התמחות מעשירה

סבסטיאנו בדק את שעון הרולקס שלו כשצעד לתוך מגדלי אס-ג'יי-סי, בניין המשרדים שלו בלונדון, אדיש לחלוטין לגשם החורפי הנוחת כמו קרח על פניו. מהרגע שהתעורר הוא ידע שזה הולך להיות יום מעניין. מעניין בלשון סגי נהור – לא, זה הולך להיות נהדר, לא סתם מעניין.

אך הוא לא ייתן לפועלים רעשניים, לביקור לא צפוי מוקדם בבוקר ממי שכעת הייתה המאהבת שלו לשעבר, או לתקר בגלגל לעצור אותו. הוא חיכה מעל לשנתיים ליום הזה, וסוף סוף סבו הזקן והרגזן יפסיק להתעקש ויעביר לו את מושכות שושלת המשפחה. הגיע הזמן!

ברט, מנהל האבטחה לסוף השבוע, הנהן אליו כשניגש לשולחן הקבלה, אינו נבוך כלל לראות את הבוס שלו מגיע לעבודה ביום ראשון בבוקר.

"ראית את המשחק אתמול, בוס?" שאל ברט בחיוך.

"אל תשמח לאיד," ייעץ סבסטיאנו. "זו תכונה מאוד לא מושכת."

חיוכו של ברט התרחב. "כן, אדוני!"

היריבות הידידותית שלהם הייתה מקור של שעשוע רב לסבסטיאנו. לעיתים קרובות מדי האנשים סביבו הסתתרו מאחורי מסכה של כבוד נלהב כדי להתחבב עליו אך ורק כי נולד לתוך חיים של עושר ומותרות. זה היה מרגיז, בלשון המעטה.

הוא הבחין בעיתון שברט פרס על השולחן ובו תמונה של סבסטיאנו עורך מסיבת קוקטייל מפוארת ומשעממת לחלוטין בלילה שעבר. מן הסתם המאהבת שלו, עכשיו לשעבר, ראתה את אותן תמונות באינטרנט וזו הסיבה שהחליטה לארוב לו מחוץ לביתו בפארק ליין מוקדם בבוקר, רוצה לדעת מדוע לא הזמין אותה כבת זוגו.

בדיעבד, 'כיוון שזה לא עלה בדעתי' לא הייתה התשובה הכי טובה שלו, הדברים הידרדרו במהירות אחרי זה, והסתיימו כשהעמידה בפניו אולטימטום: או שייקח את מערכת היחסים שלהם צעד קדימה או שיסיים אותה. לא שהיה יכול להאשים אותה על שהייתה מתוסכלת. הוא רדף אחריה לפני חודש בנחישות האכזרית שהעלתה אותו לראש רשימת ה-500 של פורבס בגיל שלושים ואחת, ולא שכב איתה יותר מפעם אחת.

זה לא התאים לו. בדרך כלל היה לו ליבידו מאוד בריא אך הוא היה מוסח לאחרונה. כנראה בגלל המצב הארור עם סבו, שלא לדבר על הימים הארוכים של עשרים השעות שעבד במשרד כדי לסיים עסקת השתלטות שתגרום לכך שיהיה מוביל בשוק בניית המלונות.

מובן שהתנצל לבלרינה בעלת השם העולמי, אך היא לא התרשמה, שלחה לו נשיקה מעבר לכתף אלגנטית ואמרה שזה ההפסד שלו כשיצאה בחן מחייו. כשחשב על זה כעת, החליט שהוא עשוי להציע שתיתן שיעורי פרידה לכמה מהמאהבות הקודמות שלו. היא תעשה הון קטן אם תלמד אחרים כללי התנהגות ליציאה ממערכות יחסים, במיוחד לדוגמנית הספרדייה שזרקה עליו את מברשת השיער שלה כשהציע שייפרדו דרכיהם לפני מספר חודשים.

"בהצלחה בפעם הבאה, אה, בוס?" גיחך ברט, מעמיד פנים כמתחרט. סבסטיאנו נאנק. הוא ידע שברט מתייחס למשחק הפוטבול מאתמול, שבו הקבוצה שלו השמידה את הקבוצה של סבסטיאנו, אך היה יכול באותה מידה להתייחס לחיי המין התקועים שלו.

"הקבוצה שלך ניצחה שוב," אמר סבסטיאנו כשהלך לעבר המעליות. "אני אקצץ את שכרך בחצי."

"כן, אדוני!" חיוכו של ברט התרחב כשבדק את מסכי האבטחה שעל שולחנו.

כשנכנס לתוך המעלית, לחץ סבסטיאנו על כפתור הקומה שלו וקיווה שהעוזרת האישית הזריזה שלו מצאה זמן לאסוף את הדיווחים שרצה להציג לסבו הבוקר כחלק מנאום הניצחון שלו. בדרך כלל לא ביקש מפולה להגיע ביום ראשון, אך סבו הנחית עליו את הביקור שלו ברגע האחרון והוא לא רצה להשאיר דבר ליד המקרה.

לא שהחוש העסקי שלו היה הסיבה לאיפוק של סבו בעניין העברת השליטה על החברה אליו. לא, הוא רצה לראות את סבסטיאנו מתיישב עם דונה נהדרת שיום אחד תהיה האימא של הבמביני הרבים שלו. סבו רצה שיהיה לו יותר מאשר העבודה. משהו שנקרא איזון בית-עבודה. סיסמה מודרנית לדעתו של סבסטיאנו, והוא חשד שסבו שמע אותה מאשתו האהובה. כל דבר שנונה רצתה, נונה קיבלה.

"איך אוכל לצפות ממך לקבל תפקיד תובעני נוסף כשכבר כעת יש לך כה מעט זמן להירגע?" סבו אמר בטלפון לפני חודש, "סבתך ואני רק רוצים לראות אותך מאושר, סבסטיאן. אתה יודע כמה אנחנו דואגים. אני לא יכול למות אם אני לא יודע שיטפלו בך."

"אתה יודע שאני יכול לטפל בעצמי," סבסטיאנו נהם, "ואתה לא הולך למות. לפחות, לא עכשיו."

אך סבו וסבתו היו איטלקים מהדור הישן. אם לא הייתה אישה טובה שמבשלת במטבחו ושמחממת את מיטתו בלילה, הוא נתפס בעיניהם כמי שחי חיים בודדים וירודים. מן הסתם הם לא התכוונו לעוזרת שבישלה לו, ולמספר הרב של הנשים המציעות לחמם את מיטתו.

כמה חבל.

אבל להיות עסוק היה איזון בית-עבודה עבור סבסטיאן. שם הוא פרח. לא היה יום שבו התעורר לא רוצה לכבוש הזדמנות עסקית חדשה או אתגר תאגידי כלשהו. אהבה? נישואין? שניהם דרשו רמה של אינטימיות שלא היה לו לתת.

להיות רחוק מהאנשים שסביבו, שירת אותו היטב במשך השנים והוא לא היה יכול למצוא סיבה לשנות את זה. ואם בכמה לילות הוא שתה משקה לבדו בשעת לילה מאוחרת, מביט על האורות הנוצצים בעיר שהוא היה בה באותו זמן... טוב, שיהיה.

כעת, כשהוא בשיא אונו, וכשקנה לאחרונה את חברת הפלדה הגדולה ביותר בבריטניה, לא היה זמן טוב יותר לקחת את ניהול קסטיליונה אירופה. שני העסקים השתלבו כל כך יפה שסבסטיאנו ביקש מצוות השיווק והמכירות שלו לעבוד על תוכנית להיכנס לעסקי שיפוץ המלונות במזרח אירופה.

היה עליו רק לשכנע את הנונו העקשן שלו לפרוש וליהנות משנות דמדומיו עם האישה שהעריץ בווילת המשפחה שבחוף האמאלפיטאני. אז, ורק אז, יוכל סבסטיאנו לפצות את משפחתו על הסבל שגרם להם לפני חמש עשרה שנה.

שקוע במחשבות, הוא הדליק את האורות בקומת ההנהלה ושמע הודעה המתקבלת בטלפון שלו. הדליק את מכונת הקפה בדרכו למשרדו, הוא פתח את ההודעה וקרא.

הוא קרא אותה פעמיים. פולה עברה תאונה עם בעלה. קרסולו נשבר ככל הנראה והיא הייתה כעת בחדר מיון. הדיווח שדרש היה עדיין במחשב שלה. הוא נזעף. הוא לא היה זקוק לעיכוב כזה כשסבו היה אמור להגיע בכל רגע.

הוא כתב לה חזרה שהוא מקווה שבעלה בסדר, לקח את המחשב שלה משולחנה ונשא אותו למשרדו. כשהביט במסך המקושט באייקונים צבעוניים שגרמו לעיניו לכאוב, לא הצליח למצוא תיקייה שנראתה מתאימה להכיל את הדיווח שהצטרך.

נהדר. זה היה פשוט נהדר.

פופי הביטה בשעון המיקי מאוס שעל ידה ונאנחה. היא הייתה חייבת לצאת מפה. אחיה סיימון יחכה והוא תמיד נעשה עצבני כשאיחרה. בנוסף לכך, מריאן השכנה הנפלאה שלה, שהייתה כאימא לשניהם, אובחנה לאחרונה כחולה בטרשת נפוצה. זו הייתה מכה קשה לאישה שהייתה יפהפייה מבפנים ומבחוץ ופופי רצתה לעשות משהו נחמד עבורה היום.

בניסיונה שלא להתעכב על החדשות הנוראיות, הידקה פופי את זנב הסוס בשערה ורפרפה על התקציר המשפטי שרצתה להציג לבוס שלה מחר בבוקר. נשאר לה רק שבוע להתמחותה בחברת אס-ג'יי-בי אינטרנשיונל. מי ידע שברגע שתסיים את התואר במשפטים היא עשויה לקבל הצעת עבודה כאן אם תרשים את הדרגים הגבוהים. הדרג הגבוה ביותר הוא הבוס של הבוס שלה, סבסטיאנו קסטיליונה. לא היה לה קשר ישיר איתו עד כה, אך היא ראתה אותו עובר במסדרונות, צעדיו הארוכים מצביעים על אדם שהיה תמיד באמצע משימה, כתפיו הרחבות רומזות שקרוב לוודאי יצליח במשימה זו.

היא תפסה את עצמה חולמת בהקיץ על מראה הילד הרע הכהה שלו, והזכירה לעצמה שהיו לו גם מוניטין תואמים לכך. היא החזירה את התיקיות שבהן השתמשה חזרה לארון וכיבתה את המחשב. היא לא הייתה טיפוס של בוקר, ולכן הייתה שמחה לעבוד מהבית הבוקר, אך המחשב הנייד שבו השתמשה ללימודיה היה ישן ולא יוכל להריץ את התוכנית שהיא צריכה. בנוסף לכך, הרשאות המתמחים לא כללו הורדה של קבצי החברה במכשיר הפרטי שלה, אפילו אם התעסקה בענייני החברה.

מותחת את הקשרים שבעורפה, היא עמדה לעזוב כשהבחינה בספר המשפטי שהשאילה מפולה לפני שבוע. מחר הולך להיות יום עמוס כך שזה הגיוני להחזיר אותו בדרכה החוצה.

בדרך כלל לא הייתה לה גישה ל'אדמה המקודשת' של הבוס הגדול, אך מאחר שהבוס שלה השאיל לה את כרטיס המעבר שלו, כעת הייתה לה. אך עדיין, היא היססה לרגע. היא לא רצתה להכניס את מר אדאמס לצרות בכך שתעשה דבר שאסור לה לעשות, אך גם לא רצתה לקחת את הסיכון שתחזיר את הספר מאוחר ותיראה רשלנית. אחת מהדרכים הטובות לבלוט כמתמחה הייתה להיות יעילה ככל האפשר ופופי לקחה את עבודתה ברצינות רבה. ומאחר שאף אחד אחר לא היה בסביבה הבוקר, מי יידע?

לאחר שקיבלה החלטה, היא לקחה את הספר והלכה לכיוון המעלית. היא גדלה במערכת אומנה מאז שהייתה בת שתים עשרה, ונאלצה לטפל באח הצעיר ממנה בעשר שנים שנולד חירש, ולכן ידעה שהדרך היחידה לצאת ממצב העוני הנוכחי שלה היה להתמקד בלשפר את עצמה. ניתנה לה הזדמנות שנייה כשמריאן מצאה אותם מצופפים ליד דוד חימום בתחנת פדינגטון לפני שמונה שנים והיא התכוונה לנצל כל שנייה מהזדמנות זו לוודא שלשניהם יהיה עתיד לצפות לו.

מעבירה את כרטיס המעבר ולוחצת על כפתור לקומת ההנהלה, היא חיכתה בסבלנות שהמעלית תפתח אל אלגנטיות מסוגננת שמסמלת הצלחה אמיתית. בזמן שחצתה את הרצפה המרופדת שטיחים רכים למשרדו החיצוני של מר קסטיליונה, נעצרה פופי להביט בנופי לונדון שלעיתים כה נדירות יצא לה לראות. למרות השמיים האפורים נראתה העיר מושלמת כתמונה, במיזוג של ארכיטקטורה חדשה והעולם הישן. זה היה כאילו דבר לא יכול לגעת באדם כאן למעלה, אך פופי ידעה שברגע שאתה יורד לקומת הכניסה, הדברים לא רק נגעו בך, הם אף היו יכולים להרוס אותך אם תיתן להם.

היא הייתה שקועה בזיכרונות אפלים ולא רצויים כשקפצה לשמע קול גברי עמוק מקלל בקול רם, מנפץ את הדממה.

ליבה פועם, הסתובבה פופי לגלות מי זה היה, אך אף אחד לא נראה. אז נשמעה קללה נוספת והיא הבינה שזה הגיע מתוך משרדו של הבוס שלה.

סקרנותה הטבעית, שלא תמיד פעלה לטובתה, גרמה לה להתקרב בשקט ולעצור בפתח משרדו של מר קסטיליונה. היא עצרה את נשימתה כשראתה את האיש עצמו עומד ברגליים מפושקות מול חלונות הזכוכית.

היא תזהה אותו בכל מקום, כמובן. מלא עוצמה. פראי. נאה להדהים. הוא העביר את ידו בשערו, פורע אותו לגלים שחורים לא מסודרים. הוא היה גבוה יחסית לאיטלקי, ושרירי, כאילו שהתאמן כל יום. מאחר שידוע שעבד עשרים שעות ביממה, פופי לא ידעה היכן מצא את הזמן, אך שמחה שהוא עשה זאת. הוא היה ממתק לעיניים. או 'פצצת סקס מהלכת', כפי שמריאן הייתה אומרת.

כאילו חש את בחינתה הדוממת, הוא הסתובב אליה, עיניו הירוקות והמבריקות חודרות ישר לליבתה. לרגע, שכחה פופי לנשום. ואז הוא דיבר, מבטו המרוגז סורק אותה ומדליק להבות זעירות של תחושה בעקבותיו.

"מי את לעזאזל?"

"אני מתמחה," פופי ניקתה את גרונה היבש, "פופי. פופי קונולי. אני עובדת שלך."

זעפו העמיק כשהביט בה שוב מלמעלה למטה. "ממתי ג'ינס וסוודר נחשבים ללבוש מתאים לעבודה?"

פופי הסמיקה. "היום יום ראשון," הסבירה, מתעלמת מהדחף לתחוב את שערות ראשה הלא מסודרות מאחורי אזנה, "ולא ציפיתי שמישהו אחר יהיה פה." מה שלא היה ממש הסבר כאשר הוא עמד לפניה בחולצה לבנה כשלג, עניבה אדומה ומכנסיים כהים שלא הסתירו את ירכיו העוצמתיות.

"כן, היום יום ראשון. אז למה את כאן?"

"נשאר לי שבוע ורציתי לסיים מצגת עבור מר אדאמס. הוא אמר שזה יהיה בסדר אם אבוא."

גבה אחת כהה התרוממה. "את מגזימה קצת עם המסירות שלך לעבודה, לא?"

"לא אם אני רוצה להתקדם," אמרה בפשטות, "ואשמח לעבוד כאן כשאסיים את לימודיי. גמישות ומחויבות הן שניים מהדברים שמתמחים יכולים לעשות על מנת להתבלט."

היא הייתה בטוחה שישליך אותה ממשרדו, אולי דרך חלונות הזכוכית הגדולים האלה, אך הופתעה שבמקום זאת שאל אותה, "מהם שאר הדברים?"

"להיות יעילה, להתייחס לתפקיד כמו עבודה ולהתלבש להצלחה." היא ספרה כל פריט באצבעותיה.

מבטו נפל על מכנסי הג'ינס הצמודים והעתיקים שלה ופופי ניסתה לא להתכווץ. כשהתחילה לעבוד בחברה לפני חמישה שבועות, דמיינה שיום אחד תפגוש את האיש הזה, שדווח כסוג של אל תאגידי, אך בדמיונותיה זה לא היה כך.

"את החוק הזה הפרת, אני רואה," הוא אמר בציניות.

פופי הרגישה חום עולה בפניה והבינה שליבה פעם במהירות כפולה מהקצב הרגיל. נראה ש'לחשוב שהבוס שלך מושך' לא היה ברשימת חוקי המתמחים, והיא ניסתה לסובב את גלגלי מוחה האיטיים ולחשוב על דרך להיחלץ מהמצב שהידרדר במהירות.

הטלפון שעל שולחנו צלצל ושבר את השתיקה שעמדה ביניהם, הצלצול זורק לפופי חבל הצלה מבורך.

"תן לי לענות על זה," היא אמרה בקול עסקי.

לפני שהיה יכול להגיב, היא הגיעה לשולחנו והרימה את הטלפון. היא חייכה אליו חיוך רחב כשצייצה, "המשרד של מר קסטיליונה," בקולה המקצועי ביותר.

חיוכה נמוג כשהתאמצה להקשיב לקולה הדומע של האישה מהצד השני של הקו. היא הייתה בעלת מבטא כבד ובשילוב עם המצוקה שלה, פופי הצליחה רק להבין, "מצטערת להפריע," וגם, "האם סבסטיאנו נמצא?"

"כן, הוא נמצא כאן," אמרה פופי, מודעת לעובדה שהגבר שעליו דיברו לא הוריד את עיניו ממנה. "כן, כמובן. רק רגע." מבלי לדעת איזה כפתור היה 'השתק', היא הושיטה את הטלפון. "זה בשבילך," לחשה.

פעם נוספת עלו גבותיו למצחו, "איזו הפתעה."

היא הרגישה שפישלה שוב, ופסעה אחורה מחומו הקורן כשהתקרב ולקח את הטלפון.

"כן?" הוא נבח לתוכו.

כשראתה שזעפו התגבר, החליטה פופי ליזום ולהכין לו קפה. היא הבחינה באור האדום שזהר ממכונת הקפה במשרדו ומאחר שלא היה ספל על שולחנו, זה הראה שהוא התכוון להכין אך לא מצא זמן לכך.

ובכן, היא תתקן את זה ותרוויח כמה נקודות זכות. אולי אותן נקודות שהפסידה כשהעבירה לו שיחה, שכעת כשחשבה על כך, קרוב לוודאי הייתה מחברתו הנוכחית. או לשעבר, בהתחשב בעובדה שהאישה בכתה. כיבושיו קצרי הטווח היו חומר לאגדות במשרד. כמו התכשיטים של 'היפרד-ועבור-הלאה' היקרים שלכאורה ביקש מפולה לקנות להן בסוף.

להוטה להגיע הביתה ולראות מה שלום סיימון, ולתת למריאן חיבוק וכוס תה, היא מיהרה למכונת הקפה, מופתעת שהבוס שלה היה עדיין בשיחה כשהביאה לו את הקפה. הוא הניף יד עייפה באוויר והיא הייתה מרוצה מעצמה מאוד על שחשבה על הקפה כשלפתע הוא הושיט יד ותפס את פרק ידה בידו הגדולה, עוצר אותה מללכת.

פופי נדרכה מייד, מביטה מטה על אצבעות ידו השזופה שכעת ליטפו בעצלתיים את העור הפנימי הרך של פרק ידה. נשימתה נעצרה וחיצי עונג נורו לזרועה. עיניה נורו אל עיניו והיא הייתה יכולה לומר, לפי הדרך שבה עיניו הירוקות המבריקות הצרו, שהוא קלט את תגובתה הלוהטת.

תשוקה הפכה את רגליה לג'לי. תשוקה ואי אמון, כיוון שלא רק שגבר זה היה הבוס שלה, אך הוא הקשיב לאישה – שכעת הייתה בטוחה שהיא החברה שלו – בוכה בצד השני של הקו, בזמן שהוא מלטף אותה.

מנוול!

מעוצבנת שהרגישה עונג כזה בהתחשב בנסיבות, משכה פופי את ידה, מפילה את ספל הקפה שרק הניחה לפניו לפני כמה דקות. לפני שאחד מהם היה יכול להגיב, תוכן הספל נשפך על השולחן ונוזל שחור התיז על חולצתו הצחורה של הבוס שלה.

סבסטיאן קלל מילים באיטלקית שגרמו לפופי להעלות סומק על פניה אף על פי שלא הבינה מילה אחת מהן.

היא הביטה בו בפה פעור כשניתק את שיחת הטלפון, מחזיק את חולצתו הרטובה הרחק מחזהו.

"מה זה היה לעזאזל?" הוא התפרץ, רותח מזעם.

"אני... אתה..." מביטה סביב בפראות, תפסה פופי צרור של נייר מצד הארון והתחילה לשפשף את חזהו. כשהוא הרים את ידו למעלה לעצור אותה, היא הבחינה שטיפות טפטפו עד למפשעה שלו, ומבלי לחשוב, היא טפחה על הנוזל המציק וידו השרירית תפסה שוב את פרק ידה. הפעם בלי הליטוף הקל.

"יש חולצה תלויה בארון מאחורייך. הביאי אותה."

מביטה על מבטו המרוגז, הרגישה פופי גל של חום עולה בלחייה. נראה שהאוויר נהיה סמיך ונפיץ ביניהם כמו חום שעולה מבטון ביום לוהט. "כן, מצטערת. אני..."

"בכל זמן שהוא היום יהיה טוב," הוא נהם.

"בסדר," היא מלמלה.

מעוצבנת על עצמה אפילו יותר, היא פתחה את הארון וקרעה את כיסוי הפלסטיק מהחולצה החדשה, כלל לא מוכנה להסתובב ולראות את הבוס שלה ללא חולצה מנגב את בטנו החטובה והשזופה בצרור נייר נוסף.

אלוהים אדירים, לאיש הייתה שכבה של שרירים מעל עוד שרירים, וכל אותה שלמות בצבע ברונזה הייתה מכוסה בשיער כהה שהוצר למטה...

"אני – אתה – " היא הצביעה על פלג גופו העליון. "יש לך סימן אדום על החזה. אתה רוצה שאביא משחה לזה?"

"לא, אני לא רוצה שתעשי שום דבר נוסף," הוא פלט.

"בסדר," פופי הגישה לו את החולצה, מסיטה את פניה הבוערים ממנו, מקווה שאינו יכול לשמוע את קצב ליבה הפועם בחוזקה. "אני – אני מצטערת," היא גמגמה, גרונה הדוק ממבוכה. "אני לא יודעת מה קרה. אני בדרך כלל לא כזו מגושמת – באמת שלא – אך כשאתה... אני פשוט... אני ממש מצטערת."

"אני בטוח," הוא פלט.

בשומעה את רשרוש הבד, הסתובבה פופי וראתה אותו מכניס את קצות חולצתו לתוך מכנסיו ובלעה את רוקה בחוזקה. היא ייחלה שלא הייתה יודעת מה מסתתר מתחת לחולצה כיוון שלא הייתה יכולה להוציא את התמונה של גופו העליון השרירי ממוחה. היא הביטה בו, דוממת, כשיישר את חפתיו וענב את עניבתו האדומה על צווארו.

"לפחות הקפה פספס את העניבה שלך," אמרה.

מבטו החד אמר לה מה חשב על ההערה שלה. "האם זה אמור לפצות על כך שריססת עליי את הקפה?"

"לא ריססתי עליך," היא אמרה בנוקשות, "אתה שפשפת את פרק ידי בזמן שנפרדת מהחברה שלך."

"וזה גרם לך לשפוך את הקפה עליי?"

"לא עשיתי את זה בכוונה," אמרה, חושבת בתוכה שזה הגיע לו. "אולי עליך להיות אסיר תודה שזה לא היה חם."

מבטו העיקש אחז בשלה. "זה היה חם."

פופי נשכה את שפתה וצפתה בו מסתבך עם עניבתו. מקלל, הוא הסיר אותה והתחיל מחדש. שפתיה התעקלו כשעצבנותה התפוגגה. היה משהו שובה לב בגבר במידה שלו וביכולות שלו הנאבק בפיסת בד. "אתה רוצה שאעזור לך?"

הוא נעץ בה שוב את מבטו הירוק. "אני חושב שעשית מספיק, לא?"

היא הרימה את ידיה לפני גופה, "תראה – אין קפה."

אף לא סימן לחיוך חצה את פניו והיא חשבה שזה חבל שלגבר כל כך נאה אין חוש הומור.

בעודה תוהה אם כעת הזמן לחלץ את עצמה ממצב מביש זה, היא נעצרה כשהוא הצביע על המחשב על שולחנו.

"את יודעת להשתמש במקינטוש?"

היא היססה רק לרגע, וכדרך אופייה המלבב חייכה אליו. "כן."

"אני צריך דוח להדפסה לפני שסבי מגיע לפגישה. חושבת שתוכלי לעשות את זה?"

פופי לחלחה את שפתיה. "כמובן." היא התיישבה על כיסאו והניחה את אצבעותיה על המקלדת. "מה שם הקובץ?"

הוא נשען קדימה והיא הריחה ניחוח ערב של מי קולון. "אם הייתי יודע את זה, מתמחה, הייתי כבר עושה את זה, לא?"

"הו, טוב, כן..." כשהיא הבינה כמה קרוב הוא היה מאחוריה, קולה של פופי נעלם, שפתיה מתייבשות מהר יותר מזרזיף של מים במדבר מוהאבי.

"זה משהו שקשור לקסטיליונה אירופה, או ק.א. בקיצור," הוא רטן.

מתעלמת מהפרפרים בבטנה, סרקה פופי את הקבצים שעל המסך ולא ראתה דבר הקשור לזה. אז נפלו עיניה על דבר מעניין אחר.

"האם אתה מתחתן?" שאלה, מציצה לעברו.

"לא," הוא הזעיף פניו, "מדוע שתשאלי את זה?"

"בלי סיבה, פרט לעובדה שלפולה יש תיקייה שנקראת 'מבצע נישואים' אך זה בוודאי קשור להתערבות ולא למה שאתה מחפש."

"המה?"

פופי אמרה לעצמה לשתוק אך ידעה לפי הבעתו הרועמת שתהיה חייבת להסביר את עצמה. "ההתערבות," אמרה בקול מובס. "אפילו אני שמעתי שסבך מעודד אותך להתיישב – ו... טוב... כמה מאנשי המחלקה המשפטית קראו לזה 'מבצע נישואים'."

מבטו הפך קשה. "אני רואה שהרכילות במשרד חיה ובועטת. מדוע לא שמעתי את זה?"

"ובכן, כיוון שהרכילות היא עליך – מן הסתם. אך אל תדאג. אף אחד לא חושב שתעשה את זה."

"טוב לדעת שהעובדים שלי מכירים אותי היטב."

פופי משכה בכתפיה, מרגישה הקלה שהוא לא נראה נרגז מהגילוי שלה. "אני מבינה, לפי תגובתך, שאתה לא יכול לדמיין דבר גרוע יותר מנישואים?"

"מוות."

חיוכה של פופי התרחב לטון קולו. "טוב. אך אני חושבת שזה די מתוק, למען האמת. סבך רוצה שתמצא אהבה."

"אני שמח שאת חושבת כך," הוא נשען קרוב אליה, "לחצי על התיקייה. ועכשיו פתחי את הקובץ." הוא הצביע על המסך ופופי הכריחה את עצמה להתרכז בהוראות שלו ולא בידו הקשה המברישה את ידה. "הנה. שלחי את הדוח להדפסה." הוא התיישר אחורה וקילל שוב.

פופי הביטה בו וגילתה שהוא מושך בעניבתו ומנסה לסדרה.

"אני יודעת לענוב עניבה," מלמלה.

מבטו אמר לה שהוא מעדיף להעלות את שערו באש מאשר לתת לה לעזור לו שוב.

"בסדר," הוא הוריד את ידיו מצדי גופו ושתי קצוות העניבה תלו על גופו כמו שני חיצים המכוונים לגן עדן, "כולי שלך."

בטוחה שפניה לוהטים כמו שהרגישה, פופי הזכירה לעצמה את הגבר האחרון שחשבה למושך, וכיצד זה הסתיים עבורה ועבור אחיה.

מחוזקת מהזיכרון המשפיל, היא נאחזה בעניבה, מנסה בכל כוחה להתעלם מהזיפים הכהים שעיטרו את לסתו הקשה. הוא היה גבוה, מעל מטר ותשעים סנטימטרים, והיא הייתה חייבת לעמוד על קצות בהונותיה על מנת להגיע לעניבתו. קרוב כל כך, היא הייתה יכולה להרגיש את חומו, ולהריח את ניחוחו הגברי. זה גרם לה לרצות להישען ולהתרפק עליו, לשאוף את זה עמוקות.

לא שהיא תעשה את זה. היא לא הייתה טיפשה.

היא הבחינה בצווארו השזוף כשאצבעותיה נגעו בעורו והיא סירבה בעקשנות להביט בפניו. "איזה קשר אתה רוצה?" היא שאלה, קולה צרוד ולא נשמע כהרגלו.

"איזה קשר את יודעת לעשות?" גם קולו נשמע עמוק יותר, קשה יותר.

"את כולם."

"את כולם?"

מעזה להביט למעלה, היא גילתה שעיניו הצטמצמו כשפגשו בשלה.

"כמה קשרים יש?" הוא שאל.

"אני מכירה שמונה עשר."

"שמונה עשר." עיניו זהרו לתוך עיניה, "את יודעת את שמותיהם?"

"כן. אתה רוצה שאעשה את זה?"

"לא," הוא צחק צחוק קצר. "ללא ספק עשית את זה בעבר. בחור בר מזל."

"בובות של חלון ראווה," היא סידרה את קצוות העניבה ויצרה לולאה. "הלבשתי בובות בחלון ראווה בחנות במשרה חלקית בתיכון."

שפתיו התעקלו לגיחוך קטן, "בובות ראווה בנות מזל."

ידה של פופי השתטחה על חזהו כשהעניבה החליקה. היא הייתה יכולה להרגיש את ליבו פועם בכבדות תחת עצמות חזהו... האם זה היה רעד שעבר כעת בגופו?

לפתע פתאום הרגישה מוקפת בחומו, בניחוח הגברי הערב שלו, והיה עליה לבלוע את רוקה לפני שדיברה. "אז, איזה קשר אתה רוצה?" שאלה בקול עבה.

"קשר ווינדזור," נראה שהמילים יצאו מתוך חזהו.

"זה האחד שרוב הגברים מעדיפים," היא אמרה.

"האם את קוראת לי רגיל, מיס קונולי?"

"לא," פופי העבירה קצה עניבה אחד על גבי השני, ליבה פועם במהירות הכפולה מהרגיל, "זה רק שהוא הגדול ביותר, ורוב הגברים שלובשים עניבות אוהבים קשר גדול."

"גם רוב הנשים קרוב לוודאי אוהבות שיש להם קשר גדול." קולו היה עמוק, חזהו עולה ויורד תחת אצבעותיה המגושמות לפתע. "את לא מסכימה?"

מחליטה לא לפתח את השיחה מפחד שהוא עלול לפלרטט איתה, וזה היה הדבר האחרון שרצתה, היא התרכזה בסיום הקשירה. "אין לי מושג. אני לא יוצאת עם גברים שלובשים עניבה." למעשה, היא לא יצאה לדייטים נקודה.

"לא?"

"לא."

"אז מה הם כן לובשים?"

"כלום. כלומר הם..." מסמיקה בפראות היא קיפלה את צווארונו בחזרה למקומו. "הנה. מוכן."

"עצה קטנה, מיס קונולי," הוא התחיל, מחכה שתביט בו לפני שהמשיך, "אם כן תצליחי לקבל פה עבודה, לעולם אל תעבירי לי שיחה מבלי לבדוק קודם מי זה."

פופי כיווצה את שפתיה כשנזכרה כמה נסערת הייתה האישה בצד השני של קו הטלפון. "אפילו לא אם האדם השני בוכה?"

"במיוחד אם האדם השני בוכה."

בעודה מנענעת את ראשה, תהתה פופי אם הוא היה באמת אכזרי וחסר לב כמו המוניטין שהיו לו. מבלי שתרצה, נדדו עיניה לפיו. שפתיו היו תקיפות ומפוסלות מבלי להיראות קשות. השמועה אמרה גם שהוא ידע איך לגרום לאישה להתפרע במיטה, והיא תהתה אם פיו יהיה קשה או רך אם היא תתקרב אליו ותנשק אותו.

בפניה התפשט סומק עז כשהתנגדה לדחף הלא שפוי והלא ראוי, שגרם לה למבוכה. "מדוע בכלל החזקת את כף ידי מקודם?" היא שאלה בלוחמנות, "כשדיברת בטלפון?" הוא ליטף את עורה בעדינות כזו שהיא הייתה יכולה עדיין להרגיש את טביעת אצבעותיו על עורה.

"אני לא ממש יודע." מבטו מדד את פניה, עיניו הירוקות לוהטות ורעבות. פופי מצמצה, לא מסוגלת להסיט את מבטה. היא הייתה רגילה שגברים הבחינו בה, חושבים שהיא מושכת, אך לא הייתה רגילה לדחף המהמם הזה ל...

"סקוזה, סבסטיאנו, סונו אין אנטיסיפו?"

קול עמוק וסדוק משך את פופי מערפולה החושני.