התנגדות 2: הוד מלכותך

אני נמשכת בזרועי אל מחוץ לרכב של גומא, עיניי עדיין מכוסות בבד. אני מנסה להציץ מתחתיו כדי להבין איפה אני נמצאת, אך ללא הועיל. כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו עכשיו אלה פניה המבועתות של מריאן, כשהבינה שאהיה נתונה לחסדיו עד שיקבל ממנה את מבוקשו.

אני מוכנסת לתוך מבנה באגרסיביות ונמשכת במעלה מדרגות. אין לי ברירה אלא לשתף פעולה כדי לא להיפצע. בראש גרם המדרגות אנחנו פונים ימינה ואז שמאלה לתוך חדר. שיחה נקטעת ברגע שאנחנו נכנסים.

"גומא, הצלחת להגיע," אומר קול גברי מוכר.

"כן, אדוני." הוא דוחף אותי קדימה. "הבאתי לך מתנה קטנה."

ידיי הקשורות זו לזו בקדמת גופי כבר לא תפוסות בידיו של גומא, לכן אני מרימה אותן ומושכת את הבד מעיניי. "חורחה."

הוא נעמד בחיוך. "אני שמח שאת מזהה אותי."

היצר ההישרדותי זועק לי לברוח, או לפחות לנסות, אבל אני יודעת שאיתפס מייד. עכשיו עליי להפעיל את המניפולציות שלי, כמו שאבא לימד אותי. "גם אני שמחה שאתה זוכר אותי. לא התראינו הרבה זמן." אני מחייכת חיוך מזויף.

"מאז שאבא שלך לקח אותך," הוא מציין. "או לפחות, מי שטען שהוא אביך."

"מה?"

הוא לא מספק לי הסבר. הוא מתחיל לצעוד לכיווני, ואני מרימה את עיניי לעיניו הבוחנות אותי כשהוא נעצר מולי. "תצטרפי אליי לארוחת ערב? יש לנו הרבה על מה לשוחח."

החיוך שלו לא יורד מפניו כשאני מובלת לשולחן אוכל גדול. חורחה מתיישב בראש השולחן, ואותי מאלצים להתיישב לצידו. "אבא שלי כבר לא חי," אני ממלמלת. בפעם הקודמת שהייתי שבויה אצלו, חורחה החזיק בי כדי שיהיה לו קלף מיקוח נגד אבי. אם בשביל זה הוא חטף אותי שוב, הוא יצטער לגלות שכבר אין לו על מי לאיים.

"אני יודע." הוא מסמן בידו לעוזרות הבית שלו להתחיל להגיש את האוכל לשולחן. "אחרי הכול, אני יודע בדיוק את מי רצחתי," הוא מוסיף בנונשלנטיות ומתחיל לחתוך את הסטייק שמונח על צלחתו.

הדם זורם באוזניי בעוצמה. "מה?" קולי נשמע כלחישה, אבל כל מה שמתחשק לי לעשות זה לצרוח.

חורחה מוריד לצלחת את המזלג העמוס שלו ומסתכל בעיניי. "אני חושב שהייתי ברור בפעם הראשונה שאמרתי את זה."

הוא רצח את אבא. תמיד חשדתי שזה הוא, אבל זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מודה בזה. דמעות מטפסות לעיניי במהירות, אבל אני מונעת מהן לזלוג.

"את רוצה לדעת למה רצחתי את ז'אן לופן?" חורחה שואל באדישות כאילו אנחנו מדברים על מזג האוויר. אני לא משיבה. אני לא חושבת שאני יכולה להוציא מילה מפי כרגע. "אתייחס לשתיקה שלך כאל תשובה חיובית." חורחה מכניס את המזלג לפיו ולועס את הסטייק באיטיות. אחרי שהוא מסיים את האוכל שבפיו, הוא לוגם מעט מהיין בכוסו ומשיב את תשומת ליבו אליי. "רצחתי אותו כי הוא העז לחטוף אותך ממני. לקחתי את החיים שלו כי הוא העז לטעון שאת הבת שלו."

אני מוצאת את קולי סוף־סוף. "אני לא מבינה."

"לואר היפה, את לא בתו של ז'אן, את הבת שלי."

"שקרן!" אני מרימה את הקול ומעיפה לכיוונו את כוס היין המלאה שנמזגה עבורי. היין מתיז על פניו ועל בגדיו, והחיילים שלו זזים לעברי. חורחה עוצר אותם בהינף יד ומנגב את פניו במפית שהייתה מונחת לצד צלחתו.

"אני מבין שאת נסערת ושקשה לך לעכל את המידע החדש — "

"אתה משקר," אני קוטעת את דבריו, "אתה משקר, אני לא הבת שלך! אני הבת של ז'אן ואחותה של מריאן."

הוא לא משיב, רק מסתכל עליי במבט מלא חמלה. מוזר ככל שיהיה, נראה שכואב לו על הכאב שאני מפגינה. הוא מוציא מעטפה לבנה מהכיס הפנימי של ז'קט החליפה שלו ומניח אותה על השולחן. עיניי לוכדות בצד המעטפה הקרועה לוגו של חברה שמבצעת בדיקות די־אן־איי. חורחה מקרב את המעטפה אליי בעזרת אצבעו ונשען לאחור על כיסאו.

אני לא ממתינה הרבה ופותחת את המעטפה, מוציאה ממנה את המסמך. ידיי האוחזות בו רועדות כשאני קוראת את המילים. התאמה של 98%.

אני מסתכלת על השמות שלי ושל חורחה בראש המסמך ומעבירה את עיניי לחורחה היושב מולי בדממה. "אנסת את אימא שלי? אני תוצר של אונס?" אני כבר לא מונעת מדמעות לרדת במורד לחיי.

"לא, לואר. אימא שלך אהבה אותי."

"לא יכול להיות שאימא שלי אהבה פסיכופת כמוך!" הקול שלי רועד כי הבכי שלי מתחזק.

"אני מבין שאת נסערת, אבל את חייבת — "

"אני לא חייבת שום דבר." אני מרימה את המסמך ומנופפת בו. "זה בולשיט אחד גדול. אני לא מאמינה לאף מילה שכתובה כאן."

"לואר."

אני מתרוממת מהכיסא ומביטה בעיניו, מבחינה לראשונה בכך שצבען זהה לשלי. "אני הבת של ז'אן לופן ואחותה הקטנה של מריאן. אני לא הבת של... של מפלצת כמוך." אני יודעת על הרבה מאוד דברים מזוויעים שחורחה ביצע, והחרדה לנוכח המחשבה שאני קשורה אליו בקשר דם מבעבעת בתוכי כמו רעל.

"לואר, אני מבקש שתשבי ותקשיבי. אני לא רוצה להשתמש בכוח." חורחה מתחיל לאבד את סבלנותו המועטה.

אני צוחקת במרירות. "להשתמש בכוח? מה אתה יכול לעשות? להכות אותי עד שאסכים לקרוא לך אבא?" המילה 'אבא' חומקת ממני בטון נגעל.

הוא מנענע את ראשו. "לא אכריח אותך לקרוא לי אבא ובטח שלא אכה אותך. מהרגע שגיליתי שאת דם מדמי יש בי רצון להגן עלייך."

אני מתקשה להשיב לו, מתקשה לעכל את העובדה שהמפלצת הזאת שיושבת מולי היא דם מדמי.