התליינים מהאדס 3: נשמות מתאחות

“כי נשמות שבורות הן כמו מגנטים.

נמשכות ומתחברות באושר בלתי נתפס...”

"הרגתם עוד מישהו חוץ מאלה שפה?"

הכוסית שחורת השיער – אחותה של מיי – שאלה את פרז אם שחטנו עוד אפס מהכת ההזויה הזאת.

פרז הנהן.

"איפה הוא?" היא דרשה לדעת.

פרז לא ענה, והרגשתי שהראש שלי מתחיל לקפוץ והעור שלי מעקצץ כשהיא צמצמה את עיניה הירוקות.

"בבקשה! אני צריכה לראות אותו!" היא צעקה. פניה החיוורות האדימו במהירות וידיה רעדו לצידי גופה.

פרז הצביע לכיוון העצים, ותוך פאקינג שנייה היא רצה לשם. הידקתי את הלסת ואגרפתי את ידיי כשעיניי עקבו אחריה.

וייקינג התקרב אליי, נזהר לא לגעת בי. "חתכת אותו כמו פרדי קרוגר, כן אחי?"

המשכתי לבהות בעצים בעקבות שובל השמלה של הכוסית שנעלם ביניהם.

"פליים?"

חרקתי שיניים כשחשבתי על מה שעשיתי לו עם הסכינים שלי. "חתכתי אותו טוב־טוב. כמו שמגיע לפאקינג פדופיל דתי."

"אז... כן. פאקינג כן ענק לאקסטרים מייקאובר, גרסת פרדי קרוגר."

אבל לא עניתי לווייקינג. לא עניתי לו כי הכוסית עם השיער השחור שוב יצאה מבין העצים. ולא הורדתי ממנה את העיניים לרגע. ספרתי את השניות עם כל צעד שלה כשהיא התקרבה אליי. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת־עשרה...

ראיתי את החזה שלה עולה ויורד. היא התנשפה בכבדות. היא פאקינג התנשפה כל־כך. אין מצב שהיא כועסת שהפדופיל מת.

"אחות...?" מיי רצה אליה אבל עיניה הירוקות של הכוסית הזעירה היו מופנות אל פרז.

"מי הרג אותו?" היא עקפה את מיי ושאלה אותו. היא העבירה את מבטה בין האחים, והסתכלה לכל אחד מאיתנו בעיניים.

והסתכלתי בחזרה. נעצתי בה את מבטי ורעדתי. הרגשתי שהדם שלי מתחיל לרתוח.

הגיע לו למות. עמד לי פאקינג כמו טיל כשראיתי אותו גוסס ומת. ראיתי את עיניו מתרוקנות מחיים. ראיתי את דמו נשפך. ופאקינג נהניתי מזה.

הכוסית הקטנה הגיעה אליי פתאום. גופה הזעיר עמד מולי והעיניים הירוקות הענקיות חדרו לעיניי. "זה אתה?" היא שאלה.

הדם שלי זרם מהר יותר בגופי, והנהנתי. "כן, אני הרגתי את המזדיין הזה," התזתי.

חיכיתי מתוח ודרוך לרגע שהיא תתחיל לגונן על האפס. לרגע שהיא תתחיל לקרוא לי רשע, טמא ורוצח – כל השיט שכבר ידעתי.

אבל לפני שפאקינג הספקתי לחשוב, בקעה מפיה זעקה קטנה והיא זינקה קדימה וחיבקה את המותניים שלי. הלב שלי בער כמו פאקינג פגז של תותח כשידיה נגעו בעורי.

לא הייתי מסוגל לשאת מגע. פאקינג לא יכולתי לסבול שנוגעים בי. אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, התחלתי לספור, חיכיתי שהלהבות יכאיבו לה. חיכיתי שהכאב... שמונה, תשע, עשר, אחת־עשרה... עיניי זינקו למטה כשהגעתי לאחת־עשרה, וציפיתי לראות את הכאב שלה.

אחת־עשרה.

אבל לא כאב לה.

אחת־עשרה.

כבר עברתי את אחת־עשרה.

זרועותיה של הכוסית הקטנה התהדקו סביב מותניי. הסתכלתי עליה בהלם. ראיתי את שערה השחור העבות. ראיתי את גבה עולה ויורד עם כל נשימה.

"תודה," היא לחשה והצמידה את לחיה אל החזה שלי. "תודה רבה, רבה לך."

היא הודתה לי. הפסקתי לנשום. אבל לא הבנתי. כמו תמיד. פאקינג לא הבנתי שום דבר.

למה המגע שלי לא פוגע בה?

למה היא פאקינג מודה לי?

ואז זרועותיה התהדקו סביבי שוב, ורציתי לגעת בה בחזרה. אני פאקינג רציתי לגעת בה.

בלב דופק עדיין מכל הריגוש של ההרג, עם הדופק משתולל בצווארי, עצמתי חזק את עיניי. אילצתי את ידיי להשתחרר והרמתי אותן אל גבה. כשהן נגעו בבד שמלתה נשמתי עמוק והרגשתי את גופה קופץ.

כמעט ברחתי, כמעט לא עמדתי במה שהמגע שלה עשה לראש שלי. אבל שכחתי את כל זה כשהרגשתי את הרטיבות על החזה שלי, על העור שלי. הכוסית בכתה, "שחררת אותי. שחררת אותי ממנו."

עצמתי את העיניים שוב. הלב שלי דהר אבל הלהבות בדמי, הלהט בדמי, נרגעו.

הלהבות שלי אף פעם לא דעכו.

הן פאקינג בערו באש תמידית.

אבל איתה...

רציתי להדק את אחיזתי בה.

רציתי לקרב אותה אליי עוד יותר, אבל היא שמטה את ידיה ממני והתרחקה.

קפצתי את ידיי לאגרופים לצידי גופי כשהיא הלכה ממני, ואז, רגע לפני שהגיעה לאחיותיה, היא סובבה את ראשה אליי שוב ושאלה, "מה שמך?" קולה רעד, כמו בפחד. אבל עיניה לא ירדו מעיניי. הן פאקינג צרבו את עיניי, והאיצו את פעימות ליבי. שמי...

"פליים," אמרתי. את השם הקודם שלי פאקינג סילקתי מזמן מהראש שלי. השם ששנאתי.

עמדתי כמו פסל כשהיא השפילה את מבטה וחייכה. הרגשתי את ציפורניי ננעצות בכריות כפות הידיים שלי, בניסיון להישאר פאקינג רגוע מול החיוך הזה. "אני אסירת תודה לך לנצח, פליים. אני חייבת לך."

כשהיא הסתובבה והלכה שחררתי את האוויר שעצרתי, אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה.

הסתכלתי על הידיים שלי והתקשיתי להאמין. נגעתי בה. פאקינג נגעתי בה וזה לא פגע בה.

אבל אז נפלתי שוב. כי הלהבות עדיין בערו מתחת לעורי. הרגשתי אותן. ואם אגע בה שוב, אולי אכאיב לה.

"פאק, אחי, אתה בסדר?" איי.קיי עמד מולי פתאום, והסתיר לי את הכוסית שחורת השיער הקטנה.

הרמתי את כפות ידיי. "אני פאקינג נגעתי בה," לחשתי. "פאקינג נגעתי בה."

איי.קיי הנהן. "אני יודע, אחי. אתה בסדר? אתה לא הולך להתחרפן עליה עכשיו, כן? אתה לא חושב לחתוך לה את הגרון או משהו?"

זזתי הצידה כדי שאוכל לראות מאחוריו ושאלתי, "איך קוראים לה? איך מיי אמרה שפאקינג קוראים לה?"

איי.קיי זרק מבט מהיר לאחור ואמר, "מאדי, נראה לי? כן, מאדי."

מאדי, חשבתי, ולחשתי את שמה כדי להרגיש אותו על שפתיי. "מאדי..."

כעבור כמה שעות חזרנו למתחם. האחים מהסניפים האחרים, ביחד עם האחים מהמועדון שלנו, שתו וזיינו כל הלילה. אבל אני ראיתי רק את מאדי. ראיתי רק את מאדי, יושבת בחלון דירתו של סטיקס, העמדה שהיא תפסה לעצמה. לא שתיתי, לא עישנתי, רק הסתכלתי עליה יושבת ליד החלון ומסתכלת עליי בחזרה.

פסעתי מתחת לחלונה עד שווייקינג ואיי.קיי לקחו אותי הביתה לבקתה שלי. אבל לא הצלחתי להוציא אותה מהראש שלי. לא יכולתי להפסיק לראות בעיני רוחי את העיניים הירוקות ואת השיער השחור. להרגיש את ידיה הקטנות על מותניי.

לקחתי את הסכינים שלי ורצתי כל הדרך בחזרה למתחם. יצאתי מהעצים והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לחלון דירתו של סטיקס... ושם עצרתי בבת אחת.

החלון.

מאדי ישבה ליד החלון.

הלב שלי עבר לספרינט.

היא הסתכלה למטה וראתה אותי.

הפה שלה נפתח מעט.

עיניה הירוקות התרחבו.

כף ידה נצמדה לשמשה.

שפתיה נעו, "פליים..."

עם הסכינים בידיי צעדתי קדימה. התחלתי שוב לפסוע הלוך וחזור מתחת לחלונה. כי אף אחד לא יתקרב אליה שוב לעולם. אף אחד לא יפגע בה שוב לעולם. ומי שכן, ימות.

ימות עם להבי הסכינים שלי נעוצים בגופו.

כי היא שלי.

הכוסית שחורת השיער הקטנה שקוראים לה מאדי היא שלי.