התמונה של סבא

באחד הימים הגיעו אדם ואריאלה לביתם של סבא וסבתא. אריאלה היתה בת שתים-עשרה ואדם בן שמונה. אצל סבא וסבתא תמיד רעבים, ולכן רצו השניים מיד למטבח לאכול ארוחת צהריים. על השולחן עמדו ארבע צלחות מרק עם אטריות דקות.

"כשאריאלה אוכלת מרק, גם השערות שלה אוכלות," צחק אדם, וסבתא ביקשה מאריאלה לאסוף את השערות שלה לצמה.

גם סבא היה במטבח. הוא לקח פטיש ומסמר ותלה תמונה, תצלום ממוסגר בשחור-לבן של שני ילדים. הגדול נראה כבן שתים-עשרה והקטן כבן שמונה, שניהם לבושים בחליפות, חובשים כובע קסקט, מחייכים, אוחזים ידיים וצועדים קדימה, ומאחוריהם אונייה גדולה. מעל התצלום היה כתוב "דבר השבוע".

"מי שיסיים את המרק, יקבל שניצל וצ'יפס," אמרה סבתא.

"התמונה לא יפה," לחש אדם וקירב אצבע אל שפתיו. הוא ואריאלה צחקו בלי קול כי לא רצו להעליב את סבא.

"היא לא מתאימה למטבח," אמרה אריאלה בשקט.

"למה לא?" שאל סבא, ששמע את ההתלחשות.

"במטבח צריכה להיות תמונה של פירות. וחוץ מזה הילדים בתמונה לבושים בבגדים ישנים."

"אלה בגדי השבת שלהם."

"אתה בטוח?" התפלאה אריאלה.

"אריאלה, הילד בתמונה זה אני."

"מה?! סבא, אתה בכלל לא דומה לעצמך."

אדם גרר כיסא אל מתחת לתמונה, עלה עליו, והסתכל על הפנים של הילדים. "הגדול זה סבא כשהיה קטן," קבע. "תראי! השיער שלו שחור חלק וקצר עם שביל בצד. העיניים שלו גדולות. והחיוך הוא בדיוק החיוך של סבא."

"היית ילד ממש יפה. רזה ובערך בגובה שלי," אמרה אריאלה, "וזה אומר שהיית גבוה. והצבע של העיניים שלך כחול. אמא אומרת שאני דומה לך."

"גם אני דומה לסבא, רק שהשיער שלי בלונדיני. ואני טיפה יותר שמנמן."

"כשהיית ילד הלכת עם כובע קסקט כמו שאתה חובש עכשיו?" שאלה אריאלה.

סבא הינהן ואמר שהתמונה חשובה לו.

"למה?" שאלו הנכדים יחד.

סבתא כיחכחה בגרונה וסיפרה שהתמונה היא סוף של סיפור אמיתי שקרה לו ולאָחיו ולהורים שלהם כשסבא היה בן שתים-עשרה.

"זה מרגש אותי," אמרה אריאלה, "כי בתמונה סבא בגיל שלי היום."

"ספר לנו את הסיפור," ביקש אדם.

"זה סיפור מתח," הזהיר סבא.

"אני אוהבת סיפורי מתח."

"נו תתחיל..." זירז אדם.

"כשאספר על אבא שלי, דעו שזה סבא-רבא שלכם."

"וכשתספר על אמא שלך," המשיכה אריאלה, "נזכור שזאת סבתא-רבתא שלנו."

"רגע," אמרה סבתא. "יש עוד משהו שאתם צריכים להבין לפני שסבא מספר. החלום של היהודים במשך המון שנים היה לחזור לארץ ישראל. בעבור זה הם התפללו. וכאן הסיפור מתחיל. יום אחד הגיע בחור צעיר לבית הכנסת בעיר סְפְרוֹ שבמרוקו. הוא היה לבוש בבגדי חאקי. הבחור המרשים התקרב למתפללים וגילה להם בסוד שיוצאת ספינה מהחוף באלג'יר לכיוון ארץ ישראל."

"למה זה היה סוד?" שאל אדם.

"המלך המרוקאי לא הרשה ליהודים לעזוב את מרוקו," סיפרה סבתא. "אם הוא היה יודע על הספינה, בוודאי היו מטביעים אותה ואוסרים את רב-החובל ואת כל מי שהיה עליה. הבחור סיפר על המקום שבו תעגון הספינה, אבל לא ידע לגלות את היום והשעה המדויקים שבהם היא תגיע. הוא ביקש שמי שיגיע למקום ימצא מסתור, והסביר שהמבצע סודי ואסור שאנשי המקום יגלו אותם."

סבא הינהן ושאל, "אתם מקשיבים?"

"כן, מקשיבים," ענתה אריאלה, "וזוכרים שאתה מספר על הימים שהיית בן שתים-עשרה."