התנגשות 2: התמכרות

פרולוג

 

אני עוצמת את עיניי ונושמת נשימה עמוקה. כשאני פוקחת אותן אני מסתכלת שוב על עשרות האנשים החולפים על המדרכה מול בית הקפה.

מזג האוויר סגרירי ורובם עטופים במעילי צמר עבים, מנסים להימלט מטיפות הגשם שדופקות על זגוגית החלון שמולי.

לכל אחד מהם, מהאנשים הללו, יש סיפור. אני מאמינה שכל אחד מהגברים מנסה לתבל את הסיפור שלו בריגושים. וכל אחת מהנשים ממהרת כדי להוסיף עוד מילה, עוד שורה או פרק לעלילה המסעירה של חייה.

הם לא מביטים זה בזה כפי שאני מביטה בהם כעת. כל אחד חי את החיים שלו, מנסה שלא להפריע לאף אחד אחר ומן הסתם מקווה שאף אחד לא יפריע לו.

כולם נראים לי צבעוניים כל כך. עטופים בגוונים עזים של כחול, חום, ורוד, לא חוששים לבלוט.

אני, לעומת זאת, מרגישה שקופה.

נדמה לי שאם אצא עכשיו מבית הקפה ואתהלך ביניהם, אף אחד לא ירגיש בי. אף אחד לא באמת ישים לב שאני מתהלכת ביניהם, לוקחת חלק בסיפור שלהם כדמות משנה.

אולי אם פתאום אתעלף על המדרכה הם ישימו לב, כי אז אקטע את רצף האירועים המרגשים שלהם ואהפוך למטרד. לשבריר שנייה אולי למישהו מהם יהיה אכפת. אולי הם אפילו יצליחו לראות אותי בגוונים דהויים של אפור. אבל רגע אחרי כן כבר אהפוך שוב לשקופה.

הלוואי שפעם אחת בלבד אצליח להביט במראה ולראות את עצמי בצבע.

הלוואי שפעם אחת בלבד אצליח להביט במראה ולא לתהות כמה זמן נשאר לי....

פרק 1

אני מותחת את רגליי קדימה ומתענגת מהרכות של כורסאות העור המפנקות של המחלקה הראשונה. הדיילת הגבוהה שצועדת במעבר נעצרת לידי ומציעה לי שמיכה נוספת, על פניה מרוח חיוך רחב. אני נדה בראשי לשלילה, מהדקת לגופי את המעיל העבה וחוזרת לבהות בחלון שלשמאלי.

ההתרחשויות בחוץ מהפנטות אותי. עובדי נמל התעופה "לוגן" בבוסטון מתרוצצים הלוך ושוב לבושים בסרבלים אחידים, כל אחד מהם עסוק במלאכתו. העיניים שלי אינן נחות לרגע. אני גומעת בשקיקה כל תמונה כאילו שלראשונה בחיי אני זוכה להציץ במה שקורה בעולם החיצון. העולם האמיתי, שלא הייתי חלק ממנו בחמש השנים האחרונות.

"למה אנחנו מתעכבים?" הגבר שיושב במושב מאחוריי פונה אל הדיילת בטון כעוס.

"אדוני, אני ממש מתנצלת," היא עונה לו בטון מתחנחן. "אנחנו ממתינים לעוד נוסע אחד."

"חוצפה," הוא מרים את קולו, "אתם מעכבים כאן את כולנו כבר עשרים דקות בגלל נוסע אחד?"

"אם יש לך בעיה עם זה, כדאי שתפנה ישירות אליי." המבטא הגרמני הכבד נשמע מכיוון המעבר ואני מסיטה את מבטי ימינה. גוף עצום בחליפה אפורה מחויטת עומד מולי. אני מרימה את ראשי לאט ועוצרת את נשימתי כשעיניי ננעצות בקו הלסת המלבני המסותת של הגבר בעל עיני התכלת הכמעט שקופות. זה הגבר היפה ביותר שראיתי מעודי.

"ומה הכלבה הזאת עושה במושב שלי?" הפנים שלו מתעוותות בבוז ואני מסיטה במהירות את ראשי שמאלה לכיוון החלון ואז למושב שמאחוריי.

רגע, הכלבה שהוא מדבר עליה, זו אני?

"נו..." הוא רוטן בארסיות, "עופי מכאן חזרה למושב שלך."

אני מהדקת סביבי את המעיל, רוכסת את הכפתור העליון ונעמדת בבלבול. כף ידי משתחלת אל כיס המעיל ואצבעותיי ממששות את כרטיס העלייה למטוס. אני שולפת אותו ומתבוננת בכתב הקטן.

"אדוני," אני אומרת בלי להביט בדמות המאיימת שרוטנת ללא הפסקה, "לפי הכרטיס הזה אני יושבת במושב הנכון."

"תראי לי את זה." הוא חוטף את הכרטיס מידי, ואני מציצה לעברו בזמן שהוא סוקר את הכתוב במהירות. "יש כאן טעות," הוא פוסק בביטחון וצועד צעד אחד ימינה, מסמן לי לפנות את המקום ולצאת למעבר. "אני תמיד מזמין שני מושבים כדי שאם אקבל מטוס ישן, לא אצטרך לסבול נוכחות של איזו כלבה לידי בטיסה." מבט הבוז שלו ננעץ בקו המצח שלי ואז יורד באטיות לכל אורך גופי, עולה חזרה ונעצר בעיניי. רעד קל חולף בגבי, ואני לא מבינה אם הוא נובע מהחרדה שהגבר הזה גורם לי להרגיש או מהמתח שנוצר בתוכי מרגע שהבנתי שהיצור בעל המראה המושלם הזה אמיתי ולא חזיון תעתועים. "קדימה, עופי מכאן."

השאגה שלו גורמת לי להקיץ מהמחשבות ואני מכווצת את מצחי בתסכול. הדיילת הגבוהה והמטופחת נעמדת לידו ומביטה בשנינו בחוסר הבנה.

"אדוני, שב בבקשה ותחגור את חגורת הבטיחות." היא מצביעה על המושב הפנוי לידי ועכשיו מבט הבוז שלו עובר אליה.

"תעיפי מכאן את שלגיה ואני אתיישב." הוא מניח את זרועו על משענת המושב מולו ומחייך בנינוחות.

"גברתי, תראי לי בבקשה את כרטיס העלייה למטוס," היא מבקשת ממני במבוכה ואני .מצביעה על הכרטיס שהגבר בעל המבטא הגרמני אוחז בידו. היא בוחנת את הכרטיס שלי ואז הוא מגיש לה, עדיין באותו החיוך הזחוח, את הכרטיס שלו

"רואה?" הוא אומר בתוכחה, "עשיתם טעות מזוינת ונתתם לה את המושב שלי. תעבירי אותה מקום."

היא בוחנת שוב את שני הכרטיסים ואז מסובבת את ראשה לכיוון המושבים הנוספים במחלקה.

"אני מתנצלת..." היא מגמגמת, "באמת נעשתה טעות. אבל המחלקה הראשונה בתפוסה מלאה..."

"תעבירו אותה לעסקים או למחלקת תיירים." הוא כבר לא מחייך. "ממש לא מעניין אותי מה תעשו עם הכלבה, רק שלא תישאר לשבת במושב שלי."

"היא שילמה על כרטיס למחלקה הראשונה," הדיילת עדיין מגמגמת ונראית אובדת עצות. "הייתי מציעה שאחד מכם ימתין לטיסה הבאה, אבל היא יוצאת רק בעוד כמה שעות..."

"זה לא בא בחשבון," שנינו עונים יחד, ואני מחווירה כשהמבט הארסי שלו שוב ננעל עליי.

"אני באמת מתנצלת." הדיילת כבר נראית ממש חסרת אונים. "אבל אם לא נמריא עכשיו, הטיסה הזו תתעכב בכמה שעות."

"אין לי זמן לשטויות האלה." הוא מסיר את הז'קט האפור שלו ומותח את צווארו מצד לצד. "יש לי חתונה מזוינת להגיע אליה."

"גם לי..." אני ממלמלת, "בערך..."

הוא מקפל את הז'קט, מניח אותו בתא העליון, מסנן קללה בגרמנית ומתיישב.

"נו, שלגיה." הוא מכווץ את עיניו ובוחן אותי שוב. "את מתכוונת להניח את התחת שלך על המושב כדי שהמטוס המסריח הזה יוכל להמריא?"

אני שולחת מבט אומלל לכיוון הדיילת.

"שבי כבר," הוא שואג, ואני מתרסקת על המושב בבהלה ורואה שהדיילת בורחת לצד השני של המחלקה. "בגללך כולם כאן מתעכבים," הוא מסנן בעצבים. אני משחקת באצבעותיי בכפתור העליון של המעיל שלי עד שהוא נפתח ואז נושמת נשימה עמוקה. "יש לנו טיסה ארוכה," הוא אומר ומציץ בשעון הזהב שעל מפרק כף ידו, "ואני מצפה ממך לא להוציא הגה מעכשיו ועד שננחת."

אני מושכת בכתפיי בייאוש וחוזרת להביט מבעד לחלון הקטן. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב להקדים את הטיסה שלי בכמה ימים.