התליון המוזהב

התליון

הסיפור הזה מתחיל בתליון.

תליון פשוט, כזה שעונדות ילדות הכי רגילות. שם באותיות מחוברות שתלוי על שרשרת זהב דקה. ואת התליון הזה אני מוצאת, מונח מולי על השביל.

דווקא כאן, בשביל המוצל בגן ציפורים, השביל שבו הלכתי כשהייתי קטנה ואני עדיין מכירה בו כל מטר, זה שהייתי אוספת בו אבנים קטנות וענפים, כאן אני מוצאת תכשיט.

ובגלל שאין דבר טוב יותר מלמצוא לגמרי במקרה כל מיני מציאות, ועוד מזהב, אני מתכופפת, מושיטה יד ומרימה אותו.

אבל כשאני קוראת את השם שכתוב על התליון — ארבע אותיות מחוברות —

הגוף שלי קופא במקומו.

אני מכירה את התליון הזה.

חצי שעה קודם:

הקול של אלונה המחנכת מהדהד בין הקירות בכיתה. אני מרימה את הראש מהמחברת. בשעה הזאת, בשיעור האחרון של היום האחרון בשבוע, אף אחד כבר לא מרוכז במה שאלונה אומרת. כולם שולחים מבטים אל הדלת ורוקעים ברגליים בחוסר סבלנות. יד ימין של תמרה מתעסקת בטלפון שנמצא מתחת לשולחן. היד השנייה שלה מלטפת את התליון שעל צווארה.

״העני הובא בפני המלך,״ אלונה מקריאה בקול של מורה. ״מדוע גנבת לחם מהארמון? שאל המלך את העני.״

״כי היה בא לי סנדוויץ',״ דורי מתפרץ. ״אמא לא הכינה לי.״

כמה תלמידים צוחקים. אלונה מחכה שהצחוקים ייפסקו, ואז ממשיכה.

״העני הסביר שלא היה לו במה להאכיל את שכנו החולה, ולכן לא נותרה לו ברירה. המלך התרגש מדאגתו של העני לשכנו, פקד עליו לקום, והורה למשרתים לתת לעני טוב הלב מתנות, מאכלים וכסף רב.״

אלונה עוצרת, וגם היד שלי מפסיקה לצייר, כי יותר קל לי לצייר כשהקול שלה ברקע. הכיתה כולה בציפייה. כולם מחכים לצלצול.

״ומה מוסר ההשכל של הסיפור?״ אלונה שואלת ומחכה שמישהו יצביע.

אף אחד לא מצביע. ככה זה בבית הספר החדש שלי.

טר־ר־רררנננן, הצלצול מרעיד את האוויר. אפילו שציפיתי לו, אני נבהלת. בבית הספר הקודם שלי הצלצול היה מנגינה ולא סתם רעש צורם.

אבא כבר אמר לי כמה פעמים שאני צריכה להפסיק להשוות דברים שיש בבת־ים לדברים שהיו במושב מטע. אבל אני לא מצליחה להבין למה לבחור צלצול נורא כזה.

אלונה מחכה שהצלצול ייפסק, ואז סוגרת את הספר ומניחה אותו על השולחן. מסביב רעשים של רוכסנים נפתחים, תיקים נבעטים, כיסאות חורקים. אני מרימה ראש ומביטה לכיוון היציאה.

״רגע אחד!״ אלונה קוראת. כמה תלמידים כבר נמצאים בדרך לדלת, אבל הקול של אלונה חזק והחלטי, וכולם עוצרים.

היא מביטה לכיווני.

״יש לנו פה תלמידה שרוצה להגיד לכם משהו על קבוצה שהיא מארגנת,״ אלונה מצביעה בידה עלי.

״גבריאלה, את רוצה להסביר לנו על הדרקונים?״

הדרקונים.

עכשיו כל העיניים מביטות בי. את חלקן אני רואה ואת השאר אני מרגישה, כמו קרני לייזר שמכוונות לי ישר לגב.

״המורה, אפשר ללכת כבר? זה לא מעניין אותי,״ דורי אומר. הוא מחזיק ביד אחת כדורגל, וביד השנייה תיק ספורט שהוא מקפיץ על הגב.

אלונה מתעלמת ממנו. ״גבריאלה, אמא שלך ביקשה ממני שאקדיש זמן בסוף השיעור לקבוצת הדרקונים...״

להקדיש זמן זה בזמן השיעור, לא אחרי השיעור.

״רגע, אמא שלך היא דרקון?״ דורי זורק. שוב צחוקים.

אני לא זזה. מחכה שהצחוקים ייפסקו. ככה אני לא אצליח להסביר שום דבר.

״ובכל זאת...״ אלונה לא מרפה.

אין לי ברירה.

אני מכניסה יד לתיק, מפשפשת בו כדי שהיד שלי תפסיק לרעוד, ומוציאה חבילת דפים.

״אני... הכנתי...״

״יופי, אז אולי פשוט תחלקי לחברים שלך את הדפים?״ אלונה אומרת. ״שבת שלום לכולם.״

תמרה, שיושבת לידי, מארגנת ברוגע את הדברים שלה, שמה את התיק על הכתף ומעבירה עלי מבט של ״מה נסגר איתך?״ היד שלי עדיין רועדת, אבל אני מגישה לה דף אחד. תמרה מסיטה את השיער החום המבריק שלה, מעמידה פנים כאילו היא מתכוונת לקחת ממני את הדף, אבל אז פותחת את האצבעות. ״אופס,״ היא מסננת, ומחייכת חיוך תמים. הדף צונח אל הרצפה.

אני מתכופפת להרים אותו, אבל תמרה דורכת עליו, כאילו בטעות, וממהרת לצאת מהכיתה.

אני מרימה את הדף ומסתכלת על הציורים — אמא עודדה אותי לצייר ואבא עזר לי לעצב ולהדפיס. ההמולה ממשיכה, כיסאות מורמים ומכים בשולחנות. בכל זאת אני מחליטה לנסות לחלק את שאר הדפים, אבל נראה שכולם בורחים ממני ויוצאים החוצה.

זה לא בדיוק עבד לפי התוכנית. יש דברים שנשמעים קלים כשמדברים עליהם, אבל כשמנסים לעשות אותם זה סיפור אחר לגמרי. מבחינת אמא שלי להציג בפני הכיתה זה ממש שטויות. היא מציגה לפעמים מול קהל של מאות אנשים. אבל זאת אמא שלי. היא יודעת מה היא רוצה, והיא יודעת איך בדיוק לארגן את הכול כדי להשיג את זה.

ופתאום צעקה. ״התליון שלי!״

משתרר שקט. אני מסתכלת סביבי. תמרה עומדת ומצביעה עלי.

״לקחת לי אותו?״

״אני? לא...״ אני ממלמלת.

״לא? אז איפה הוא? את ראית אותו! את הסתכלת עליו עם העיניים ההמומות שלך. הוא היה על הצוואר שלי לפני רגע.״

״אני לא יודעת,״ אני מנסה, ״לא ראיתי...״

היא זורקת קללה ומתחילה לתת פקודות. וכולם, כלומר מי שעדיין בכיתה, מתחילים לחפש ולהפוך ולזחול ולפשפש.

מישהו מוצא משהו, אבל זה סתם צמיד כסוף ומכוער ומלא אבק. תמרה רק מתעצבנת עוד יותר, ואני מנצלת הזדמנות שאף אחד לא מסתכל ובורחת משם.

מחוץ לכיתה אני נתקלת בזמיר המנקה. ״אַכּוֹ בְּאֵדֶר?״ הוא שואל ומביט בי בעיניים המבריקות שלו. שמתי לב שבכל פעם שהוא רואה אותי הוא עושה פנטומימה של אוזניים. לכל אחד יש לו סימון אחר. אני חושבת שבתור חירש־אילם זה עוזר לו לתת סימנים בבני אדם. הוא מתעניין במה שיש לי ביד.

״הכול בסדר,״ אני עונה, וזורקת לפח את הדף המקומט.

המדרגות כבר חשוכות, אז אני ממהרת למטה, מדלגת דרך אולם הכניסה ושער בית הספר. הכניסה לבית הספר נראית כמו חצר נטושה. בכניסה לבית הספר הקודם שלי היו עצים, דשא ופרחים, וצמח מטפס שכיסה את הגדר עד שנראתה כמו קיר של טירה עתיקה. כאן יש רק רצפות מכוערות, וגם אם פעם ניסו לגדל איזה צמח באדניות הבטון שעומדות ריקות ליד השער, הכול מת מזמן.

לא להשוות. אני צריכה להזכיר לעצמי. במושב הכול פורח, ובעיר — נובל. ככה זה פה. ככה זה בכל הערים.

אני נושמת וחושבת. אמא שלי התעקשה שאארגן קבוצה של מבוכים ודרקונים. היא לא מרוצה שעדיין אין לי חברים — כבר עברו שלושה חודשים מאז שעברנו לבת־ים. בהתחלה היא אמרה שזה פשוט לוקח זמן, אחר כך היתה תקופת החגים, אבל עכשיו כבר נכנסתי למה שההורים שלי מכנים ״שגרת החיים״, ובכל זאת לא הצלחתי להתחבר עם אף אחד. ולא רק שלא הצלחתי להתחבר, נראה שאני הולכת בכיוון ההפוך — שכולם ישנאו אותי.

מה שפעם היה הכי קל לי, נראה עכשיו כמו משימה בלתי אפשרית. כולם אמרו לי שאני אמצא חברים בלי בעיות. ״אנשים שם יותר חמים מאשר במושב,״ נועה השכנה הסבירה לי. ״אני בטוחה שהילדים בכיתה ימותו עלייך.״

בינתיים אף אחד לא מת עלי. בקושי מישהו שם לב שאני קיימת. גם בבית הספר הקודם לפעמים היה לי קשה, אבל היו לי חברות שעזרו לי והגנו עלי.

במיוחד עלמה.

אני מתכננת מה אעשה כשאגיע הביתה. בהזמנה שלא חילקתי כתוב להגיע בשעה שתיים, אז נותרו לי כמעט שעתיים. אני אקח חטיף ואֶצפה בפרק של הסדרה שאני הכי אוהבת, "גולם".

מחוץ לבית הספר השכונה מתכוננת לשבּת. מונית מחכה למישהו, אישה מבוגרת סוחבת עגלת קניות. שני בחורים גוררים ספה עטופה בניילון. אמא רבה עם הילדים שלה על משהו. זקן עם כובע של פעם עומד בתחנת אוטובוס ומציץ בשעון.

תמרה יוצאת מבית הספר, נעמדת על המדרגות ומשקיפה אל הרחוב. אני לא רוצה שהיא תראה אותי. אני חייבת לעוף מפה.

אני מסתלקת משם דרך המעבר הצדדי שמוביל לגן ציפורים. ככה קראו פעם לגינה הציבורית שנמצאת מאחורי הבית שהיה פעם של סבתא שלי, לפני שהיא חלתה ומתה. הבית שעכשיו הוא שלנו. כשאני עוברת בגן ומרגישה את האוויר הקריר מתחת לעצים הגבוהים, עולים בי זיכרונות.

כשהייתי ממש קטנה, סבתא שלי היתה מכינה קופסה עם פירות וירקות, נותנת לי יד ויורדת איתי לשחק בגן. פעם היו כאן נדנדות וארגז חול וכל מיני מתקנים. היינו משחקות, צוחקות, ואז מתיישבות על הספסל ואוכלות את הפלפלים החתוכים ואת התמרים. את הגלעינים היינו זורקות אחורה לגינה. סבתא היתה אומרת, "מי יודע, אולי יצמח מהם עץ", והייתה שולפת הפתעה — שוקולד.

כשפתחו קניון בקצה השכונה, מעבר לכביש, בנו גם מגרש משחקים גדול עם מגלשות, נדנדות ומכשירי כושר. מאז כל הילדים הולכים רק לשם. גן ציפורים נשאר נטוש ומוזנח.

אני עוצרת ליד הספסל האחרון שנשאר בגן. אני לא בטוחה אם זה הספסל שסבתא ואני היינו יושבות עליו. אני מתלבטת אם להתיישב, ואז מבחינה בתליון.

למה דווקא אני?

זאת המחשבה הראשונה שקופצת לי לראש. ואחריה:

להרים את זה מהר.

אל תיגעי בזה בשום פנים ואופן.

חסר לך להסתבך עם תמרה.

בין פריחות העצים בגן אני מריחה עוד משהו — סכנה.

כבר הסתבכתי.

אני מדברת אל עצמי. אני מושיטה יד ואז עוצרת. אני רוצה לברוח משם, אבל כבר ברחתי מהכיתה, וכמה עוד אפשר לברוח...

אז אני מתכופפת, פורשׂת אצבעות, נוגעת בתליון, ממששת בזהירות את החוליות המוזהבות של השרשרת. את האותיות המחוברות. אני עוצמת עיניים לרגע, מנסה להרגיש איך זה להיות היא.

תמרה יושבת לידי בכיתה, אבל הפער בינינו עצום. אני חדשה, היא נולדה פה בשכונה. אני מפחדת כל הזמן, היא מתנהגת כאילו כל מקום שייך לה. כל מילה שלה היא פקודה שחייבים למלא, ואני — גם אם אגיד משהו, אף אחד לא ישים לב.

ההתחלה נראתה מבטיחה. אלונה המחנכת ניסתה לחבר בינינו בתחילת השנה. לתמרה יש המון חברות, והן רבות מי תשב לידה, וכשאלונה אמרה לי לשבת ליד תמרה, היא הביטה בי במבט סתום ופשוט אמרה, ״אוקיי.״ אולי היא חשבה שאני אהיה עוד אחת מהמעריצות שלה.

ולא שלא ניסיתי. בחנתי מה הבּנות האחרות עושות, וניסיתי לחקות אותן ולהתחבב עליה, אבל זה תמיד יצא לי עקום. למה אני לא יכולה להיות גמישה יותר, כמו האותיות המחוברות שמסתלסלות על התליון שלה?

פרחחבחחרעמממרררר!

נשמע לפתע קול מבין השיחים, ואני נהדפת הצִדה. אני מנסה להתחמק, אבל משהו מזנק עלי. גוש שחור־אפור־חום מלוכלך, זרועות דקיקות, רגליים יחפות; משהו מתעופף אלי, נוגע בי.

הוא מנסה לחטוף ממני את התליון.

״עזוב!״ אני צועקת, אוחזת בתליון הכי חזק שאני יכולה, אבל נהדפת אל הקרקע. אני מספיקה לראות את המשהו הזה מנתר ונעלם בין השיחים.

ידעתי.

אני מסתכלת על התליון שביד שלי. אסור היה לי לגעת בו.

אני קמה במהירות ובורחת משם.