התיקון של רוז גולד

1 _ פאטי

יום השחרור מהכלא

בתי לא היתה חייבת להעיד נגדי. היא עשתה את זה מרצונה.

זאת אשמתה של רוז גולד שישבתי בבית הסוהר, אבל היא לא האשמה היחידה. אם להפנות אצבעות מאשימות אל מישהו, האצבע שלי תופנה אל התובע ודמיונו היצירתי מדי, אל המושבעים האווילים ואל העיתונאים צמאי הדם. כולם תבעו צדק.

אבל מה שהם רצו באמת זה סיפור.

(תוציאו את הפופקורן שלכם, כי אלוהים, איזה סיפור שהם המציאו.)

היֹה היתה פעם, כך אמרו, אמא מרשעת שילדה בת. לכאורה הבת הזאת היתה חולנית מאוד, וסבלה מכל מיני בעיות רפואית. היא הוזנה בצינורית, שערותיה נשרו קווצות־קווצות, והיא היתה חלשה כל כך שנזקקה לכיסא גלגלים כדי להתנייד. במשך שמונה־עשרה שנים לא הצליח שום רופא לאבחן מה לא בסדר אצלה.

ואז באו שוטרים להציל את הבת. וראה זה פלא, התברר שהנערה היתה בריאה לחלוטין — האם הרעה היא זו שהיתה חולנית. התובע סיפר לכולם שהאם הרעילה את בתה במשך שנים. זאת היתה אשמת האם שהילדה לא הפסיקה להקיא וסבלה מתת־תזונה. התעללות בילדה בנסיבות מחמירות, כך הגדיר את זה. את האם הזאת צריך להעניש.

אחרי שהיא נעצרה, אמצעי התקשורת עטו על הסיפור כמו עופות דורסים, להוטים להפיק תועלת מהמשפחה שנקרעה לגזרים. הכותרות שלהם תבעו את דמה של "פאטי המרעילה", אמנית המניפולציות בת החמישים פלוס. כל חברותיה של האם האמינו לשקרים. הצדקנות פשטה בכל הארץ; כל עורך דין, שוטר ושכן היה בטוח שהוא המלאך המושיע של הנערה. הם הושיבו את האם בבית הסוהר וזרקו את המפתח. הצדק נעשה, ורובם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. סוף הסיפור.

אבל איפה היו עורכי הדין בזמן שהאם קרצפה בפעם האלף את הקיא של הבת מהשטיח? איפה היו השוטרים בזמן שהאם שקעה בכל ערב בקריאת ספרי רפואה? איפה היו השכנים בזמן שהילדה הקטנה קראה לאמהּ לפני עלות השחר?

תפתרו לי את החידה הזאת: אם התעללתי בבתי במשך קרוב לעשרים שנה, למה היא הציעה לבוא לקחת אותי היום?

_

קונלי מגיע לתאי בדיוק בשתים־עשרה בצהריים, כפי שהבטיח. "את מוכנה, ווטס?"

אני קמה בכבדות מהבדיחה שכאן קוראים לה מיטה ומיישרת את מדי החאקי המגרדים שלי. "כן, אדוני."

נהפכתי לאישה צייתנית.

הסוהר הכרסתן מוציא צרור מפתחות גדול ושורק בעודו פותח את דלת התא. אני האסירה החביבה ביותר על קונלי.

אני נעצרת ליד מיטתה של שותפתי לתא כי אני רוצה להימנע מסצנות. אבל אלישה כבר משעינה את גבה על הקיר, מחבקת את ברכיה ופורצת בבכי. היא נראית צעירה בהרבה מעשרים שנותיה.

"ששש... ששש..." אני רוכנת אל הבחורה ומחבקת אותה. אני מנסה ללכסן מבט חטוף לעבר פרקי ידיה החבושים, אבל היא תופסת אותי בקלקלתי. "תמשיכי למרוח את המשחה ולהחליף תחבושות. בלי שום זיהומים," אני אומרת וזוקפת את גבותיי.

אלישה מחייכת בפנים שטופות דמעות. היא משהקת. "כן, האחות ווטס."

אני משתדלת לא להיראות גאה בעצמי יותר מדי. במשך שתים־עשרה שנים הייתי אחות מעשית.

"ילדה טובה. דיאז תצעד איתך היום. שלושים דקות, לפי הוראת הרופא." אני מחזירה חיוך ומלטפת את שערותיה של אלישה. השיהוק שלה פסק.

"תכתבי לי?"

אני מהנהנת. "ואת יכולה להתקשר אליי מתי שתרצי." אני לוחצת את ידה, מזדקפת ופונה אל קונלי, שממתין בסבלנות. אני משתהה על הסף ומביטה לאחור באלישה, רושמת לעצמי לשלוח לה מכתב מיד עם שובי הביתה. "שעה אחת בכל פעם."

אלישה מנופפת בביישנות. "בהצלחה שם בחוץ."

אני הולכת עם קונלי למרכז הקליטה והשחרורים. חברותיי האסירות קוראות לעברי ברכות פרידה.

"תשמרי על קשר, את שומעת?"

"נתגעגע אלייך, מאמא."

"אל תיכנסי לצרות, תוש." (קיצור של "יתוש", מילה שניתנת ככינוי גנאי אבל מתקבלת כמחמאה, כי יתושים לעולם לא מוותרים.)

אני משיבה להן במיטב נפנופי המלכה אליזבת אבל נמנעת מלהפריח נשיקות. עדיף להתייחס למעמד הזה ברצינות. קונלי ואני ממשיכים ללכת.

במסדרון סטיבנס כמעט מתנגשת בי. היא דומה להדהים לכלב בולדוג — גוצה וחסונה, עם פימה מידלדלת, מריירת לפרקים. היא נוהמת עליי. "ברוך שפטרנו."

סטיבנס שלטה כאן עד שאני הגעתי. היא מעולם לא היתה חסידת הגישה של זבובים ודבש, אלא היתה כולה חומץ. אבל אלימות וטקטיקות הפחדה לא מביאים אותך רחוק, ועם אישה בגודל שלי, הם לא מביאים לשום מקום. תפסתי את מקומה בקלות. אין פלא שהיא שונאת אותי.

אני מנופפת לה באצבעותיי בפתיינות. "שיהיו לך חיים מדהימים, סטיבנס."

"אל תרעילי יותר ילדות קטנות," היא נוהמת.

אין לי אפשרות לחנוק אותה, אז במקום זה אני הורגת אותה ברכות. אני מחייכת כאילו הייתי התגלמות השלווה, והולכת אחרי קונלי.

מרכז הקליטה והשחרורים הוא מקום בלתי מרשים בעליל: מסדרון ארוך עם רצפת בטון, קירות לבנים מדי וחדרים עם חלונות זכוכית עבה שבהם ממתינים האסירים החדשים להעברתם לתאים. בקצה המסדרון יש אזור משרדי קטן עם שולחנות כתיבה, מחשבים וסורקים. זה היה יכול להיות משרד של רואי חשבון, אילו רואי חשבון היו נושאים תגים ואקדחים.

ליד דלפק הקבלה, כיסאו של הפקיד פונה לעבר מכשיר הרדיו. תשדיר חדשות נשמע עכשיו. אחרי הפסקה קצרה, אומר הקריין, נביא לכם סיפור על תינוק שנעלם באינדיאנה. ובנוסף, האם יש קשר בין ממתקים לסרטן? את כל זה תשמעו בהמשך ברדיו WXAM. מאז משפטי הפסקתי לצפות, להאזין או לקרוא חדשות. אמצעי התקשורת הרסו את שמי הטוב. בגללם הבת שלי לא דיברה איתי ארבע שנים.

אני נועצת מבט זועם ברדיו. הכיסא מסתובב לעברי, ומתברר לי שאני מכירה את הפקיד שיושב בו. ביני לביני אני מכנה את האיש המקריח והשרירי אדון ניקיון. הכרתי אותו לפני חמש שנים. הוא פלירטט איתי במשך כל היום, שאל באיזה בושם אני משתמשת בזמן שקרצתי לו. העמדתי פנים עליזות, אבל בתוך תוכי היטלטלתי בין זעם על חוסר הצדק שבגזר הדין שלי לַפחד מחמש השנים הבאות. מאז לא ראיתי אותו, עד עכשיו.

"פאטי ווטס?" הוא אומר אחרי שכיבה את הרדיו.

אני מהנהנת.

"אני זוכר אותך." הוא מחייך.

אדון ניקיון מוציא טופס ממגירת השולחן, ולאחר מכן נעלם במחסן. כעבור כמה דקות הוא חוזר עם קופסת קרטון קטנה. הוא מושיט לי דף נייר. "אני צריך שתעברי על רשימת החפצים ותחתמי בתחתית הדף לאישור שאת עוזבת עם כל הדברים שהבאת איתך הנה."

אני פותחת את הקופסה ומציצה לתוכה לפני שאני משרבטת את חתימתי.

"את יכולה ללבוש את הבגדים הרגילים שלך עכשיו," אומר אדון ניקיון. הוא רומז בראשו לעבר השירותים וקורץ לי ברגע שקונלי מפנה את ראשו. אני מרכינה את ראשי וגוררת את רגליי לשם עם הקופסה בידיי.

בתוך תא השירותים אני פושטת את הז'קט שהמילים שירות בתי הסוהר מודפסות על גבו, ונוברת בתיבה. אחרי חמש שנות אכילה של מזון הכלא, מכנסי הג'ינס החביבים עליי, עם החגורה האלסטית, קצת גדולים עליי. אני לובשת את הטישירט עם ההדפס של החתול גרפילד וסווטשירט אדום שראשי התיבות של הקולג' הקהילתי שלי, GCC, רקומים עליו. הגרביים הישנים שלי נוקשים מזיעה, אבל הם עדיין טובים יותר מגרבי הצמר הגסים שעל רגליי. אני נועלת את נעלי ההתעמלות הלבנות שלי ומבחינה בפריט האחרון שנשאר בתחתית התיבה, שרשרת עם תליון בצורת לב. אני נוטלת את התליון וחושבת להניח אותו בכיסי, אבל נמלכת בדעתי ותולה אותו על הצוואר. כדאי שהיא תראה אותי עונדת את המתנה שנתנה לי בילדותה.

אני יוצאת מהשירותים ומחזירה את הקופסה הריקה לאדון ניקיון.

"תשמרי על עצמך." הוא קורץ שוב.

קונלי ואני הולכים במסדרון המואר בניאון לעבר היציאה מבניין הקבלה, בדרכנו אל מגרש החניה. "מישהו בא לקחת אותך, ווטס?"

"כן, אדוני. ההסעה שלי צריכה להגיע עוד מעט." אני נזהרת לא לומר מי יסיע אותי: אף על פי שרוז גולד בת עשרים ושלוש עכשיו, עדיין יש אנשים שחושבים עליה כעל ילדה קטנה וחולנית. ויש אנשים שלא ישמחו יותר מדי לראות אותנו שוב ביחד. לא אכפת להם שבכל אשפוז בבית חולים נשארתי ערה כל הלילה כדי לעקוב אחר המדדים החיוניים שלה. הם לא מכירים את עוצמתה של אהבת אם.

אנחנו נעצרים ליד הדלת. קצות אצבעותיי מעקצצים כשהם נוגעים בידית הדחיפה.

קונלי מגרד את שפמו הדומה לשפם של שחקן הקולנוע טום סלק. "מתכון הפּירוֹגי היה להיט אמיתי אצל החותנים שלי."

אני מוחאת כפיים. "אמרתי לך שזה יהיה ככה."

קונלי מהסס רגע. "מרתה התרשמה. היא לא ישנה על הספה בלילה האחרון."

"לאט לאט, אדוני. היא מתחילה להיענות. תמשיך לקרוא את הספר הזה." בחודשים האחרונים הדרכתי את הסוהר בנבכי הספר חמש שפות לאהבה.

קונלי מחייך ונראה אובד עצות לרגע.

"אל תתחיל להיות לי רגשני," אני מתלוצצת וטופחת על שכמו.

הוא מהנהן. "בהצלחה שם בחוץ, פאטי. ושלא ניפגש שוב, בסדר?"

"זאת התוכנית," אני אומרת. אני מביטה אחריו כשהוא פונה והולך, נעליו הגדולות כנעלי ליצן חובטות בלינוליאום. גופו הכבד נדחק למשרד והוא סוגר אחריו את הדלת, ולי לא נשאר עוד מול מה לעמוד לבד מדממה מפחידה. סתם ככה, שירות בתי הסוהר של אילינוי סגר עניין איתי.

אני מתאמצת להתעלם מההלמות הפרועה בחזי ופותחת את הדלת. אני יוצאת אל אור השמש המסנוור וחלק ממני מצפה לשמוע צפירת אזעקה או לראות אורות אדומים מהבהבים. אבל זה באמת קל כל כך: את נכנסת לבניין, את יוצאת מבניין, לאיש לא אכפת. אני יכולה ללכת לקולנוע או לכנסייה או לקרקס. אני יכולה להיתקע בסופת גשמים ללא מטרייה או להישדד באיומי אקדח. אני חופשייה, והכול יכול לקרות לי. אני מותחת את אצבעותיי ונהנית ממשב הרוח ביום הבהיר הזה של חודש נובמבר. אני מאהילה בכף ידי על עיניי וסוקרת את מגרש החניה בחיפוש אחר מיניוואן השברולט הישן, אבל רואה רק ים של מכוניות רגילות. ואין כאן אנשים.

היא אמורה להגיע בכל רגע.

אני מתיישבת על ספסל הפלסטיק השביר ומזעיפה את פניי כשהוא מוחה כנגד משקלי. אחרי כמה דקות של מאמץ לשבת בנוחות, אני נעמדת וחוזרת להסתובב הלוך ושוב.

מרחוק פונה המיניוואן החום שלי אל הכביש הארוך והצר שמוביל אל בניין הקבלה. הוא מתקרב לאיטו, ואני עושה כמיטב יכולתי להחליק את שערי המקורזל ולמתוח את הסווטשירט שלי. אני מכחכחת בגרוני כעומדת לדבר, אבל רק מסתכלת. אחרי שהמיניוואן נכנס למגרש החניה, אני יכולה להבחין בכתפיה הצרות ובשערותיה הבלונדיניות־חומות של ילדתי.

אני מביטה איך רוז גולד נכנסת למקום החניה בהילוך אחורי. היא מכבה את המנוע ומטה את ראשה אל משענת הראש. אני מדמיינת אותה עוצמת את עיניה לרגע. שערותיה באורך החזה, וקצותיהן עולים ויורדים עם כל נשימה עמוקה. רוז גולד רצתה שיער ארוך מאז היתה ילדה קטנה, ועכשיו יש לה.

קראתי באיזה מקום שלאדם ממוצע יש כמאה אלף שערות על ראשו — יותר מזה לבלונדינים, פחות לג'ינג'ים. אני תוהה כמה קווצות שיער דרושות כדי למלא אגרוף. אני מדמיינת את עצמי מצמידה את בתי אליי בחיבוק חם וממוללת באצבעותיי את קווצות שערה. תמיד אמרתי שעדיף לה להיות עם ראש מגולח. את פחות פגיעה ככה — אין במה למשוך.

בנות אף פעם לא שומעות בקול אמהותיהן.

היא זוקפת את ראשה, ועיניה פוגשות את שלי. היא מרימה את זרועה ומנופפת כמו מלכת יופי על במה ניידת במצעד. זרועי מרחפת באוויר ומשקפת את התרגשותה. אני מבחינה בקווי מתאר של כיסא בטיחות בשורת המושבים השנייה של המכונית. הנכד שלי יושב בו בוודאי.

אני יורדת מהמדרכה וניגשת למשפחתי. עשרים ושלוש שנים עברו מאז התינוק האחרון שהיה לי. בעוד כמה דקות אצבעותיו הזעירות ייכרכו סביב אצבעי.