התנגשות 5: התרסקות

פרק 1

הלן ממלמלת מעין מנגינה חרישית ופלג גופה העליון נע בקצב אחיד. היא עומדת מול החלון, עיניה מתרוצצות על הכיתוב בסידור הפתוח והיא מקמטת את מצחה בתפילה חזקה ומלאת כוונה.

אני יושבת על קצה המיטה ומנסה להתפלל ברצינות דומה לשלה. האותיות מרצדות מולי ואני מדפדפת בסידור ורוטנת חרש. לא ברור לי איך היא מסוגלת להתרכז בתפילה כשהחיים של שתינו עומדים לקבל תפנית מסעירה כל כך.

הלן מנשקת את הסידור, מניחה אותו על השידה ומסתובבת אליי בחיוך מבויש.

"מרי, התפללת חזק?" היא שואלת ומתיישבת על המיטה שלה. "התפללת עם כוונה?"

"ששש..." אני מרימה יד כדי להשתיק אותה ונועצת את עיניי בעמוד האקראי שפתחתי. אני ממלמלת כמה פסוקים מבולבלים ולבסוף מנשקת את הסידור ומניחה אותו על השידה. "אני תמיד מתפללת עם כוונה." אני זוקרת סנטר. "האמונה שלי לא פחות חזקה משלך."

"לא התכוונתי חלילה לפגוע בך." פניה של הלן נופלות. "אני יודעת שהלב שלך טהור."

"והמחשבות שלי טהורות." אני מעפעפת ומזייפת עלבון. "התפללתי שהעסקה של אבא תצליח ושלא תצטרכי להינשא לגבר חוטא."

"אל תקראי לו במילות גנאי," הלן מזדעקת בלחש ומלטפת את הצמה שלה. "לימדו אותנו לשפוט כל אדם לכף זכות. אסור לנו לנהות אחרי שמועות זדוניות."

הצדקנות שלה מרגיזה אותי. אני שולפת את המברשת ממגירת השידה ומברישה את שערי. "זאת לא שמועה. זאת עובדה." אני מחייכת אליה בהתרסה. "רק מי שטומן את ראשו בחול לא שמע שסוחר היהלומים הזה נטש את תורת רחל אימנו."

"מרי!" היא נוזפת בי, "כל יהודי הוא צדיק. למה את נחושה כל כך לדבר לשון הרע?"

"זאת לא אני, זה יצר הרע שלי," אני ממלמלת ומאדימה. לא הייתי מעיזה לדבר כך מחוץ לחדר שלנו ומכעיס אותי שגם כאן, כשאף אחד לא מאזין לנו, אחותי מתעקשת להוכיח לי שהיא צדיקה יותר ממני. "את לא חוששת שילעגו לך בקהילה בגלל השידוך הזה?" אני מגניבה אליה מבט וממשיכה להבריש את שערי. "אני אחותך. החברה הכי טובה שלך. את יכולה לספר לי הכול."

הלן מרכינה את ראשה ומלטפת את הרקמה העדינה בשרוול שמלתה. "את יודעת מה ביקשתי כשהתפללתי?" היא שואלת בנימה מהורהרת.

אני מזדקפת בציפייה. סוף־סוף. אחותי עומדת לחשוף בפניי את רגשותיה האמיתיים.

"התפללתי שהאל יבחר עבורנו את הבחירה הנכונה." היא נשכבת על המיטה ומביטה בתקרה. "התפללתי שהאל הגדול והרחום יעניק לנו את מה שאנחנו צריכות."

אני מגלגלת עיניים באכזבה. התקווה שאוכל לנהל איתה שיחה אמיתית וכנה שוב התפוגגה.

"מרי היקרה." הלן מתהפכת על צידה ומביטה בי. "אל תכבידי על ליבך בדאגות. יש בי אמונה מלאה שכל מה שיקרה, יקרה לטובה."

אני מניחה את המברשת. "אני פשוט חוששת ש..."

"לא משנה מי יהיה השידוך שלי," היא קוטעת אותי. "אהיה אישה טובה ונאמנה ואעזור לבעלי להתחזק באמונה. הרבנית אמרה שזאת מצווה גדולה להחזיר בתשובה."

"ומה יקרה אם השידוך שלך יפגע בשידוך שלי?" אני מתפרצת וחוסמת את פי בכף ידי כשצעדים נשמעים מעבר לדלת. "אני חוששת שהרב ישמע שאחותי הגדולה נישאת לגבר חסר מוסר," אני ממשיכה בלחש, "ויחליט שזה מכתים גם את שמי הטוב."

הלן מביטה בי במשך כמה שניות בלי לומר מילה ואני יודעת שהשתיקה שלה מעידה על מבוכה. לבסוף היא מתיישבת ומחבקת את עצמה. "כל חיי התפללתי לשידוך עם תלמיד חכם, אבל..." היא מציצה אל הדלת. "את יודעת שהמצב הכלכלי שלנו בכי רע. אם העסקה של אבא תיכשל לא תהיה נדוניה עבור הנישואים שלי וגם לא עבור הנישואים שלך."

"ואז לא תהיה ברירה ותהיי חייבת להתחתן עם גבר חוטא." אני מהנהנת כשאני מבינה את ההקרבה שלה. "החסכונות של אבא ישמשו עבור הנדוניה שלי לנישואים עם סמואל."

"אל תקראי לו בשמו הפרטי." הלן מצחקקת. "הוא בנו של הרב הגדול! ואת עדיין לא נשואה לו."

"עדיין." אני מסמיקה. "הוא מחכה לי כבר שנתיים. הוא ימשיך לחכות לי עוד כמה חודשים."

"אני זוכרת את ההתרגשות שלך כשחזרת מפגישת השידוך הראשונה ביניכם." הלן מתיישבת לצידי ומברישה את שערי. "היא התקיימה יום לפני יום ההולדת השמונה־עשר שלך."

אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת בסומק שהציף את לחייו של סמואל כשהתיישבתי לצידו על הספסל. היה קשה לפספס את ההתרגשות שלו. הוא גמגם ללא הרף כשסיפר על הלימודים שלו בישיבה, על ההכשרה שלו כרב ועל החצר של אבא שלו בניו יורק. דודה קלרה ואימא שלו, הרבנית, ישבו על הספסל מולנו והביטו בנו בהנאה. לא הייתי צריכה לחכות שאבא יבשר לי שהרב מעוניין בשידוך. ידעתי שסמואל נפעם ממני.

"אתגעגע אלייך כשתעברי לניו יורק." הלן נאנחת וממשיכה להבריש את שערי. "אבל אהיה מאושרת מהידיעה שאחותי הקטנה היא אשת רב מוערכת. אין לי ספק שתהיי גאוות הקהילה."

"בהחלט אהיה." אני מסובבת את גבי כדי שתוכל לקלוע את שערי. "וכשכולם ירצו את קרבתי אני לא אשכח את אחותי." אני מפליגה בדמיונות ורואה את עצמי כאשת רב שמנהלת את חצרו ביד רמה, פוסקת מי יזכה לפגוש בו ומי יתארח סביב שולחנו. חיוכי מתרחב כשאני מדמיינת את הכיסא המיוחד שיוקצה לי בבית הכנסת ואת כל הנשים שיכרכרו סביבי ויחפשו את תשומת ליבי.

הלן קושרת סרט בקצה הצמה ומלטפת את גבי. "אני שומעת שאבא חזר," היא לוחשת. "אולי העסקה הצליחה ולא נצטרך להתמודד עם קשיי הפרנסה. אולי בכל זאת אזכה להינשא לתלמיד חכם."

"תישארי כאן." אני טופחת על הירך שלה ונעמדת. "אני אלך לברך את אבא ואולי אצליח לשמוע אם העסקה שלו נחלה הצלחה."

"מרי, לא!" הלן מנענעת את ראשה. "אסור לצותת להורים. תמתיני כאן והם יבחרו מתי וכיצד לשתף אותנו."

"אני רק רוצה לברך לשלום את אבא." אני מעפעפת. "לא אעשה דבר שיפגע בכבודם."

הלן עוברת למיטתה ומתכסה בשמיכה. היא עושה זאת בכל פעם שהסקרנות גוברת עליי ואני מחליטה להאזין בשקט לשיחה שאיני שותפה לה. כאילו כך היא תמנע מחטאי האיום לדבוק גם בה.

אני פותחת בזהירות את הדלת ופוסעת על קצות האצבעות לאורך המסדרון עד הכניסה אל המטבח הצנוע של אימא, ונצמדת לקיר.

"דברה, אני מצטער." אבא נשמע מיוסר ואני נושכת שפה. "באמת האמנתי שהעסקה הזאת תצליח."

"תגיד לי שלא השקעת בעסקה הזאת את כל החסכונות שלנו." אימא נאנחת. "תגיד לי שהשארת מעט כסף כדי שנוכל לשדך את הלן לתלמיד חכם."

אבא שותק וליבי הולם בפראות בעודי ממתינה למוצא פיו. אני לא מבינה את השאלה של אימא. אם הכסף שנותר לנו יושקע בנדוניה שלה, מה יעלה בגורל הנדוניה שהם אמורים להעביר לרב הגדול עבור השידוך שלי?

"השקעתי הכול," אבא משיב בלחש. "קצת יותר ממה שהיה לנו."

"הכול?" אימא מזדעקת וכוס מתנפצת על הרצפה. "מה זאת אומרת הכול? ומה זה אומר יותר ממה שהיה לנו? לא היה לנו דבר מלבד מעט חסכונות והבית הזה."

"תנמיכי את הקול," אבא מבקש ממנה בתקיפות. "הילדות לא צריכות להיבהל."

"תסביר לי בבקשה מה זה אומר שאיבדנו יותר ממה שיש לנו," אימא מבקשת בקול רועד.

"לקחתי משכנתה שנייה על הבית." אבא נאנח שוב.

אימא פורצת בבכי ואני משעינה את ראשי על הקיר ומתנשמת בכבדות.

"הבטיחו לי שזאת עסקה טובה," אבא מצטדק בפניה. "אמרו לי שעסקת היהלומים הזאת תשנה את החיים שלנו מהקצה אל הקצה."

"מהפח אל הפחת." אימא מתייפחת. "מה לך וליהלומים? אני לא מבינה מהיכן הגיעה העסקה הזאת."

"קיבלתי המלצה מאיש צדיק," אבא משיב. "האמנתי שהשם שלח אותו אלינו כדי שנצליח לעמוד שוב על רגלינו."

"אייב, מה נעשה עכשיו?" אימא מתנשפת באימה. "מה יעלה בגורל הילדות? מי ייקח אותן כשיבינו שאנחנו חסרי כול?"

אני עוצמת עיניים בחוזקה ומתפללת בכוונה מלאה שאבא יזכיר לה שיש אפשרות נוספת. אבא יודע שהלן תהיה מוכנה להינשא למי שהוא יבחר עבורה כדי להבטיח את השידוך שלי. אני מאגרפת את ידיי ומתחננת אל האל שישמע את תפילתי.

"דבי, לא נותרה לנו ברירה. נהיה חייבים לאשר את השידוך של הלן עם..."

"אל תקרא לי דבי," אימא קוטעת אותו ומטאטאת את שברי הזכוכית, "כשאתה מבקש ממני למכור את הבת הצדיקה שלי לחוטא, תקרא לי דברה."

"בבית הזה אנחנו לא מדברים לשון הרע." אבא גורר כיסא. "ג'ייקוב הוא איש עסקים מצליח שמגיע ממשפחה יהודית טובה ויקרה."

"אתה איש חכם." אימא מצקצקת. "הוא מגיע ממשפחה טובה אבל הוא סטה מהדרך. הלן טובה מדי עבורו."

"הילדה בת עשרים ואחת," אבא לא מרפה. "מי ייקח אותה בלי נדוניה? את מעדיפה שהיא תישאר רווקה זקנה שראויה רק לאלמן או גרוש?"

אני מחניקה יבבה.

"ומה יעלה בגורל השידוך של מרי היקרה?" אבא מרכך את קולו. "כמה זמן בן הרב ימתין עד שאחותה הגדולה תינשא כדי שיוכל לשאת אותה לאישה?"

"אתה מקריב את הבת הבכורה שלך עבור השידוך של הבת האהובה עליך," אימא מרימה את קולה. "תמיד ראית רק את טובתה של מרי מול עיניך. היא יודעת בדיוק איך להשפיע עליך."

"עכשיו את מדברת בחוסר היגיון," אבא מתקומם. "את יודעת ששתי הבנות שלנו הן כל עולמי. מעולם לא העדפתי אחת על פני האחרת."

"אולי נחכה קצת." אימא פורצת בבכי. "תדבר עם מרדכי. תבקש הלוואה. אולי..."

"דברה, אני לא יכול לפנות אליו שוב." אבא חובט בשולחן וחזי נרעד. "הוא נתן לנו הלוואה כשאימא שלך הייתה חולה. והוא נתן לנו הלוואה כשאחותך קלרה רצתה לנסוע לבקר את אחותכן בצרפת. יגיע הרגע שבו הוא יבקש את הכסף בחזרה וזה לא זמן טוב."

"אלוהים אדירים." אימא נשמעת מובסת וזיק של תקווה ניצת בי. "אתה אומר שאין שום דרך להציל את הלן מהשידוך המביש הזה?"

"זה שידוך טוב," אבא פוסק ואני מניחה יד על ליבי ומודה לאל ששמע את תפילותיי. "ג'ייקוב יציע לוותר על הנדוניה של הלן, והאמונה החזקה שלה תחזיר אותו לדרך הישר."

"היא צדיקה," אימא ממלמלת. "צדיקה."

"אשתי היקרה, אל תבכי," אבא מנסה להרגיע אותה. "אילן רמז לי שג'ייקוב יסייע בנדוניה של מרי. ביררתי לגביו. הוא אדם שעומד במילתו."

"אני לא מבינה איפה טעינו." אימא מושכת באפה ואני נסוגה אל המסדרון ונאנחת בהקלה. השידוך שלי לא בסכנה.

אני נכנסת לחדר וסוגרת בזהירות את הדלת. הלן לבושה בכותונת הלילה שלה. היא מתיישבת ומטה את ראשה הצידה בשאלה.

אני מפנה לה את גבי, פושטת את השמלה וזורקת אותה על השטיח. עליי לזייף צער כשאני מבשרת לה את הבשורה הקשה, ואני משפשפת את פניי כדי למחוק את החיוך.

"צר לי, אחותי היקרה." אני שומטת את כתפיי ונאנחת. "העסקה של אבא נכשלה."

אני לא שומעת תגובה ולובשת את הכותונת שתלויה על גב הכיסא.

"אני חוששת שתיאלצי להינשא לגבר החוט..." אני מהדקת את שפתיי ומסתובבת אליה. היא שוכבת ובוהה בתקרה. ליבי יוצא אליה. "את רוצה שאקלל אותו?" אני מניחה ידיים על מותניי. "אתפלל שהשם יעניש אותו על החטאים שלו ושהוא יחטוף מחלה קש..."

"מרי!" הלן מתנשפת. "שהשם יסלח לך על דברי הכפירה הללו."

"זאת לא אני, זה יצר הרע שלי." אני מעווה את פניי. "שמעתי שאבא מדבר בשבחו," אני מוסיפה. "הוא אומר שהוא איש עסקים הגון שנאמן למילה שלו." אני נשכבת במיטתי ומביטה בה. "בואי נשחק משחק וננסה למצוא דברים טובים לומר עליו." אני מפצירה בה.

הלן נשכבת על צידה ומחייכת אליי חיוך כאוב. "את צודקת. אני מאמינה בכל ליבי שהאל בוחר את הבחירה הטובה ביותר עבורי. אין טעם לחטוא במחשבות שליליות. אני בטוחה שהשידוך הזה יתגלה כברכה."

אני מדמיינת לרגע את נישואיי לסמואל. את השמלה היפה שאלבש בחתונה, את מבטי הקנאה של חברותיי ואת הכבוד שאזכה לו מהרגע שאעבור לבית החדש בניו יורק.

"הוא איש עסקים מכובד," הלן אומרת ואני מביטה בה בבלבול. "המשחק שלנו." היא מצחקקת, "כל אחת מאיתנו אמורה לומר משהו טוב עליו."

"נכון. המשחק." אני מהנהנת. "אז אני אוסיף ואומר שהוא אמין. כך אבא אמר."

"והוא בעל מראה נאה." הלן מסמיקה.

אני מקמטת את מצחי ומהרהרת בגבר שראיתי בחתונה. האמירה שהוא נאה לא עושה עימו חסד. מעולם לא ראיתי גבר שנראה כמוהו. רייצ'ל, חברתי הטובה, שמעה את אימא שלה אומרת שרק השטן זוכה במראה מסוכן כל כך. אני נושכת שפה ומהנהנת. אין טעם להטריד את הלן בדיבורים של אישה שפרשה מהקהילה. אפילו רייצ'ל התכחשה לה כדי שתוכל לזכות בשידוך הגון.

"תורך." הלן זורקת לעברי מטפחת.

"הוא יעניק לך יהלומים גדולים וכל הנשים יקנאו בך." אני מלטפת את הצמה כשדמותו צצה מול עיניי.

"אני לא זקוקה ליהלומים," הלן לוחשת באי־נוחות. "את יודעת שתכשיטים לא מעניינים אותי. התכשיט היחיד שחשוב לי הוא היהלום שנמצא בלב שלו."

"בסדר." אני מתהפכת אל הגב. "אני מאמינה שאם הוא בחר בך הוא חייב להיות חכם. רק טיפש היה מוותר עלייך."

"עכשיו אמרת משהו יפה." קולה של הלן נרעד והיא מושכת באפה. "המשחק הזה נותן לי תקווה."

"אל תתרגשי מכל הרכלניות שידברו עלייך." ליבי נצבט מהעלבון שצפוי לה. "כשאהיה אשת רב אני אדאג להגן עלייך. אני לא אתן לאף אחת לדבר בגנותך."

"את תהיי אשת רב מאוד מכובדת." הלן מפהקת. "אני בטוחה שתעשי הרבה מצוות ותסבי לבעלך גאווה רבה."

אני עוצמת עיניים ומדמיינת את הארוחות שיגישו לי, את השמלות היפות שיתפרו לי ואת התכשיטים שאקבל כמתנת חתונה.

הלן נרדמה. אני מביטה בה בתחושת אי־נוחות. בתוך תוכי אני יודעת שכשאהיה אשת רב לא אוכל להניח לכתם השידוך שלה לדבוק בי. אני רק מקווה שהיא תבין. היא יודעת היטב שאישה מחויבת קודם כול לכבודו של בעלה.