התפילה – תשוקת האדם לאלוהים

פרק א העולם הפנימי האנחה

לפני כמאה שנה הרהר רבי יצחק מאיר אלתר מגור בשאלה מה סנדלר אחד שגר בשכנותו אמור לעשות בנוגע לתפילת השחרית שלו. לקוחותיו של הסנדלר היו עניים ולא היה להם אלא זוג נעליים אחד. הוא נהג לאסוף את נעליהם בשעת ערב מאוחרת, לעמול עליהן כל הלילה ואף חלק מהבוקר, כדי למסרן לבעליהם טרם יחפזו ללכת לעבודתם. מתי עליו להתפלל שחרית? האם עליו להתפלל במהירות עם שחר, ורק אז לשוב לעבודתו? או שעליו להניח למועד התפילה לחלוף, אך מדי פעם בפעם, בעודו מרים את הפטיש מן הנעליים, לשאת אנחה: "אבוי לי! עוד לא התפללתי"? אולי ערכה של אנחה זו רב יותר מן התפילה עצמה.

גם אנו ניצבים בפני דילמה זו של חרטה מכל הלב מול מצוות אנשים מלומדה. רבים מאיתנו נמנעים בצער מתפילת קבע, מצפים לדחף פנימי שיהא שלם, פתאומי ומיוחד במינו. אך המיוחד במינו הוא יקר המציאות, והימנעות מתמדת עלולה בנקל להתפתח בעצמה להרגל. אנו עלולים אפילו להגיע לידי שכחה על מה להצטער ואל מה להתגעגע.

היכולת להשיב

איננו מסרבים להתפלל. אנו פשוט חשים - בעת שאנו עומדים לבוא בשער התפילה - שלשוננו כבולה, תודעתנו כבויה וחזוננו הפנימי עמום. איננו מסרבים להתפלל; אנו נמנעים מכך. אנו מצלצלים בפעמון הנבוב של האנוכיות במקום לספוג לקרבנו את הדומייה שאופפת את העולם, מרחפת על פני כל אי-השקט והחרדה של החיים - הדומייה הכמוסה שהיתה לפני בואנו ותהיה אחרי לכתנו. התמכרות עקרה לעצמי מביאה אותנו לזיוף ניגונן העדין של ציפיית הטבע, של חתירת האנושות לגאולה. האין הקשבה לפעימתו של הפלא מצדיקה שתיקה והימנעות מאסרטיביות? מדוע איננו מקדישים שעה מחיינו לדבקות באלוהים על ידי הכנעה בפני הדומייה?

אנו חיים על סף המסתורין - ומתעלמים ממנו; מכלים את הנשמה הטהורה שניתנה בנו, מסַכּנים את חלק אלוה ממעל שניתן לנו. שוב ושוב אנו מטילים את אורנו הפנימי הרחק מאלוהים, מציבים את מסכו העבה של העצמי בינו לבינינו, מוסיפים עוד צללים לחשכה שכבר משתררת בינו לבין הגיוננו העיקש. בקבלת סברות כדוֹגמות, ודעות קדומות כפתרונות, אנו שמים ללעג את עדות החיים על מה שנעלה על החיים. תודעתנו איבדה את רגישותה לפלא. סרה מעלינו עוצמת המסירות למה שחשוב יותר מגורלנו האישי, חיינו רוויים חרדת הישרדות עזה - ועינינו קהות מהבין מהו בכלל גורל ומהם בכלל חיים. אנו שקועים במרוצת שיכרון החושים של האמביציה, ואיננו נעורים אלא לאחר ששקענו במצולות האימה או היגון. רק אז, בחשכה, אנו מגששים אחר נחמה, משמעות ותפילה.

אך יש פתח של רצון לתפילה, שער רחב יותר מאשר עצב או ייאוש: פתיחת מחשבותינו לפני אלוהים. אין ביכולתנו להביא לכך שאלוהים יהיה גלוי לעינינו, אך ביכולתנו להביא לכך שאנו נהיה גלויים לעיניו. כך אנו פותחים את מחשבותינו אליו: מרפים את לשוננו, אך מחדדים את רגישות לבנו. אנו רואים יותר משנוכל לומר. האילנות ניצבים כשומרי אל חי לעד; הפרחים פרושים כציוני-דרך לטובו. ורק אנו נכשלנו מלהיות עדויות לנוכחותו, אותות לאמונו. כיצד זה יכולנו לחיות בצל שדי ולצאת כנגדו?

דעת אלוהים קשובה עולה קמעא קמעא, מחשבה אחת בעת אחת. לפתע אנו שם. או שאולי הוא כאן, על סף נשמתנו? כשאנו מתחילים לחוש נקיפות מצפון מלאות בושה שמא חיללנו את הקדוש, שמא שברנו את השלם, אז אנו מגלים שאלוהים אינו קשה-לב. הוא משיב באהבה על יראת הקודש הנרעדת שלנו. מלאי חרטה על ששכחנו את אלוהים אפילו לשעה קלה, אנו חווים השתתפות בשמחה פשוטה; חפצים היינו להקדיש את עצמנו לנצח לגילוי מלכותו השלמה.

להתפלל משמע לשים לב לפלא, לזכות לחוש מחדש את המסתורין שמחיה את כל החי, את הגבול האלוהי שבתוך כל הישגי האדם. תפילה היא תשובתנו הצנועה להפתעה הבלתי-נתפסת של החיים. היא כל שנוכל לגמול על המסתורין שלאורו אנו חיים. מי ראוי לעמוד נוכח פרישׂתו המתמדת של הזמן? לרגלי הרים צופי אופקים, בקרב פרחים משפילי מבט, ותחת עננים שעבים וגוועים לשם כבוד תהילתו - בחוכמה עמוקה יותר מכל אותיותינו - אנו נוהגים שנאה, קנאה ותחרות. לפתע, אנו בושים ונכלמים על העימותים והתלונות שלנו בפניו של הכבוד השורה על הטבע ללא אומר. כמה שזה מביך לחיות! כה זרים אנו בעולם, וכמה יהירים מעשינו! אכן, רק מענה אחד יוכל לאפשר את קיומנו: הודיה על היותנו עדים לפלא, על מתנת החינם של הזכות לשאת תפילה, לתת גדוּלה ולשתף פעולה. ההודיה - היא שמגבירה את הוד הנשמה.

ואולם, בדרך כלל אין לנו כוח להביע הודיה, אין לנו אומץ להשיב תשובה ואין לנו יכולת לשאת תפילה. לעתים, הרצון להימלט מן הקטנות והקמצנות, מן העורמה והמזימה, הוא תשוקתו האחרונה של האדם. עייף מן העימות המתוח, כמהּ האדם להימלט מתודעתו שלו ולמצוא מחסה בשלוותה של התפילה. כמה טוב לו לאדם לעטוף עצמו בתפילה, לטוות רכות עמוקה של הודיה לאלוהים סביב כל המחשבות, להתעטף בהינומת השיר והשבח! אך כיצד יכול אדם לדלות שיר מתוך לבו, אם הכרתו היא מהומה אומללה של חרדה ואמביציה? אין לו מה להציע מלבד שאט-נפש או את עייפותו מהשחתת הנשמה. הוא כה מורגל בסיבוך חוטי המחשבות ובעיוות ניסוחים לשם קצירת הישגים, עד שאין הוא מסוגל עוד למצוא מילים פשוטות וישרות. שפתו משופעת במלכודות ובפיתיונות, בתרמיות ובתחבולות, בלעג וקלס. מול הסחות הדעת העזות הללו מוכרח האדם למקד את כל כוחות תודעתו בשאלה אחת: כיצד - בעיבורה של תסיסה אוניברסאלית - תיתכן שלווה?

מכה בנו ההכרה שאנו עירוב של ענווה וחוצפה, של הקרבה לזולת והטיה לעצמי - ואנו מפצירים באלוהים להצלה, לעזרה בשליטה על מחשבותינו, מילותינו ומעשינו. אנו מניחים את כל כוחותינו לפניו. תפילה היא הגעה לקו הגבול. לך ה' הממלכה. הסר מעלי כל אשר לא יבוא בשערי ממלכתך.

תמצית החיים הרוחניים

כאילן שנגדע מן האדמה, כנהר שנותק ממקורו, כך דועכת נשמת האדם כשהיא מנותקת ממה שנעלה על עצמה. בלא הקדוש, הטוב הופך לתוהו; בלא הטוב, היופי נהיה אקראי.

הצבת הטהור ללא רבב כדוגמה ומופת היא שמאפשרת את קיומו של הממוצע. הזיקה אל העליון מבחינה רוחנית - נאמנות לאישיות או לאידאה מקודשות, התמסרות לחבר או מורה אציליים, אהבה לעם או לאנושות - היא שאוגדת את חיינו הפנימיים. ואולם, כל אידיאל - אנושי, חברתי או אמנותי - הפורש את אוהלו מעל כל החיים, חוצץ בינינו לבין האור. אפילו כף יד אחת יכולה ליצור חיץ בפני מלוא אורה של השמש. אכן, שומה עלינו להיות פתוחים כלפי הרחוק, כדי שנוכל לעמוד על משמעות הקרוב. אם איננו שואפים אל הנעלה מכול, יורדים אנו אל שפל המדרגה.

התפילה היא זיקתנו אל הנעלה מכול. אם אלוהים איננו באופק, הרי אנו כשלבי סולם שנפוצו בהישברו. להתפלל משמע להיות לסולם, שעליו מעפילות המחשבות לאלוהים, מצטרפות לתנועה לקראתו הגועשת בהעלם ברחבי תבל ומלואה. איננו יוצאים מגבולות העולם כאשר אנו מתפללים; אנו פשוט רואים את העולם בהקשר אחר. העצמי איננו כציר הגלגל, אלא כחישור המקשר בין ציר הגלגל לחישוקו. בתפילה אנו מעתיקים את מרכז החיים מתודעה-עצמית להכנעה-עצמית [מ"אני" ל"איִן"]. אלוהים הוא המרכז שכלפיו נוטים הכוחות כולם. הוא מעיין שגאות לָבֵשׁ, ואנו נהרותיו, השבים ונושאים דָּכְיָם.

התפילה מחלצת את התודעה מן הצרות של האינטרס העצמי ומאפשרת לנו לראות את העולם באספקלריה של הקדוש. שכן כאשר אנו מתעלים אל היפוכו של האגו, אנו יכולים להביט בסיטואציה שלפנינו מנקודת מבטו של אלוהים. התפילה היא דרך לשלוט כאמן במה שנחות בתוכנו - להבחין בין עיקר לטפל, בין החי לעקר - על ידי הכוונת החיים לאור מה שידוע לנו על רצונו של אלוהים, על ידי הבנת מקומו של גורלנו ביחס לאלוהים.

התפילה מזככת את תקוותינו ואת כוונותינו. היא מסייעת לנו לגלות את שאיפותינו האמתיות, את הייסורים שהדחקנו, את הגעגועים ששכחנו. זהו אקט של טהרה-עצמית, הסגר לרפואת הנשמה. התפילה מעניקה לנו הזדמנות להיות כנים, להביע במילים את אמונתנו ולהביע נאמנה את מילותינו. שכן התאמה של הצהרה והכרה, של מחשבה ורגש החובה, עומדת ביסודה של כל תפילה.

התפילה מלמדת אותנו אל מה עלינו לשאוף. פעמים כה רבות איננו יודעים במה עלינו לדבוק. התפילה נוטעת בנו את האידיאלים הראויים להוקרתנו. גאולה, טוהר הלב והלשון, או נכונות לעזור, עלולים לרחף כאידאות נוכח תודעתנו, אך האידאה נהיית לעניין שאכפת ממנו, לדבר שכמהים אליו, למטרה שיש להשיגה, כשאנו מתפללים: "נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְלַי - נַפְשִׁי תִדֹּם" (מתוך התפילה היומית).

התפילה היא תמצית החיים הרוחניים. קסמה נוכח בכל חוויה רוחנית. עוצמת רוחה מאפשרת לנו לרדת לעומק החבוי מתחת לעקרונותינו ותשוקותינו, ולעלות משם עם טעם מחודש לפשטותו האינסופית של הטוב. אם האדם הוא "עולם קטן", הרי שזרם התפילה כמוהו כזרם הגולף שבאוקיינוס האטלנטי, המעניק חום לכל השרוי בקור, הממס את כל מה שקשה בחיינו. שכן אפילו נאמנויות עלולות לקפוא על מקומן באדישות אם תנותקנה מן הנחל האיתן של חיי נאמנות. פעמים כה רבות הצדק מתנוון לאכזריות, והצדיקות לצביעות. התפילה משיבה את נפשה ומחיה את רוחה של גדולתן הנדירה של כמה חוויות עבר, שבהן קרנו הדברים משמעות וברכה. היא נותרת רבת-משמעות, אפילו כאשר אנו מתנכרים לה לזמן מה, כעין פמוט המונח בצד למשך היום. הלילה יֵרֵד, ואנו נתאסף שוב סביב להבתו הזעירה. חיבתנו לזוטות החיים תימהל בכמיהה למזור בעבור כל האדם.

ואולם, התפילה אינה תרופת פלא, אין היא תחליף לפעולה. הרי היא כעין אלומת אורו של פנס הנשלחת אל תוך החשכה שלפנינו. באורה - אנו המגששים, הנופלים וקמים - מגלים היכן אנו עומדים, את הסובב אותנו ואת הכיוון שבו עלינו לבחור. תפילה מסירה את הלוט מעל הצודק ואת המסווה מעל הכובל והשקרי. לאורה, מביטים אנו בערכם של מאמצינו, בהיקפן של תקוותינו ובמשמעותם של מעשינו. קנאה וחרדה, ייאוש וטינה, ייסורים ותוגה, המעיקים על הלב, נסוגים כצללים מפני אורהּ.

ולעתים, התפילה היא יותר מאשר אור לפנינו; היא אור בתוכנו. אלה שהוארו באור ההוא, ולוּ פעם אחת, מוצאים משמעות מעטה בדיונים התיאורטיים על יעילותה של התפילה. מסופר על רב אחד שעלה פעם בחלומו לשמים והורשה לגשת לישיבה של מעלה, למקום שבו גדולי התנאים, חכמי המשנה, מבלים את חיי הנצח שלהם. הוא ראה והנה הם יושבים מסביב לשולחנות ולומדים גמרא בעיון. תהה לעצמו הרב המאוכזב, "וכי זה כל מה שמובטח לגן-עדן?", אך לפתע שמע בת קול, "טעות בידך. התנאים אינם מצויים בגן-עדן. גן-עדן מצוי בתוך התנאים".

שאיפתו העליונה של האדם

ישנן נשמות שאצלן התפילה היא פרח נדיר, מקסים ומפתיע, עד כי נראה שאין היא מתרחשת אלא בהזדמנות פז של ביש מזל, כתוצר לוואי בלתי-נמנע או בלתי-צפוי של ייסורים. אך סבל אינו מקור התפילה. מניע אינו מביא לפעולה באותו מובן שסיבה גורמת לתוצאה; הוא רק מעורר להוציא מן הכוח אל הפועל. סכנה או מחסור עשויים להכשיר את הקרקע לצמיחתה של תפילה, לנכש את עשביו השוטים של הביטחון-העצמי, למול את עורלת הלב ועיקשותו, אך לעולם אין בידם להעלות ולהצמיח תפילה.

כדי שאיכר העומד להכשיר את אדמתו לזריעה אכן ייקח על עצמו משימה זו, אין די בצורך מקרי ביבול. הצורך שלו במזון לא מחונן אותו במיומנות עיבוד האדמה; הוא רק מספק לו את התמריץ למשימתו ואת תכליתה. ידיעתו, שליטתו ברעיון של עבודת האדמה, היא המאפשרת לו להצמיח יבולים. אותו עיקרון חל על התפילה. אדמת הנאמנות הטבעית של החיים, שדושנה באמונה שנשמרה לאורך שנים, היא הקרקע שעליה תוכל לצמוח תפילה. אדמת הנשמה מזינה ואוצרת את שורשי התפילה, כשהיא גדושה בפוריות כמוסה ובדיסקרטיות סבלנית בנוגע לדברים שעוד נכונו לנו ולדברים שלעולם יהיו נעלמים. אך האדמה עצמה אינה מייצרת יבולים. מן ההכרח שתהא גם אידאה של תפילה כדי להביא את הנשמה להניב את פירותיה המדהימים.

האידאה של התפילה מבוססת על ההנחה בדבר יכולתו של האדם לגשת אל אלוהים, להניח את תקוותינו, תוגותינו ומשאלותינו - לפניו. אך הנחה זו אין משמעה מודעות להיותנו מחוננים ביכולת מסוימת. איננו חשים שאנו בעלי כוח קסם של דיבור אל אלוהות אינסופית; אנו פשוט מעידים על פלא התפילה, על פלא האדם הנושא פניו אל אלוהי הנצח. הקשר עמו אינו הישג שלנו. הוא מתנה - כעין מטאור היורד אלינו ממעל, ולא כעין זיקוק די-נור העולה אל על. לפני שמילות התפילה מגיעות אל השפתיים, מן ההכרח שהתודעה תאמין בנכונותו של אלוהים להתקרב אלינו וביכולתנו להסיר מכשול מדרכי גישתו. אמונה כזו היא האידאה המנחה את צעדינו אל התפילה.

תפילה אינה "סולילוקווי", מעין דיבור של שחקן מחזה אל עצמו. אך האם היא דיאלוג עם אלוהים?1 האם אדם פונה אל אלוהים כדבר איש אל רעהו? אין זה נכון לתאר את התפילה באמצעות אנלוגיה לשיחה אנושית; אין אנו מדברים עמו. אין אנו אלא מביאים את עצמנו להיות ראויים לדיבורו. בתפילה אנו שופכים כמים לבנו נוכח פני ה', היא מעין נביעה של מה ששמור בחדרי לבנו כלפיו. אין היא מערכת יחסים בין אישיות לאישיות, בין סובייקט לסובייקט, אלא מאמץ להיות לאובייקט מחשבתו של אלוהים.

תפילה היא כמו אור שמש היוקד מעדשה, אור שבו כל הקרניים היוצאות מן הנשמה מתכנסות למוקד אחד. ישנן שעות שבהן אנו מוארים במודעות קורנת לחלקנו בענייניו הכמוסים של אלוהים על פני האדמה. אנו מתפללים - נישאים כלפי אלוהים, ההולך וקרב אלינו; משתדלים לגלות את רצונו ולא רק את ציוויו. תפילה היא תשובה לאלוהים: "הרי אני לפניך, וזהו הדין וחשבון על כל ימַי. הבט אל תוך לבי, אל תקוותי ואל חרטתי".

אנו חותמים בבושה ובשמחה. ואולם, תפילה לעולם אינה מגיעה לכלל סיום, שכן האמונה מעניקה לנו ערגה נועזת, שאלוהים יתקרב אלינו ויפנה אלינו כאב, ולא רק כשליט; לא רק באמצעות הליכתנו בדרכיו, אלא באמצעות מעורבותו בדרכינו. תפילה מבקשת להביאנו לתשומת לבו של אלוהים, לזכּוֹתנו בהקשבתו ובהבנתו; לא לכך שאנו נדע אותו, אלא לכך שנהיה ידועים לו. להתפלל משמע לראות את החיים לא רק כתולדת כוחו של אלוהים, אלא כמשהו שנוגע לרצונו, שאכפת לו ממנו; או לפחות לשאוף לכך שחיינו יהיו ראויים לאכפתיות אלוהית. שכן שאיפתו העליונה של האדם אינה להיות אדון הכול, אלא להיות מושא ידיעתו של אלוהים. לחיות "באור פניו", להיות למחשבה של אלוהים - זוהי משימת חייו האמתית של האדם.

אך האם ראויים אנו לבוא לידיעתו, לבוא בשערי חמלתו, להיות עניין שנוגע ללבו? נראה כאילו משמעות התפילה נעוצה בשאיפת האדם שאלוהים יהגה בו כמי שהוגה באלוהים. כלבנה ביחס לחמה כך האדם ביחס לאלוהים, הוא מתמלא בשרתו בקודש ומתמעט עת ימעל בייעודו. האדם חי בתודעתו של אלוהים כאשר אלוהים שוכן בחייו של האדם.

אין צער אנושי כואב יותר מאשר המצב של נטישה בידי אלוהים. אין דבר נורא יותר מאשר להידחות על ידו. חלחלה נופלת על מי שנעזב בידי אלוהים ונמחק מתודעתו. הפחד שמא נשכחנו אפילו לרגע מדרבן את ירא-השמים להביא את עצמו לתשומת לבו של אלוהים, להבטיח שחייו יהיו ראויים לידיעתו של אלוהים. הוא מעדיף להתייסר בעונש של אלוהים מאשר להיעזב לבדו. בכל תפילותיו יתחנן, במפורש או במובלע, "אֱלֹהִים, אַל תַּעַזְבֵנִי" [תהלים עא, יח; לח, כב].

האדם שמועל באמונו של אלוהים יום אחר יום, מסתובב שיכור מיהירות, מטינה או מאמביציה נמהרת, חי לו בתוך ערפל רדוף-שדים של ספק. אף שחמדנותו לא הותירה אהבה לרפואה, הוא עדיין תוהה על העדר העדינות בחייו שלו. בנשמתו מתקיימים מקומות מסתור למצפון נמלט. הוא קרע לגזרים של אימה מצווחת את קשריו עם אלוהים, ותודעתו נותרה אטומה ונוקשה. הוא מהלך על פני האדמה, מלא הרס-עצמי, שלד של נשמה, וממלמל בטירוף על אושר מוחמץ.

אלוהים אינו נותר לבדו בשעה שהוא נדחה בידי אדם. אך האדם נותר לבדו. להימנע מתפילה דרך קבע משמע ליצור פער בין האדם לאלוהים, פער שעלול להתרחב לתהום. ואולם, לעתים קורה ואנו נעורים על סף הייאוש מלבכות ומקיצים מתרדמת השכחה. ברגעים כאלו אנו חשים כיצד אט אט שוכנים בלבנו כיסופים, ההולכים ומולכים על נשימה חסרת מנוח - ואנו פוסחים על פני הפער בקלילות של חלום.

טבעה של הכוונה

פרשני התפילה עמדו בתמיהה נוכח הקטע הבא מתוך תפילת עמידה: "כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת כָּל פֶּה". הלא היינו מצפים שיהיה כתוב "תפילת כל לב"? ואולם, תירצו הפרשנים, הקטע אכן מתכוון להזכיר לנו שרק מתוך רחמיו מקבל אלוהים אפילו תפילות שמקורן ב"עבודה שבפה", שנאמרו ללא דבקות פנימית.2 ועם זאת, הערה פרשנית זו אינה מתנערת בשום אופן מהעיקרון שכוונה, במובן של מעורבות פנימית, היא תנאי יסוד לקיומה של תפילה. עיקרון זה מצא את מבעו המדויק במימרה מימי-הביניים: "תפילה ללא כוונה היא כגוף ללא נשמה".

ועדיין, מהו טבעה של הכוונה? האם משמעה תשומת לב להקשר של טקסט קבוע? חשיבה? לא. תפילה אינה חשיבה. בעבור החושב, אלוהים הוא אובייקט (משהו); בעבור אדם שמתפלל, הוא סובייקט (מישהו). כשאנו נעורים בנוכחות אלוהים, אין אנו שואפים להשגת ידע אובייקטיבי, אלא להעמקת הנאמנות ההדדית שבין האדם לאלוהים. מבוקשנו אז אינו שנדע אותו אלא שנהיה ידועים לו; לא שנגבש את עמדתנו אודותיו אלא שנעמוד למשפטו; לא שנהפוך את העולם לאובייקט של תודעתנו אלא שנניח לעולם לבוא לתשומת לבו של אלוהים - שידיעתו תתרחב, לא ידיעתנו. אנו מתאמצים לפתוח את עצמנו לפני המחדש בכל יום מעשה בראשית, במקום לסגור על העולם בתוך עצמנו.

בעבור רוב האנשים, חשיבה היא דבר הגדל בחממת הלוגיקה, מופרדת מן האקלים של אופי אישי ושל חיי היומיום. בעיניהם, ייתכן כי אדם יהיה נטול חוט שדרה מוסרי ועדיין יכתוב היטב על צדק. אחרים עשויים שלא להסכים עם השקפה זו. ואולם כולנו, המודעים להבחנה העתיקה בין "עבודה שבפה" ל"עבודה שבלב", מסכימים שתפילה אינה חממה לגידול בתי-כנסת; שתפילה היא חוטר הנטוע באדמת החיים, ההולך ונובט מתוך שורשים מסועפים, החבויים בכל הצרכים והמעשים שלנו. צרכים פוגעניים ומעשים מרושעים, המורגשים או נעשים היום, הריהם כרקב המשחית את שורשי התפילה של מחר. יד ששימשה לפשע היא גרזן המונף על שורשיה של עבודת אלוהים. או במילותיו של ישעיהו (א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם; גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ; יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". החיים מעוצבים על ידי התפילה, והתפילה היא תמצית החיים.

את חוקי המדע אנו תופסים כמושגים רציונליים באמצעות הבנה ביקורתית, ואילו את חמלתו וגדולתו של אור אינסוף אנו סופגים כמסתורין. תפילה היא מקור רוחני בפני עצמה. אף שאינה נולדת מן הדחף ללמוד, היא חוננת אותנו פעמים רבות בתובנות שאין להשיגן באמצעות חשיבה תיאורטית. בהתרחשותה של תפילה - אז אנו מקבלים את תמיכתו של אלוהים בעבור מאמציה הכושלים של חוכמתנו.

אולם תפילה עולה מעבר לתחום פעולתו של הרגש; התפילה היא פנייתו של האנושי אל הטרנסצנדנטי. תפילה הופכת את האדם לבן משפחתו של הנשגב, מכניסה אותו כחבר באגודתו של המסתורין. הרצון נותר לעתים כנוכרי מחוץ לכותלי מקדשה של הנשמה. הוא מוביל לדברים גדולים, אך לא תמיד שולט בהם. הרצון להתפלל פותח שערים, אך מה שנכנס בעדם לא נוצר מכוחו. הרצון אינו יצירתי, אלא כוח עזר, משרתה של הנשמה. כוחות יצירתיים עשויים לצאת לחופשי באמצעות הרצון, אך אין הוא מחוללם. לפיכך, נטייה לדרך התפילה אינה תפילה. שומה עלינו לגייס את העוצמות והאיכויות העמוקות יותר של הנשמה בטרם תוכל התפילה לצאת אל הפועל.

להתפלל משמע לאסוף את כל כוחותינו יחדיו, לצקת את חושינו, רצוננו, זיכרוננו, מחשבתנו, תקוותנו, רגשותינו, חלומותינו - כל שנע ורוגש בתוכנו - לצליל אחד. לא המילים שאנו מבטאים, לא "העבודה שבפה", אלא הדרך שבה דבקות הלב הולמת למה שהמילים נושאות, המודעות לדיבורך לעיניו של אלוהים - היא הלוז של התפילה.

שכן לא הפה, אף לא המוח, מסמנים את גבולות הגזרה של התרחשות התפילה. דיבור ודבקות הם אמצעי עזר לתהליך מטפיזי. כל המתפללים שותפים לוודאות שתפילה היא אקט שבו הלב נפתח לפני הקשב של אלוהים. מי ישפוך את לבו, את תקוותיו היקרות ביותר, אלי תהום? הממד המהותי של התפילה אינו הפיזי אלא המטפיזי. תפילה אינה מחשבה המשוטטת לבדה בעולם, אלא אירוע המתחיל באדם ומסתיים באלוהים. מה שמתרחש בלבנו הוא הקדמה צנועה לאירוע המתרחש בחייו של אלוהים.

השעות חולפות להן, כמעט ללא משים, אך הן מותירות אחריהן תחושת אובדן או החמצה. חוויה זו היא הזמנה לייאוש או סולם אל הנצח. זמן מועט זה שבידינו מתמוסס בין אצבעותינו בטרם נוכל לעצבו. לנגד עינינו, חיים צעירים, מלבלבים ונהדרים, יורדים אל תהום הנשייה. ואף על פי כן, לא כל השעות שוות - יש מהן שגוועות ויש מהן שמצטרפות אל הנצח. תפילה היא כור-היתוך שבו נוצק הזמן בצלמו של הנצח. אדם מגיש את זמנו לאלוהים עטוי בסודיותן של מילים בודדות. כשאדם נמשח בשמן התפילה, מחשבותיו ומעשיו אינם טובעים עוד בביצת העדר המשמעות, אלא מתמזגים בתוך ידיעתו האינסופית של המקיף כל עלמין. אנו מוסרים את מחשבותינו לאלוהים, השוזר את ימינו כמחרוזת של משמעות מעתה ועד עולם.

הזמנה לאלוהים

בעבור פסיכולוגים רבים, תפילה אינה אלא פונקציה, צל המוטל על ידי נסיבות חיינו, הגדל וקטן בהתאם לצרכינו ומאוויינו המגוונים. ולפיכך, כל שנדרש כדי להבין את טבעה של התפילה, הוא פיתוח היכרות עם מגוון המקרים שבהם היא עולה כאפשרות. ואולם, הייתכן שנקבע את ערכה של יצירת אמנות באמצעות חשיפת המקרה שהביא ליצירתה? בהנחה שנוכל לברר אם מיגל דה סרוואנטס כתב את "דון קישוט" כדי לשלם את חובותיו או כדי לזכות לתהילה ולהרשים את חבריו - וכי תהיה לכך איזושהי השפעה על ערכה העצמי של יצירתו או על הערכתנו אותה? כך גם הגורם שהניע אדם מסוים להתפלל, איננו מהותה של התפילה. המהות אינהרנטית לאקט התפילה עצמו. ניתן לבחנה רק בתוככי תודעתו של האדם בשעת האקט של עבודת אלוהים.

הרוח השורה על האדם ברגע שבו הוא שר בשבחו של אלוהים, אינה נובעת מן הדחף כלפי תוצאות מעשיות. אפילו בתפילת בקשה, המחשבה על העזרה או ההגנה איננה עומדת ביסוד האקט הפנימי של התפילה. התקווה לתוצאות עשויה אמנם להיות המניע שהוביל את התודעה אל התפילה, אך לא מה שמילא את תודעתו של המתפלל ברגע המהותי של תפילתו. האמן עשוי אמנם לבצע קונצרט לשם קבלת התשלום המובטח, ואולם, ברגע שבו אצבעותיו תרות בלהט אחר הנחיל האדיר של צלילים מהירים וכמוסים, השיקול של השכר הנלווה לכך מצוי הרחק מתודעתו. כל ישותו משוקעת במוזיקה. ההיסט הקל ביותר של תשומת הלב וההופעה של מניע נסתר כלשהו יפרו את הריכוז האינטנסיבי שלו, דבקותו במטרה תקרוס ושליטתו בכלי תנחל כישלון. אפילו בעל מלאכה לעולם לא יוכל להיות נאמן למשימתו אם אין הוא מונע מאהבת מלאכתו לשמה. רק מתוך מסירות בכל לב לעבודתו, יוכל ליצור יצירה של מלאכת מחשבת. כך גם התפילה היא בראש ובראשונה "כוונה" - עמידת הישות כולה למשמעתה של מטרה אחת, מיקוד כל כוחותיה של הנשמה.

מוקד התפילה אינו העצמי. אדם עשוי לכלות שעות בהתבוננות פנימית, או להיות נסער בסימפתיה עמוקה מכול לרעהו - ושום תפילה לא תתרחש. תפילה מתרחשת מתוך הפניה מלאה של הלב אל אלוהים, אל טובו ועוצמתו. ההתעלמות הרגעית מדאגותינו האישיות, ההיעדרות של מחשבות התרכזות בעצמי, הן שמכוננות את אמנות התפילה. רגש נהיה לתפילה ברגע שבו אנו שוכחים את עצמנו ונהיים מודעים לאלוהים. כשאנו מנתחים את תודעתו של מתפלל תפילת הבקשה, אנו מגלים שהיא אינה מרוכזת באינטרסים שלו, אלא בדבר-מה שמעבר לעצמי. המחשבה של הצורך האישי נעדרת, והמחשבה של החסד האלוהי לבדה היא שנוכחת בתודעתו. לפיכך, בתחינה אל אלוהים ללחם, ישנו רגע אחד, לפחות, שבו תודעתנו אינה מוכוונת אל הרעב שלנו, אף לא למזון, אלא לחמלתו של אלוהים. רגע זה הוא תפילה.

אנו פותחים בדאגה אישית וחיים כדי לחוש את הנישא מכול. שכן גורלו של הפרט הוא קונטרפונקט של מלודיה יסודית יותר, נקודת מפגש בין לחן משני ללחן השוזר של היצירה. בתפילה אנו מתקרבים עדי שמיעת המלודיה הנצחית והבנת מקומנו בתוכה. דומה כאילו היו חיינו גלימה ללא תפר, ההולכת ומשתפלת מן האינסוף. דלותנו - דלותו; עושרו - עושרנו. לבנו גואה ביראה נוכח חלקו בחיינו, ואנו מותחים את עצמנו אליו, חושפים את מטרותינו לפני טובו, מבטלים את רצוננו מפני חוכמתו. כיוון שכך, הרי שהאנלוגיה בין תפילה לבין הפצרה באדם אחר כמוה כאנלוגיה בין האוקיינוס לכוס מים. שכן מהות התפילה נעוצה בטרנצנדנטציה-עצמית של האדם, בהתעלותו על גבולות האנושי, בקישורו למה שטבעי לאלוהי לבדו.

תפילה היא הזמנה לאלוהים כי יתערב בחיינו, כי יאפשר לרצונו לשרור בענייננו; היא פתיחת צוהר בעבורו בקירות רצוננו, מאמץ להמליכו על נשמתנו. אנו מוסרים את האינטרסים שלנו לאכפתיות שלו, ומבקשים לבוא בברית עם מה שצודק בתכלית. גישתנו לקודש אינה התפרצות אלא תשובה לשאלה. בין שחר הילדות לסף המוות, אדם נפגש בדברים ובאירועים שמתוכם בוקע קול חרישי של אמת, קול שאינו נשמע יותר מאשר הדומייה, אך מוכיח בשער ולא מרפה. ואולם, האדם מאזין לחרדותיו וגחמותיו יותר מאשר לתחינותיו העדינות של אלוהים. ריבונו של עולם עותר בעד האדם, אך האדם נכשל מלהכיר בחלקו ההדדי. שחרור לבנו מכבלי הצביעות, הדעה הקדומה והאמביציה; פריצת כובד משקלה של היהירות הטיפשית; סדיקת הביטחון-העצמי החלול - הם שמאפשרים לנו להגיב לבקשה זו לעבודת לבנו.

אינה דומה תכלית התפילה לתכלית הדיבור. תכלית הדיבור - למסור מידע, לשתף; תכלית התפילה - לקחת חלק, להשתתף.

בדיבור, האקט והתוכן אינם מתרחשים תמיד באותו זמן: התוכן שאנו מבקשים לומר לזולתנו נוכח בתודעתנו לפני רגע האמירה. בניגוד לכך, תוכנה הממשי של תפילה נולד ברגע התרחשותה. שכן תוכנה האמתי של תפילה, קורבן האמת שאנו מעלים, אינו הסידור שבו אנו שבים וקוראים, אלא מעננו למילותיו, לבנו העורך חשבון נפש, הכרתנו במה שמונח על כף המאזניים בחיים כבנים לה', כחלק מכלל ישראל. מרכיבים אלו המכוננים את תוכנה המהותי של התפילה, נולדים בהתרחשות התפילה.

וכי שפה רהוטה וקולחת היא הגורמת לאינסוף להאזין לקולנו הקלוש? תפילה אינה דרשה המועברת לאלוהים. באומנות הרטוריקה, כבכל מלאכת מחשבת אחרת, אנו מתאמצים להתאים לבוש הולם לאידאה; אנו מקדישים את מלוא תשומת לבנו להתאמת הצורה לתוכן. אך בתפילה זה כמעט שלא משנה אם אנו מדברים בגמגום או ברהיטות.

פעמיים ביום אנו מנסים להותיר על לבנו את חותמן של המילים "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ". ואולם, ישנם יהודים שאינם יודעים לבטא נכונה את המילים העבריות, אף שהם יודעים את משמעותן. האם אהבה שלמה תלויה בהבעה שלמה, בהגייה נכונה? "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיר השירים ב, ד) - "אמר ר' אחא: עם הארץ שקורא ל'אהבה' 'איבה', כגון 'ואהבת' 'ואייבת', אמר הקדוש ברוך הוא 'ודילוגו עלי אהבה'".3

איכותו של נאום אינה נמדדת על פי כוונתו הטובה של הנואם אלא על פי מידת הצלחתו לפשט רעיון ולהבהיר לאחרים את הרלוונטיות שלו. בניגוד לכך, מטרת התפילה היא לפשט את העצמי ולהבהיר למתפלל את הרלוונטיות של אלוהים. לפיכך, אין למדוד את ערכה של תפילה על פי אמות מידה של רטוריקה אלא על פי הכוונה הטובה, על פי הרצינות והחיוניות של המתפלל.

בסופו של דבר, מטרת התפילה אינה לתרגם מילה אלא לתרגם את העצמי; לא לערוך לאוצר מילים עתיק תרגום לטרמינולוגיה מודרנית, אלא לערוך למחשבותינו טרנספורמציה למחשבות של תפילה. תפילה מתרחשת כאשר הנפש הולכת בדרכיה של הרוח, של הרוח השורה במילות הסידור.

אקסטזה רוחנית

הצמא לקרבה בין-אישית, הדוחף אותנו פעמים כה רבות לטעות ולהסתכנות, מעיד על הבדידות העזה המייסרת אותנו. אנו בודדים אפילו בחברת ידידים. אין די בהבנה השטחית שהאדם מסוגל להעניק כדי לספק את הצורך שלנו בסימפתיה. האדם יראה לקצף שעל פני הגלים, אך לא לתסיסה שבתהומות. וכך אנו נותרים לבדנו בשעה שבאים עלינו ייסורים קשים מנשוא. תחושת בדידות כזו היא המעוררת את הלב לבקש אחר קרבתו של אלוהים. הוא לבדו רואה ללבנו, את מניעי מעשינו; בו לבדו נוכל לבטוח באמת. תפילה היא אמון, גילוי לב לפני אלוהים. שכן האדם אינו מסוגל להיות בודד. בדידותו חשוכת המרפא והתנחומים כופה אותו לתור אחר דברים שעוד לא השיג, אחר אנשים שעוד לא הכיר. שוב ושוב הוא רץ אחרי כל עצם, אך תוך זמן קצר חדל מכך, מנותק מכל קרבה שקרית או קלושה. בעקבות התנסויות כאלו עשויה להופיע תפילה.

מה ערכה של הגאווה אם אין היא מוסיפה לנוכחות הכבוד האלוהי? אנו מאבדים את כבודנו בשעה שאנו בוגדים בנאמנותנו לקודש; אף קיומנו מתדלדל לזוטות. אנו מחליפים חיים בשכחה, ומשלמים את מחיר העמל והכאב ברדיפה חסרת תכלית. רק הדאגה לחלק בנעלם המיוחד לנו היא שמאגדת את פנימיות חיינו. היא מאפשרת לנו להגות באוטופיה של האמונה ולעמוד על סוד הרצוי בעיני אלוהים, כשאנו שואפים להיות לא רק חלק מהטבע אלא מי שחולקים שותפות עם אלוהים. הקודש הוא הכרח בחיינו, ומן ההכרח הזה נולדת תפילה. בתפילה אנו מקדשים את עצמנו, את רגשותינו ואת רעיונותינו. דברים שבשגרה מתקדשים כשמתפללים עליהם לאלוהים.

זכות היתר להתפלל היא שמייחדת את האדם יותר מכול. הלא מה יש בו באדם שמעורר יראת קודש כלפיו, שגורם לנו להתייחס לחייו כקדושים ולזכויותיו כחקוקות בסלע? השליטה בידע, בעושר או במיומנות אינה מכוננת את כבוד האדם. אדם שאין ברשותו אף לא אחת מן המתנות הללו יוכל עדיין לתבוע את זכותו לכבוד. יראת הקודש שלנו כלפי האדם עולה נוכח משהו בו שמעבר להישג היד שלו ושלנו, משהו שאיש אינו יכול לשלול ממנו. זו היא זכותו להתפלל, יכולתו לעבוד את ה', לזעוק את הזעקה שתוכל להגיע לאלוהים: "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שמות כב, כב).

מטרותיה העיקריות של התפילה הן להניע את אלוהים, לאפשר לו להשתתף בחיינו ולהביא אותנו להתעניינות בו. מהי משמעותה של תפילת שבח אם לא להפוך את מה שאכפת לו לאלוהים למה שאכפת לנו? עבודת ה' היא אקט של תמימות דעים עם אלוהים. איננו יכולים לבקש מלפניו על דברים שאנו צריכים אלא כאשר אנו בטוחים בסימפתיה שלו כלפינו. לשיר בשבחו של אלוהים משמע לחוש במה שאכפת לו; לבקש מלפניו משמע לאפשר לו לחוש במה שאכפת לנו. בתפילה אנו מכוננים קשר חי עם אלוהים, קשר בין האכפתיות שלנו לרצון שלו, בין הייאוש להבטחה, בין המחסור לשפע. אנו מאשרים את דבקותנו על ידי עתירה לאהבתו.

תפילה היא אקסטזה רוחנית. כאילו כל מחשבותינו החיוניות יבקעו בלהט עז את סכר התודעה לזרום לקראת אלוהים. כוח חד מחלץ לבדו את ערגתנו אל העליון מן המצרים שבהם מצויה הנשמה. אנו מנסים לראות את חזוננו באורו של אלוהים, לחוש את חיינו כעניינו האישי. אנו פותחים בנתינת אפשרות למחשבה שלו להשתלב בתודעה שלנו, באמצעות הנכחת שמו וכניסה לתוך התבוננות, ההולכת מן היופי אל הדומייה, מן הרגש אל המחשבה ומן ההבנה אל הדבקות. שכן מטבעות התפילה נושאות את צלם חלומותיו ומשאלותיו של אלוהים בעבור האדם רדוף-הפחד.

בראשיתה של כל פעולה ניצבת ראייה פנימית שבה דברים העומדים לקרות נחווים כממשיים. אף תפילה הריהי לעתים קרובות ראייה פנימית, ייחול עז לבואו של אלוהים - השתקפותן של הכוונות האלוהיות בנשמת האדם. "עַל כֵּן נְקַוֶּה לְּךָ ה' אֱלהֵינוּ... לְתַקֵּן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַּי. וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ".4 אנו מצפים להתגשמות התקווה המשותפת לאלוהים ולאדם. להתפלל משמע לחלום במשותף עם אלוהים, לחזות בחזון ה'.

עמ' 80 ריק