תמיד רצתה לנסות כל דבר שידעה על קיומו, וכל דבר ששמעה או שהיה נראה לה מעניין. אני כמובן לא התנגדתי ושמחתי להיענות לכל רעיון שהציעה, מטורף ככל שיהיה, והם היו.

אימא של שני, סימה, השקיעה המון בילדיה. במשחקים, ספרים וחוגים. כל אלה העניקו לבתה במתנה מוח סקרן ודמיון מפותח מאין כמוהו, ולי את אחת התקופות המאושרות בחיי.

'תודה לך, סימה', אמר בליבו.

בתקופה ההיא, לקראת סוף שנות התשעים, מוזיקת טראנס וטכנו נכנסה חזק לחיינו, ואיתה הגיעו גם כדורי אקסטזי ואל־אס־די. קובי היה ממולח, תמיד ראה את הנולד, ומהר מאוד הרחיב את עסקיו גם לכדורי אקסטזי. עבורו היה מדובר בפריחה של ממש. הוא המציא את עצמו מחדש כסוחר סמים לכל דבר ועניין. גם אני אהבתי מסיבות טראנס, שכונו אז מסיבות אסיד או מסיבות טבע, אבל קובי כבר היה במקום אחר לגמרי. עדיין היינו חברים, לפחות על הנייר, אבל כבר לא היו לנו עניינים משותפים, וככל שעבר הזמן הוא הפך לסוחר ואני לקליינט. החברות נותרה אי שם בעבר הרחוק, אך עם שני הוא דווקא כן הקפיד לשמור על קשר.

ערב אחד, לקראת סוף החופש הגדול, שני באה לבקר אותי, כמו שעשתה מדי פעם. תמיד היינו יושבים אצלי בבית ומחכים שההורים שלי ילכו לישון, ואז נכנסים לחדר שלי ומדי פעם יוצאים בשקט בשקט לעשן סיגריה בלי שירגישו.

באותו ערב שני סימנה לי בידה שניכנס לחדר. אני הופתעתי כי בדרך כלל לא נסגרנו בחדר כשההורים שלי עדיין בסלון, וידעתי ששני מתביישת, כי ההורים שלנו מכירים. הלכתי אחריה לחדר וסגרתי את הדלת. שני קפצה עליי בחיבוק ונשיקות, אבל לא כאלה שרוצות להפשיט אותי מבגדיי או להכניס אותי למיטה, אלא נשיקות אחרות, אוהבות, מלאות רגש (ולא רוק), ואמרה בעיניים דומעות, "די, אני לא יכולה יותר. אני אוהבת אותך, ירון, ורוצה אותך לתמיד איתי".

בתחילה הופתעתי מאוד. עד אז מעולם לא דיברנו על רגשות, ולא הבנתי למה עכשיו, מה קרה שהחליטה עכשיו לבוא. 'תמיד רציתי אותך, ירון. לא ידעתי איך לומר לך ולא רציתי לפגוע בקובי...'

'בקובי?' חשבתי לעצמי. "מה קשור קובי?" שאלתי.

"אויש, נו, אתה עוד ילד, ירון", אמרה ולא הסבירה.

עד היום אין לי מושג למה סירבתי. אני חושב שאף פעם לא הרגשתי בנוח בחברת מישהי כמו שהרגשתי עם שני. אבל סירבתי. אמרתי שאני לא אוהב אותה, שאין לי בעיה להמשיך בקשר כמו שהוא, אבל אם היא מפתחת רגשות, אז כדאי להפסיק. היא לא ויתרה וניסתה למשוך אותי אליה, תוך שהיא מתחילה לתחוב את ידה לתוך המכנסיים שלי. הפעם לא חיכתה שיתקשה, אלא פשוט פשטה את מכנסיי והכניסה אותו עמוק לתוך פיה החם והרטוב. התפוצצתי, ובאחת נמסתי לתוך פיה, כשהיא מביטה בעיניי בחיוך, מנסה להסתיר את מבטה המתחנן.

הבנתי שעשיתי טעות, ושהיא מפרשת את מה שקרה עכשיו כהסכמה שלי לזוגיות הזאת. מייד אמרתי, "את יודעת, זה לא אומר שאני משנה את דעתי..." שני עצרה לרגע, נשמה נשימה עמוקה ואמרה, "תמיד ידעתי שאתה בן זונה". ניגבה את פיה בחולצה שלי והלכה. לא ניסיתי לעצור בעדה. באותם רגעים לא הבנתי בכלל מה קרה. היה לי יותר חשוב לנסות להציל את החולצה שלי. זרקתי את החולצה לכביסה וקיוויתי לטוב.

עברו בערך שבועיים שבהם לא ראיתי לא את קובי ולא את שני. בחופש הגדול אהבתי ללכת לים. גרנו מרחק של חמש דקות הליכה מהחוף, ואני, שקיבלתי גלשן לבר המצווה שלי, כבר הייתי מכור טוטאלית לגלישת גלים, והעדפתי לבלות את כל ימיי בים עם החברים מהחוף שהיו גולשים כמוני.

באותם ימים גלישה נחשבה ספורט אקזוטי מאין כמוהו, וגולשים היו הכי מבוקשים ונערצים על ידי הבנות. אני גיליתי זאת בדיוק בזמן, ומאז לא נפרדתי מהגלשן ולו לרגע אחד.

אני זוכר שזה היה יום שישי בערב, באחד מימי הקיץ. יצאתי מהמים כהרגלי, והתחלתי ללכת לאיטי בחוף עם הגלשן מתחת ידי, מנסה למשוך כמה שיותר תשומת לב מחבורת בנות שישבה על החוף במיקום אסטרטגי, כך שכל גולש שיוצא מהמים יהיה חייב לעבור דרכן.

לפתע הבחנתי בזוג שהולך מולי ומתקרב לעברי. מרחוק לא הבחנתי במשהו מיוחד, אבל ככל שהתקרבו התחלתי לזהות את הדמויות. בתחילה את הגבר. זה היה קובי. נראה לי מוזר שקובי הולך יד ביד. בחיים לא ראיתי אותו הולך יד ביד, אבל משעברו מספר שניות והזוג התקרב עוד יותר, זיהיתי את הבחורה. זו הייתה שני. שני וקובי הולכים יד ביד בחוף?

ואז פתאום הבנתי את מה שאמרה לפני שבועיים אצלי בבית. קובי נופף לעברי, אך לא המשיך להתקדם, כאילו רוצה לומר שלום מרחוק. אני נפנפתי בידי גם כן והסתכלתי על שני. היא לא נופפה לשלום. מאז, קובי ואני כבר לא היינו חברים. גם לא על הנייר.

"תגיד, באיזה סרט אתה חי, נהיית לי פתאום כתב מעריב לנוער?" נשמע קולה המתגרה של שרית וחיוך ניצחון מרוח על פניה.

"את ממהרת לאן שהוא?" שאלתי תוך שאני מכוון בראשי לדלת המטוס. שרית עשתה פרצוף, הוציאה לשון ושתקה, אני הבנתי שיש לי אישור להמשיך.

הלימודים בבית הספר הסתיימו להם בתחילת הקיץ, אני התמקדתי בעיקר בגלישה ובנועה, שכנה חדשה שלמדה אז בכיתה י' וההורים שלה בדיוק עברו דירה לרחוב שלנו.

נועה הייתה נמוכה יחסית לגילה, וזה גרם לה להרגיש צורך לפצות על כך בכל דרך שרק יכלה כדי להתבלט. היא הייתה מרוצה מאוד מהקשר איתי, ונהנתה להרגיש שייכת, בייחוד כשהיינו נפגשים עם החברה של הגלישה. מהר מאוד היא שכנעה את אבא שלה, מהנדס בכיר בחברת חשמל, שהיה עוף מוזר, לכל הפחות בנוף השכונתי שבו גדלתי, לקנות לה גלשן. כמובן שזה היה הגלשן הכי חדש, הכי יקר והכי טוב. כך למעשה הפכנו להיות חברים לגלישה, והעברנו כמעט את כל הקיץ ההוא יחד, היינו הולכים יחד בבוקר לים, אני הייתי נכנס עם הגלשן החדש, שלה, והיא תמיד הייתה לוקחת את שלי.

כשלא היו גלים, היינו מחכים לשעות הערב ומתגנבים לסוכת המציל, עומדים תחת ברז המים ששימש את המצילים כמקלחת, ונועה הייתה אז מסתובבת ומפנה אליי את ישבנה, ואני הייתי מתקרב ומתחכך בו לאט ומדי פעם הייתי מתרחק לאחור רק כדי להרגיש איך הישבן שלה מחפש אותי ומנסה להתקרב עוד ועוד. נועה הייתה משתגעת מזה ומצמידה את הישבן שלה יותר ויותר חזק עד שכבר לא יכולתי להחזיק מעמד. היא כבר הייתה רטובה לגמרי בשלב הזה, ואני הייתי מסיט את תחתוני בגד הים האדום־כתום שלה הצידה ונכנס במכה אחת פנימה הכי עמוק שרק יכולתי. היא הייתה גונחת באושר כשברכיה וירכיה רוטטות ברעד, עד שלעיתים הייתי צריך להחזיק אותה כדי שלא תיפול לקרקע.

בסוף הקיץ הזה, 18 באוקטובר 1998 התגייסתי לצבא. שירתי בחיל צנחנים, בתחילה כלוחם מן המניין ואחר כך, לאחר שאיימתי ללכת לקב"ן ולהוציא פרופיל 21, התרצה מפקד הבסיס והחל לתת לי תפקידי מנהלה ובסיס שונים. נועה התחילה לצאת עם שי שרון, שהיה אז אלוף הארץ בגלישת גלים, עובדה שהפכה אותה לגאה במיוחד, ובפעם הבאה שבאתי לים שי שרון גלש על הגלשן החדש שאבא שלה קנה לה. לי לא היה אכפת בכלל, ונשארנו חברים, עד היום מדי פעם אני פוגש אותה בים, יחד עם בעלה שי שרון ושלושת ילדיהם.

במשך כל תקופת הצבא לא ראיתי את קובי או שני, והאמת שגם כבר לא ממש הייתי חלק מהחבורה הזאת. קובי התקרב יותר ויותר לעמרם ציון וככל שעסקיו הפכו גדולים יותר ויותר כך המרחק בינינו הלך וגדל. לאחר שהשתחררתי מהצבא נסעתי לאוסטרליה לשנתיים וחצי. רציתי לעבוד ולגלוש ולא הייתה לי כל כוונה למכור תמונות או צעצועים באנגלית קלוקלת בקניונים בארצות הברית ובטח שגם לא לנסוע להודו לחפש משמעות. בכלל, את המשמעות היחידה שחיפשתי תמיד מצאתי בין זוג רגליים שובבות.

באותם ימים מארק אוקלופו האוסטרלי היה אלוף העולם בגלישת גלים, וכולנו רצינו להיות מארק. אוסטרליה נראתה היעד הברור בדרכי להפוך למארק, ולאחר ריבים, צעקות, איומים בהתאבדות הסכימה סבתא שלי לקנות לי כרטיס טיסה הלוך ושוב, מה שגרם לסכסוך בן חמש שנים בינה לבין אימא שלי. עד היום הן מזכירות את זה זו לזו.

אני לא הכרתי אף אחד מאוסטרליה, אבל למזלי, לאחד החברים הכי טובים שלי בזמנו, בני, היה בן דוד שגם לו קראו בני, שהיה בעל מפעל לייצור תכשיטי נחושת בעיר סידני והעסיק בעיקר ישראלים בסגנון של סדנת זיעה מרוככת, תמורת עשרה דולרים לשעה. בני נתן לי את הטלפון שלו וקבענו שכשאנחת בסידני ארים לו טלפון, והוא יסייע לי בעבודה ומגורים.

בתקופה ההיא, סוף שנות ה־90, טיסה לאוסטרליה נמשכה לפחות כעשרים שעות, עם עצירות מרובות וללא טלוויזיה, מלבד מסך יחיד שהקרין את נתוני הטיסה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שטסתי לבד ועוד למקום כל כך רחוק. אני לא נרדם בטיסות, והשיעמום במטוס שלח אותי ישירות למדף האלכוהול בעגלת הדיילות. במשך עשרים שעות הטיסה שתיתי וויסקי ובירה, וניסיתי בכל כוחי לעצום את עיניי. לאחר עשרים שעות טיסה כבר הייתי שתוי לגמרי. המטוס נחת בשעת בין ערביים. משכרות בקושי עברתי את ביקורת גבולות, אספתי את המזוודות שלי והלכתי לעבר תא טלפון כדי להתקשר לדוד בני. חייגתי פעם ועוד פעם אך לא הייתה תשובה. עמדתי בשדה התעופה אובד עצות, מנסה פעם אחר פעם להתקשר למספר שרשום בפתק שנתן לי בני החבר. לאחר שעה של המתנה הבנתי שדוד בני לא נמצא, ושכדאי שאתחיל לזוז שכן במהרה ירד החושך ועליי למצוא מקום ללון הלילה.

יצאתי מהטרמינל לעבר תחנת המוניות הקרובה, ושאלתי את נהג המונית הראשונה באנגלית קלוקלת "אתה מכיר מלון טוב בעיר?"

"כן בטח, בוא כנס", ענה לי קול במבטא שנשמע מעט ערבי. העמסתי את המזוודה לתא המטען והתחלנו בנסיעה. "וור אר יו פרום?" שאל הנהג אני היססתי לרגע בגלל המבטא הערבי.

"איזראל, איים פרום איזראל", עניתי. "וואו, איי לוב איזראל", ענה הנהג ואני חייכתי והמשכתי להביט בחלון לעבר אורות העיר ההולכים ומתקרבים.

"היר ווי אר", נשמע קולו של הנהג לאחר כשלושים דקות נסיעה, הבטתי מהחלון לעבר גורד שחקים כסוף. במבט מלמטה היה נראה כמבקש לקרוא תיגר על העננים בשמי הלילה.

"ת'נק יו וורי מאץ'", אמרתי לנהג ונכנסתי דרך דלת מסתובבת ללובי המלון, שהיה מרופד בשטיחים מקיר לקיר בצבעי כחול כהה עם עיטורי זהב. בצעדים מהוססים ניגשתי אל דלפק הקבלה. היוקרה הבלתי מתנצלת של לובי המלון לא הותירה בי כל ספק. 'זה יעלה הרבה!!' חשבתי לעצמי, אבל כבר הייתי כל כך שתוי מהטיסה, השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, והאכזבה שחשתי מדוד בני גרמו לי להבין שאין ברירה.

"ערב טוב, אדוני, ברוך הבא למלון דיוויד אינטרקונטיננטל, איך אני יכול לעזור?" פנה אליי פקיד קבלה במבטא הודי כל כך כבד, עד שהייתי צריך להסיט את מבטי ממנו כדי לא לצחוק בפה מלא כשאני משיב לו.

"איי וונט א רום פור טונייט", אמרתי, תוך שאני מנסה לכבוש את צחוקי המאיים להתפרץ בכל רגע.

"יש לנו חדר סטנדרטי בשלוש מאות דולר וחדר מפואר יותר בארבע מאות חמישים דולר, כולל ארוחת בוקר, אדוני", אמר במבטאו הכבד. הצחוק נמחק מייד והתחלף בזיעה קרה, שהחלה לזלוג מצווארי לעבר עמוד השדרה שלי, 'פאק 300 דולר' חשבתי לעצמי. כל שהיה עליי אחרי שקיבלתי מאימא ומסבתא דולרים ששמרו שנים לטיול הבא שלא הגיע, ואחרי שאבא דחף לי בסתר לכיס עוד 100, היו לי אלף מאתיים דולרים, ועכשיו איאלץ להיפרד מ־300 עוד לפני הלילה הראשון. לא הייתה לי ברירה. שילמתי, קיבלתי את מפתח החדר ועליתי לקומה ה־26 לחדר 2613.

משנכנסתי לחדר נפעמו עיניי. הפאר ויופיו של החדר השכיחו ממני באחת את כל מאורעות היום. כבר לא חשבתי על דוד בני יוסי שנעלם, על 300 הדולרים ששילמתי, על מה יהיה ומה היה. התיישבתי על המיטה, נשמתי נשימה עמוקה, עצמתי את עיניי ושכבתי ללא תזוזה במשך שעה ארוכה. לאחר שחלפה הלמות האלכוהול החלטתי לנצל את 300 הדולרים ששילמתי וליהנות ככל שיכולתי מהחדר שקיבלתי.

נכנסתי לחדר האמבטיה, שהיה חדר רחב ידיים בצבעי שמנת, ובמרכזו עמדה אמבטיית חרסינה ענקית בסגנון עתיק, אשר מקלחת בעמידה הייתה מביישת את כבודה.

פתחתי את זרם המים החמים והחלטתי למלא אמבטיה. שהתמלאו המים החמים נכנסתי פנימה, נשכבתי לי ובהיתי בתקרה במשך זמן מה, מאזין לנשימות שלי. בשלווה מוחלטת החלטתי עם עצמי, 'אני עוד אחזור לפה'.

לאחר מספר דקות הבנתי שהייתי צריך להשתין לפני שנכנסתי לאמבטיה. נעמדתי על רגליי, הטלתי את מימי, יצאתי החוצה, נשכבתי שוב על המיטה, הפעם במרכזה, כשאני פותח את רגליי ותופס מקום רב ככל שיכולתי. נרדמתי כשבמוחי מחשבות על כך שיום אחד עוד אחזור לכאן.

ביום המחרת קמתי בתחושת מרץ רב, היה עליי לפנות את חדר המלון, לנסות שוב להתקשר לדוד בני, ואם לא תהיה תשובה, יהיה עליי למצוא מלון או אכסניה ללילה, ואין סיכוי שאני משלם עוד 300 דולר לעוד לילה. ארזתי בזריזות את המזוודה ויצאתי לדרכי. כשעברתי בדלת המסתובבת לרחוב שוב התחזקה בי המחשבה שעוד אחזור יום אחד, אבל באותם רגעים לא היה לי זמן לדמיונות. היה עליי לזוז.

מצאתי טלפון ציבורי וניסיתי שוב להתקשר לדוד בני, אך ללא הועיל, שוב לא הייתה תשובה. התחלתי להתעצבן. 'מה הקטע?' חשבתי לעצמי 'הוא יודע שאני אמור להגיע היום'. החלטתי לנסוע לכיוון החוף. 'בטוח שם אמצא משהו' חשבתי. עליתי על מונית וביקשתי לכיוון החוף. לאחר נסיעה של כ־20 דקות הגענו למדרון, ובסופו נראה חוף הים מרחוק. המונית נסעה בעצלתיים בסיבובים, לאחר מספר סיבובים בירידה, נפרש לפנינו לפתע חוף ים רחב ידיים, בוהק, צהוב ומסנוור בחולו הזהוב ובקרני השמש המנצנצות מן הגלים. ככל שהתקדמנו במורד המדרון הלך וגדל שטחו של החוף שלפנינו. זה היה חוף ענקי מלא באנשים שהותיר אותי צמוד לזגוגית החלון, מביט בהשתאות. "בונדי ביץ', סיר", נשמע קולו של הנהג כשנעצרה המונית. בצידו האחד של הכביש היה החוף עצמו ומצידו האחר טיילת ארוכה אשר סופה לא נראה, ובצידה מלונות, אכסניות, חנויות גלישה, גלידריות, מסעדות, ברים, חנויות בגדים. 'כן, כן, הגעתי' חשבתי לעצמי, ונכנסתי לאחת האכסניות בתחושת תקווה מחודשת. אינני זוכר בדיוק את שם המקום, "אכסניית הג'וקים" או משהו דומה. ביקשתי חדר פרטי, תוך חמש דקות הייתי כבר בבגד ים וכפכפים, צועד לכיוון החוף.

הזמן עבר לו לאיטו, הימים היו מאושרים, התגוררתי בסידני קרוב לים בשכונה שנקראת "רוז ביי". בבקרים עבדתי בגננות בבתי עשירים, את שעות אחר הצהריים הייתי מבלה בחוף הים, לעיתים עד הערב.

לא עבר זמן רב עד שנתקלתי בקייטלין, בתם המאומצת של מנואלה וג'יימס מטיס, שהיו מבעלי הבתים בהם עבדתי בגננות. הוריה של קייטלין התקשו להביא ילדים בכוחות עצמם ובמהלך טיול בפיליפינים חלפו על פני בית היתומים בו שהתה יחד עם אחותה התינוקת שהייתה חולה מאוד.

מששמעה מנואלה, אימה המאמצת, את הסיפור על שתי האחיות הקטנות בבית היתומים, לא יכלה עוד לעצום עין מבלי לחשוב על חוסר האונים של האחיות, ולא עזרו כל הפצרותיו ותחנוניו של ג'ימס בעלה, מנואלה מצאה את הייעוד שלה, והדבר בער בה עד כדי כך עד אשר החליטה לאמץ מיידית את שתי האחיות.

לאחר כחודש ימים נפטרה האחות הקטנה, התינוקת, מדלקת ריאות, וקייטלין, שהייתה אז רק בת 3 וחצי, נותרה בת יחידה להוריה המאמצים.

אני שנתקלתי כבר בחברים וחברות שהיו בנים ובנות יחידות להוריהם, ידעתי כבר איך לדחוף או להניע בן יחיד לפעולה. קייטלין, במובן הזה, הייתה כחומר ביד היוצר. בת יחידה קלאסית, מפונקת, עומדת במרכז העולם מאז ומתמיד. כל שאדם צריך כדי לנפץ את עולמה המושלם הוא פשוט להגיד לה "לא". הוריה, אשר גידלוה מתוך תחושת התנצלות עצומה, הן על מר גורלה בשל היותה יתומה הן על כך שאחותה נפטרה תחת משמרתם, ביקשו לפצותה ככל שיכלו. לא חסכו ממנה דבר ולא היה דבר שקייטלין רצתה או חלמה עליו שלא חיכה לה בחדרה למחרת, עטוף בעטיפת מתנה.

זיהיתי זאת מייד, וידעתי איך לנצל זאת לטובתי. וחיכיתי להזדמנות הראשונה שתהיה לי לסרב למשהו שתציע. ידעתי שהסירוב שלי ישפיע עליה קשה, וכשהציעה לי ללכת יחד לים, סירבתי באדישות, אך משהו בי נשבר למראה פניה המאוכזבים. באותו רגע ידעתי 'היא שלי עכשיו', אך לא תחושת שמחה או ניצחון הציפה אותי אלא שפלות רוח, תחושה שאלוהים מביט בי בכעס. לא הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שחשתי כך, אבל הייתה זו הפעם הראשונה שהייתי מספיק בוגר להודות בכך. זה שבר את ליבי, אבל כבר היה מאוחר מדי לחזור אחורה. הייתי חייב לשחק את המשחק. באותו רגע נשבעתי ביני לבין עצמי שלא אפגע בה עוד לעולם.

האמת היא שהזדהיתי מאוד עם קייטלין. חולשתה הזכירה לי שגם אני הייתי כזה ילד מפונק, שרגיל לקבל את כל תשומת הלב, לפחות עד שאחותי הגיחה לחלל העולם. היה לי קל להזדהות עם התחושות של קייטלין, אפילו שאני זה שגרמתי להן. הכרתי כל כך מקרוב את הדינמיקה המשפחתית ואת הפסיכולוגיה של בנים ובנות יחידים, וההיכרות הזאת העניקה לי יתרון אסטרטגי עצום. אני נהניתי ממנו, אבל כשמכירים מישהו כל כך טוב עד שאנחנו מזהים בתוכו חלקים מעצמנו, אנחנו גם משלמים מחיר על כך. והמחיר הוא שאנחנו אוהבים אותו, אוהבים אותו ושונאים את עצמנו על מה שאנחנו יודעים שהולך לקרות לו, על מה שאנחנו בישלנו בשבילו. האהבה הזו נשארה איתי עד היום, ואיתה תחושת העלבון הזועקת ממבטה של קייטלין, ובליבי נשבעתי 'לעולם לא עוד'.

היה לי טוב באוסטרליה. גלשתי המון והרגשתי שאני משתפר מאוד. עבדתי למחייתי, ושמחתי, יותר מכל שמחתי על כך שכבר היה לי מענה להוריי שאמרו בביטול 'תוך חודש הוא מבזבז את כל הכסף וחוזר'. עברו כבר חודשיים ועדיין לא חזרתי. להיפך, היה לי בית, היה לי רכב פורד פלקון קופה שנת 1980, הייתי מבלה את רוב זמני עם קייטלין והזמן עבר לו בשלווה.

לאחר שנתיים וחצי החלו לכרסם בי הגעגועים לבית, לחברים ולשפה. יותר מכל הייתה חסרה לי העברית, הבדיחות, הצלילים, הצעקות ויותר מכל הקללות, על אף שרובן היו בערבית. היה לי קשה להיפרד מקייטלין. הזמן הרב שבילינו יחד והפעימה שהחסרתי מליבי כשהבנתי שאצטרך לעזוב אותה, גרמו לי להבין שאתגעגע אליה, לחיים האלה. אח"כ כשכל זה קרה, חשבתי המון למה עזבתי אותה. עד היום אני לא מבין למה לא אמרתי לה לבוא איתי ואם בכלל זה היה משנה, אבל עזבתי וחזרתי מלא מרץ, מלא חשק לחיות, לעשות, להרוויח, לזיין, לנצח, הכול.

החלטתי שאני לא מודיע להורים שלי שאני בא. אחרי טיסה שנמשכה 20 שעות כולל עצירה איפשהוא הגעתי לישראל. השעה הייתה כבר קרוב לאחת בלילה. היססתי לרגע, והחלטתי לדפוק בדלת. כבר לא הייתה לי ברירה. חשבתי לעצמי, אימא שלי באינסטינקטים החדים שאיתם נולדה ידעה כנראה שאני אמור להגיע, ולהפתעתי תוך מספר דקות היו על האש כבר כמה סירים שהוכנו מראש, היא ידעה. אין ספק בכלל.

כששכבתי לישון באותו לילה חשבתי רק על קייטלין, על החיוך השטני שהייתה מגניבה, על עיניה הבוהקות בשמש של סידני, על טעמן המלוח של נשיקותיה, כשרק הייתה יוצאת מן המים, על עורה המזיע לאור נרות כאשר שכבנו שנינו סתם בסלון בשיחות לתוך הלילה ועל המבט הנעלב שלה באותו יום שבו סירבתי לה לראשונה. זה היה הלילה הראשון, לא ידעתי שהמחשבות הללו ילוו אותי כל כך הרבה, וכמה הן יחזקו אותי, ישברו אותי, ויהיו חלק ממני אבל מאז ועד היום כמעט כל לילה אני חושב עליה, נזכר באותם ימים, ונרדם כשחיוך בליבי.

***

"נשארו עוד שעתיים", אמר עידו, ומייד נדלק שלט חגורות הבטיחות מעליו. ברקע נשמע קולו של הקפטן, "ליידיז אנד ג'נטלמן". באנגלית במבטא רוסי כבד החל הקפטן מבשר על מערבולות וכיסי אוויר, ומודיע על עיכוב של חצי שעה.

"נזדרוביה. לחיים", אמר ירון והרים את כוסו. "זמן טוב לעוד כוסית ויסקי".

שרית לגמה את מה שנשאר בכוס המשקה שלה וביקשה גם היא מילוי. "נו... אז תמשיך", אמרה בזמן שהדיילת ממלאת מחדש את כוס המשקה שלה. עידו הביט בה בפליאה, ומשפנתה אליו הדיילת הניד בראשו לשלילה והחזיר לה את הכוס.

***

בשבועות הבאים לא יצאתי הרבה מבית הוריי, ולרוב הייתי מבלה במרפסת או בגינה של הבית, מעשן ומשקיף אל הרחוב. באחד הימים ראיתי דמות מתקרבת בהליכה מוכרת שזכרתי מהעבר. לאט לאט החלה הדמות לתפוס צורה. הייתה זו שני. שמחתי לראותה, ובחנתי אותה לרגע. 'היא תמיד הייתה שווה', חשבתי לעצמי, והבחנתי שהיא שמה לב שאני בוחן אותה. זה מצא חן בעיניה.

"ירוניייי כפרונייי, מה קורה? איפה אתה, נשמה?" צעקה תוך שהיא מתקדמת לעברי, "מתי חזרת?"

"לפני שבועיים־שלושה", השבתי בחיוך. היא חיבקה אותי בחוזקה והרגשתי את חזה הפועם. 'גדל לה החזה', חשבתי לעצמי ונזכרתי בנערה שהייתה כשהיינו בבית הספר.

"וואוו! איזה כיף לראות אותך!" אמרה שני וחייכה אליי.

"גם אותך", השבתי בחיוך. מייד הבנו שנינו שאנחנו רוצים אחד את השנייה. אני לא חשבתי באותו רגע על קובי או על מה שהיה. המוח שלי היה עסוק בחזה הפועם הניצב בפניי, ובכנות הבלתי מתנצלת שבה עמדה מולי שני. בחנתי אותה שוב במבטי. היא חייכה חיוך מרושע, ואני הזמנתי אותה להיכנס לשתות משהו. לא דמיינתי בכלל שיכול להיות שהיא וקובי היו מאורסים באותה עת, ולא היה לי שמץ של מושג מה קרה לקובי בתקופה הזו.

***

"בוא'נה אתה, קזנובה! קצת ציצי ושכחנו הכול, הא?" צחקה שרית ולגמה מכוס המשקה. עידו הביט בו. ירון שבדרך כלל הערות כאלה מילאו אותו בגאווה על כיבושיו הרבים, הרגיש במבטו של עידו את הבוז שחש כלפיו באותו רגע, בוז שבדרך כלל היה מהול בקנאה, קנאה כזאת שבעבר הייתה ממלאת את ירון בתחושת ניצחון. הוא הביט בעידו, אולם הפעם הרגיש כי הוא זה שמקנא בעידו, כי גם הוא היה רוצה להיות סלע יציב כמוהו. גם הוא רצה שיהיה אפשר לסמוך עליו כמו על עידו, וכאשר שם לב לכך נמנע מלהביט בעיניו של עידו, שמא ירגיש בקנאה מצידו. ירון המשיך.

***

בכל מקרה, בימים הבאים נפגשנו אני ושני עוד כמה פעמים, עד שיום אחד היא הגיעה שוב כדרכה לשער הגינה של הוריי, ואני עמדתי מצידו השני של השער מחייך אליה. כשפתחתי את השער הבחנתי ברכב יוקרתי, ג'יפ מרצדס שחור עם חלונות שחורים, חולף מאחורי השער. לפתע השתנה מבטה של שני והפך למבוהל. "מה קרה?" שאלתי.

"אני חייבת ללכת", פלטה מייד. היא הסתובבה והחלה לצעוד בצעדים מהירים במורד הרחוב, לכיוון בית הוריה.

לא הקדשתי לכך יותר מדי מחשבה. הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. בלילה קבענו לצאת למסיבה, ואני ששנים לא הייתי בארץ ולא יצאתי למסיבה, הייתי בהתרגשות לקראת הערב. זאת הייתה מסיבת טראנס ביערות באזור בת שלמה סמוך ליקנעם.

הערב הגיע וכל ההכנות הסתיימו. קנינו את כל הסמים והאלכוהול שהיינו צריכים למסיבה ונפגשנו בטירת הכרמל אצל אחד החברים הכי טובים שלי, מאור.