התנך שלא סופר

המוח האנושי מתוכנת לראות כמעט רק את מה שהוא מצפה לראות ולהתעלם מהבלתי צפוי. צפרדעים מתות ברעב בכלוב שבו מוגשים להם זבובים מתים, שכן הן רגילות לזהות זבובים זזים בלבד. אילו זבובים עסיסיים מפספסים קוראי התנ"ך רק מפני שהם אינם מצפים לראות אותם?

בספר "הגורילה הבלתי נראית" מתואר ניסוי מפתיע שבו יכול להשתתף כל אדם אפילו בביתו. החוקרים עורכי הניסוי הקרינו קטע וידאו, שניתן לראותו במרשתת, והמטלה שהוטלה על הצופים היתה לספור כמה מסירות כדור נצפות בסרט בין המוסרים הלובשים חולצות לבנות. המסירות מתבצעות כששלושת המוסרים זזים כל העת, וביניהם מסתובבים שלושה מוסרים אחרים הלובשים חולצות שחורות. הסרטון נמשך פחות מדקה, כשבמהלכו עוברת באִטיות בין המוסרים דמות הלבושה כגורילה. החוקרים נדהמו לגלות שכמחצית מהצופים דיווחו שהם לא הבחינו כלל בגורילה. לא נמצא כל מאפיין של אופי או אינטליגנציה המבדיל בין אלו שהבחינו בגורילה לבין אלו שלא ("הגורילה הבלתי נראית", הוצאת כנרת זמורה ביתן).

ניסוי זה, שגובה בהמשך בניסויים תומכים דומים, הוליד את המושג "עיוורון קשב". יש לבני האדם נטייה חזקה שלא להבחין בדברים בלתי צפויים.

בחתירה להבנת התנ"ך עומדת לרועץ אותה נטייה של "עיוורון קשב". אנשים נוטים למצוא בפסוקים בעיקר את מה שהם מצפים מראש לראות בהם, ומתקשים להבחין ב"גורילה", באלמנטים של הבנה ופרשנות מפתיעות החורגים ממה שהם מניחים שצפויים להיות שם. על כן נוטים רבים לשוטט במרחב תודעתי קטן בהרבה משנדמה להם שהם נמצאים בו. רבים הם שככל שגדלות ידיעותיהם, גדלה יכולתם בסך הכול לבסס את הבנותיהם כפי שהוטבעו בהם בצעירותם.

אלברט איינשטיין היה לא רק גדול המדענים בכל הזמנים, אלא ככל הנראה גם אחד הצנועים והרוחניים שבהם. ממקום נפשי זה, כשהגיע לגיל מבוגר הוא היה יכול להתנסח בכנות: "אדם יוצר דבר חדש באמת רק בצעירותו. אחר כך הוא נעשה מנוסה יותר, מפורסם יותר, וטיפש יותר" ("היקום של איינשטיין", הוצאת אריה ניר, עמ' 154). אפילו באיינשטיין התקיים כלל זה. את עיקר שנותיו הבוגרות הוא הקדיש לניסיונות שווא להפריך את מכניקת הקוונטים שהתגלתה והוּכחה מדעית בצורה מבוססת בהיותו בוגר.

קיבעון מחשבתי זה הוא אינו גזירת גורל בלתי הפיכה אלא מגמה אנושית טבעית, שהמודעות לה היא הנשק העיקרי לעוקרה.

המחשה נוקבת לכך נמצאת בממצא שאינו מעוגן מדעית. ירין קימור מקדיש את עיקר מרצו לחקר היצירתיות ואת ממצאיו הוא מעביר במאות הרצאות שבהן הוא מדהים את הקהל שוב ושוב בקסם הבא: הוא נותן לשלושה אנשים אקראיים באולם לצייר על דף, כל אחד בנפרד, ככל העולה על רוחם. מיד לאחר מכן הוא מצייר על לוח את העולה על רוחו "הטלפתית", ולתדהמת הקהל ציוריו קולעים ב-90 אחוזים מהמקרים לציורי הנציגים מהקהל. כיצד הוא עושה זאת? פשוט, וגם כואב: "90 אחוזים מאלפי הציורים שציירו במופעים שלי ביטאו את המורשת המפוארת של הגנון - בית בסגנון ציורי הילדות עם שני החלונות והדלת בחזית, עץ, פרח, שמש, ילד, ילדה. נגמר. האנשים היו כולם משכילים, רחבי אופק, מעמיקים ונבונים, אולם הרמה נותרה כאז" ("הבלתי אפשרי אפשרי", הוצאת אורנית, עמ' 71, 84).

הבנות ופרשנויות חדשות יכולות להופיע רק לאחר פינוי מקום תודעתי מהגישות המוכרות, אשר להן הנטייה לחפש אישורים בלבד תוך חניקת אפשרות לחידושים של ממש. עיקרון זה נוסח בבהירות על ידי חכם הודי בשם אורובינדו: "על מנת לגלות ארץ חדשה בתוכנו, עלינו תחילה ללמוד כיצד להותיר את הישנה מאחור". ובניסוח יהודי: "אל תסמוך את עצמך על הבנת הסברות העמוקות שנחקקו בלבך מכבר, אלא כאשר שכלך מתבגר עליך להתחיל מחדש לעיין בספר תורת האלוהים כאילו לא למדת אותו אף פעם" (חובות הלבבות, שער חשבון הנפש, ג).

הדרך שמצאתי להתגבר על הטיה נוקשה זו של היצמדות למוכר, היא לקרוא את הטקסט התנ"כי עשרות פעמים ללא כל פרשנים, ובכך להשקיט זמנית את נתיבי ההבנה והפרשנות המוכרים, ולאפשר למימי ההבנה האישית לפלס מעצמם נתיבים חדשים.

ספר זה מאופיין במאמץ לנפץ את קירות הזכוכית ולהגיע למחוזות חדשים בהבנת החיים והטקסט התנ"כי על בסיס מצע עשיר מאוד של מחקרים מדעיים, מקורות יהודיים מגוונים, ובעיקר של חשיבה משוחררת ופתוחה.