התעוררות מדברית

שישה חודשים קודם...

סילבי דוורו הכינה את עצמה נפשית לקראת מה שעמד בוודאי להיות עוד עימות בינה לבין אביה ואמהּ החורגת. היא הזכירה לעצמה, בעת שצעדה בדרך הגישה הרחבה, שהיא טורחת להופיע רק למען אחותה למחצה, האדם היחידי בכל העולם שלמענו היא תעשה הכל.

אורות בקעו מבית ריצ'מונד הענקי, והלהקה שבחצר האחורית השמיעה מוזיקת ג'אז חרישית. מסיבת אמצע הקיץ של גרנט לואיס הייתה אירוע שנתי קבוע בלוח השנה של החברה הגבוהה של לונדון, שהתנהל מדי שנה תחת חיוך הפיראנה של רעייתו, קתרין לואיס – אמהּ החורגת של סילבי ואמהּ של סופי, אחותה למחצה.

דמות הופיעה בדלת הכניסה, וצווחה נרגשת הקדימה את הבלונד התזזיתי של סופי לואיס, שהשליכה את עצמה אל זרועותיה של אחותה הגדולה. סילבי שמטה את התיק שלה וחיבקה אותה בכוח, במאמץ להישאר עומדת על רגליה, תוך שהיא צוחקת אל תוך שיער המשי העדין של אחותה.

"אז אני מניחה שזה אומר שאת שמחה לראות אותי, מה, סוף?"

סופי, הצעירה ממנה בשש שנים, התרחקה מעט אחורה בהעוויה של פניה היפים. "אין לך מושג עד כמה. אמא עוד יותר נוראה מאשר בדרך כלל – היא ממש משליכה אותי לזרועותיו של כל גבר פנוי – ואבא מסתגר בחדר העבודה שלו, עם איזה מין שייח שהוא האיש הקודר ביותר שראיתי בחיים שלי, אם כי ממש גם יפה – כמה חבל שזה מתבזבז על – "

"הנה את, סופי – "

הקול גווע כשאמהּ של סופי קלטה בחברתה של מי נמצאת בתה. הן כבר היו כמעט בפתח הדלת כעת, והאורות מאחורי גבה שירטטו את דמותה הרזה של קתרין לואיס בחליפת השאנל שלה, עם שערה הבלונדיני בתסרוקת המאוד מוקפדת.

פיה התקשה בהבעת מיאוס. "אה, זאת את. לא חשבנו שתגיעי."

את מתכוונת שקיוויתם שאני לא אגיע, סילבי התאפקה מלהגיד. היא אילצה חיוך מאיר לעלות על שפתיה והרחיקה מליבה את הכאב שלא היה לו שם כבר מקום כעת. היא אמורה להיות מסוגלת להתגבר על זה כעת, בגיל עשרים ושמונה. "לעונג הוא לי לראות אותך, קתרין, כמו תמיד."

אחותה העניקה לזרועה מעיכת תמיכה אילמת. קתרין עשתה צעד מינימלי לאחור, על מנת להזמין, בחוסר רצון בולט, את סילבי להיכנס לבית שבו היא גדלה. "אבא שלך נמצא בפגישה עם אורח. הוא בטח יתפנה בקרוב."

ואז אמהּ החורגת הזעיפה פנים, באור הבהיר, בראותה איך סילבי הייתה לבושה. סילבי חשה שמץ של סיפוק למראה הבעת הביקורת הבלתי נמנעת, אך בה בעת היא חשה גם מין עייפות... נמאס לה כבר מהמלחמה הבלתי פוסקת הזאת.

"את מוזמנת להחליף בגדים בחדר של סופי, אם תרצי. ברור לגמרי שהגעת ישר מאחת ה... הופעות שלך בפריס."

האמת היא שכן. הופעה יומית. אבל היא עזבה את מקום העבודה שלה בג'ינס ובחולצת טריקו מהוגנת לחלוטין. היא החליפה בגדים ברכבת, בדרך לכאן. ופתאום העייפות שלה הייתה כלא הייתה.

היא הניחה יד על המותניים והבליטה אותם קדימה. "זאת מתנה ממעריץ," היא אמרה בקול עדין. "אני יודעת כמה את אוהבת שהאורחים שלך מגיעים מחופשים."

האמת היא שהשמלה הייתה שייכת לשותפתה לדירה, ג'יזל, שהייתה הרבה יותר זוהרת ממנה, ובעלת מידת חזייה קטנה משלה בשני מספרים בערך. סילבי שאלה את השמלה ממנה, מתוך ידיעה ברורה של האפקט שיהיה לה. היה ברור לה כמה ילדותי הצורך שלה לזעזע ללא הפסקה, אבל ברגע זה ממש, זה בהחלט היה שווה את זה.

בדיוק באותו הרגע, איזו תנועה התרחשה בקרבת מקום, וסילבי, בעקבות אמהּ החורגת, הביטה לכיוונו של אביה שניצב בפתח חדר העבודה שלו שהסתעף מההול הראשי. אלא שהיא כמעט לא ראתה אותו. הוא היה עם מישהו – גבה-קומה, רחב כתפיים ומאוד כהה. הגבר הכי עוצר נשימה שהיא ראתה אי-פעם בחייה. פניו היו אוסף של תווים צרים ומסותתים, בלא שמץ של רוך בשום מקום. גבות כהות מלוכסנות. אכן קודר, אם זה האיש שעליו סופי דיברה רק קודם.

עוצמה וכריזמה היו ממש שדה כוח מוחשי סביבו. ומשיכה מינית ממגנטת ביותר. הוא לבש חליפת שלושה חלקים, אפורה בהירה. עניבה כהה. מהודר ומצוחצח. צחור חולצתו הבליט עוד יותר את צבע עורו הכהה. שערו היה שחור כמו דיו, וקצר מאוד. עיניו היו כהות באותה המידה, והבעתן בלתי מפוענחת. היא נרעדה קלות.

שני הגברים הביטו בה, וסילבי לא הייתה צריכה בכלל לראות את הבעת פניו של אביה כדי לדעת מהי: תערובת של צער ישן-נושן, אכזבה וזהירות.

"אה, סילבי, אני שמח שהצלחת להגיע."

היא הצליחה סוף-סוף לנתק את מבטה המהופנט מפני האיש הזר ולהביט לעבר אביה. היא אילצה את עצמה לחייך חיוך מאיר עיניים והתקדמה לכיוונו. "אבא – טוב לראות אותך."

קבלת הפנים שלו הייתה חמימה רק במעט מזאת של אמהּ החורגת. נשיקה יבשה על הלחי, תוך הימנעות מלהביט בעיניה. פצעים ישנים שבו להכאיב, אך סילבי הרחיקה אותם מדעתה כדי לעטות את הבעת ה-מה אכפת-לי שהיא שיכללה במשך השנים.

היא הרימה את מבטה אל האיש הזר ועיפעפה לעברו בפלרטטנות חסרת בושה. "ואת מי יש לנו כאן?"

בחוסר רצון ניכר, גרנט לואיס אמר לה, "אני רוצה להכיר לך את ארקים אל סהיד. בדיוק שוחחנו על איזו יוזמה עסקית משותפת."

השם עורר איזשהו זיכרון עמום מאוד, אך סילבי לא הצליחה להתרכז ולהיזכר מאיפה היא מכירה אותו. היא הושיטה קדימה את ידה. "לעונג הוא לי, ללא ספק. אבל אתם לא חושבים שקצת משעמם לדון בעסקים במסיבה?"

היא יכלה כמעט לחוש בגבה את דקירת מבטה הזועם של אמהּ החורגת, ומכיוונה של אחותה היא שמעה מה שנשמע כמו נחרת צחוק חנוקה. הבעת פניו של האיש חשפה כעת איזו מין הבעת ביקורת מתנשאת, ובבת אחת, משהו התפרץ לחיים עמוק בתוכה של סילבי.

זה עודד אותה להתקרב אל האיש אפילו עוד יותר, למרות שכל האינסטינקטים שלה צרחו לה להימלט וכמה שיותר מהר. ידה הייתה עדיין פשוטה קדימה, ונחיריו התרחבו כשהוא מצא לנכון סוף-סוף להתייחס אליה. ידו הגדולה בהרבה משלה בלעה את כף ידה, והיא הופתעה לגלות שעור כף ידו היה קצת מיובל, בעת שאצבעותיו הארוכות עטפו את אצבעותיה.

הכל נעשה עמום פתאום, כאילו איזו ממברנה צנחה מלמעלה ועטפה את שניהם. מין הלמות פעמה בעוז בין רגליה וסדרה של תגובות חסרות שליטה חלפו בתוכה במהירות רבה כל כך, שלא עלה בידה לפענח אף אחת מהן. להט, וחולשה בשיפולי בטנה וברגליה. תחושת התמוססות. דחף להתקרב אליו אפילו עוד יותר ולכרוך את זרועותיה סביב צווארו, להיצמד אליו, ובה בעת גם דחף למהר ולהימלט ממנו, שהיה כעת הרבה יותר חזק.

ואז הוא ניתק את המגע בתנועה מהירה אחת, ושיחרר את ידו מידה. סילבי כמעט כשלה אחורה, מבולבלת ממה שקרה זה עתה, ומאוד לא אהבה את זה.

"אכן לעונג."

קולו של האיש היה עמוק, עם שמץ של מבטא אמריקאי, ומנימת קולו ניתן היה ללמוד שהרגשתו הייתה הכל מלבד עונג. הקווים החושניים של פיו נותרו שטוחים. המבט האפל הזה שלו הציץ לעברה, ואז פטר לגמרי את נוכחותה.

סילבי הרגישה מיד זולה יותר מכפי שחשה מעודה. היא הייתה מודעת ביותר לאורך המינימלי של שמלת הזהב שלה – שליחכה בקושי את מעלה ירכיה. הז'קט הדקיק שלה לא הצליח להסתיר הרבה. היא הייתה שופעת מדי בשביל השמלה הזאת, והיא הרגישה כל סנטימטר שלה שנותר חשוף בגללה. היא גם הייתה מודעת לאופן שבו צנח על כתפיה שערה הלא מסודר, שמשך הרבה תשומת לב בצבעו הטבעי, האדמוני.

היא התפרנסה מכך שהתלבשה באופן מינימלי. והיא כבר סיגלה לעצמה עור די עבה כדי להסתיר את ביישנותה הטבעית. אבל ברגע זה, מבט הביטול של האיש הזה הצליח למוטט את חומת ההגנה שהיא בנתה סביבה במאמץ כל כך ניכר. בתוך כמה שניות בלבד מרגע שפגשה אותו – אדם לגמרי זר.

מבועתת לגלות שהיא מרגישה דחויה – אחרי שפיתחה, במאמץ, מנגנון הגנה פנימי כדי להימנע מלשוב ולהרגיש כך לעולם – סילבי התרחקה ממנו.

תחושה של הקלה מילאה אותה כשאחותה הופיעה בשדה הראייה שלה, החליקה את זרועה ושילבה אותה בזרועו של אביהן ואמרה בעליצות די מאולצת, "בוא, אבא, האורחים כבר בטח תוהים איפה אתה."

היא ראתה איך אביה, אמהּ החורגת ואחותה מסתלקים – ביחד עם הזר טורד המנוחה הזה, שבקושי העיף לעברה אפילו מבט אחד נוסף.

כשרגליה רועדות, מתקשות ממש לשאת אותה, סילבי עקבה לבסוף אחרי החבורה ויצאה החוצה, בהחלטה נחושה לשמור מרחק מהזר המסוכן הזה, ולהישאר קרובה אל סופי ואל חוג החברים שלה.

כעבור כמה שעות, היא מצאה את עצמה משתוקקת לרגע של מנוחה – הרחק מכל האנשים שהלכו ונעשו מבושמים, והרחק ממבטי הביקורת הנוקבים של אמהּ החורגת והמתח שהקרין אביה.

היא מצאה פינה שקטה ליד הסככה, במקום שבו הנחל זרם בקצה הגן. אחרי שהתיישבה על הדשא וחלצה את נעליה, היא הכניסה את רגליה לזרם המים הקרירים ופלטה אנחה.

רק כשהיטתה אחורה את ראשה והסתכלה במשך כמה שניות לעבר הירח המלא, שהנמיך ברקיע, היא הרגישה מין מודעות שהרטיטה את קצות העצבים שלה והודיעה לה שהיא אינה לבד שם.

היא הביטה לאחור בדיוק כשמישהו גבוה נבלע בצלו של עץ סמוך. בהחניקה צריחה, סילבי הזדקפה במקום מושבה, ובלב הולם שאלה בקול, "מי זה שם?"

הצל ניתק מהעץ וחשף לעיניה את הגורם הנוסף לרצונה לברוח מחברת כולם: כדי שתוכל לחשוב בנחת על הסיבות לתגובותיה העזות והמבלבלות לזר המסתורי ההוא.

"את יודעת טוב מאוד מי זה פה," הגיעה התשובה היהירה.

סילבי יכלה להבחין בניצוץ של העיניים הכהות ההן. היא הרגישה נחיתות משמעותית, בהיותה יושבת, בעוד שהוא עומד. היא מיהרה לקום ולתחוב את כפות רגליה בחזרה אל תוך הנעליים שחלצה, כשעקביה שוקעים בקרקע הרכה וגורמים לה להתנודד טיפה במקומה.

"כמה בדיוק שתית?" הוא נשמע כאילו היא ממש מגעילה אותו.

זעם על שאלתו הלא הוגנת גרם לסילבי להניח את ידיה על מותניה. "בקבוק גדול של שמפניה. זה מה שרצית לשמוע?"

היא ממש לא שתתה דבר, בגלל שנטלה עדיין אנטיביוטיקה כדי להתגבר על ההצטננות הלא עונתית שתקפה אותה. לא שהייתה לה איזו כוונה לשתף אותו בפיסת המידע האישית הזאת.

"לידיעתך," היא אמרה, "אני באתי הנה כי האמנתי שכאן אהיה לבד. אז אני אותיר לך את כל ההנחות היהירות שלך, ואשאיר אותך כאן לנפשך."

סילבי החלה להסתלק משם ורק אז קלטה עד כמה הם היו קרובים – קרובים עד כדי כך שארקים אל-סהיד יכול היה לשלוח את ידו לגעת בה. וזה בדיוק מה שהוא עשה כשעקבהּ שב ונתקע בקרקע הרכה, והיא עפה קדימה באוויר, תוך זעקה של הפתעה.

הוא תפס את זרועה באחיזה כה עזה, עד שהיא איבדה את כל שיווי המשקל שלה וחגה על מקומה ישר אל תוך חזהו. היא נתקלה בו עם מין אוווף חרישי. התרשמותה הראשונית הייתה עד כמה הוא קשה – ממש כמו קיר בטון.

וכמה גבוה.

סילבי שכחה כליל למה היא החליטה לעזוב. "תאמר לי," היא אמרה בקול מתנשף יותר מכפי שהתכוונה. "את כולם אתה שונא ממבט ראשון, או רק אותי?"

היא יכלה לראות באור הירח איך התווים החושניים של פיו מתעקלים כלפי מעלה.

"אני מכיר אותך. ראיתי אותך... מרוחה על הפוסטרים ההם בכל רחבי פריס. במשך חודשים."

סילבי הזדעפה. "זה היה לפני שנה – כשהמופע החדש נפתח." וזאת בכלל לא מי שאני באמת. היא נבחרה להצטלם לפוסטרים בגלל שהיא שופעת יותר משאר הבנות... אבל, למען האמת, היא זאת שחושפת הכי מעט מכולן.

היא ידעה שמוטב לה להתרחק כבר מהאיש הזה, אבל נראה היה שהיא לא מסוגלת לאתר בתוכה את היכולות המוטוריות לעשות את זה – ואיך זה שהוא לא הודף אותה מעליו? הלא ברור שהוא אחד הפוריטנים האלה שלא מוכנים להשלים עם כך שנשים פושטות את בגדיהן במסגרת מופע בידור.

ההאשמה הדוממת שלו הרגיזה אותה אפילו עוד יותר.

היא הרימה גבה. "אז זה העניין? כשראית אותי ממש לפני עיניך, זה רק אישר את חשדותיך הגרועים ביותר?"

היא ראתה איך מבטו מושפל ביניהם, אל המקום שבו היא יכלה לחוש את שדיה נמחצים אליו, ולהט הציף מיד את כל גופה.

קולו נשמע צרוד ומחוספס. "עליי להודות, יש די הרבה בשר חשוף לראות." מבטו התרומם בחזרה והעמיק להינעץ אל תוך עיניה. "אם כי אני מנחש שאפילו לא קרוב למה שאת חושפת בדרך כלל בהופעות."

זה כבר קרע סופית כל אשליה של חמימות מגוננת שבה היא הייתה שרויה. סילבי נחלצה מאחיזתו והדפה את עצמה כדי להתרחק ממנו. אבל היא כעסה יותר מדי בשביל שתסתלק משם בלי לתת לו איזו מנה קטנה ממה שהיא חושבת אודותיו.

"אנשים כמוך מעוררים בי שאט נפש. אתם שופטים ומאשימים מבלי שבאמת תדעו על מה אתם מדברים."

היא שבה ועשתה צעד אחד לכיוונו ונעצה את אצבעה באמצע החזה שלו, כשהיא שונאת את עצמה על כך שהייתה כל כך מודעת לעוצמת הגבריות הטבעית שלו.

"אני חייבת להגיד לך שהל'אמוּר רביו הוא אחד ממופעי הקברט הנחשבים ביותר בעולם. אנחנו רקדניות עם רקע רציני מאוד. זה לא איזה מועדון סטריפטיז נלוז."

נימת קולו הייתה לגמרי יבשה. "אבל אתן כן מורידות את הבגדים?"

"טוב..." האמת היא שהמופע של סילבי לא דרש ממנה בעצם להתפשט כליל. שדיה היו טיפה גדולים מדי, ופייר העדיף רקדניות שטוחות יותר לתפקידי העירום המלא. זה נראה יותר אסתטי, לפחות לטעמו.

ארקים אל-סהיד השמיע צליל קטן של סלידה. סילבי לא ידעה לבטח אם היה מכוון אליה או אל עצמו.

ואז הוא אמר, "ממש לא מעניין אותי אם את מתפשטת לגמרי ונתלית הפוכה על הטרפז בהופעה שלך. השיחה הזאת הגיעה אל קצה."

סילבי נמנעה מלהגיד לו שזה היה בעצם המופע של ג'יזל, בהניחה שהוא לא יעריך את זה במיוחד.

הוא הסתובב והחל להסתלק לפני שהיא הספיקה להגיד דבר. היא תססה מרוב עלבון חסר תוחלת וגאווה פגועה, ומשהו נוסף, הרבה יותר עמוק. איזה צורך לא לתת לו לשפוט אותה באדישות רבה כל כך, למרות שדעתו עליה חסרת כל חשיבות.

היא פלטה את המילים לפני שעלה בידה לעצור את עצמה – תופעת לוואי מצערת של צבע שערה: מזגה החם. היא שנאה להתנהג על פי הקלישאה, אך לפעמים פשוט לא היה בכוחה להימנע מכך.

הוא נעצר בבת אחת, גופו הגדול הטיל צללית על רקע האורות של המסיבה ושל הבית המרוחק.

אט-אט הגוף הגדול חג על מקומו, והתדהמה ניכרה בבירור על פניו.

לרגע אחד, סילבי הייתה חייבת לבלוע את הצחוק ההיסטרי שעלה בגרונה, אלא שאז הוא אמר לה בנימה צוננת כקרח, "מה אמרת?" וכל רצונה לצחוק גווע מיד.

היא סירבה להניח לעצמה להיבהל ממנו ומתחה את כתפיה לאחור. "אם אני לא טועה, אמרתי שאתה טמבל יהיר ולחוץ."

ארקים אל-סהיד חזר לאט לכיוונה. הרחק בלב הגינה, במקום שבו הם שהו, הוא נראה כמו טורף גדול ממשפחת החתולים, למרות חליפת שלושת החלקים שלו שהייתה עדיין ללא רבב. טורפני ומאיים לגמרי. איזה ריגוש התעורר בדמה, למרות שהיה מאוד בלתי ראוי, בעת שהיא מצאה את עצמה נסוגה אט-אט אחורה... עד שגבה נתקל במשהו מוצק. הקיר של הסככה.

הוא היתמר מעליה כעת... גדול מהחיים. גדול יותר מכל אדם שהיא הכירה. הוא לכד אותה כשידיו משני צדי ראשה. פתאום ליבה החל לדהור, עורה החל לעקצץ בציפייה. הניחוח שלו היה כל כך אקזוטי וחריף. מלא בהבטחה אפלה, בסכנה ובזדון.

"את מתכוונת להתנצל?"

סילבי נדה בראשה. "לא."

במשך רגע ארוך הוא לא אמר דבר, ואז, בנימה של בוז כמעט אמר, "את צודקת, את יודעת..."

נשימתה נעצרה. האם הוא מתנצל? "באמת?"

הוא הינהן באיטיות, ובעשותו את זה הרים את ידו וליטף באצבע במורד הלחי והלסת של סילבי, אל המקום שבו עור כתפה החשופה פגש את שמלתה.

היא התנשפה בכבדות רבה כל כך, שממש חששה שתסבול מנשימת יתר. עורה ממש בער במקום שבו הוא נגע בה. היא בערה. אף גבר לא השפיע עליה ככה מעולם. זה היה ממש מהמם, והיא לא הייתה מסוגלת להבין את זה.

"כן," הוא אמר לה בקול חרישי. "אני ממש לחוץ. כל-כולי. אולי תוכלי לעזור לי קצת עם זה?"

לפני שהיא הספיקה להגיב, זרועו נשלחה ונכרכה סביב מותניה כדי למשוך אותה אליו, בעוד שידו השנייה חדרה אל תוך סבך שערה לעגן את ראשה כדי להנחית את פיו על פיה ולגזול ממנה את מעט הנשימה שעוד נותרה בה, ואת שפיותה.

זה היה כמו להאיץ מאפס למאה קמ"ש בתוך חלקיק שנייה. זאת לא הייתה נשיקה עדינה ומגששת. הנשיקה הייתה בוטה והרסנית. לשונה של סילבי נכרכה בלשונו של ארקים אל-סהיד לפני שהמחשבה לאפשר לו כניסה נקלטה בכלל במוחה. ולא היה בה שום חלק שביקש לדחות אותו – מה שהיה כל כך לא אופייני לה, שהיא לא הייתה מסוגלת לעמוד על חשיבות העניין ברגע זה.

ידיה נחו על חזהו, אצבעותיה התעקלו להיאחז בווסט שלו. ואז הן התרוממו יותר גבוה, להיכרך סביב צווארו ולאפשר לה להתרומם על קצות בהונותיה כדי להתקרב אליו יותר.

אדרנלין ועונג שכמוהו היא לא חוותה מעולם זרמו בעורקיה. זה קרן החוצה מהליבה שלה אל כל קצוות גופה, גרם לה לרטוט ולהתכווץ מרוב הצורך.

ידו הייתה על שמלתה כעת, על הכתף. אצבעותיו נדחקו מתחת לבד, למשוך אותו למטה.

משהו פראי וארצי הלם בתוכה פתאום כשפיו נטש את פיה ועשה את דרכו אל לסתה, ולמטה משם, אל המקום שבו כתפה הייתה חשופה כעת.

ראשה של סילבי נטה אחורה, כשעיניה עצומות. כל עולמה הצטמצם להלמות העזה והבהולה הזאת שלא היה לה שום רצון להפסיק, כשהרגישה איך שמלתה נמשכת מטה, ואוויר הלילה הקריר מלטף את עורה הלוהט.

ראשה התרומם בחזרה. היא הרגישה מסוחררת, מסוממת. "ארקים..." היא הייתה מודעת במעומעם לכך שבעצם היא לא מכירה אותו בכלל. ועם זאת, הנה היא הייתה, מתחננת בפניו ש... יעצור? שימשיך?

כשהוא הביט לכיוונה, בעיניים השחורות הללו – כמו שני יהלומים קשים, כל יכולת להחליט כבר נגזלה ממנה.

"ששש, סילבי... תני לי לגעת בך."

שפתיו נכרכו סביב שמה... מה שגרם לה להתמוסס אפילו עוד יותר. ידו השנייה הייתה על ירכה, בין שניהם, מתרוממת לה ומרימה את שמלתה. זה היה הרבה יותר אינטימי מכפי שהיא חוותה אי-פעם עם איזשהו גבר, מאחר שהיא לא הניחה לגברים רבים להתקרב אליה, ובכל זאת, זה הרגיש נכון לגמרי. חיוני. כאילו משהו היה חסר לה במשך כל ימי חייה, וכעת הוכנס מפתח לחור המנעול ומשהו בתוכה עומד להשתחרר.

בלא מילים, רגליה נפשקו, והיא ראתה שמץ של חיוך מבליח על פניו של ארקים, שלא היה אכזרי או שופט. זה היה פשוט חיוך סקסי ביותר.

הוא הרכין את ראשו אל החזה שלה, שכבר היה חשוף, ופיו סגר על בשרה המזדקר, לינוק עמוק פנימה את הפטמה, ואז לגלגלה ולהצליף עליה בלשונו. סילבי הרגישה כאילו היא עומדת להמריא למרומים. זרמים חשמליים פעמו בתוכה והתרכזו בין ירכיה, במקום שבו היא הרגישה רטובה ומשתוקקת...

ובמקום שבו אצבעותיו של ארקים היו כעת – מגששות... הודפות הצדה את התחתונים שלה ומחליקות מתחת לבד שלהם, תרות את הקפלים החלקלקים ומוצאות את המקום שבו גופה הניח לו להיכנס, כדי לשלוח אצבע אחת עמוק פנימה.

ידיה של סילבי התהדקו, ורק אז היא שמה לב שהידיים שלה נאחזות בראשו של ארקים בעת שפיו יונק אותה, ואצבעו מתנועעת פנימה והחוצה מתוכה, גורמת לתחושה משונה ולא מוכרת של מתח להתגבר בתוכה לעוצמה קשה מנשוא. האם לזה הוא התכוון כשאמר שהוא לחוץ? כי היא עצמה הרגישה לחוצה כעת. עמוק עד לב הווייתה. לחץ הולך ומתהדק, עד לרמה כמעט בלתי נסבלת.

המומה מהרגשות, מכל התחושות המציפות אותה, היא הרימה את ראשו של ארקים מהחזה שלה, והביטה אל תוך מעמקיהן האינסופיים של עיניו האפלות. "אני לא יכולה... מה אתה...?"

היא לא הייתה מסוגלת לדבר. היא יכלה רק להרגיש. רגע אחד נדמה היה לה שהוא השטן בהתגלמותו, וכעת... כעת הוא עמד לקחת אותה לגן-עדן. היא חשה מבולבלת. כל גופו היה צמוד לגמרי אל גופה. רגליו דוחקות את רגליה ומפשקות אותן. אצבעותיו ממששות אותה באופן כה אינטימי...

מתוסכלת בחוסר יכולתה להתבטא בכלל, היא נשענה קדימה ושבה והצמידה את פיה אל פיו. אלא שהוא קפא. ואז לפתע הוא כבר החל להתרחק ממנה במהירות רבה כל כך, שסילבי נאלצה להתאמץ שלא ליפול קדימה. הוא נעמד מולה והסתכל עליה כאילו צמח לה ראש נוסף, והבעת פניו המבועתת נראתה בבירור באור הירח. עניבתו הייתה מעוקמת וכפתורי הווסט שלו פרומים. שערו היה פרוע ולחייו סמוקות.

"מה לעזאזל...?"

סילבי רצתה להגיד, בדיוק מה שגם אני רציתי לשאול, אך היא הייתה עדיין מוכית בהלם.

ארקים נסוג ממנה ואמר לה בנוקשות, "שלא תתקרבי אלי יותר אף פעם." ואז הוא הסתלק משם, בחזרה לעבר הבית והאורות.

לפני שלושה חודשים...

סילבי לא יכלה להאמין שכל כך מהר היא שוב נמצאת בבית ריצ'מונד. בדרך כלל היא הצליחה להימנע מלהגיע לשם מאחר שסופי התגוררה בדירת המשפחה בלונדון.

אלא שהדירה בעיר לא הייתה מקום הולם לאירוע הזה: מסיבה שנועדה לחגוג את הכרזת האירוסים של אחותה הקטנה... לארקים אל-סהיד.

סילבי יכלה לשמוע עדיין את ההלם שהידהד בקולה של אחותה שהתקשרה אליה לפני כמה ימים: "הכל קרה כל כך מהר..."

שום דבר אחר לא היה מניע את סילבי לשוב אל חיק המשפחה שלה. אבל בשום פנים היא לא הייתה מוכנה לתת לאחותה הצעירה להפוך לכלי משחק במזימותיה של אמהּ החורגת. או במזימותיו של האיש הזה.

האיש אשר מכל מחשבה אודותיו היא השתדלה להימנע מאז אותו הלילה. האיש שבהתחלה ביטל אותה בזלזול, ואז... היא נרעדה, אפילו כעת, ועורה הצטמרר במודעות מעצם המחשבה על פגישה מחודשת איתו.

הזיכרון של מה שקרה היה כה חד וכה משפיל, כאילו זה היה רק אמש. קולו, הסלידה שלו. "שלא תתקרבי אלי יותר אף פעם."

קולה הצורמני של אמהּ של סופי, בנזפה באיזה עובד משק הבית בקרבת מקום, עצר את מחשבותיה של סילבי מלהפוך למין קליידוסקופ של דימויים מאוד לא רצויים.

ידיה נאחזו בקצה הכיור שבחדר הרחצה, בעת שהיא הביטה בהשתקפותה במראה.

למרות כל המאמצים שלה, היא עוד יכלה לזכור את גלי ההשפלה והבושה שהיא הרגישה בהביטה בארקים אל-סהיד המתרחק, ובהבינה ששדיה חשופים ורגליה פשוקות עדיין בפריצות חסרת כל עכבות. עם התחתונים המוסטים הצדה. נעל אחת נעולה, השנייה לא. והיא הייתה שותפה מלאה לכל מה שקרה. היא לא יכלה לטעון אפילו שהוא כפה עליה משהו בכוח.

הוא הקיש באצבעותיו, והיא באה בריצה. מתנשפת, מתחננת ממש.

ההבנה הממשית של הקלות שבה היא הניחה לו – לזר גמור בעצם – להפוך אותה לגוש רוטט של כלום, הייתה ממש מחרידה.

סילבי קיללה את עצמה. היא נמצאת פה בשביל סופי – לא כדי להיזכר בפרקים נבחרים מההיסטוריה שלה. היא הזדקפה ובדקה במראה את הופעתה החיצונית, שהייתה שונה בהחלט משמלת הזהב של אותו הערב. היום היא הייתה ייצוגית בהחלט, בשמלה שחורה רפויה, חסרת שרוולים, שהגיעה עד ברכיה, ובנעלי עקב תואמות. שערה היה אסוף בפקעת שטוחה. האיפור היה מעודן.

היא לא רצתה להיזכר בתגובה הגופנית שלה, כשאחותה הודיעה לה על נישואיה הקרבים. זאת הייתה תערובת של הלם, חוסר הבנה, כעס – ועוד משהו, אפל ומטריד הרבה יותר.

סילבי עשתה את דרכה אל חדר האוכל הענקי, שנערך למסיבת ארוחת ערב בסגנון של מזנון פתוח. היא הייתה מודעת בהחלט לנוכחותו של ארקים אל-סהיד, שנראה יפהפה וקודר כתמיד, ודאגה לשמור מרחק ממנו. רק שזה אמר שהיא לא יכלה לקבל את סופי לעצמה. והיא ממש הייתה חייבת לדבר איתה.

הערב הזה היה עינוי אינסופי. כמה פעמים, במהלך שיחות משעממות עד מוות שסילבי נאלצה לנהל, היא הרגישה איך עורפה מעקצץ – כאילו מישהו מסתכל עליה... או, נכון יותר, נועץ בה מבטים של זעם. אך בכל פעם שהיא פנתה להסתכל, היא לא הצליחה להבחין בו.

מאחר שלא ראתה את אחותה בשום מקום כעת, סילבי החליטה למצוא אותה ופתחה בחיפושים. המקום הראשון שעלה בדעתה היה חדר העבודה של אביהן, וכשפתחה בזהירות את הדלת, היא לא ראתה דבר בחדר המחופה לוחות כהים של עץ אלון ומדפי ספרים, מלבד הלהבה באח, שכבר החלה לגווע כעת.

חמימותו של החדר והשקט שעמד בו קראו אליה להישאר לרגע, והיא חמקה פנימה וסגרה אחריה את הדלת.

ואז היא ראתה את התנועה על אחת הכורסאות גבוהות המסעד, ליד האח. "סופי, זאת את?" החדר הזה היה תמיד מקום המחבוא האהוב על אחותה, כשהייתה ילדה קטנה, וסילבי חשה צביטה בלב כשחשבה על כך שסופי נאלצת להסתתר בו.

אלא שזאת לא הייתה כלל סופי – מה שהתחוור לה הרבה יותר מדי מהר, כשדמות גבוהה ואפלה התרוממה מהכיסא ונעמדה.

ארקים אל-סהיד.

אינסטינקטיבית, סילבי מיהרה לסגת לאחור ולהגיד בצינה, "למרות שאתה עלול לחשוד אולי שאני עקבתי אחריך, אני יכולה להבטיח לך שזה בכלל לא מה שעשיתי." היא פנתה ללכת, ואז הסתובבה בחזרה. "בעצם, יש לי משהו להגיד לך."

הוא שילב את זרועותיו. "מה את אומרת?"

הוא היה נוקשה כמו עמוד של אבן. ממש הרגיז את סילבי שבקלות רבה כל כך הוא מסוגל לעורר בה רגשות כה לוהטים. היא ניגשה אל הכורסאות ותפסה את המשענת של זאת שעליה הוא ישב רק קודם. היא ממש שנאה את העובדה שהוא נראה אפילו יותר מסתורי ונאה. כאילו שבחודשים שחלפו הוא הוסיף עוד מעטה שרירים לגופו. הפך את תווי פניו לזועפים יותר.

הוא היה לבוש באותו סגנון קפדני כמו בפעם הקודמת – בחליפת שלושה חלקים. הוא שלח מבט מבטל במעלה גופה ובמורדו, ואז אמר בשמץ של לעג, "על מי את מנסה לעבוד? או שמא אנחנו עומדים לזכות במופע אקסקלוסיבי במיוחד, שבו את תחשפי את מה שמסתתר באמת מתחת לחזות המכובדת לכאורה שלך?"

זעמה של סילבי התלקח והתלהט בבת אחת. "בהתחלה, לא הבנתי איך זה ששנאת אותי כבר ממבט ראשון, אבל עכשיו זה כבר ברור לי. אבא שלך הוא אחד מברוני הפורנוגרפיה הגדולים ביותר של אמריקה, ואתה לא שמרת בכלל בסוד את העובדה שהחלטת להתכחש לו ולמורשת שלו. אתה אפילו לא נושא יותר את שמו."

גופו של ארקים אל-סהיד רטט במתיחות נראית לעין, עיניו השחורות ננעצו בה באופן מסוכן. "כמו שאמרת, זה לא סוד."

"לא..." אישרה סילבי שקצת איבדה את שיווי המשקל שלה לנוכח התשובה שלו.

"אז מה רצית לומר?"

היא בלעה אוויר. אלוהים, הוא היה ממש מפחיד. שום שמץ של אנושיות לא ניכר בגופו הדרוך כשוט או בתווי פניו היפהפיים.

"אתה מתחתן עם אחותי אך ורק כדי לזכות בהכרה בקרב החברה המהוגנת, ולה מגיע הרבה יותר מזה. מגיע לה למצוא אהבה."

ארקים השמיע צחוק קצר ונרגז. זה היה מדהים כל כך לראות איך החיוך משנה את פניו – למרות שזה היה חיוך של לעג – עד שהיא שכחה כמעט מה רצתה לומר.

"את רצינית? ממתי בכלל מישהו מתחתן מאהבה? אחותך עומדת להרוויח הרבה מהאיחוד הזה – בין היתר ביטחון בשפע, וגם סטטוס. בשום שלב היא לא הביעה שום חוסר התלהבות בנוגע לאירוסים האלה. אבא שלך להוט מאוד להבטיח את העתיד שלה – מה שלא מפתיע כלל, בהתחשב במה שיצא מהבת הגדולה שלו."

סילבי שמרה על הבעת פנים נוקשה. היה מדהים עד כמה דעתו של הגבר הזה הצליחה לחדור מתחת לכל חומות ההגנה שלה ולהשפיע בצורה כה הרסנית בפוגעו סמוך כל כך לליבה – המקום האחרון שבו מישהו צריך להיות מסוגל לפגוע בה.

הוא המשיך. "אני לא טיפש, מיס דוורו. זה עניין עסקי מבחינתו, לא פחות משזאת הזדמנות להבטיח את העתיד של בתו. זה בכלל לא סוד שהאימפריה הכלכלית שלו סבלה מאוד במהלך תקופת השפל האחרונה, ושהוא עושה כל מאמץ כדי לשוב ולמלא את קופותיה."

עניין עסקי. היא נתקפה בחילה. סילבי ידעה במעומעם שעסקיו של אביה נחלו איזו נפילה... אבל היא גם ידעה בוודאות שאמהּ החורגת היא הארכיטקטית האמיתית שמאחורי המהלך הזה. היא מאמינה בלב שלם שמקומה של אישה הוא לצד בעלה העשיר, ואין שום ספק שהיא שיכנעה את גרנט לואיס שזוהי הדרך שלהם להשיג עתיד בטוח.

היא שיחררה את לסתה החשוקה והתאפקה מלפתח את נושא קיומה או היעדרה של אהבה. ברור היה לגמרי שבעולמו אהבה היא משהו שלא קיים.

"סופי אינה מתאימה לך – ואתה בהחלט לא הגבר שמתאים לה."

הבעה בוחנת הופיעה על הפנים הקודרים והיפהפיים הללו. "היא מושלמת בשבילי. צעירה, יפה, אינטליגנטית. מוצלחת." הוא בחן אותה מלמטה עד למעלה. "ומעל לכל, היא מעודנת."

סילבי הרימה את ידה, שנאה את העובדה שזה כה העליב אותה. "אנא – שמור לעצמך את העלבונות שלך. אני מודעת בהחלט למקומי על הסקאלה של כל מה שלא ראוי בעיניך. ברור לגמרי שיש לך בעיה עם תחומי עיסוק מסוימים, ואתה מוצא לנכון לשפוט אותי על הבסיס של מה שאני עושה לפרנסתי."

"על הבסיס של מה שאת," הוא אמר לה בנוקשות.

ידיה התהדקו באגרופים קפוצים. "זה לא נראה כאילו הייתה לך איזו בעיה עם זה בפעם האחרונה שנפגשנו."

הסומק היכהה את פניו וסילבי חשה את עוצמת ההאשמה העצמית שלו ממש כאילו הוא סטר על פניה.

"זאת הייתה טעות – שלא תקרה שוב."

משהו בהאשמה המצליפה הזאת גרם לה לרצות להתכרבל כמו עובר על הרצפה ולהגן על עצמה. ההבעה על פניו הייתה הבעת סלידה צרופה. וזה היה יכול להיות יותר נורא אם הסלידה הזאת הייתה מכוונת רק אליה. אך היא יכלה לחוש שזה לא כך. זה היה מכוון אליו.

עלבון קינן במעמקי בטנה, כמו איזה יצור אכזר ומרושע, מעיר מרבצם עלבונות אחרים, פותח מחדש פצעים ישנים. מזכיר לה את הבעת הסלידה של אביה כשהביט בה אחרי מות אמהּ...

היא כל כך רצתה לתקוף בחזרה, לראות איך שליטתו העצמית הקפואה והמאשימה של האיש הזה פוקעת. כשהיא מונעת על ידי אינסטינקט ועל ידי העלבון הזה, היא הקיפה את הכורסה והתייצבה ממש לפני ארקים אל-סהיד. היא הצמידה את גופה אל גופו והרימה את זרועותיה לכרוך אותן סביב עורפו.

נחיריו התרחבו והעיניים השחורות הללו בהקו. ידיו מחו על זרועותיה, אחיזתו התהדקה. "מה לעזאזל נראה לך שאת עושה?"

אבל הוא לא משך את זרועותיה מטה. וכל גופה של סילבי רעד מהאדרנלין לנוכח התעוזה שלה.

"אני מוכיחה עד כמה אתה צבוע, מר אל-סהיד."

ואז, במהלך הכי נועז שהיא עשתה בכל ימי חייה, היא התרוממה והצמידה את פיה לפיו. היא הניעה את מותניה מול מותניו, וכשליבה הולם בפראות היא חשה איך ההתרגשות מציפה אותה מעצם הקרבה של גופיהם. כל תאי המוח שלה יצאו מכלל שליטה בלהט של הרגע.

היא יכלה לחוש במתח המחזיק את גופו נוקשה... אך מה שהוא לא היה מסוגל להסתיר היה ההזדקרות הבולטת של זיקפתו הנלחצת אל בטנה. די היה בראיה הזאת כדי לשלוח רטט מאושר לכל חלקי גופה של סילבי ולחסום את הזיכרון של האופן שבו הוא הדף אותה מעליו בפעם הקודמת.

רק שאז היא החלה גם לשכוח למה היא בכלל התחילה לעשות את כל זה. גופה נע מולו, צמוד יותר. זרועותיה ננעלו חזק יותר. ואחרי רגע קצרצר, עוצר נשימה, ידיו הרפו מזרועותיה והחליקו מטה, לכל אורך הטורסו שלה, אל ירכיה, להחזיק בה שם, בעת שפיו החל לנוע מול פיה – לאט בהתחלה, ואז כמו סערה אשר צוברת עוצמה, בלהט רב יותר, פראי כמעט.

למשך רגע ארוך אחד, הכל נמוג ונעלם בעת שהנשיקה הלכה והתגברה, הלכה והתלהטה. ידיו של ארקים אל-סהיד משכו את סילבי קרוב יותר אליו – קרוב כל כך, שהיא יכלה לחוש איך ליבו הולם בכוח. ואז משהו השתנה. הוא נעשה דומם מאוד, לפני שקטע בבת אחת את הנשיקה.

סילבי נותרה מתנשפת ומתקשה לנשום כשהוא הדף אותה מעליו. היא מעדה אחורה ומצאה את עצמה צונחת בכבדות על הכורסה שמאחוריה, כשנשימתה עדיין מאומצת וליבה הולם ללא שליטה. לגמרי מסוחררת.

פיו של ארקים התעקל בחיוך עקום וקולו היה מחוספס. "לא. אני לא מתכוון לעשות את זה. את מעזה לנסות לפתות אותי בערב ההכרזה על אירוסי לאחותך? האם אין שום גבול לשפל שאליו את מוכנה לרדת?"

צינה מוחלטת ירדה על סילבי. התאווה שהתעוררה בה כמו שריפה בשדה קוצים כבתה לגמרי תחת מבטו הרצחני. מוחה הרגיש כאילו היה עטוף בצמר גפן... קשה היה לה בכלל לחשוב למה היה כל כך חשוב לה לנשק אותו בצורה כזאת. מה בדיוק היא ניסתה להוכיח? איך זה שיש לגבר הזה את היכולת לגרום לה להתנהג בצורה כל כך לא אופיינית?

היא נשאה אליו את מבטה. "זה בכלל לא היה העניין. לעולם אני לא אעשה שום דבר שיפגע בסופי."

ארקים השמיע צליל גס בדיוק ברגע שקול נקישה נשמע מכיוון הדלת, והיא נפתחה.

סילבי שמעה קול אומר, "צר לי להפריע לך, מר אל-סהיד, אבל הם מוכנים להכרזה."

סילבי הבינה שמי שזה לא יהיה בדלת, הוא לא מסוגל לראות אותה יושבת בכורסה, בדיוק בעת שארקים אל-סהיד השיב בקוצר רוח, "אני כבר מגיע." הדלת שבה ונסגרה והוא הביט בה מלמעלה, ועיניו השחורות נצצו במיאוס ובהאשמה. "נראה לי שעדיף יהיה לכולם אם את תלכי עכשיו. את לא חושבת?"