התעלומה של חדר 622

1

אהבה ממבט ראשון

בתחילת קיץ 2018, כשהגעתי לפּאלאס וֶרְבְּיֶיה, מלון יוקרתי בהרי האלפים השווייצריים, כלל לא העליתי על דעתי שאקדיש את חופשתי לפענוח פשע שבוצע במלון הזה שנים רבות לפני כן.

החופשה הזאת הייתה אמורה להעניק לי הפוגה נחוצה אחרי שתי טלטלות אישיות שהתרחשו בחיי. אבל לפני שאספר לכם מה קרה באותו קיץ, עליי לחזור קודם כול לדבר העומד בבסיס כל הסיפור הזה: מותו של המו"ל שלי, בֶּרְנַאר דֶה פָלוּאָה.

ברנאר דה פלואה הוא האדם שאני חב לו הכול.

בזכותו זכיתי בהצלחה ובפרסום.

בזכותו קראו לי "סופר".

בזכותו קראו אותי.

כשפגשתי אותו, הייתי סופר שעדיין לא פרסם דבר. הוא הפך אותי לסופר שנקרא ברחבי העולם כולו.

ברנאר, שהיו לו גינונים של פטריארך אלגנטי, היה אחד מאנשי המפתח בעולם המו"לות הצרפתית. מבחינתי הוא היה מורה, ומעל לכול, למרות שישים השנים שהפרידו בינינו – חבר טוב.

ברנאר הלך לעולמו בינואר 2018, בשנת חייו התשעים ושתיים, והגבתי על מותו כפי שכל סופר היה מגיב: התחלתי לכתוב עליו ספר. שקעתי במלאכה הזאת בכל גופי ונשמתי, מסוגר בחדר העבודה בדירתי בשדרת אַלְפְרֶד בֶּרְטְרָאן 13 בשכונת שַׁמְפֶּל בז'נבה.

כמו תמיד בתקופות של כתיבה, הנוכחות האנושית היחידה שיכולתי לסבול הייתה נוכחותה של דֶניז, העוזרת שלי. דניז הייתה הפיה הטובה שהשגיחה עליי. רוחה הייתה טובה עליה תמיד, והיא ארגנה את לוח הזמנים שלי, מיינה וקטלגה את מכתבי הקוראים, קראה ותיקנה את מה שכתבתי. מלבד זאת, היא מילאה את המקרר שלי וסיפקה לי קפה. נוסף על כל אלה נטלה על עצמה את תפקיד רופא הספינה, נכנסה לחדרי כאילו היא עולה על סיפונו של כלי שיט אחרי הפלגה אינסופית, ונתנה לי עצות בענייני בריאות.

"צא מכאן!" ציוותה עליי בחביבות. "לך לטייל בפארק כדי לאוורר את המחשבות. אתה סגור כאן כבר שעות!"

"כבר יצאתי לרוץ מוקדם בבוקר," הזכרתי לה.

"אתה צריך גם לאוורר את המוח באופן סדיר!" התעקשה.

זה היה כמעט טקס יומיומי: הייתי מציית לה ויוצא למרפסת חדר העבודה. הייתי ממלא את הריאות באוויר רענן של פברואר, ואחר כך הייתי קורא עליה תיגר במבט משועשע ומצית סיגריה. היא הייתה מוחה ואומרת לי בנימה מודאגת: "תשמע, ז'ואל, אני לא ארוקן לך את המאפרה. ככה תדע כמה אתה מעשן."

מדי יום ביומו דבקתי בשגרה הנזירית שאני משליט על עצמי בתקופות של כתיבה. היום התחלק לשלושה חלקים הכרחיים: קימה עם עלות השחר, ג'וגינג, וכתיבה עד הערב. ולכן הודות לספר הזה, בעקיפין, הכרתי את סְלוֹאן. סלואן הייתה השכנה החדשה שלי בדירה הסמוכה. מאז עברה לבניין שלנו לאחרונה הייתה נושא השיחה של כל הדיירים. לי עצמי לא הזדמן לפגוש אותה. עד לבוקר שבו שבתי ממנת הספורט היומית שלי ונתקלתי בה בפעם הראשונה. גם היא חזרה מריצת בוקר, ונכנסנו לבניין יחד. עד מהרה הבנתי מדוע דיירי הבניין תמימי דעים בעניין סלואן: היא הייתה צעירה מקסימה וכובשת. הסתפקנו בברכות שלום מנומסות לפני שכל אחד מאיתנו נעלם בדירתו. מאחורי דלתי עמדתי המום. די היה במפגש החטוף הזה כדי שאתאהב קצת.

עד מהרה היה לי רק דבר אחד בראש: להכיר את סלואן.

הגישה הראשונה שניסיתי הייתה מפגש באמצעות הריצה. סלואן רצה כמעט כל יום, אבל לא במועד קבוע. שעות שוטטתי בפארק בֶּרְטְרָאן, וכבר נואשתי מלהיתקל בה. ואז הייתי מבחין בה פתאום, רצה באחד השבילים. בדרך כלל לא הצלחתי להשיג אותה, והלכתי לחכות בכניסה לבניין שלנו. רצתי הלוך ושוב לפני תיבות הדואר שלנו, ובכל פעם ששכנים יצאו או נכנסו העמדתי פנים שאני בודק את הדואר, עד שהיא הגיעה סוף־סוף. היא חלפה על פניי ושלחה חיוך, ואני נמסתי ואיבדתי את שלוות נפשי. בעודי מחפש משהו חכם להגיד לה, היא כבר נכנסה לדירתה.

שוערת הבניין, מדאם אַרְמַנדָה, הייתה מקור המידע שלי על סלואן: היא רופאת ילדים, אנגלייה מצד אימה, אביה עורך דין, הייתה נשואה שנתיים אבל זה לא הלך. היא עובדת בבתי החולים האוניברסיטאיים של ז'נבה, לעיתים במשמרת היום ולעיתים במשמרת הלילה – לכן התקשיתי כל כך לפענח את שגרת יומה.

אחרי כישלון שיטת הריצה החלטתי להחליף שיטה: הפקדתי בידי דניז את המשימה לתצפת על המסדרון דרך העינית שבדלת ולהודיע לי כשתראה את סלואן מופיעה. לשמע קריאתה של דניז ("היא יוצאת מהדירה שלה!") פרצתי מחדר העבודה שלי, כולי מגונדר ומבושם, והופעתי גם אני במסדרון, כאילו במקרה. אבל חילופי הדברים בינינו התמצו בברכת שלום. בדרך כלל היא ירדה במדרגות, ובכך קיצרה כל שיחה אפשרית. הלכתי בעקבותיה, אבל מה הטעם? כשיצאנו לרחוב, היא נעלמה. בפעמים הנדירות שבהן השתמשה במעלית נאלמתי דום, ושתיקה נבוכה השתררה שם. כך או כך עליתי מייד בחזרה הביתה, בידיים ריקות.

"נו?" שאלה דניז.

"כלום," מלמלתי.

"באמת, ז'ואל, איזה גרוע אתה! תשתדל קצת!"

"אני קצת ביישן," הסברתי.

"די עם השטויות! כשאתה מופיע בטלוויזיה אתה לא נראה ביישן!"

"כי בטלוויזיה את רואה את 'הסופר'. ז'ואל זה משהו אחר."

"אז ז'ואל, זה באמת לא כל כך מסובך: תצלצל לה בדלת, תן לה פרחים ותזמין אותה לארוחת ערב. אתה מתעצל ללכת לחנות הפרחים, זה העניין? רוצה שאני אלך?"

ואז, בערב אחד של אפריל, הלכתי לאופרה של ז'נבה, לצפות ב'אגם הברבורים'. בהפסקה יצאתי לעשן סיגריה ופתאום נתקלתי בה. החלפנו כמה מילים, ואז, כשכבר נשמע צלצול סיום ההפסקה, היא הציעה שנלך לשתות משהו אחרי מופע הבלט. הלכנו לרֶמוֹר, בית קפה במרחק כמה צעדים מבית האופרה. וכך נכנסה סלואן לחיי.

סלואן הייתה יפה, מצחיקה ואינטליגנטית. היא ללא ספק נמנתה עם האנשים המרתקים ביותר שהזדמן לי להכיר. אחרי הערב בקפה רמור הזמנתי אותה לצאת איתי פעמים אחדות. הלכנו לקונצרט, לסרט. גררתי אותה לאירוע יומרני של פתיחת תערוכת אמנות מודרנית שגרמה לנו להתקף צחוק רציני. ברחנו משם והלכנו לאכול במסעדה וייטנאמית שהיא אהבה מאוד. בילינו ערבים אחדים בדירתה או בדירתי, האזַנו לאופרות, דיברנו ותיקַנו את העולם. לא הצלחתי להתאפק מלטרוף אותה במבטיי: סגדתי לה. האופן שבו עפעפה בעיניה, הסיטה קווצות שיער, חייכה ברוך כשהייתה נבוכה, שיחקה באצבעותיה המשוחות בלק לפני שהציגה לי שאלה – כל דבר בה מצא חן בעיניי.

עד מהרה היו כל מחשבותיי מוקדשות לה. עד כדי כך שזנחתי לזמן־מה את כתיבת ספרי.

"אתה נראה לגמרי לא מרוכז, ז'ואל המסכן," אמרה לי דניז כשראתה שאיני כותב אפילו שורה אחת.

"זה בגלל סלואן," הסברתי מאחורי מחשבי הכבוי.

חיכיתי לרגע שאפגוש אותה ונוכל להמשיך בשיחותינו האינסופיות. לא נלאיתי מלשמוע אותה מספרת על חייה, על הדברים שהיא אוהבת, על רצונותיה ושאיפותיה. היא אהבה סרטים של איליה קזאן, ואופרה.

ערב אחד, אחרי סעודה עתירת אלכוהול במסעדה ברובע פָּאקִי, מצאנו את עצמנו בסלון שלי. סלואן התבוננה משועשעת בחפצי הנוי ובספרים שעל המדפים. היא נעצרה זמן ממושך לפני תמונה של סנט פטרבורג שקיבלתי מדודי הגדול. אחר כך התעכבה מול ארון המשקאות החריפים שלי. דג החִדקן הבולט שעיטר את בקבוק הוודקה מסוג בֶּלוּגָה מצא חן בעיניה. מזגתי לנו שתי כוסות עם קרח. הפעלתי את הרדיו, ששידר תוכנית מוזיקה קלאסית שנהגתי להאזין לה בערבים. היא אתגרה אותי לזהות את המלחין שיצירתו התנגנה באותו רגע. זה היה קל: ואגנר. אם כן, לצלילי 'הוולקירות' היא נישקה אותי ומשכה אותי אליה, ולחשה באוזני שהיא רוצה אותי.

הקשר בינינו נמשך חודשיים. חודשיים נפלאים. אבל בתום פרק הזמן הזה, בהדרגה, הספר שלי על ברנאר חזר לקדמת הבמה. תחילה ניצלתי את הלילות שבהם סלואן עבדה בבית החולים כדי להתקדם. אבל ככל שהתקדמתי, נסחפתי בכתיבת הספר. ערב אחד היא הציעה לי לצאת. בפעם הראשונה דחיתי את הצעתה. "אני צריך לכתוב," הסברתי. תחילה גילתה סלואן הבנה מושלמת. גם לה הייתה עבודה שעיכבה אותה לעיתים יותר מן הצפוי.

אבל אז סירבתי בפעם השנייה. גם אז היא לא התרעמה. אל תטעו: נהניתי מכל רגע שביליתי עם סלואן. אבל חשבתי שהקשר עם סלואן יימשך לנצח, שרגעי החיבור הללו יתקיימו בלי סוף. ואילו ההשראה לכתיבת ספר עלולה לחמוק כלעומת שבאה: זאת הייתה הזדמנות שצריך לנצל.

הריב הראשון שלנו התלקח בערב אחד של אמצע יוני. אחרי שעשיתי איתה אהבה, קמתי ממיטתה והתלבשתי.

"לאן אתה הולך?" היא שאלה.

"הביתה," אמרתי, כאילו זה מובן מאליו.

"אתה לא נשאר לישון איתי?"

"לא, אני רוצה לכתוב."

"אז מה, אתה בא לחפוּז ומסתלק?"

"אני צריך להתקדם בספר שלי," הסברתי, נכלם.

"אבל אי אפשר לכתוב כל הזמן, נכון?" התרגזה. "אתה כותב כל יום, כל ערב, וגם בסופי שבוע! זה נהיה מטורף! אתה כבר לא מציע לי לעשות שום דבר."

הרגשתי שהקשר בינינו עלול לקמול באותה מהירות שבה התלהט כעסה. הייתי מוכרח לפעול. וכך, ימים אחדים לאחר מכן, לפני שיצאתי לסבב בן עשרה ימים של מפגשי סופר בספרד, לקחתי את סלואן לארוחת ערב במסעדה האהובה עליה, המסעדה היפנית במלון דֶה בֶּרג, שהמרפסת שלה נמצאת על גג המלון ומשקיפה על נוף עוצר נשימה של נמל ז'נבה בשלמותו. זה היה ערב מהחלומות. הבטחתי לסלואן פחות כתיבה ויותר "אנחנו", ואמרתי לה שוב ושוב כמה היא חשובה לי. התחלנו אפילו לתכנן שבאוגוסט ניסע לאיטליה, ארץ ששנינו אהבנו במיוחד. לטוסקנה או לפּוּליָה? בשובי מספרד נבדוק ונחליט.

ישבנו ליד השולחן עד שהמסעדה נסגרה באחת בלילה. הלילה, ליל תחילת קיץ, היה חם. במשך הארוחה כולה הייתה לי תחושה מוזרה שסלואן מצפה ממני למשהו. והנה, רגע לפני שהלכנו משם, כשקמתי מהכיסא והמלצרים החלו לשטוף את המרפסת סביבנו, אמרה לי סלואן, "שכחת, הא?"

"מה שכחתי?" השבתי.

"היום יום ההולדת שלי..."

כשראתה את ארשת המצוקה על פניי, הבינה שצדקה. היא הלכה, זועמת. ניסיתי לשכנע אותה להישאר, הסתבכתי בתירוצים, אבל היא נכנסה למונית הפנויה היחידה שהייתה בכניסה למלון והשאירה אותי לבדי על המדרגות, כמו הטיפש שאמנם הייתי, מושא למבטי הלעג של עובדי שירות החניה של המלון. עד שלקחתי את מכוניתי והגעתי בעקבות סלואן לשדרת אלפרד ברטראן 13, היא כבר חזרה לדירתה, ניתקה את הטלפון וסירבה לפתוח לי את הדלת. למחרת נסעתי למדריד, ובמהלך כל שהותי שם כל ההודעות והמיילים הרבים ששלחתי נותרו ללא מענה. לא שמעתי ממנה דבר.

חזרתי לז'נבה ביום שישי 22 ביוני, בבוקר, והתברר לי שסלואן נפרדה ממני.

מדאם ארמנדה, השוערת, היא שהעבירה לי את המסר. כשהגעתי לבניין, היא תפסה אותי.

"יש לי מכתב בשבילך," אמרה לי.

"בשבילי?"

"זה מהשכנה שלך. היא לא רצתה לשים את המכתב בתיבה בגלל העוזרת שלך, שפותחת את המכתבים."

מייד קרעתי את המעטפה. מצאתי שם מכתב קצרצר:

ז'ואל,

זה לא ילך בינינו.

להתראות,

סלואן

המילים האלה ננעצו כמו חץ בליבי. עליתי לדירתי בראש שחוח. חשבתי שלפחות דניז תעודד אותי בימים הבאים. דניז, האישה הנחמדה שבעלה נטש אותה לטובת אחרת, איקונה של הבדידות המודרנית. כשאתה מרגיש בודד, כדאי שתקיף את עצמך באנשים בודדים עוד יותר ממך! אבל כשנכנסתי הביתה נתקלתי בדניז, שעמדה לצאת. השעה עדיין לא הייתה אפילו שתים־עשרה בצהריים.

"דניז? לאן את הולכת?" שאלתי אותה במקום לומר שלום.

"שלום, ז'ואל. אמרתי לך שאני יוצאת מוקדם היום. הטיסה שלי בשלוש."

"טיסה?"

"אל תגיד לי ששכחת! דיברנו על זה לפני שנסעת לספרד. אני נוסעת לקוֹרפוּ עם רִיק, לחמישה־עשר יום."

ריק היה מישהו שדניז הכירה באינטרנט. ובאמת דיברנו על החופשה שלה. השיחה פרחה לי מהראש.

"סלואן עזבה אותי," הכרזתי.

"אני יודעת, אני ממש מצטערת."

"את יודעת? איך?"

"השוערת פתחה את המכתב שסלואן השאירה בשבילך, וסיפרה לי. לא רציתי להודיע לך בזמן שהיית במדריד."

"ואת בכל זאת טסה?" שאלתי.

"ז'ואל, אני לא אבטל את החופשה שלי כי החברה שלך זרקה אותך! חוץ מזה, אתה תמצא מישהי חדשה כמו כלום. כל הנשים עושות לך עיניים. קדימה, נתראה בעוד חמישה־עשר יום. זה יעבור מהר, אתה תראה! וחוץ מזה הכול מסודר, עשיתי קניות. תסתכל!"

דניז עשתה לי סיור מזורז במטבח. כיוון שידעה על פרידתי מסלואן היא חזתה גם את התגובה שלי: אני עומד להסתגר בבית. היא כנראה חששה שבהיעדרה לא יבוא מזון אל פי, וערכה קניות מרשימות. בארונות, במקרר –בכל מקום היה אוכל.

אחר כך היא הלכה, ואני מצאתי את עצמי לבדי במטבח. הכנתי לי קפה והתיישבתי ליד דלפק השיש השחור הארוך שמאחוריו ניצבים בשורה כיסאות גבוהים, כולם ריקים עד ייאוש. המטבח הזה היה יכול להכיל עשרה אנשים, אבל הייתי בו לבדי. הלכתי לחדר העבודה שלי, ובמשך רגעים ארוכים הסתכלתי בתמונות של סלואן ושלי. לקחתי אפוא דף בריסטול וכתבתי עליו "סלואן", ואחר כך את תאריך היום הנורא הזה שבו היא עזבה אותי, וכתבתי: "22.6: יום שאני רוצה לשכוח". אבל לא יכולתי להוציא את סלואן מהראש. כל דבר הזכיר לי אותה. אפילו הספה בסלון שלי, שעליה השתרעתי לבסוף, הזכירה לי כיצד, חודשים אחדים לפני כן, באותו מקום ועל אותו בד, התחלתי בסיפור האהבה הנפלא ביותר, ומאז הצלחתי להרוס הכול.

בכוח רב התאפקתי לא ללכת להתדפק על דלתה של סלואן ולא להתקשר אליה. אבל בתחילת הערב לא החזקתי מעמד עוד, עמדתי על המרפסת ועישנתי סיגריה אחרי סיגריה בתקווה שגם סלואן תצא וניתקל זה בזה "במקרה". אבל מדאם ארמנדה, שראתה אותי מהמדרכה כשיצאה לטייל עם הכלב שלה, וכשחזרה כעבור שעה ראתה שאני עדיין שם, קראה אליי, "אין טעם לחכות, ז'ואל. היא לא נמצאת. היא נסעה לחופשה."

חזרתי לחדר העבודה שלי. הרגשתי צורך להסתלק. התחשק לי להתרחק לזמן־מה מז'נבה, לפרוק מעליי את הזיכרונות על סלואן. הרגשתי צורך בשלווה וברוגע. ובדיוק באותו רגע ראיתי על שולחני, בין הרשימות על ברנאר, אִזכור של וֶרְבְּיֶיה. הוא אהב מאוד לנסוע לשם. הרעיון לנסוע לוורבייה לזמן־מה, ליהנות מהשקט של האַלפּים ולהתאושש שם, היה מפתה. הפעלתי את המחשב והתחברתי לאינטרנט: מייד מצאתי את האתר של פאלאס ורבייה, מלון מיתולוגי שדי היה בתמונות מעטות שלו שגללתי מולי לשכנע אותי: המרפסת שטופת השמש, הג'קוזי המשקיף על נוף נפלא, הבר האפלולי והטרקלינים המהוסים, הסוויטות ובהן אח מבוערת. זאת הייתה בדיוק התפאורה הנחוצה לי. לחצתי על לשונית ההזמנה והקשתי על מקשי המקלדת שלי.

וכך הכול התחיל.