התחפושת המרשימה

בבוקר קריר במיוחד של חודש מאי שבה אלכסנדרה הִיל לביתה שבבְּרִיסְבֵּיין.

היא בילתה בחופשת סקי עם קבוצת חברים באלפים הדרומיים. בקַנְבֵּרָה הקור היה מקפיא והיא עלתה על המטוס כשהיא עטופה בצעיף ובז'קט סקי. היא לא ציפתה כי תזדקק לפריטי הלבוש הללו באקלים הסובטרופי של בריסביין אפילו בחורף.

היה זה היום הקר ביותר שנרשם בהיסטוריה של חודש מאי, ובעודה לבושה במעילהּ כשיצאה מהמונית שאיתה הגיעה משדה התעופה – גילתה להפתעתה כי על מפתן ביתה הקטן בסְפְּרִינְג היל המתין לה מעסיקהּ.

סיימון ולפורד, אדמוני ושמנמן שהגה והקים את "ולפורד שירותי תרגום", קידם את פניה בזרועות פתוחות ובחיבוק חם. "תודה לאל! שכנתך לא הייתה בטוחה אם את חוזרת הביתה היום או מחר. אני זקוק לך, אלכס. אני באמת זקוק לך," הוא אמר בהתלהבות.

אלכס, שבמקרה ידעה כי סיימון נשוי באושר, השתחררה מאחיזתו ואמרה בנימה חדגונית יבשה, "אני עדיין בחופשה, סיימון, אז כך ש..."

"אני יודע," הוא קטע את דבריה, "אבל אפצה אותך, אני מבטיח!"

אלכס פלטה אנחה. היא עבדה עבור סיימון כמתרגמת ולמדה להכירו כאדם אימפולסיבי משהו. "איזה מצב חירום הפעם?" היא שאלה.

"לא הייתי מכנה זאת מצב חירום, לחלוטין לא," הוא הכחיש. "האם היית מכנה את 'גוּדְוִין מחצבים' כמשהו אחר מאשר הצלחה אדירה?"

"אני לא יודעת דבר על 'גודווין מחצבים' ואני לא יודעת על מה אתה מדבר, סיימון!"

הוא צקצק בלשונו. "זה משהו ענק, זו חברה לכריית מחצבים ששווי מניותיה מוערך כגבוה מאוד והיא נכנסת לשוק העסקי של סין. ובכן..." הוא הניף את ידו "...הם מתכוננים לפתוח במשא ומתן כאן בבריסביין בעניין שותפות עם חברה סינית, אבל אחד מהמתורגמנים שלהם השולט במנדרינית חלה והם זקוקים למישהו שיחליף את מקומו. דחוף ומייד," הוא אמר.

אלכס שמטה מידיה את תיק הנסיעות שלה מעל מזוודת הגלגלים. "ליווי של מתורגמנית?" היא שאלה.

סיימון היסס לרגע. "הביטי אלכס, אני יודע שעד היום תרגמת עבורי רק מסמכים ותרגום טלפוני, אבל את טובה מאוד בתחום!"

אלכס עמדה כשידיה על מותניה. "אם מדובר במחצבים, האם פירוש הדבר כי מדובר גם במונחים טכניים?"

סיימון לכסן לעברה מבט חריף ובלבו חשב הלוואי – ואז השיב, "לא. הם זקוקים לך לאירועים חברתיים. הם..." הוא היסס "...רצו להיות בטוחים כי תשתלבי בנסיבות חברתיות רשמיות."

"אז אמרת להם שאני לא אוכלת אפונה בסכין," העירה אלכס ופרצה בצחוק להבעת פניו הפגועה.

"אמרתי להם שאת באה מרקע דיפלומטי. העובדה הזו הניחה את דעתם," הוא אמר בקשיחות מה משום שלאמיתו של דבר, הייתה לו הסתייגות אחת בקשר לאלכס ולעבודה הזו והיא לא נגעה לנימוסיה ולא למנדירינית הקולחת שבפיה... אלא לאופן לבושה.

הוא מעולם לא ראה אותה בבגד אחר מאשר במכנסי ג'ינס, אם כי היה לה מגוון צעיפים שהתעטפה בהם סביב צווארה – ושׂערה היווה עבורה צרה צרורה. כמו כן היא הרכיבה משקפי-ראייה.

על גרביונים קלסיים אין בכלל מה לדבר. לא שלאופן לבושה הייתה חשיבות כלשהי, כי תרגום טלפוני ותרגום מסמכים נערכו מאחורי הקלעים. למעשה, את רוב עבודתה עשתה מהבית. אם כי מחברה בעלת חשיבות כמו 'גודווין מחצבים' ניתן היה לצפות ללא פחות, מאשר לאירוע של החברה הגבוהה.

מחשבותיו נקטעו באחת. הוא כבר ימצא לכך פתרון מאוחר יותר; הדבר החשוב כעת היה להשיג את העבודה והזמן הולך ואוזל.

"היכנסי למכונית, אלכס," הוא הורה לה. "יש לנו ריאיון עם גודווין בעוד כעשרים דקות."

היא נעצה בו מבט חודר. "סיימון – אתה צוחק! כרגע הגעתי הביתה. אני צריכה להתקלח ולפחות להחליף בגדים ואני אפילו לא בטוחה שאני מעונינת לקבל את העבודה הזו!"

"אלכס..." הוא חצה את המדרכה ופתח את הדלת של מושב הנוסע "...בבקשה."

"לא, חכה, סיימון. אתה רוצה לומר שהתחייבת בשמי לריאיון והתחייבת בכלל לקבל את העבודה של 'גודווין מחצבים' כשבעצם כלל לא היית בטוח שאני חוזרת הביתה היום?"

"אני יודע שזה נשמע קצת, ובכן..." הוא השיב במשיכת כתפיים.

"זה נשמע הולם אותך בדיוק, סיימון ולפורד," היא אמרה לו בהבעה של ליאות.

"אנשים גדולים יודעים לנצל את הרגע," הוא השיב. "העבודה הזו יכולה להוביל לעבודות רבות נוספות מטעם גודווין, אלכס. היא יכולה לפתוח לוולפורד דלתות ולאפשר לה להתפתח – ו..." לפתע הוא עצר והמשיך שוב, "רוזאנה בהיריון."

אלכס מצמצה בעיניה. רוזאנה הייתה רעייתו של סיימון וזה יהיה ילדם הראשון, כך שעתידו של שירות התרגום חשוב עתה יותר מתמיד.

"מדוע לא אמרת מייד?" היא שאלה ומבטה התרכך כשחייכה אליו באושר. "אה, סיימון, אלו חדשות נהדרות!"

בכל אופן, כשהם כבר היו ברכב החלו להציף אותה חששות מפני קשיים בהתמודדות עם המשימה.

"כיצד אסביר את האופן שבו אני לבושה כעת?"

סיימון לכסן אליה את מבטו. "ספרי להם את האמת. זה עתה שבת מחופשת סקי. דרך אגב, השיחה תיערך עם מרגרט וינסטון. היא מזכירתו האישית והראשית של מקס גודווין."

"מקס גודווין?"

"הכוח המניע מאחורי 'גודווין מחצבים' – אל תאמרי שגם עליו לא שמעת!"

"ובכן, האמת שלא שמעתי. סיימון – " אלכס לפתה את מסעד המושב בעת שהוא שעט על הכביש במכוניתו "...אתה חייב לנסוע מהר כל כך?"

"אני לא רוצה לאחר. מקס גודווין הוא איש רב עוצמה, ו..."

"סיימון!" שיסעה אותו אלכס בדחיפות, אבל כבר היה מאוחר מדיי. משאית הובלות עצרה לפניהם בפתאומיות ולמרות לחיצה עזה על הבלמים, הם התנגשו בחלק האחורי של המשאית.

סיימון ולפורד לפת את ההגה בחוזקה וגנח בכבדות כשבהה בקצה המקומט של מכסה המנוע. אז הסב את ראשו אל אלכס. "את בסדר?"

"בסדר, רק טולטלתי קלות, זה הכול. מה אתך?"

"אותו דבר." הוא נרתע כשהופיע מולו נהג המשאית, גבר בעל גוף וכעסן. "אבל זה בערך הורס את הכול."

"באיזו מידה אנחנו רחוקים מהמקום?"

"גוש אחד של בניינים, אבל..."

"מדוע שלא אלך לשם בעצמי? אתה לא תוכל לעזוב את הזירה הזו לזמן מה אבל אני יכולה ללכת, לא? תזכיר לי שוב מה שמה."

סיימון הזדקף. "מרגרט וינסטון, ב'בית גודווין', גוש הבניינים הבא משמאל, בקומה החמש-עשרה. אלכס, אני באמת אהיה חייב לך אם נשיג את העבודה הזו," אמר לה נמרצות.

"אעשה כמיטב יכולתי!" היא יצאה מן המכונית, אולם לפני שסגרה אחריה את הדלת אמר סיימון, "במקרה הכי גרוע, תהממי אותם עם המנדרינית שלך!"

היא צחקה.

בפגישה נכחו לא רק מרגרט וינסטון אלא גם מקס גודווין וגבר סיני, מר לי. כולם כאחד תרמו לאי סדירות בקצב נשימתה נוסף לזו שכבר נגרמה לה עקב הריצה המהירה שלה לאורך הרחוב עד בית גודווין.

את פניה קיבלה מרגרט וינסטון, אישה בגיל העמידה, שׂערה החום מעוצב למשעי, ולבושה בחליפה מחויטת בצבע ירוק זית. היא זו שהכניסה את אלכס למשרדו המרשים של מקס גודווין.

קיר שכולו עשוי חלונות השקיף לנהר בריסביין שהקיף את שכונת קנגורו פוינט מכוסת העלים, מתחת לגשר סְטוֹרִי. שטיח כמו ים כחול-אדמדם כיסה את רצפת החדר. שולחן כתיבה רחב ניצב בקצהו האחד של החדר ועל הקירות היו תלויים כמה הדפסים מרהיבים של בריסביין הקדומה, מעוטרים במסגרות זהב. בקצהו האחר ניצבה סביב שולחן קפה מערכת ישיבה סלונית בת שלושה חלקים עשויה עור חום.

מקס גודווין בעצמו היה גבר מרשים ביותר.

משום מה התדריך הקצר שקיבלה מסיימון גרם לאלכס לצפות לגבר קשוח ומחוספס, אולי אפילו נוקשה, בתור המיליארדר ואיל ההון שעמד בראש החברה לכריית מחצבים.

כל תיאור הלם את מקס גודווין, רק לא התיאור הזה. באמצע שנות השלושים לחייו, על פי הערכתה, הוא היה הגבר הכי מושך שראתה מזה שנים. לא רק במבנה הגופני המיוחד שלו שמתחת לחליפה הכחולה, המחויטת למשעי, אלא שהיו לו גם עיניים בצבע כחול עמוק בלתי רגיל. שׂערו היה כהה ופניו מפוסלות להפליא ופיו קטן ומסותת.

דבר בו לא היה מסוקס ונוקשה, אם כי ייתכן בהחלט כי היה קשוח מבחינה מנטלית, חשבה לעצמה, אולי אפילו מסוכן. בכחול העמוק של עיניו מבט נשרי נוקב שרמז על גבר שידע את רצונותיו – והשיג את מבוקשו.

המחשבה הבאה שלה הייתה כי היא עצמה כלל לא ענתה על דרישותיו...

חיזוק לתחושתה זו היא קיבלה כאשר לאחר היכרות רשמית קצרה הוא אמד אותה ממושכות, חכך בלסתו בעצבנות וקרא, "אוי, למען השם! מרגרט..."

"מר גודווין," התפרצה מרגרט וינסטון בצורה החלטית מכוונת, "לא הצלחתי להשיג אף אחד אחר, מחר אחר הצהריים מתקרב במהירות ומר ולפורד הבטיח לי כי מיס היל מוכשרת ביותר ושולטת היטב בשפה."

"ייתכן שכך," ציין מקס גודווין, "אבל היא נראית בת שמונה עשרה, כמו מישהי שברחה מבית-ספר לנזירות."

אלכס כחכחה בגרונה. "אני יכולה להבטיח לך כי אני בת עשרים ואחת, אדוני. סלח לי על ההערה, אך האם יהיה נבון לשפוט ספר על פי הכריכה שלו?" לאחר הפוגה קלה היא קדה וחזרה על הדברים במנדרינית.

בשלב הזה פסע לקראתה מר לי והציג את עצמו בפניה כאחד מצוות המתורגמנים. הוא פתח בשיחה עם אלכס, אז קד לעברה ואמר למקס גודווין, "שפתה קולחת מאוד, מר גודווין, תקנית ומכובדת."

לאחר מכן שררה דממה רווית מתח כאשר עיניה פגשו את מבטיו החודרים של מקס גודווין כשהוא שוב בחן אותה באופן מקיף מכף רגל עד ראש.

אולי היא לא בת שמונה עשרה, קבע. ללא איפור, ועם שפע שׂערה העכברי, הנוצץ והחלקלק שחומק לכל מיני כיוונים מתוך הקשירה שקשרה אותו, עם מסגרת המתכת של משקפי הראייה שלה, האימונית שלבשה ומגפיה העשויים עור כבש – עם הגעתה היא הסירה מעיל מגושם אולם עדיין הייתה נטולת צורה אסתטית – היא לא נראתה מטופחת, והוא הרי נזקק למישהי הדורה ואופנתית!

אלא אם כן – הוא העיף מבט נוסף במיס היל – ובכן, זה בכל זאת לא נראה לגמרי בלתי אפשרי. היא הייתה גבוהה למדיי, מה שתמיד מהווה יתרון על גוצה ושמנמנה, מן הסתם. ידיה, למעשה, היו דקות ועדינות, עורה זך כשמנת, ועיניה...

הוא כיווץ את עיניו והציב בפניה בקשה. "את מוכנה להסיר לרגע את המשקפיים?"

אלכס מצמצה, ואז עשתה כפי שנתבקשה, ומקס גודווין הנהן בראשו. עיניה היו כעיני שקד חומות-צהבהבות, צלולות ומקסימות.

"אוהו," הוא אמר, "תודה, מרגרט, אטפל בזה לעת עתה. תודה, מר לי. בבקשה שבי, מיס היל." הוא סימן בידו על כורסת עור חומה.

מקס גרר כיסא והתיישב מולה והניח את זרועו על מסעד הספה. "ספרי לי על עצמך," הוא המשיך, "וכיצד זה שאת מדברת מנדרינית."

"אבי השתייך לסגל הדיפלומטי. הייתה לי..." היא חייכה "...מה שניתן לכנות ילדות שכללה סיורים ברחבי העולם ונראה שאני קולטת שפות בקלות רבה. למדתי מנדרינית כשהתגוררנו במשך חמש שנים בבייג'ין."

"רקע דיפלומטי," הוא אמר מהורהר. "אם כן, את רואה את עתידך כמתורגמנית?"

"לא ממש, אבל זו דרך ראויה לשמר את כישוריי, ולמנוע רעב ומחסור," היא הוסיפה בהומור. "המטרה שלי בעצמי להצטרף לסגל הדיפלומטי. זה לא מכבר סיימתי את לימודיי באוניברסיטה, שם היו השפות תחום ההתמחות העיקרי שלי."

הוא פרע את שׂערו הכהה, ואז הוא אמר במפתיע, "תתנגדי לעיצוב מחדש?"

היא נעצה בו מבט, ובמהלך הדממה שהתארכה היא הבחינה בצורה מגוחכת למדי בעניבה שלו בצבע אפור חיוור עם נקודות פולקה כחולות, ובצלקת קטנה בקצה החיצוני של גבתו השמאלית.

היא כחכחה בגרונה. "אתה לבטח לא חושב שאני נראית מתאימה. אני..."

"את חושבת שתרגישי שייכת?" הוא התפרץ לדבריה, ומנה בשטף רשימת אירועים שגרמה לאלכס למצמץ: מסיבות קוקטייל, ארוחת צהריים, יום גולף, שיט בנהר, ביניהם סעודת ערב עם ריקודים.

"הבט," היא קטעה את דבריו בחזרה, "אני חושבת שאנחנו מבזבזים זה את זמנו של זה, מר גודווין. פשוט אין לי מלתחה מספקת לכל האירועים הללו ואולי אפילו לא תהיה לי – מה המילה המתאימה? – ההתלהבות לכך. תרגום ישיר הוא דבר אחד, וכאן מדובר במשהו אחר בתכלית."

"את המלתחה אני אספק לך. תוכלי לשמור אותה לעצמך."

"אה. לא. לא אוכל," היא אמרה בצורה מגושמת. "יפה מצדך, אבל לא. תודה."

"זה לא מתוך אדיבות," הוא השיב בקוצר רוח. "זו בהחלט הוצאה לגיטימית במקרה הזה, לכן, גם פטורה ממס. ולא שאני מתכוון 'לשמור' אותך לעצמי עבור טובות הנאה מסוימות."

שפתיה של אלכס נפערו. "בהחלט," היא אמרה בעוקצנות.

הוא גיחך לפתע, עיניו אורו בהנאה זדונית. "אם כך, מדוע לא?"

אלכס נעה באי נוחות בכיסאה, ואז שילבה את ידיה על ברכיה. "ארגיש – ארגיש לא בנוח. ארגיש קנויה גם אם לא מהסיבות הרגילות."

מקס גודווין נשא את מבטו אל התקרה. "אז אם כך, תחזירי את כולם. אני בטוח שכבר אמצא מישהי שתהיה אסירת תודה עבורם."

"הדבר יהיה הולם יותר," היא חשבה, "אבל יש עוד משהו. אם להיות כנה, אני חשה מידה מסוימת של מפח-נפש כי אתה לא סבור שאני האמיתית טובה דיי למשימה."

"לא בזאת מדובר," הוא סינן מבין שיניו. "אני בסך הכול לא רוצה שתרגישי כמו מעין סינדרלה. או-קיי, כן..." הוא הניף את ידו "...חשוב לי שגם הצד השני יתייחס אלייך ברצינות, לכן הילה מתוחכמת מעט יותר תהייה לתועלת רבה."

אלכס נגסה בשפתה. חלק ממנה היה רוצה לסרב להצעה. היה משהו במקס גודווין שזרה מלח על הפצעים – דבר ראשון, יהירותו. כמה הייתה רוצה להפוך את הקערה על פיה! להוכיח לו כי היא לא תגרום לו מבוכה, משהו שהוא אך בקושי נרתע מלומר.

בשלב הזה, אפופת תוגה היא בחנה את עצמה. לא הייתה לה הזדמנות להסביר מדוע נראתה כל כך פרועה או מדוע הייתה לבושה באותם בגדים מרושלים – מתוך גאווה היא לא העזה כעת להשפיל את עצמה ולהסביר.

אולם עמד בפניה אתגר שיכול להיות מעניין בהחלט.

היו שם סיימון והחֶברה שלו שבהם היה עליה להתחשב, למותר לציין את התינוק שעמד להיוולד...

"אני חושבת שאהיה מוכנה לנסות," היא אמרה, "למרות..." היא משכה בכתפיה. "...זה לא כבר עזבתי את בית-הספר לנזירות, עד כמה שזה יכול לעזור, מר גודווין, רק לפני שנה בערך."

משהו כמו השתוממות נכרה בעיניו. "היית נזירה?"

"אה, לא. אבל הוריי הלכו לעולמם כשהייתי בת שבע עשרה, והתאכסנתי במנזר, אז נשארתי שם. אם המנזר הייתה קרובת משפחה של אבי – והיא קרובת המשפחה היחידה שהייתה לי. התגוררתי עמה במהלך תקופת לימודיי באוניברסיטה. היא הלכה לעולמה לפני שנה."

"הבנתי. ובכן, בדיוק עמדתי לומר שזה מסביר הרבה דברים, אבל מה זה בעצם מסביר?" הוא שאל את עצמו שאלה רטורית והביט בה בחיוך שובבני.

"הדבר מסביר, כנראה, מדוע אני קצת חסרת חן, ורגילה לחיים פשוטים של עבודה," היא אמרה לו ברצינות. "אין זאת אומרת שניתן לכפות עליי דברים בניגוד לרצוני."

הוא נעץ בה מבט חודר. "את מוטרדת שאני עלול לנצל אותך לרעה, מיס היל?"

"מבחינה מינית? כלל וכלל לא," היא השיבה במלוא הרצינות. "אני משערת כי אני מתחת לרמת הדרישות שלך. הרי לך, מר גודווין. בכל אופן, למיטב ידיעתי, אתה יכול להיות נשוי עם תריסר ילדים." היא עצרה את שטף דיבורה משום שמאיזו שהיא סיבה לא ברורה מקס גודווין נרתע.

אחר כך הוא אמר בכעס, "אני לא נשוי. רק מתוך סקרנות, מהי לדעתך 'רמת הדרישות' שלי?"

"אה..." אלכס הניפה את ידה "...נשות העולם זוהרות ומתוחכמות."

הוא העווה את פניו אבל לא הכחיש את ההאשמה. אחר כך הוא אמר, "אם את לא מוטרדת מכך שאכפה את רצוני עלייך בתחום ההוא, אם כן, ממה את מוטרדת?"

"יש לי תחושה שהמומחיות שלך היא להשיג את מבוקשך בדרך שלך בכל מחיר," אמרה אלכס בצורה גלויה, והסירה את משקפיה כדי להבריקם בצעיף שלצווארה. "אין זה מוצא חן בעיניי," היא אמרה בשלווה וברוגע, אבל בהחלטיות, והשיבה את משקפיה לעיניה.

נראה כי מקס גודווין שקע לפתע במחשבות בנושאים אחרים. אכן כך, כשלפתע עלה בדעתו כי מעולם לא ראה עיניים יוצאות דופן כאלו. האם היה זה הדמיון שלו או שהוא באמת לא יכול היה לעמוד בפניהן?

מובן שלא, הרגיע את עצמו. כמובן, זו המנדרינית השוטפת והקולחת שבפיה. בכל אופן...

"האם ניסית אי פעם עדשות מגע?" מצא את עצמו שואל אותה.

אלכס מצמצה מבעד למשקפיה לשינוי הפתאומי של הנושא, אבל לא רק זאת, היה לה רושם כי מקס גודווין עבר מנושא ענייני לנושא אישי – אבל האין זה מגוחך?

"כן, יש לי זוג עדשות, אבל אני מעדיפה את המשקפיים," היא אמרה באיטיות ובקימוט מצח.

"את צריכה להתמיד להרכיב עדשות," אמר לה ונעמד על רגליו. "או-קיי, בואי נתחיל." הוא פסע אל עבר שולחן הכתיבה שלו ולחץ על זמזם שכוון לקרוא למרגרט וינסטון.

כשמרגרט נכנסה היא לא ראתה כל בעיה לעצב מחדש את אלכס היל; יתרה מזאת, היא אפילו נראתה כמי שחשה הקלת מה. מייד אחר כך, בהיותה אישה מעשית החלה לפעול בנחישות.

היא נקבה בשמה של חנות כל-בו מובילה ואמרה כי יש שם מחלקת שירות לקוחות שהתמחתה בסיוע בהרכבת מלתחות, התאמת מוצרי טיפוח, והיה להם אפילו סלון תסרוקות משלהם. היא מייד תטלפן אליהם, היא אמרה, ותארגן התייעצות באופן מיידי.

"תודה, מרגרט, אלו הן חדשות מצוינות. דרך אגב, אני שוב מאחר?"

"כן, מר גודווין, אתה מאחר – אני מייד מטלפנת להודיע להם."

"תודה. אוהו – הייתי רוצה לתת תדרוך למיס היל. מתי יש לי זמן לעשות זאת?"

מרגרט חשבה רגע. "אני חוששת כי התדרוך יוכל להינתן לאחר שעות העבודה," היא אמרה בחוסר אונים. "בשעה שש הערב, למשך שעה, זה כל הזמן הפנוי שנותר לך."

"זה בסדר מבחינתך, מיס היל?" הוא הסתובב שוב אל אלכס.

היא קימטה את מצחה. "היכן?"

"כאן. יש לי פנטהאוז בקומה העליונה. עלייך רק להשתמש בפעמון הפנטהאוז ולמסור את שמך – מרגרט תעביר אותו לצוות כאן." הוא הושיט את ידו לאלכס.

היא לא הושיטה אליו ידה בחזרה. במקום זאת היא שאלה מופתעת, "לתדרך אותי?"

מקס גודווין שמט את ידו. "כן, לתדרך אותך בנוגע למשא ומתן," הוא אמר ופירש, "זה הכול. משום הסיבה הפשוטה שתצטרכי לתרגם לא רק שיחות סלון קלות, כי אם שיחות רבות בעלות חשיבות הנערכות מחוץ לאולם הדיונים. לכן, הייתי רוצה להביא למודעותך חלק מהניואנסים המסתתרים מאחורי השיחות הללו." הוא הרים גבה לעגנית. "הכל ברור?"

אלכס השיבה במשיכת כתפיים, "רק שאלתי."

"כי בניגוד למה שאמרת, לא יכולת שלא לתהות אם מחשבותיי היו נתונות לנושאים אחרים."

אלכס חייכה לפתע. "אילו הכרת את אם המנזר, היית גם יודע ש'פנטהאוזים' ו'לאחר שעות העבודה' הם דברים שנערות הגיוניות צריכות להימנע מהם כמו ממגפה. אני משערת שהרגל החשדנות טבוע בנו. זה מסעיר אותי מאוד, ובכל זאת אבוא." היא הושיטה לו את ידה, לא מודעת למבט המזועזע בעיניה של מרגרט וינסטון, ולאחריו חיוך של הסכמה שהרשתה לעצמה הגברת הטובה הזו לפני שיצאה מן החדר.

רק כשהוא לחץ את ידה גילתה אלכס במקס גודווין משהו מהפנט בצורה מרתקת. הייתכן שהיה זה קסם אישי חייתי טהור? היא תהתה. חושיה סערו כי למרות היותו יהיר ומתנשא, הוא גם היה נאה ומרשים ברוחב כתפיו ובמותניו הצרים העטויים בחליפתו המחויטת למשעי, עד שלמות.

האם היה זה החשד שהתגנב ללבה כי למרות אותן עיניים כחולות ולמרות החליפה המחויטת, הוא מסוגל בהחלט להושיב אותך על גב סוסו כאישה אינדיאנית סוררת ולדהור אתך?

אל תהיי מגוחכת, אלכס, גערה בעצמה מייד...

אבל לא הייתה זו רק המשיכה המסוכנת אליו, היא חשבה. הייתה בו חיוניות שקשה היה לעמוד בפניה. היא אולי עלולה לבוז לדרכיו ולאמצעיו, אבל היא גילתה שהיה יריב מעניין שכדאי ומכובד לצאת נגדו לדו-קרב.

ייתכן כי החשדנות הזהירה שתקפה אותה קודם לכן נבעה מהעובדה שהוא חצה איזה שהוא גבול ועבר לתחום האישי – האם זו הסיבה שבגללה הייתה לה תחושה מפוקפקת לגבי הפגישה לאחר שעות העבודה בפנטהאוז?

נוסף על כך – דבר שהפתיע אותה וניער אותה קלות כשרצתה לשחרר את ידה מאחיזתו – היה שם פרט מסקרן ומרתק והוא שהיא הגיעה עד לגובה כתפיו...