התנגדות 3: הוד רוממותה

1

מנואל

אני נכנס לאחוזת רודריגז ישירות אל המטבח, מוצא שם את מליסה עומדת במקום הקבוע שלה ליד הגז ובוחשת בסירים. עיניי עוברות ברחבי המטבח ונעצרות על מה שחיפשתי. על מי שחיפשתי.

אנה מרימה אליי את עיני האגוז שלה ושפתיה הוורודות נפשקות. מספיק לה מבט אחד שלי כדי להבין מה אני רוצה ממנה. היא קמה מהכיסא.

"מליסה, שכחתי להביא למתחם האימונים של החיילים מגבות נקיות," היא משקרת.

"בזריזות, יקירתי. שלא יקרה מצב שלא יסופקו הצרכים שלהם," מליסה משיבה לה בלי להסתובב או להבחין בי.

אני מסתובב ויוצא מהמטבח לכיוון אחד משני חדרי האורחים שבקומה התחתונה, החדר שבו אני תמיד משתמש כשאני נשאר כאן שעות ארוכות ואף ימים שלמים, בזמן שיש לחץ בעבודה. החדר השני שייך למאוריציו ולגווארו, אבל גווארו כבר תקופה מרותק למיטה באחד מחדרי האורחים שבקומה העליונה, והחדר משרת רק את מאוריציו.

אני נכנס לחדר ומסיר את ז'קט החליפה. אני שומע אותה נכנסת אחריי ואת טריקת הדלת. אני מסתובב אליה ובוחן אותה. מכנסי הג'ינס צמודים לירכיה ומבליטים את קימוריה. היא לא כמו הנשים שאליהן אני רגיל. ניכר בבירור שהיא מתאמנת, אימונים קשים שבזכותם שריריה מפותחים, אבל לא בצורה שגורמת לה להיראות גברית. היא שרירית, אבל נשית, מדהימה. שערה חום, אבל לא כהה מדי, אולי מעט יותר כהה מעיני האגוז הבהירות שלה. היא מושכת בצורה שגורמת לי לרייר.

"תתפשטי ותיצמדי לקיר," אני פוקד עליה. היא יודעת למה היא פה. היא כבר יודעת מה עומד לקרות ב'סידור' שיש בינינו. אני מקבל ממנה סקס והיא מקבלת תשלום נאה מספיק כדי לאפשר לה לא לעסוק שוב בשירותי ליווי, או בכל עבודה אחרת, אם היא תבחר בכך.

לא שאני אוהב להיעזר בזונות, או לשלם עבור סקס בכלל, אבל זה סידור נוח לי ולה, והיא הסכימה לזה, אולי כי הייתה בטוחה שלא אחזיר אותה לעבודה לאחר שפיטרתי אותה.

אכן פיטרתי אותה. לא רציתי להעסיק באחוזה מישהי שעובדת כנערת ליווי ונמצאת בקרבתנו כל הזמן. מספיק שיהיה מישהו אחד שישכור את שירותיה וינסה להוציא ממנה מידע כדי להפיל אותנו. לא שאני חושב שיש לה יותר מדי מידע, אבל תמיד כדאי להיות זהיר.

אחרי שפיטרתי אותה, לואר התעקשה שאאפשר לה להישאר. לא הייתה לי ברירה אלא להסכים, אבל זה הגיע עם תנאי. אם אנה רצתה להישאר, היא הייתה חייבת להפסיק לעבוד כנערת ליווי. היא הסבירה לי שעשתה את זה כיוון שנזקקה לכסף. הצעתי לה במקום זה לשרת רק אותי, והתחייבתי שלא אדרוש ממנה יותר מדי, רק שתהיה כוס חם שיקבל את הזין שלי מדי פעם כשאני צריך לפרוק, ובתמורה היא תקבל מדי חודש תוספת יפה למשכורת, גם אם באותו החודש לא השתמשתי בשירותיה.

היא מתפשטת באיטיות. עם כל טפח שהיא חושפת מגופה איברי מתקשה יותר. כשהיא מסיימת, היא נצמדת לקיר בגבה אליי וקווצות שערה נוגעות בחלק העליון של ישבנה המורם והחטוב. אפילו מאחור האישה הזאת משאירה אבק להרבה נשים אחרות. אני לא חושב שנמשכתי ככה אי פעם למישהי. ידיה נפרשות על הקיר לקבלת תמיכה.

אני מתקדם לעברה ונעמד מאחוריה, ורעש אבזם החגורה הנפתח מהדהד ברחבי החדר הגדול, מתערבל ברעשי הנשימות שלה. אני פותח את הרוכסן, שולף את זקפתי ומניע את ידי עליה. טיפות של קדם שפיכה נוצצות על ראש הזין שלי שלהוט להיכנס לתוכה.

אני לא מכין אותה הפעם, כמו שאני עושה בדרך כלל. בדרך כלל אני גורם לה לגמור ומשתמש בנוזליה בתור חומר סיכה, אבל עם כל הלחץ שהופעל עליי לאחרונה עם החטיפה של לואר והמשלוחים שלנו שנשרפים או נתפסים על ידי השלטונות, יצא שלא זיינתי כבר כמה ימים ואני חסר סבלנות.

אני לוקח חומר סיכה מהמגירה של השידה, מורח על איברי ומתמקם בפתחה. כהרגלה היא נדרכת מעט כשאני משפשף את העטרה ברטיבות שבין רגליה, אבל לא זזה כשאני מתחיל להחליק לתוך חומה. היא גמישה, רכה וצרה מאוד, וסוגרת עליי כמו תמיד.

אני חושב שאני מכור לתחושת הרכות והעדינות של גופה נגד גופי המחוספס והנוקשה, אפילו שהיא חפץ לצורך סיפוק צרכיי המיניים ולא יותר. אני תופס במותניה ומתחיל להלום בגופה. יש לה ריח נעים, ריח של אגוזי לוז מסוכרים, מאלה ששמים בשוקולד האיכותי ביותר. אני גונח. האישה הזאת היא כמו גן עדן.

אני נע בתוכה חזק יותר ומצמיד את גופה לקיר. כפות ידיה נקמצות לאגרופים. אני קרוב לפורקן, קרוב לעונג שלא היה לי במשך ימים שלמים. אני שומט את ראשי לאחור וגונח גניחה גרונית כשאני פורק את זרעי לתוך רחמה. בכל פעם שאני גומר איתה, העונג חזק יותר מאשר בפעם הקודמת.

אני לא יוצא ממנה עדיין כי פתאום רטיבות על ידי האוחזת במותניה גורמת לי לרכון לעברה שוב. אני מסיט את שערה שמסתיר ממני את פניה היפות. בתגובה היא מורידה את ראשה ומנסה להתחבא ממני, אבל אני מטה את ראשי הצידה ומביט בפניה המוכתמות בדמעות. ריסיה הארוכים כהים יותר מבדרך כלל ורטובים. אני מעביר את אצבעי על לחייה. "למה את בוכה?"

"זה... זה לא בגלל מה שאנחנו עושים, אדוני. אני... אני פשוט מודאגת בגלל לואר," היא מגמגמת, אבל אני לא יכול לשייך את הגמגום לשקר כי היא כל הזמן רועדת ומגמגמת כשהיא מדברת איתי. היא מפחדת ממני, זה לא סוד.

אני יוצא מתוכה והולך לאחור, מסדר את התחתונים ולובש את המכנסיים. "היא תהיה בסדר," אני מבטיח, אבל אני לא בטוח שאוכל לעמוד בהבטחה הזאת. רק היום הצלחתי לאתר את מספר הטלפון של מדוזה ורק כשריי יחזור ממסע הטבח היומי שלו נתקשר אליו.

היא מסתובבת לכיווני ועיני האגוז שלה אדומות ונפוחות מבכי. היא שמה את ידיה על החזה שלה בניסיון להסתיר אותו ממני, כאילו לא ראיתי אותו כבר פעמים רבות. "את יכולה לחזור לעבוד עכשיו," אני פוקד, מסיים את השיחה הזאת. אני לא רוצה לדבר איתה על שום דבר. אני לא רוצה להיקשר אליה. היא מעניקה לי שירותי מין ותו לא.

היא לא זזה, מלקקת את שפתיה מהדמעות שעליהן. "צאי מכאן!" אני מרים את הקול. זה משיג את המטרה. היא לא מתווכחת או אומרת משהו נוסף. היא אוספת את הבגדים שלה מהרצפה במהירות וממשיכה לחדר האמבטיה. אני נותן לה את הפרטיות שלה כדי להתנקות ולהתלבש, אבל לא ממתין לה שתסיים. יש לי הרבה עבודה.

אני הולך למשרדו של ריי שנמצא בקומה העליונה. הוא כבר נמצא שם עם מאוריציו ואנטוניו, המושל. "במה זכינו לכבוד?" אני שואל את אנטוניו וניגש ללחוץ את ידו.

"מר גרסיה, ערב טוב."

ריי מרים את ראשו מהמחשב, סוגר את המסך ומסתכל עליי. "אנטוניו טוען שהוא יודע איפה לואר, אז חשבתי שאחרי שנדבר עם מדוזה ונבקש ממנו את העזרה שלו, נלך לכתובת שאנטוניו נתן לנו וכך נכסה את כל האפשרויות."

"נשמע חכם," מאוריציו מגיב.

"נשמעת לי תוכנית טובה," אנטוניו אומר.

"נשמעת לי כמו מלכודת," אני מצנן את להבות ההתלהבות והתקווה. "אני לא אוהב את זה." אני לא יודע אם המושל החדש בכלל נמצא בצד שלנו, ואני גם לא רוצה לבחון את הנאמנות שלו בסיטואציה שבה אנחנו תלויים בו, אבל ריי מתעקש שאנחנו חייבים לבדוק את המידע שהוא נתן לנו.

אנחנו עומדים במיקום שקיבלנו מאנטוניו. גם הוא איתנו. הוא החליט שיצטרף אלינו כדי להוכיח לי שאני טועה לגביו ועל הדרך להוכיח את נאמנותו לריי.

אני עדיין לא מאמין לשיט הזה שהוא אמר לנו, שהוא עוזר לריי בזכות ההתחייבות שריי התחייב כלפיו, שלא להשתמש בבני נוער להפצת הסמים.

"אני לא מאמין לו," אני אומר בקול, בפעם המאה אולי. אני לא מאמין לאף אחד כרגע.

"אמרת את זה כבר," מאוריציו אומר.

"ואמשיך לומר את זה," אני מתעקש, "עד שתחליטו להקשיב לי!" הם תמיד מקשיבים לי, אבל זה בדרך כלל קורה כשכמעט מאוחר מדי.

"זו האפשרות היחידה שעדיין לא מיציתי, מה אתה לא מבין?" ריי מתעצבן, "אני חייב להחזיר אליי את לואר."

"רק לפני כמה שעות דיברנו עם מדוזה! אנחנו צריכים לחכות לתגובה ממנו, אנחנו צריכים לתת לזה לפחות יומיים כדי שנוכל לתכנן מבצע ראוי," אני מנסה לדבר להיגיון שלו.

"אני לא יכול לחכות אפילו שעה אחת נוספת. מה גם שאי אפשר לדעת אם מדוזה יעזור לנו. הוא ניתק את השיחה ללא מענה חד־משמעי, עם נטייה לכיוון השלילי."

"אני לא מבין מה הבעיה. היא כבר שם ארבעה ימים, מה יקרה אם נחכה עוד יומיים?"

"היא בהיריון! לואר בהיריון עם הילד שלי ואני לא מתכוון להשאיר אותה שם אפילו לא שנייה אחת מעבר למה שאני חייב."

"אם נמות בניסיון לשחרר אותה זה לא יועיל לה."

"אנחנו לא נמות," אנטוניו מתערב, "אני מתחייב שאין כאן איש. קיבלתי כבר עדכון מקיידן שהוא מנסה לעשות את העברת הסמים הראשונה שלו. הוא שיחד אותי תמורת שתיקה."

נראה שהוא דובר אמת, אבל אני לא מתבסס בעסקים שלנו על אמון מתוך חשש לחיים שלנו. לא ממישהו שלא הוכיח את עצמו עדיין.

"הוא מנסה להשתלט על הטריטוריה שלנו בזמן שאנחנו עסוקים בלחפש את לואר," ריי אומר, "זה מעולה לנו כי כולם עסוקים בסמים כרגע ובהצלחה של ההעברה הראשונה, ואני בטוח שאין הרבה אנשים שמשגיחים עליה."

"אתה צודק, אם אנטוניו דובר אמת." אני מדבר ישירות לעניין, אין מה להסתיר את חוסר האמון שלי בו.

"אני דובר אמת."

"ששש..." מאוריציו אומר ומביט לאחור. אנחנו מסתכלים לכיוון.

"לקח לכם הרבה זמן." קול מכאני אומר. דמות יוצאת מהצללים, לבושה כהרגלה בשחורים מכף רגל ועד ראש, פניה מוסתרות על ידי הברדס והמסכה התמידיים.

"אם הייתי רוצה, הייתם כבר מתים עם כל ההתלחשויות האלה." הוא מתקרב אלינו. אני מנסה להתמקד בפרטים שייתנו לי איזשהו מושג במי מדובר. הגוף שלו לא גדול, הוא גם לא גבוה במיוחד. ההליכה שלו בטוחה ויציבה, תופסת את תשומת ליבם של כל אחד מהנוכחים. אני לא מצליח להבין איך האיש הזה מצליח להתגנב בלי מאמץ למקומות אם הוא מושך כל־כך הרבה תשומת לב.

"מה אתה עושה כאן?" ריי שואל.

"באתי להוציא מכאן את לואר, כמובן." קולו המכאני נשמע נינוח.

"היא בפנים?" אני שואל, מוודא את אמיתות דבריו של אנטוניו.

"אחרת הייתי מבזבז את זמני, לא? עכשיו, אם תסלחו לי, יש לי עבודה לעשות." הוא מתקדם לכיוון חזית המבנה, מתחיל להתרחק מאיתנו. ריי הראשון שעוקב אחריו. "אל תבואו אחריי, תעשו את מה שתכננתם לעשות ואני אדאג להוציא את לואר," הוא אומר בלי להסתובב אלינו.

"אני לא סומך עליך," ריי אומר.

מדוזה נעצר, מסתובב ומתקדם כמה צעדים לכיווננו. "אם כך, כדאי שאלך."

"אתה מנסה להרוג אותנו, למה שנאמין שתרצה לעזור לנו?" אני שואל וגורם לראשו עטוי הברדס להסתובב לכיווני.

הוא צוחק. "אל תאמין. אל תחשוב שאני רוצה לעזור לך כי אני לא." הוא מחזיר את הראש לכיוונו של ריי. "אני פה אך ורק בשביל לואר."

"ועדיין — " אני מתחיל לומר, אבל ריי מרים את ידו ומסמן לי לא להמשיך. הוא נואש לעזרה ואחרי הכול, ריי הוא זה שפנה לעזרה מהאיש שמנסה לחסל אותנו מהרגע שהוא התיישב על כס החפה.

"אשלם לך אם תצליח להוציא אותה בריאה ושלמה," הוא אומר למדוזה.

"אני לא צריך את הכסף המלוכלך שלך, יש לי בשפע משל עצמי."

"אז מה תרצה בתמורה?" אני ממשיך את החקירה.

יש שתיקה לשנייה ואז, "אני רוצה נקמה. אני רוצה לראות את הדם שלך נשפך על האדמה והופך אותה לפורייה יותר עבור הפריחה הבאה. אני רוצה שלא תמשיך לנשום את האוויר המבוזבז שנכנס לריאות שלך."